נלחמות לשוויון: ערביות נגד בתי הדין המוסלמים
הן רוצות שהמדינה תכפה על ביה"ד שלהן את חוקי השוויון לנשים אך מאשימות אותה בקולוניאליזם ובכיבוש. הפרדוקס של ערביות בישראל
האם אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה? האם אפשר לאחוז בחבל משני קצותיו? האם הגיוני לדרוש ממדינת ישראל להתערב בעוולות שמתרחשים בין כתלי בתי המשפט השרעיים, ובו בזמן לתקוף אותה בחמת זעם על 'הקולוניאליזם והכיבוש'? הדילמות הבלתי-אפשריות הללו הן נחלתן של לא מעט מהנשים הערביות בישראל, שבכל הנוגע למעמד האישי מוצאות את עצמן לא אחת בין הפטיש לסדן, או בין הטיפש לסדין.
עוד כותרות ב-nrg:
• בליכוד מנסים למנוע את מינוי פרץ ליו"ר הכנסת
• כוהנים בלבן יקריבו כבש: תרגול קורבן פסח
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
את הכנס יוצא הדופן שהתקיים בשפה הערבית באוניברסיטה העברית בירושלים מימן האיחוד האירופי. השתתפו בו גם מכון ון ליר וארגוני נשים. הואיל ורוב המשתתפות היו אקדמאיות ישראליות – יהודיות וערביות – הבחירה בשפה הערבית לא נבעה מאי-ידיעת השפה העברית אלא ממניע אידיאולוגי לא מוסתר: "לאתגר את יחסי הכוחות הקיימים באקדמיה באמצעות הנכחת הערבית כשפת הוראה ומחקר, ולערער את יחסי הכוחות המקובלים באקדמיה בישראל בין נשים לגברים", כתבו המארגנות.
מעמדן האישי של נשים ערביות בישראל איננו פשוט. הדוברות מודעות לכך שהיחס שמקבלות נשים בבתי הדין השרעיים משקף את מעמדן החברתי בקהילותיהן. כשבאזורים מסוימים 36 אחוזים מבתי האב הם ביגמיים או פוליגמיים, וכשתופעת ריבוי נשים נחשבת ללגיטימית לחלוטין מבחינת השריעה – ההלכה המוסלמית – לא פלא שהתרבות מנצחת את החוק.
ריאם אבן אל-עסל, עובדת סוציאלית ופעילה פמיניסטית, ראיינה נשים שחיות במשפחות ביגמיות (שתי נשים) או פוליגמיות (ריבוי נשים), וגילתה שבמקרים רבים הן העדיפו את הרע על פני הגרוע. היו נשים שסיפרו לה שהן לא עמדו בדרישות המיניות של הבעל, ולכן הסכימו להכניס אישה נוספת לבית. היו שבחרו בפתרון זה בגלל בעיות פוריות או משום שלא רצו ללדת הרבה ילדים, והיו שפשוט העדיפו נישואין כאשה שנייה לגבר מבוגר מאשר כראשונה לגבר צעיר.
"היא אמרה לי 'תשמעי, גבר מבוגר יפנק אותי ויתייחס אלי כמו אל נסיכה, גבר צעיר ירביץ לי כי הצעירים יותר אלימים'" ציטטה אל-עסל. נשים נשואות הסכימו להכניס צעירות לביתן כדי לשחרר את עצמן מהלחץ. "הבעל הציק לי כל הזמן, חקר איפה את ועם מי דיברת ולאן את הולכת ולמה באת רק עכשיו ומי זה שמתקשר אלייך. היום כשיש לו אישה צעירה הוא לא שואל אותי שאלות".
אל-עסל מביעה פסימיות רבה מצבו של מוסד המשפחה במגזר: "אין אצלנו ראייה נכונה ובוגרת של מוסד הנישואין כמוסד של כבוד ועזרה הדדית. האישה היא נכס של הבעל. המכנה המשותף בין כל הנשים שראיינתי הוא הכאב. אחת אמרה לי 'אני חיה עם צל של קיר, אני לא חושבת עליו כבעל'".
אז מי אשם במצב? ראויה אבו-רביעה מפנה את האצבע לעבר מדינת ישראל. אבו-רביעה, עורכת דין בדווית, בוגרת תכנית המשפטנים של הקרן החדשה לישראל ופעילה באגודה לזכויות האזרח, כותבת את הדוקטורט שלה על תופעת הפוליגמיה. את דבריה בכנס היא פתחה בסערה: "אתמול ערכנו בנגב כנס נגד הפוליגמיה והתעורר נגדנו רעש, כעס ואיומים", סיפרה. "מדברים על פוסט-קולוניאליזם אבל אנחנו לא בפוסט, אנחנו בשיא הקולוניאליזם הישראלי שגם מחזק את השליטה הזכרית הפאלית וגם את השליטה הפוליטית".
לדברי אבו-רביעה, הפוליגמיה נפוצה בכל שכבות האוכלוסייה הערבית בלי קשר לרמה הסוציו-אקונומית. היא קובלת על העובדה שנשים ערביות אינן מנצלות את החוק העות'מאני המחייב את בתי הדין השרעים, שלפיו מי שמגלה כי בעלה החליט לשאת אישה נוספת יכולה לדרוש גירושין. "לא ראיתי שום מקרה של אשה שהשתמשה בחוק הזה". אך האשמה חלה כמובן על מדינת ישראל: "השלטון הקולוניאלי הישראלי מנטרל את החברה הבדווית דרך עידוד ריבוי נשים ודרך חיזוק השליטה של הגברים הבדווים בנשים. זוהי מזימת השתקה. האישה הערבית שקופה בעיני החוק הישראלי, כמו שהערבים הפלסטינים שקופים בעיניו".
עו"ד נסרין אעלימי-קבהה מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב, טענה שהעובדה שהיא צריכה להרצות ולפרסם בעברית מקבילה לדיכוי של 'הנשים הפלסטיניות' הנדרשות על ידי משפחתן לוותר על חלקן בירושה. מתברר שהדין השרעי מקנה לבנות ירושה בשיעור מחצית מירושת הבנים, אבל בפועל במקרים רבים הנשים מודרות לחלוטין מנכסי המשפחה. שיעורי הוויתור המלא על הירושה נעים בין 36 אחוז מהנשים בבקה אל-גרביה ל-70 אחוז באום אל-פחם.
לאחת הדוברות בפאנל היה הסבר יצירתי לסיבה שבגינה נשים ערביות-ישראליות מודרות מנכסי הוריהן: "ראו מה קורה בנגב. כאשר שלטון הכיבוש גוזל 80 אחוז מהקרקעות של הפלסטינים, לא נשארות קרקעות למשפחה. האישה אומרת לעצמה, איך אני יכולה לקחת לעצמי דונמים של קרקע ולהשאיר את אחי בלי מקום לגור בו. אני לא יכולה לעשות את העוולה הזו לאחים שלי, ולכן עדיף שאוותר".
מתיאוריה של רואן אגבאריה מהארגון הפמיניסטי 'כייאן', עולה כי בתי המשפט השרעיים הם גן עדן לנשים לעומת בתי המשפט של העדה הנוצרית. "בבתי המשפט הקתוליים אין בכלל אפשרות להתגרש. בשביל לבטל נישואין צריך אישור מיוחד מהוותיקן. המקום היחידי שבו נוצרי יכול להתגרש זה בבית המשפט היווני-אורתודוכסי, אבל בשביל זה הוא צריך לפעמים לשנות את העדה שלו ושל בן הזוג. מכאן הדרך לסחטנות קצרה מאוד. בכלל, המרת עדה עולה הרבה מאוד כסף. היא יכולה להגיע לעשרות אלפי שקלים, ואין פטור מתשלום לנשים קשות יום שלא יכולות לעמוד בזה".
אגבאריה ממשיכה ומתארת את הכאוס המנהלי של בתי המשפט הנוצריים: "אין סדר דין, אין עקרונות משפטיים ידועים, ויש מעט מאוד עורכי דין שיודעים איך בכלל אפשר להגיש תביעות לבית המשפט הזה. החוק כתוב בשפה יוונית עתיקה, ולא הרבה מכירים את הפרוצדורות שלו. נשים שנאלצות להגיע לדיונים בבתי המשפט הנוצריים מתלוננות על אווירה עוינת כלפיהן ועל העדר רגישות במקרים של אלימות מצד הבעל. יש בעלים שנהנים מקשרים אישיים עם השופטים, והאווירה הכללית היא מאד פטריארכלית וגברית ולא נוחה לנשים".
אז מהי באמת מערכת היחסים שבין מערכת המשפט הישראלית לבתי המשפט השרעים והנוצרים? החוקרים היהודים שהציגו את מרכולתם בכנס מתארים מאמץ אין-סופי כמעט של המדינה להעניק אוטונומיה לעדות הדתיות ולהימנע מלהתערב בשיקולי הפסיקה של הערכאות שלהן. ד"ר עידו שחר ציין כי המדינה מממנת את שכרם של השופטים ומבצעת את החלטותיהם דרך ההוצאה לפועל, אך במקביל נותנת להם חופש פעולה רחב לפסוק על פי עקרונות השריעה.
עומר אלוני, דוקטורנט באוניברסיטת תל אביב שהאריך להתנצל על העובדה שהוא לא יכול להרצות בערבית בשל אי-ידיעת השפה, הצביע על ההבדל שבין נאשמים יהודיים בביגמיה לנאשמים ערבים. בעוד שכלפי הראשונים מופעלים כלים פליליים מחמירים, בנוגע לאחרונים המערכת עוצמת עין.
מעניין לציין כי בשנותיה הראשונות של המדינה המצב היה שונה. בית המשפט העליון הרשיע אז גם ערבים בביגמיה וקבע כי זוהי תופעה חברתית פסולה שמקומה לא יכירנו בחברה דמוקרטית מודרנית. נושאים נוספים שבהם המדינה מתערבת הם אירועי אלימות, נקמת דם ורצח 'על כבוד המשפחה'. במקרים אלו דרישת באי כוח הנאשמים להכרה בשונות תרבותית אינה מתקבלת בבית המשפט הישראלי.
[bigpic]
עו"ד חיה זנדברג, ראש המחלקה האזרחית בפרקליטות, הציגה את היחס האמביוולנטי של המשפט הישראלי לנושא. מחד, בית המשפט הכיר בחוק הדרוזי האוסר על אדם שגירש את אשתו להינשא לה בשנית. מעשה שהיה באשת קבע שהתגרשה מבעלה וביקשה לחזור אליו, אך בית המשפט הדרוזי דחה את בקשתה. הבעל נהרג בעת מילוי תפקידו והאישה ביקשה להיות מוכרת כאלמנת צה"ל, אך בית הדין הדרוזי לא אישר לה את הסטטוס. במקרה זה בג"ץ לא התערב.
מאידך, בית המשפט כן מתערב במקרים שבהם בתי הדין השרעיים מוציאים ילדים מחזקת אמן ומעבירים אותם למשפחת האב, בהתאם לדין השרעי הקובע שמגיל שבע הילד חוזר אוטומטית למשמורת האב או משפחתו הרחבה. במקרים כאלו קובע בית המשפט כי חוק שוויון זכויות וחוק האפוטרופוסות הישראלי גובר, בשל הרצון להתחשב בטובת הילד ולא להוציאו ממשמורת שאליה התרגל.
עאידה תומא סלימאן, מועמדת הרשימה הערבית המשותפת מטעם סיעת חד"ש, הוציאה ערמונים נוספים מהאש כשחידדה את המתח בין הערבים החילונים לערבים הדתיים. במשך שש שנים היא הובילה את המאבק להחלת סמכות בתי המשפט הישראלים למשפחה גם על המגזר הערבי.
כמו רולא הרדל, המלמדת בחוג למדע המדינה באוניברסיטת הנובר שבגרמניה, המאבק מבחינתה הוא על הפיכת מדינת ישראל למדינת כל אזרחיה, תוך הפרדה מוחלטת בין הדת והלאום לבין המדינה. המאבק שלה מול התנועות האסלאמיות הוא על עצם המעורבות של הדת בעניינים אזרחיים. "הוציאו נגדנו פסק הלכה שהדין שלנו הוא כמו של מי שהיה מוסלמי וכפר בנביא", הסבירה.
במהלך הכנס קיימתי שיחה קצרה עם ראויה אבו-רביעה, וניסיתי להבין את הלך החשיבה שלה.
את תוקפת את בתי הדין השרעיים ודורשת ממדינת ישראל להפעיל רגולציה ולפקח עליהם, תוך הכפפתם לעקרונות המשפטיים הישראליים שמעניקים זכויות לנשים. כלומר את תומכת בישראליזציה ובהחלת שלטון החוק על החברה הבדווית. מצד שני כשרשויות החוק אוכפים את דיני התכנון והבנייה את רואה בזה 'קולוניאליזם דכאני'.
מדינת ישראל מנהלת בצורה קולוניאליסטית במובן שהיא לא מעניקה אזרחות שווה לתושביה. היא לא מחילה את ההגנות של החוק על הנשים הבדוויות, אבל כן נזכרת בחוק כשהיא רוצה להרוס בתים בפזורה. אזרחות שווה משמעה שאין הבדל בין ההתיישבות הכפרית היהודית בנגב לבין הישובים בפזורה, כמו שאת הראשונים הסדירו ולא הרסו, כך גם את האחרונים.
האם מה שאת מציעה זה למעשה ריבונות ישראלית מלאה? כלומר שהחוק הישראלי על כל היבטיו יחול על הערבים, גם חוקי התכנון והבנייה וגם ההגנות שניתנות לנשים בדיני המשפחה?
אבו-רביעה מסרבת לחתום על משפט כזה, וזוהי אולי תמצית הסיפור כולו: הערביוֹת הישראליות המשכילות מבינות היטב שרק השתלבות במרקם החברתי והמשפטי הישראלי יביא מזור לסבלן של הנשים במגזר, אבל הן לא מסוגלות להשתחרר מהשיח הקבעוני של 'קולוניאליזם-כיבוש-דיכוי-גזענות'. אגב, גם בגלל האקדמיה והתקשורת שאינן חדלות מללבות את השיח הקורבני הזה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם