ראשי » חדשות » בארץ

רחובות אדומים: הנוסחה שתמגר את הפשע בישראל

פרופ' דיוויד וייסבורד גילה שבכל עיר קיימות "נקודות חמות" ששואבות אליהן עבריינות בדיוק באותה צורה. בעזרת המידע הזה הוא חולל מהפכה עולמית בפעילות המשטרה. אחרי שהמודל שלו זיכה אותו בכל פרס אפשרי, יוענק לו גם פרס ישראל. ראיון

פיצח את הקוד: באחד מימי האביב של שנת 1984 התקבלה קריאה דחופה במכשיר הקשר שנכרך בלולאת המכנס של שוטר שפטרל ברובע 72 בברוקלין: מישהו מאיים להרוג מישהי, זעק הקול. השוטר המסור תפס את זרועו של הבחור הצעיר שהתלווה אליו לא מעט בשנה האחרונה, ונע בנחישות לכיוון היעד.

כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

הצעיר, דיוויד וייסבורד, הרגיש את האדרנלין מטפס יחד איתו במעלה המדרגות בבניין בשכונה. כחול המדים צעד מלפנים, וייסבורד, חנוט בחליפה - מאחור. פתאום, ממעלה המדרגות, צעק אליו השוטר שהחשוד חלף זה הרגע על פניו והוא בדרך למטה. וייסבורד עשה אחת ועוד אחת והבין שהפושע - חמוש בכבל של טלפון שבעזרתו ניסה לחנוק את הקורבן - דוהר לכיוונו. על סיטואציה כזו הוא לא התאמן במבוכי הספריות באוניברסיטת ייל.

"הייתה לי בראש תמונה ברורה של איך פושע אמור להיראות", משחזר פרופ' וייסבורד בחדרו במכון לקרימינולוגיה באוניברסיטה העברית. "אני רק זוכר שהוא היה קטן מאוד, שונה מאוד ממה שדמיינתי. אחד השוטרים שם אמר לי פעם שהפושעים הקטנים הם הכי מסוכנים, כי לגדולים אין מה להוכיח. למזלי השוטר מלמעלה הגיע בזמן ותפס אותו. בדו"ח הוא כתב שאני הייתי השוטר המגבה. אמרתי לו: 'אני?', והוא ענה: 'לא נורא, אף אחד לא יקרא את זה גם ככה'". 

ארבע פעמים בשבוע היה וייסבורד חובר לשוטרים הקהילתיים ומסתובב לצדם ברובעי העיר שעליהם הופקדו, בדיוק אותם מקומות שבילדותו קיבל הוראה להתרחק מהם. בשנות השמונים שיטור קהילתי היה הצעקה האחרונה בעולם אכיפת החוק, וניו־יורק סיטי הייתה אחד המקומות הראשונים שבהם יושם המודל. וייסבורד, אז כמעט־דוקטור שגמע מספיק אוויר נטול חמצן במגדל השן, נהנה להתבשם מהקרבה לעולם האמיתי של מושאי מחקריו. בין ערימות זבל, מקררים נטושים וחתולי רחוב הוא למד את כל מה שצריך ללמוד על פשע ועל איך שוטרים מגיבים אליו. 
 
"שנה הסתובבתי איתם ברחובות, וזה היה כמו בטלוויזיה, רק הרבה יותר טוב", הוא מספר. "הגעתי כחוקר ממכון 'ורה' (The Vera Institute of Justice, מכון שמתמחה בקרימינולוגיה פרקטית - י“א), שבא לבחון את השיטור הקהילתי. עשרה שוטרים היו אז אחראים למה שנקרא ‘שכונה רעה‘, וראיתי את העבודה היפה שלהם, את השוטר שמגיע פעמיים בשבוע עם ציוד לפיקניק כדי לשבת עם בחור מהשכונה שהיה במצוקה, לדבר איתו ולנסות להבין למה הוא נמצא במקום שהוא נמצא. זאת הייתה תקופה נהדרת". 

התפיסה הסוציולוגית השלטת באותם ימים גרסה שבכל עיר ישנן “שכונות רעות“ (bad neighborhoods), אזורים שלא היית רוצה להימצא בהם לבדך בשעות הקטנות של הלילה, אבל וייסבורד הבחין שהבעיה אינה שכונתית: הקריאות למשטרה מגיעות תמיד מאותם שני מקטעי רחוב קטנים, מרחק שבין רמזור לרמזור, צומת לצומת, מקומות שבהם האוכלוסייה הכירה היטב את השוטרים והם הכירו אותה. מאוחר יותר יכנה את המקטעים הללו “נקודות חמות“ (hotspots), מונח השאול מרפואה ומתחומים אחרים. 

26 שנה אחרי שיטוטיו בברוקלין, עם קבלת פרס שטוקהולם היוקרתי – פרס המקביל לנובל בחשיבותו - אמר וייסבורד לקהל שנאסף באחד מהאולמות המרהיבים של הסיטי הול בבירת שבדיה: "כל מה שאני צריך לדעת על הקשר בין פשע ומיקרו־גיאוגרפיה, למדתי בשנה הזאת בברוקלין, ברובע 72". "שם למעשה התחלתי לחשוב על עולם הפשע בהיבט גיאוגרפי", מסביר וייסבורד, היום אחד מחוקרי הפשיעה הבכירים בעולם, בראיון ל-nrg.

"הגעתי להבנה שהשאלה איפה מתבצע הפשע חשובה לא פחות ממיהו הפושע שמבצע אותו". בחודש הבא יתייצב וייסבורד לקבל את פרס ישראל בחקר הקרימינולוגיה. שנים רבות אחרי שעלה לארץ מארה"ב, בחרה ועדת פרס ישראל באיחור אלגנטי לחלוק כבוד למי ששינה את פני המדיניות המשטרתית והמאבק בפשע ברחבי הגלובוס. אין נביא בעירו? אני שואלת בזהירות. "אל תלכי למקום הזה", הוא עונה. "את צריכה להכיר אותי, אני איש מאוד חיובי. אני בן שישים, ואני מרגיש צעיר מאוד למעמד של קבלת פרס ישראל, ושמח בחלקי. כל השאיפה שלי היא לתת כוח לאקדמיה בארץ בתחום שלי, ולחבר בינינו לבין העולם".

על הזכייה בפרס ישראל התבשר וייסבורד בתחילת החודש. "רק בישראל מודיעים במרץ על טקס שיהיה באפריל", הוא צוחק, "בארה"ב זה בחיים לא היה קורה". בנימוקיה כתבה הוועדה כי "במחקריו פורצי הדרך, פרופ' וייסבורד בחן את השפעת מיקוד מאמצי אכיפה במקומות מועדים לפורענות, והראה במחקרים אמפיריים רחבי היקף כי מיקוד מאמצי האכיפה במקום אחד אינו מוליך בהכרח לנדידה של פשיעה למקום אחר, אלא משפר באופן משמעותי את המאבק בפשיעה". 

נחזור לניו־יורק של האייטיז, שם נטועים שורשי המחקר. וייסבורד היה אז בשלהי שנות העשרים לחייו, בעל משפחה, באמתחתו עבודת דוקטורט בלתי גמורה שחיכתה לו באוניברסיטת ייל (והתמקדה באופן מפתיע ביישובי גוש אמונים) - והבטחה לאשתו שלי לעלות לארץ.

אחרי השנה ההרפתקנית בסמטאות ברוקלין, סיים את הדוקטורט והוזמן לשמש כפרופסור בבית הספר לקרימינולוגיה של אוניברסיטת רטגרס בניו־ג‘רזי. באחד הימים, בשבתו בוועדה הממונה על בחירת אנשי אקדמיה שיגיעו להתארח במקום, יצר קשר עם פרופ‘ לורנס שרמן, שהתחנך גם הוא בבית מדרשו של המנטור של וייסבורד בייל. השיחה התגלגלה בטבעיות בין שני החוקרים, ושרמן שיתף את בן־שיחו בנתון מעניין שמצא במיניאפוליס, מינסוטה: מתוך 3.5 אחוזים ממקטעי הרחובות שבעיר יוצאים 50 אחוזים מהקריאות למשטרה - נתון שתאם להפליא את מה שראה וייסבורד במו עיניו בברוקלין. 
 

וייסבורד כבר הבין שהפשע לא מתפזר באופן שווה לאורך השכונות אלא מגלה ריכוזיות נקודתית, גם אם בקרבתה אתה עשוי למצוא לעתים שממה עבריינית. יחד עם שרמן, שהוזמן לרטגרס, הוא הוציא לדרך בתחילת שנות התשעים מחקר משותף, שלווה במענק גדול ממשרד המשפטים ואמור היה לחולל מהפך תפיסתי עמוק. עד אז לא נמצא איש אקדמיה אחד מתחום הקרימינולוגיה שסבר שיש בכוחן של המשטרה וזרועות אכיפת החוק למנוע פשיעה ולהפחית את שיעורה.

את התפיסה הזו ניסח פרופ‘ דיוויד בלי (David Bayley) מאוניברסיטת אולבני, אחד הקרימינולוגים המפורסמים באותה תקופה ומי שערך מחקרים חובקי עולם בנושא השיטור. בעמוד הראשון של ספרו הקלאסי "Police for the Future", שהפך נר לרגלם של קרימינולוגים, כתב: ""The police do not and cannot prevent crime - "המשטרה לא מונעת ואינה יכולה למנוע פשע". נכון לנתונים שעמדו מולו, זאת אכן הייתה המציאות: אף מחקר לא הראה שפעילות המשטרה מפחיתה את הפשע באופן ניכר.

אבל וייסבורד, שהעלה בחכתו ממצאים אחרים, הבין מדוע זהו המצב. "אני ראיתי איך המשטרה מונעת פשע נקודתית, אבל לא היה מספיק ריכוז של כוחות המשטרה בנקודות המועדות לפורענות", הוא אומר. "כיוון שפשע מתמקד בנקודות החמות, הבנו שצריכים לערוך מחקר שיביא את המשטרה למקומות האלה, ואז המאמצים יהיו אפקטיביים. מול התפיסה המושרשת על חוסר האונים של המשטרה החלטנו להתמודד בעזרת המחקר שלנו: נערוך מחקר מדעי מוצק, נפעל במתודולוגיה מקובלת ומכובדת, ואנשים יהיו חייבים להקשיב למסקנות".

המחקר השאפתני יצא לדרך. במשך שלושה חודשים עבדו וייסבורד ושרמן על שרטוט מפה: רחובות מיניאפוליס חולקו רנדומלית ל־110 מקטעים, ואלה חולקו לשתי קבוצות - האחת קבוצת המחקר והשנייה קבוצת הביקורת. צ'יף טוני בוזה, מפכ"ל המשטרה של מיניאפוליס, דמות צבעונית ושנויה במחלוקת, נתן את ברכתו לפרויקט ותרם את חלקו כשתגבר שעות שיטור ב־55 הנקודות של קבוצת המחקר. 

בשנת 1995, שנתיים אחרי שווייסבורד הצעיר כבר עזב את ארה"ב והפך לפרופסור באוניברסיטה העברית, פורסמו תוצאות המחקר ממיניאפוליס. התברר כי במהלך שנה אחת ירד הפשע בנקודות הנבדקות בכעשרים אחוזים. עם הפרסום הועלתה סדרת שאלות מתבקשות שמאתגרות את התיזה. אם נותנים לפשע מכה במקום אחד, הקשו המבקרים, למה שלא יזחל למקום אחר? בחיכוך ידיים המתינו הספקנים לראות בשטח את מה שקוראים בעגה המקצועית "התקה" (displacement) - מעבר של הפשע לצדי הנקודה החמה.

וייסבורד חזה את הביקורת, וכבר הייתה לו תשובה. עוד בשנת 1992 ערך בניו־ג‘רזי מחקר ובו סימן 56 נקודות חמות שבכולן התבצעו פשעי סמים. בדומה למחקר במינסוטה, תוצאות המחקר הראו שכאשר מקצים משאבי כוח אדם לנקודות המסוימות האלה, חלה בהן ירידה בשיעורי הפשע. החידוש במחקר מניו־ג‘רזי היה הגילוי ששוקי הסמים לא התרחבו במקטעי הרחוב שליד הנקודות. 
 

למרות הנתונים הללו, הביקורת המשיכה להישמע ולתבוע הוכחות. עשור אחרי פרסום תוצאות המחקר ממיניאפוליס, נערך בג‘רזי־סיטי מחקר נוסף שהתמקד בפשעי זנות וסמים. כדי לקבל תוצאות חד־משמעיות, הושקעו הפעם מאמצים כבירים במה שווייסבורד מכנה "פצצת האטום" של הטיפול בפשעים הספציפיים: מיטב המומחים האמריקנים שרטטו תוכנית אופטימלית הכוללת תגבור כוח אדם, תובע שיזרז תהליכים וישלח לכלא את מי שראוי להישלח, שוטרות מוסוות שהתחזו לזונות ועצרו לקוחות, פריסת נוכחות NGO (ארגון סיוע) בשטח, ו"כל דבר שאת מדמיינת ורואה בטלוויזיה". באזור שמסביב לנקודות החמות נתנו לעולם לנהוג כמנהגו.

והתוצאות? "מצאנו שבנקודה החמה הייתה בזמן הטיפול ירידה של 70 אחוז בהפרעות לסדר ובאקטיביות של זנות וסמים. זאת לא הייתה הפתעה מבחינתי, כי כבר כמה שנים קודם ידענו שהמשטרה יכולה להיות יעילה אם היא מרוכזת בנקודות החמות. מה שכן הפתיע הייתה העובדה ששיעורי הפשע, שאמורים היו על פי תחזיות המבקרים לעלות ברחובות הסמוכים, ירדו גם שם", מתמוגג וייסבורד.

מה עם חוק שימור החומר? ההיגיון אומר שאם סוחרי סמים ייאלצו להפסיק לעבוד בפינת רחוב אחת, הם ימצאו פינה אחרת להתיישב בה.
"עבדתי יחד עם פרופ‘ רונלד קלארק, שמקבל השנה את פרס שטוקהולם, על התיאוריה שגורסת שמאמצי מניעת הפשע עשו דיפוזיה לאזורים האחרים. במחקר בג‘רזי הקפדנו שיהיו גם אלמנטים איכותניים, ועל כן ערכנו ראיונות עם אנשים מהרחוב שהיו מעורבים בפשיעה, כדי ללמוד עליהם. הם תמיד העלו את אותם טיעונים: ‘אם אעבור למקום אחר, אני לא אצליח כמו שאני מצליח היום. כאן אנשים מכירים אותי‘. ‘במקום אחר בטח יושב כבר מישהו, אני רק אכנס לו למשבצת‘. ‘כשאני מגיע למקום חדש אני לא יודע מי טוב ומי רע, מי יתקשר למשטרה ומי עלול להרוג אותי‘.

"גם בעבודה שלי בעבר שעסקה בפשעי צווארון לבן, וגם במחקריי על נקודות חמות, למדתי שצריך להתנתק מהמחשבה שפושעים פועלים מדחף, שהם לא חושבים רציונלית. זה שגוי לחלוטין. הם מאוד רציונלים במחשבה שלהם. גם הם לא פעם הורים לילדים, וצריכים לקנות בסופר בסוף היום". 

בעשור הראשון של המאה ה־21, בזמן שמחקרים על נקודות חמות החלו לעשות דיפוזיה, משטרת ארה"ב ורבות אחרות בעולם כבר הפנימו לקחים ובנו מדיניות של תגבור כוחות בנקודות כאלו. בשנת 2004 ערכה האקדמיה הבינלאומית למדעים פאנל שעסק בפעילות המשטרה, ובו צוין ששיטת השיטור שגילתה את האפקטיביות הרבה ביותר היא מודל ההוט־ספוט.

"הם נתנו את החותמת הסופית, אבל אני עדיין לא הייתי שקט", מספר וייסבורד. "לא הספיק לי שמחקרים מראים שמשהו עובד; צריך גם להבין למה הוא עובד. היה חסר לי מחקר ארוך טווח. רציתי לדעת האם הנקודות החמות נשארות חמות לאורך שנים, מה משפיע עליהן, ומה מביא נקודה להפוך לכזו".

העיר שבסופו של דבר ענתה על דרישות המשימה הייתה סיאטל שבמדינת וושינגטון. סיאטל אמנם לא נחשבת עיר מסוכנת, אבל שיעורי הפשיעה בה הם מעל לממוצע בערים הגדולות האחרות. היתרון הבולט שלה היה 16 שנות רישום נתונים שביכולתם לסייע בבדיקה מהו הדפוס המתמשך של 24 אלף מקטעי רחוב בעיר. "מצאתי שבמשך 16 שנים, בחמישה אחוזים ממקטעי הרחוב של סיאטל התרחשו 50 אחוז מהפשעים. באחוז אחד מהמקטעים התבצעו 23־24 אחוזים, כלומר רבע מכלל הפשיעה בעיר, כל שנה מחדש. נתון נוסף ומעניין היה שלא רק שבאותו אחוז אחד מהשטח נרשמו שיעורי פשע זהים בכל השנים, אלא שזה קרה בדיוק באותן נקודות".

איך נראית נקודה חמה ממוצעת, בסיאטל ובכלל?
"הנקודות החמות הן מקומות מרכזיים, אזורים של מרכזי תעסוקה, תחנות אוטובוס, מסעדות וחנויות. הן הופכות למוקדי פשיעה אולי מכיוון שאנשים מסתובבים במקומות כאלה עם כסף, מגיעים אליהם במכונית, כך שיש שפע הזדמנויות לפשע. התפיסה של רחוב שאין בו אנשים כאופציה נוחה לעבריינות, לא נכונה. כשיש יותר אנשים ברחוב, תמצאי יותר פשיעה. אם למשל מקימים בניין חדש ובו מספר גדול של דיירים, אנחנו יודעים בוודאות שצריך להוסיף שיטור. שוטרים במקומות כאלה מפחיתים מיידית את הסיכוי לעבור על החוק".

המחקר בסיאטל פתח את הדלת למחקרים דומים בבוסטון, סינסינטי, סנט־לואיס וערים אחרות. "איש אקדמיה אחד אמר לי לא מזמן: 'היום אי אפשר לפרסם מאמר שרק מגיע למסקנה שמודל הנקודות החמות עובד. אתה הצלחת'", צוחק וייסבורד. והנה, בעוד מדיניות המשטרה ברחבי הגלובוס שונתה ועברה למודל של הגדלת כוח אדם בנקודות החמות ותגבור מאמצי המניעה שם, דווקא בסיאטל שכחו מהעבודה היסודית שנעשתה בעיר. המחדל תוקן רק לפני חמש שנים, כשמבקר העירייה מצא את המחקר ההוא ושאל למה לא עובדים לפי מסקנותיו. מאז וייסבורד הפך בסיאטל לשם דבר. 

שנים קודם כבר הונחה על שולחנו של רודי ג'וליאני, ראש עיריית ניו־יורק דאז, מפה של נקודות חמות בתפוח הגדול. את המפה יצר מפקד המשטרה ויליאם בראטון, שהכיר את רעיון הנקודות החמות דרך סטודנטית של וייסבורד (היום היא פרופסור בעלת שם באוסטרליה), כך שמחקריו תרמו גם למהפך הדרמטי שעברה ניו־יורק. עם זכייתו של וייסבורד בפרס שטוקהולם שיגר אליו בראטון מכתב נרגש.

וייסבורד, כיום אב לשלושה וסב לשלושה, נולד בברוקלין וגדל בגרייט־נק, פרבר ניו־יורקי שמתגוררים בו יהודים רבים. זו הייתה משפחה יהודית־אמריקנית קלאסית, לא דתית. "לא גדלתי בציפייה לעלות לארץ, אף שהייתי פרו־ישראלי כמו רוב יהודי ארה"ב", הוא מספר. "שלי אשתי היא זו שהתאהבה בארץ, כשבאה לכאן בגיל התיכון בעקבות אחיה. אחר כך היא חזרה לארה"ב לעשות תואר ראשון, אבל היה לה ברור שהיא עוד תחזור לישראל. ביום הראשון שלה ללימודים חבר הציע להכיר לי אותה, וכך אנחנו ביחד מגיל 19, ואני רק יכול להגיד שאני מאוד מאושר".

את התואר הראשון בסוציולוגיה עשה וייסבורד באוניברסיטת ברנדייס בבוסטון, "שיש בה אלמנט חזק מאוד של יהדות ופילוסופיה והמון אינטלקטואלים יהודים, וזה בהחלט השפיע עליי. שם גם הפכתי לדתי". את התואר השני והשלישי בסוציולוגיה עשה בייל ("מגדל שן בלי הרבה קשר עם העולם"), בתוכנית שהתמחתה בסטייה ופיקוח חברתי. במסגרת התואר השלישי שלו בחר להתמקד בפשעי צווארון לבן.

"עולם המחקר ידע שיש הרבה פושעים מהמעמד הנמוך והרבה פושעים מהמעמד הגבוה, אבל אותי עניין לדעת מה נמצא ביניהם, וגיליתי הרבה מאוד עבריינים שנמצאים בתווך", הוא מספר. "זה היה חידוש חשוב, כי אם קודם הסברת פשעים דרך הפתולוגיה של עוני או לחילופין דרך הפתולוגיה של להיות עשיר מאוד, כאן זה כבר משהו אחר. במחקר הבאנו את הרעיון של שינוי בהזדמנויות לבצע פשע: היום כל אחד יכול להיכנס למחשב, להסכמי משכנתא ולחשבונות בנק, ולכולנו יש קשר לעולם ההונאה שלא היה לפני מאה שנה". 
 

בינתיים שלי המשיכה לחשוב על עלייה ארצה, ובעלה מצדו חשב איך לשלב בין חובת הדוקטורט לבין ארץ הקודש. באוניברסיטת ייל באותה תקופה נכנסו חוקרים בעובי הקורה של ההתנהגות הלא מקובלת, כלומר כזו שנעה בין הלא נורמטיבי עד גבול הבלתי חוקי. זה מה שסיפק לווייסבורד את הפתרון המבוקש: מחקר על אנשי גוש אמונים. בגיל 27, עם מבטא מורגש - שמלווה אותו גם היום - הסתובב וראיין את המתנחלים האידיאליסטים של התנועה הצעירה. 

"לא באתי לנושא עם אוריינטציה פוליטית", הוא אומר. "רציתי לראיין ולחקור אנשים שהם אזרחים טובים, אבל יכולים להגיע למצב של vigilantism, כלומר לקיחת החוק בידיים ושימוש באלימות נגד הערבים או נגד הממשל הישראלי. הלכתי לתומי לפרופ‘ אהוד שפרינצק (פרופסור למדעי המדינה שהתמחה בנושא האלימות הפוליטית - י"א). הוא שאל אותי ‘איך אתה יכול להיות אובייקטיבי?‘. כשעניתי שאני לא מבין את השאלה, הוא אמר לי - ‘אתה חובש כיפה‘. אז אמרתי לו, ‘ואתה לא חובש כיפה, אז איך אתה יכול להיות אובייקטיבי?‘ 

"אני מוכרח להודות שלא היה לי קל בזמן המחקר. כשיצא הספר שמסכם את העבודה, בשמאל חשבו שלא הייתי מספיק ביקורתי, ובימין חשבו שהייתי ביקורתי מדי, למרות שהמסקנות היו מורכבות".

מה גילית?
"הגעתי למסקנה שיש התפלגות של אנשים לכאן ולכאן. דווקא אלה שנחשבו לרדיקלים, בדרך כלל היה סיכוי נמוך שיתמכו באלימות כלפי הרשויות הישראליות, כי תמיד היה איזון: היה אצלם הקול היהודי שקרא לאהוב אחד את השני, להתחבר לעם, להראות מחויבות לדמוקרטיה ולגלות אפס סובלנות לאלימות. המתנחלים בעלי הסיכוי הרב ביותר לקחת חלק בפעילות אלימה הם אלה שלא היו 'מאוזנים'. הם החזיקו ברעיונות קיצוניים, ובו זמנית היו מנותקים משאר החברה הישראלית. אנשים כאלה ישבו בדרך כלל בהתנחלויות מבודדות יותר, והיו פחות מחוברים למשנתו של הרב קוק". 

וייסבורד שב לארה"ב לסיים את כתיבת המחקר. ב־1983, כחוקר מטעם Vera, הסתובב ברחובות ברוקלין עם אנשי השיטור, ובהמשך שקע במחקריו ברטגרס. לארץ עלה כמעט במקרה. "כשבתי הבכורה שרית הגיעה למצוות, אשתי רצתה שנעשה את השמחה בארץ, לצד המשפחה שלה. בארה"ב לא רואים את המשפחה - לא רק בגלל המרחק הפיזי, אלא גם בגלל המנטליות. ביקשתי מהדיקן שבתון ולא הותרתי לו יותר מדי ברירות. הגעתי לארץ, חגגנו, ואחר כך בחרתי להצטרף לאוניברסיטה העברית. ראש המכון לקרימינולוגיה שאל אותי אם אני רוצה להפוך למרצה עם קביעות, והאמת שזה בא לי בהפתעה. הייתי רק בן 37, עשיתי חושבים עם אשתי והחלטנו לעלות".

וייסבורד התחיל לחקור וללמד במסגרת האוניברסיטה העברית, ובמקביל המשיך לערוך מחקרים עתירי מענקים במולדתו. "האוניברסיטה תמכה בעבודה שלי מחוצה לה לאורך כל הדרך", הוא מציין. הודות למחקר שפיתח את מודל הנקודות החמות, בשנת 2004 עמדו 400 איש והריעו לו בבניין הסיטי הול, שם הוענק לו פרס שטוקהולם. "אני חושב שאני הראשון בין זוכי הפרס שעל שולחנו הונח יין היישר מהגולן. הם שמעו שאני יהודי דתי ועשו כל מאמץ ללכת לקראתי". 

מה חבל שלטקס המכובד הוכן גם מופע אמנותי, ולמול אמו של וייסבורד שהגיעה מפלורידה, משפחתו שהגיעה מהארץ ושגריר ישראל בשבדיה, הועלתה מחרוזת מוזיקלית: "הם התחילו עם 'הללויה', וחשבתי לעצמי איזה כיף, ופתאום בא שיר שמילותיו היו Come to Jesus, ואני קולט ששרת המשפטים השבדית שיושבת לידי מתחילה להזיע ולהתנצל. המפכ"ל הבריטי, שישב גם הוא לידי, אומר לי: ‘דיוויד, מה הלאה, מחזה פסיון?‘ (הצגה העוסקת בצליבתו של ישו – י"א). שני הבנים שלי התגלגלו מצחוק, ועד היום מזכירים לי את הסיפור הזה".
 

מאז הענקת הפרס, וייסבורד הוא נוסע מתמיד; רק בחודשיים האחרונים ביקר בסין, באוסטרליה ובארה"ב. "בכל מקום שפונים אליי, אני תמיד שמח לעזור", הוא אומר. הפרסים המשיכו להגיע, כפי שמעיד הקיר עטור האותות במשרדו ("המזכירה עשתה את זה כשלא הייתי פה"). תמצאו שם את פרס סאתרלנד של האגודה האמריקנית לקרימינולוגיה, שנחשב ליוקרתי ביותר בתחום עד שבא פרס שטוקהולם והדיח אותו מכיסאו (אגב, וייסבורד הוא אחד החוקרים הבודדים בעולם – וגם אחד הצעירים ביותר - שקיבלו את שני הפרסים גם יחד); פרס ג‘רי לי למפעל חיים בתחום הקרימינולוגיה האקספרימנטלית; ופרס קלצ‘קי לקידום המדע. אבל וייסבורד לא חדל מלקוות להישג אחר: קשר מקצועי עם משטרת ישראל. 

"לפני כמה שנים, בכנס כלשהו, ישבתי קרוב לבכיר מאוד במשטרה. מישהו סיפר לו על מסקנות העבודה שלי, והוא טפח על הבטן שלו ואמר – 'אני יודע הכול מהבטן'. זאת הייתה הדרך שלו להגיד: 'מה פתאום שמחקר יספר לי מה קורה? אני יודע את הדברים מהניסיון שלי'. היום המצב אחר לגמרי, ויש בהחלט אנשים שפתוחים לשמוע מה יש למחקר להגיד".

לצמרת המשטרה - כלומר זאת שנשארה שם אחרי הדילול של התקופה האחרונה – עוד נגיע; בינתיים רצה וייסבורד לבדוק מה קורה בתל־אביב, ולגלות האם גם העיר המזרח־תיכונית הראשונה שתיבדק תציית לחוקי הריכוז הגיאוגרפי. הוא והדוקטורנט שי עמרם, שעובד היום במחלקת מחקר במשרד לביטחון הפנים, גייסו את המתודולוגיה הקבועה: מיפו את העיר, חילקו למקטעים, והתחילו לבדוק נתוני פשיעה לאורך עשרים שנה.

"אני מסתכל על התוצאות ומשפשף את העיניים כדי להאמין. ב־4.5 אחוזים מהמקטעים אירעו מחצית ממקרי הפשע, ב־0.9 אחוז התרחשו רבע מהמקרים. וכשאני משווה את התוצאות למחקרים שנעשו בסיאטל, בסינסינטי ובערים אחרות, אני רואה חוק, חוק ריכוז. ממש כמו בפיזיקה, רק שבקרימינולוגיה אין הרבה כאלה".

במאמר שסוקר את המחקר, ועתיד להתפרסם בחודש מאי במגזין Criminology הנחשב לטוב בתחום, ניסח וייסבורד לראשונה את "חוק ריכוז הפשע במקום". במחקריו שִכלל את אחד העקרונות של הסוציולוג היהודי־צרפתי אמיל דורקהיים, מאבות מדעי החברה, שטען שבכל חברה יימצאו שיעורי פשע קבועים. לאורך השנים סתרו מחקרים רבים את האמירה הזו, אבל מאה שנה אחריו הגיע וייסבורד וגילה את תת־הסעיף שדורקהיים שכח: מקומה של המיקרו־גיאוגרפיה בסיפור. שיעורי פשע במקומות מסוימים, כך הוכיח, יישמרו לאורך זמן. 

על הקיר במשרדו אני מזהה פרס כחול־לבן: הפרס לקליטת עלייה, שניתן לווייסבורד בשנת 2010 כאחד מעשרת המדענים הבולטים שעלו לארץ ב־25 השנים האחרונות. על החתום: סופה לנדבר, שרת הקליטה. נראה שעם הזמן דרך כוכבו של וייסבורד גם פה בארץ. בשנים האחרונות הוא נוטל חלק במחקר ראשון מסוגו בישראל, שאותו מוביל יונתן אילן יחד עם ד"ר ברק אריאל, דרך מדור מחקר במשטרה.

המפכ"ל נתן אור ירוק, ולמעלה מאלף נקודות חמות חולקו לקבוצות ביקורת וקבוצות מחקר שהנוכחות בהן תוגברה. אחרי שנה נמצאה ירידה מובהקת בהפרות הסדר בנקודות המחקר. ב־2010, במסגרת רפורמות חדשות, נכנס לפעולה השיטור העירוני, ושיטת הנקודות החמות זכתה לביטוי פרקטי: כל מפקד תחנה קיבל רשימת נקודות כאלה בשטחו, ונדרש לטפל בהן באופן ממוקד ופרטני. 

לפני כמה חודשים הוזמן וייסבורד להרצות מול שוטרים בנושא מדע ומשטרה, "ואני כל כך גאה במה שראיתי שהם עושים". גם בראשית השבוע, בכנס משטרתי שעסק בחיבור בין פשיעה למיקומה, וייסבורד הוזמן כאורח של כבוד. בימים אלה הוא שוקד על מחקר מקומי שאמור לקשור בין רמת הפשעים לתכונות הרחוב, על סמך נתונים מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. "ישראל היא המקום הראשון בעולם שבו גוף כמו הלמ"ס מוכן לעשות חיבור בין נתוני פשע במיקרו־גיאוגרפיה, לבין נתונים סוציאל־דמוגרפיים. הבעיה היא שהנתונים שאני יכול להשתמש בהם נאספו במפקד של השנים 1983 ו־1995, אבל עצם זה שהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה נותנת יד למחקר, זה יפה".

האם המחקר מיושם דיו בפרקטיקה של המשטרה? האם היא מעודכנת בחידושים שמגיעים מהאקדמיה?
"המשטרה בארץ היא עדיין לא מספיק 'evidence based‘ (מתבססת על מחקר), אבל היא מתחילה דרך ויש הרבה עבודה.  אני עובד מול משטרות בכל העולם - בטייוואן, בסין, בקולומביה ועוד - ואני מאמין שמשטרה יכולה להעלות את המוניטין שלה אם תהיה קשובה יותר למחקר. אני יכול להעיד שהמצב שונה לחלוטין ממה שהיה לפני עשור, ושכיום יושבים במשטרה אנשים שמעריכים את העבודה המחקרית שנעשית באוניברסיטה. אני רוצה לראות קשר חזק בין השתיים. 

"כבר בזמן כהונת המפכ"ל הקודם, דודי כהן, התחילו להבין שאי אפשר להפריד את המשטרה ממה שקורה במחקר ובעולם. ומהצד של אנשי האקדמיה - אנחנו צריכים לרדת קצת ממגדל השן, לגלות אחריות. זה אחד הדברים שאני אוהב בקרימינולוגיה: אתה יכול לעבוד בסטרסטופירה האקדמית, אבל העיניים שלך כל הזמן על העולם. אני ישבתי עם המפכ"ל יוחנן דנינו, במשרד לביטחון הפנים יושבת היום ד"ר בסול רגב שהייתה סטודנטית שלי ומשפיעה מאוד בכל נושאי המחקר, ויש קשר בין המכון שלנו למה שקורה שם. אני שבע רצון. יש הרבה עבודה לעשות, אבל 'לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה'".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...