33 שנים לפינוי חצי האי סיני: "חלום בלתי נתפס"
הג'ינג'י המיתולוגי שהפך ארגזי קולה למכרה זהב, העיניים שנפערו מול הנוף – והילדים היחפים שלא ידעו פחד כששוטטו בחולות. 33 שנים אחרי, נזכרים המפונים בחבל הארץ הקסום שנופל לידי דאעש
טנדר מתפתל בין סמטאות רפיח וחאן־יונס, רשרושי זכוכית מיטלטלת נשמעים מכיוון המושב האחורי. הנהג, עטור אגלי זיעה, לא חדל להצטער על הרגע שבו הסכים להיענות לגחמה של שכנו. התגמול הכספי שקיבל תחת הנסיעה נראה פתאום הרבה פחות מפתה. צלילי מואזין לא מועילים לחיוורונו של הנהג, שבכל רגע נתון היה חוזר לחיק משפחתו בבני־ברק, אבל את המשימה יש לסיים. גם בחושך זוהר אודם שערו של הנוסע שלצדו, אבל בכתובות האדומות שרוססו בעד ונגד ההתנחלות בסיני - "הרצחת וגם ירשת" ו"טוב למות בעד ימית" - קשה להבחין.עוד כותרות ב-nrg:
- רצח 14 בני משפחה שהתנגדו לאירוסיו כולל הכלה
- המשטרה: "אם אסרף היה מתלונן, הוא היה מטופל כנדרש"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
הימים הם ימי פוסט מלחמת יום כיפור, העיתונים מבטיחים בשורה אורבנית חדשה בפתחת רפיח - עיר שמתעתדת להיות עיר החוף השלישית בגודלה בישראל, עם חזון של רבע מיליון תושבים. משה דיין נראה על גבי העיתונים יוצק בטון בטקס חגיגי, והג'ינג'י שזה עתה סיים לימודי מלונאות מזהה את הפוטנציאל הגלום במרחבי הכלום.
עם הגיעם לדיונות החול, פולט הנהג את הטרמפיסט הכחוש יחד עם כיסא נוח ו־45 ארגזי קוקה־קולה ונעלם. את הבקבוקים רכש הג'ינג'י בכל 1,500 הלירות שקיבל לאחר שירותו במלחמה, והם אבן הפינה שלו. בשעה שהוא מתיישב על כיסא הנוח בשערי העיר שלא הוקמה ומתחיל לטוות חלומות, שוקעות בחול פסיעותיו של גבר בעל חזות ערבית שמגלה עניין בצעיר האדמוני כמו גם ביידיש, שאותה רכש כשעבד ברחובות. עכשיו הוא שומר על אתר הבנייה בלב החולות, והציע לשמור גם על הבחור הכחוש שכיפה דבוקה לרעמתו.
אור הבוקר גילה למתיישב החדש את הארץ הלא זרועה: פועלי בניין יצקו יסודות לעיר שתוכננה בקפידה, קבלנים עמלו על פיתוח המקום, בודקה של חברת הבנייה נראה מרחוק. בלילה נשארת כיתת חיילים על גבעת חול סמוכה כדי לשמור על אזור הבנייה. את הנשק האישי שלו השיג הג'ינג'י הודות לשכניו החיילים: מהמטבח המאולתר סילק סכין גדולה.
אליעזר שמואלי - שמו האמיתי של הג'ינג'י, שהתפוגג תחת הכינוי הנצחי – מקים בסטה מאולתרת ומתחיל למכור בקבוקי קולה חמה לכל דורש. הבסטה עוד תהפוך למסעדה מצליחה ולשלד של מלון החלומות, שרק חרב הפינוי תצליח להרוג.
הג'ינג'י, קצין גולני משוחרר שתקע יתד מוגז ונצלה בשמש היוקדת בדרך להגשמת חלום, הופך אט־אט לא רק למוסד הכי מוכר בחבל, אלא במובן מסוים לפנים המנומשות של ימית. בכל שנותיו שירת המזנון פועלים, קבלנים, תיירים, תושבים ומפקד סיירת מטכ"ל דגול, מנחם דיגלי שמו, אחד שחלם על אספרסו טוב וקיבל אותו רק אצל הג'ינג'י.
"מזנון ימית" ליווה את העיר הקורמת עור וגידים משלב היסודות ועד יציאת מצרים הכפויה. "אני לא באתי כדי להפגין", אומר הג'ינג'י למעלה מארבעים שנה אחרי שהגיע לימית. "אני את המלחמות שלי עשיתי בגולני. לסיני באתי כדי לבנות ולהיבנות". הכיפה הירוקה שהייתה תלויה על רעמתו כבר לא שם, גם הבלורית העבותה נכנעה למפרצי הזמן, ומביתו בכפר־סבא לא רואים שורת דקלים. אבל הזיכרון וזיק השובבות חיים גם חיים.
זיכרונות מהאיש שרבים מתושבי החבל מאמינים כי נולד מהים, מקופלים עכשיו בתוך קבוצת הפייסבוק הרשמית של חבל ימית וסיני. כמה מאות החברים שגודשים אותה חולקים סטטוסים נוסטלגיים, משתפים ברגשות, מחשבות או סיפורים. זר לא יבין, וגם מנוע מלהבין מה קורה בה, או אם לקרוא לילד בשמו: לא התקבלתי.
הקבוצה סגורה בפני מתעניינים חיצוניים עד שתבשיל העת, אבל בל נקדים את המאוחר. נשוב אל כתום השיער, שחושף בפניי ארכיון פרטי, עשרות כתבות - גם בעיתונות הזרה, שהתפעלה מהנחישות של היזם הצעיר – ואנחנו יוצאים למסע בזמן.
"אחרי ששת הימים עשיתי טיול טרמפים לשארם־א־שייח', ראיתי את חוף הזהב עם הדקלים ברקע, ואמרתי לעצמי: פה אני רוצה להיות, ואם לא פה - אז קרוב לפה. הייתה לי פנטזיית מלונאות, ואחרי שטרקו בפניי דלתות בסוכנות ובמשרד הביטחון כי אני לא קיבוצניק, לא מושבניק, לא עולה חדש וכל הלֹא-ים שיש, הבנתי שצריך מקום אחר. כשהייתי מילואימניק במלחמה ונתקלתי בתמונה של משה דיין בעיתון, אמרתי לעצמי שאני חייב להיות שם, אחרת מישהו אחר יהיה. אני לא רובינזון קרוזו, אבל רציתי ים, והחלטתי להתמקם בימית".
את האבולוציה של מזנון ימית, המקובע היטב בתודעת יושבי העיר, אי אפשר שלא לקשור לתושייה ולהיעדר הפחד של הג'ינג'י. בעיתון "7 ימים" סיפרו אז על "אחד שקורא תיגר על השיטה של סלקציה ופטרונות". כשפוצ'ו הגיע לתעד את סיפור ההתיישבות בחבל החדש - מה שהפך בהמשך לספר "אחריי במדבר" – הוא תיאר כיצד בעלי מקצוע שונים שמגיעים לאזור לא מחזיקים מעמד, ורק "הג'ינג'י שיצר האמביציה בער כאש בעצמותיו נאחז בשולי העיר ולא זז".
מהר מאוד התבקש הג'ינג'י למצוא לו מקום אחר לשים את הראש בלילה. כאן מסוכן מדי, טענו גורמים צבאיים, "אבל אני הייתי גולנצ'יק רווק, הכול עלא־באב־אללה". לבסוף התרצה והרחיק כעשרה קילומטרים אל מושב שדות, היישוב האזרחי הראשון בפתחת רפיח. אחרי הרמת הגבה של בני המושב, הוקצה לצעיר מקלט שלא בשימוש, תמורת שמירה בלילות. "אני עוד זוכר את הציוצים של העכברים בלילה", הוא מספר. "התושבים חשבו שאני אברח, לא הבינו מי בא להם ליד".
בבוקר נסע בטרמפים למזנון המאולתר כדי לגלות שכמה בקבוקים חסרים לו בארגז. "מה לעשות, עברו סיורים של הצבא. ואני אומר - בכיף, הכול ברוח טובה". כשהסתובב בְּשדות מצא מקלט של בית ספר שבו לפחות היו מים, והפך אותו למשכנו החדש בלילות. יום אחד מצא עגלת טרקטור ישנה, ולצדה קומץ אסבסטים שבורים. מהמסגר המקומי ביקש לרתך כמה ברזלים ויצר קיוסק על גלגלים. על הגזייה מהטיולים של התנועה התחיל לבשל, "וכך לאט־לאט הגשתי חביתה בפיתה. פעם עם חול, פעם בלי, כי היו רוחות. עמדתי על החול, כל יום באו אנשים וראו עוד משהו - פעם טונה, אחר כך פירות וירקות שהבאתי מהפלאחים של חוף הים, ביצים בודדות שהביא אחד מערביי האזור".
פעם שכנע אותו בן המושב לקנות ממנו סוסיתא ישנה, והג'ינג'י לא נצרך עוד להניף יד כל בוקר בדרכו לימית. באחד מימי החנוכה, כשמזג האוויר סר וזעף והפועלים והקבלנים נדחקו לבודקה, החליט הג'ינג'י שמתחשק לו לפנק את מהנדס הבניין ועובדיו בסופגניות. איפה יתפיח את הבצק? בתוך הסוסיתא. את הבצק לש מקדימה, את הגזייה הפעיל מאחור, ולבסוף שלח פועל לחלק את הסופגניות. אין כמו סופגנייה באמצע המדבר כדי להמיס את לבם של המתגעגעים הביתה, שעד כה ראו בג'ינג'י רוכל שמפריע לנוף. בפעם הראשונה שאלו מה עושה העגלה בחולות, והוא השיב להם שהיא תזוז כרצונם. "יש פה גלגלים", הסביר.
כשהפועלים שנהגו לאכול אצלו הגיעו עם שיירי בטון ויצקו אותו כדי שיוכלו לשבת, המוביליות שהתהדר בה הג'ינג'י נראתה למהנדסי העיר קצת פחות משכנעת. הם ראו בעיני רוחם עיר מסודרת ומאורגנת, ומזנון שאינו נכנע לשרטוטים הוציא אותם משלוותם. אבל אנשי העיירה המתגבשת ועיתונאי אחד נאמן שנהנה לתעד את הג'ינג'י, הם שישיגו לו בסופו של דבר מבנה מסודר. "הם הבינו שכל מה שאני עושה זה בשבילם", הוא מסביר.
בינתיים צמחה העיר מן החולות. ב־31 באוקטובר 1975 יצא לאור לראשונה ה"ימיתון - עיתון מקומי בלתי תלוי לימית ולחבל ימית". בין דפיו הציגו מייק התיקונצ'יק, איריס מבגדי תמר, נינה הקוסמטיקאית ו"יוסי – עריכת שמחות" את מרכולתם.
אנשי האזור קיבלו מידע שוטף על אודות חוגים: לאה גורלסקי לימדה אנגלית, ליאה סמולר - דרמה, ואחמד מוחמד אל־ג'ורמי עשה את כל הדרך מרפיח כדי ללמד ערבית. עוד התעדכנו על תפילות בבית הכנסת, השתתפו באיחולים למשפחות חדשות ולתינוקות שבאו לעולם, וכך יכלו להתעדכן על עוללה נוספת בשם ימית שמצטרפת לאחיותיה.
דרך העיתון נחשפו התושבים לדיונים בחלונות הגבוהים, גמעו קצת פוליטיקה מקומית, ונשטפו במנות גדושות של פטריוטיזם. חיים פייפל, חזן מסינסינטי שהצטרף לקבוצה האמריקנית בעיר, גולל בגיליון החמישי את השינוי הדרמטי שחווה העיתון. "השבוע נתמזלנו להיות עדים לחלוציות בעירנו ימית: גלגולו של הימיתון. משכפול דפים מסורבל, להדפסה המקובלת ברוב העיתונים", כתב. אז הפליג בשבחו של צבי הורנשטיין, העורך: "לעיתים קרובות שמע צבי מאנשים שונים שעיתונו לא יצליח וייעצו לו להפסיק אך הוא לא נואש. אנו בהחלט יכולים ללמוד ממרצו של עורך העיתון ולדעתי לשם כך באנו להתיישב בימית. אם לא עכשיו - אימתי?".
גם עגלתו של הג'ינג'י התמסדה וצופתה בפח. שלט גדול הכריז על שמו של המקום, "מזנון ימית", שיש להודות כי היה חסר מעוף ביחס לבעליו היצירתי. עם הזמן זכה המזנון למבנה שירותים מאחור - "שירותים שאי אפשר היה להתקרב אליהם", מציין שמואלי. "כששאלו אותי אם יש שירותים, אמרתי שיותר טוב ללכת לטבע מלהיכנס לשירותים האלה. ידעתי שכמה שזה יהיה גרוע יותר, כך ניכנס מהר יותר למבנה נורמלי".
פועלי הבניין, שהיו באים לימית בראשון וחוזרים בחמישי, החזיקו אצל הג'ינג'י חשבון פתוח. "לא שאלנו איפה הם גרים ולא לקחנו מספרים, הכול היה בנוי על אמון, ואני לא זוכר שמישהו אי פעם סידר אותי. תביני, אני הנפתי את דגל התיירות בימית. באילת, כשהיית מבקש בקבוק קולה, נשרפה לך היד מהמחיר. מכרו בקבוק בשתי לירות. אני מכרתי ב־40 אגורות, כמו בתל־אביב. אנשים אמרו לי 'אתה נורמלי? תמכור ביותר. אין איפה לקנות אז תיהנה מזה'. ואני אמרתי 'לא חביבי, אני מניף פה דגל'".
ליציקות הבטון נוספו עם הזמן גם מקררי שלגונים ושתייה, טלוויזיה שחור־לבן, דגי דניס מימת ברדוויל וטלפון ציבורי שנעשה בו שימוש לאורך כל שעות היממה. הג'ינג'י עבד כל יום מחמש בבוקר עד אחת בלילה, ואז פרש לדיור שסידר לעצמו.
אחרי תקופת השהות בבית הספר והמקלחות שעשה בברז המים בחוץ באין רואה, עבר לגור במטבח של הגרעין הרוסי בימית. אחר כך פנה למהנדס יענקל'ה זיידה - מפקפק לשעבר ותומך לשהווה - וביקש לישון על מזרן במשרדי החברה המקימה את העיר. גם את העובדת שהביא לסייע לו במזנון, שיכן באחד החדרים. כשהגיעו לימית אשקוביות זכה הג'ינג'י להיכנס לאחת, "למרות שלרווקים שמו מקלות בגלגלים".
בשנת 1979 אולם בית ספר השדה שהוקם בימית כוסה לבן, והג'ינג'י נישא לבחירת לבו, שושנה. תזמורת מלון השרון הגיעה מהרצליה למען הקולגה לשעבר, טבחי תדמור היו אמונים על האוכל, ובסוף הערב נפתחה הדלת לכל החיילים. הפילם שמתעד את האירוע נשרף, הצלם לא ידע נפשו מבושה, אבל זיכרון הנוכחים מהשמחה הגדולה הספיק.
שני בניו הגדולים של הג'ינג'י נולדו בימית. "הבן שלי היה מסיים את הגן בשתיים, הייתי שם אותו בסוסיתא ונוסעים לחוף הים. הילדים היו יוצאים מהבית עם גלשן על הכתף, והיו חיים כיפיים כאלה".
הודות לאנשים טובים שעזר להם בדרך, הוקצה מגרש למסעדה שלו, והג'ינג'י החל לראות בעיני רוחו הטובה את המלון המיוחל קם לתחייה. "כשבנינו את המקום החדש, הקמנו את הקונסטרוקציה כך שתתאים לבין שלושים לחמישים חדרים. בבוקר יירדו האורחים למסעדה למטה, אנשים מהים יבואו לאכול, ואני מסודר. חשבתי על חניון לסירות, היה לי חלום על מטע של עצים שיישתלו מימית עד רפיח, רציתי להקים מוטל בתחנת הדלק. רציתי", הוא נאנח.
בסרט "מות ימית", שסקר את עשרת החודשים האחרונים של העיר, הבטיח לעצמו הג'ינג'י אל מול עדשת המצלמה שלא לקחת ללב את הפינוי. ברגע האמת הודה בפניה שהוא מרגיש בלוויה. "חסר רק שיבואו ויקרעו את הבגד", הוא אמר בחיוך מריר, "רק שאחרי הלוויה, אנחנו כן נישאר בחיים".
בקיבוץ כרם־שלום הסמוך לפתחת רפיח התקבצו פעילי שלום כדי למחות על ההתנחלות החדשה ונישול הבדואים מאדמות סיני. להפגנה הצטרפו גם אביבה ומרדכי נקר, כיאה לחברי קיבוץ שנוסד מגרעין של השומר הצעיר. הם תכננו להשמיע קול ואז לשוב אל שני ילדיהם הקטנים בביתם בשובל. הם לא תכננו להיחשף לתנופת הבנייה בפתחת רפיח ולהישבות בקסם המקום. גיץ של התאהבות הפך אותם בעיני חבריהם למנשלים בעצמם.
את ביתם בסיני ביקשו הזוג נקר לקבוע במושב חקלאי. כך הגיעו למושב שדות, שעלה לקרקע ב־4 בינואר 1971 והיה ליישוב האזרחי הראשון בסיני, ומה שהגדיר חיים גורי כשילוב בין "המערב הפרוע לפטריוטיזם לוהט". מרבית התושבים, שהיו בני קיבוצים ומושבים, נתקלו בבעיות בלתי צפויות. מי שהתרגל לחדר אוכל קיבוצי לא הבין מה עושים כשצריך לדאוג לאוכל במו ידיך. בחודשים הראשונים לא היה גן ילדים במקום. "האמהות היו כמעט מחוסרות עבודה – כמה זמן לוקח לחתוך גבינה צהובה לארוחת בוקר, צהריים וערב?" שאל פוצ'ו ברוב אי פוליטיקלי־קורקטיותו. "הן היו יוצאות עם הילדים לשחק בחול. מבחינה זו הייתה הפִּתחה לגן עדן. ליד כל בית היו ערימות חול והילד לא היה יודע במה לבחור".
[bigpic]
בפסח של שנת 1972 עלתה משפחת נקר על הקרקע, לא לפני שהגישה מועמדות בפני נציגי תנועת המושבים ונציגי היישוב. לפי הנוהל הם התקבלו על תנאי, ואביבה החלה לעבוד כגננת בפעוטון. "מבנה הפעוטון היה צריף עץ מט לנפול, ישן ורעוע, עם שירותים אימפרוביזוריים בחוץ והכול מלא חול. לא היה עץ ולא שיח, אבל היו 13 ילדים בגילאי שנה עד שלוש שהיו מאושרים", היא משחזרת. כשבני המושב נדרשו להחליט אם לקבל את משפחת נקר, אושרה מועמדותה ברוב קולות, אף שאביבה מקפידה לציין ש"לא היה באמת מישהו שלא התקבל".
לצדה בפעוטון עבדה כסייעת רותי כ"ץ, מראשונות המתיישבים, אמנית שעשור אחר כך תיצור את יונת החול המפורסמת. ילדיה הקטנים של נקר נמצאו רוב היום בחול, מוסווים כמעט כמו שורת בתי המושב. "לילדים בשדות היה חופש בלתי מוגבל. באנו הביתה, הם שמו את התיקים, אכלו ויצאו החוצה, וראינו אותם שוב רק בערב. הם שיחקו שניהם בדיונות מסביב, ולא הייתה שום דאגה מכך שהם בחוץ לבד".
מפעם לפעם נתקלה בבחור מחויך ואדמוני ממהר על שבילי המושב. "הוא היה דמות מאוד ציורית שאי אפשר לשכוח", אומרת נקר. המושב היה הומוגני, כמעט כל המתיישבים היו בני אותו גיל, מטופלים בילדים קטנטנים או בדרך להיות כאלה. "כולנו היינו מלאי מרץ ואנרגיה, ובלילות ידענו ללכת ולשמוח".
כרכזת התרבות דאגה נקר שיהיה שמייח בבית העם. "חגגנו יחד את ראש השנה, פסח ושבועות. בפורים הייתה מסיבה גדולה ויפה, והיו סרטים והופעות. כשימית קמה היא נתנה לנו אוויר לנשימה, היה שם הכול - חנות לחומרי בניין, בגדים, ים, בנק, בית קפה. לא חשבתי לרגע שזה ייגמר. שדות הייתה הבית שלי, והתחלנו לארגן לעצמנו את החיים", היא אומרת מביתה במושב חניאל בעמק חפר.
היום היא מגדלת במשתלת אביבה עצי פרי אקזוטיים. לגננות לא שבה. "הזמן שעבר מאז שלקחנו את המיטלטלים והלכנו מימית ועד היום, הוא פי שלושה מהזמן שהיינו שם. יש בי געגוע, אבל הוא געגוע לא למקום אלא לתקופה, לנעורים, למרץ ולכוחות בלתי נדלים".
"הייתי רק בן 12, אבל הרגשתי שזאת הזדמנות של פעם בחיים", אומר שמואל עצמון מנהל ומייסד קבוצת הפייסבוק "חבל ימית וסיני". עצמון חוזר אל הפעם הראשונה שבה פער עיניים לחבל הארץ הלא מוכר: "יצאנו לסיור היכרות ראשון באזור. אני זוכר אותנו עוברים את עזה, דיר־אל־בלח, עבסן. דרך החלונות ראינו את התושבים הערבים, הדקלים והשווקים, ולא הבנו לאן אנחנו הולכים.
עברנו את רפיח ופתאום הנוף מתחיל להשתנות. אנחנו מגיעים לצומת קטן שבו פונים לכיוון ימית, והעשב המדברי הנמוך מתחלף בחול צהבהב שמתחיל להתרומם. זה היה נראה איזה משהו...", עצמון מאט את דיבורו. "וואו, אני מתחיל לבכות עכשיו. הכול מציף ועולה ומאוד מרגש. כבר כשאבא חזר מהסיור הראשון ודיבר על המקום החדש, היה לי ברור שהוא לא ישווה לדבר. והנה בנסיעה, אנחנו עולים על דיונה ואני כבר רץ לקדמת האוטובוס, והלב רוצה להתפוצץ".
חמשת בני משפחת עצמון הציצו ונפגעו. בכניסה לימית ראו במעומעם מרחוק ג'ינג'י קטן שמוכר את מרכולתו בחולות. מצד שמאל עמדה אנדרטת בטון מיתמרת, שעוד לא ידעו מה היא. "מקצה הדיונה מתחילה ירידה עד קו החוף, כשלמטה אני רואה חוף דקלים, פאלם ביץ' ממש. לא פלורידה ולא הקריביים, עין לא ראתה כזה מראה. עצי תמר לאורך כל קו החוף, עם מליחות קטנות שהבדווים היו חופרים בגובה פני הים כדי להשקות את האדמות. מהגובה אתה רואה את כל הים הזה מצפון לדרום, ואני אמרתי לעצמי: שרק לא יתקלקל ושאמא שלי לא תתחרט ושאף אחד לא יהרוס את העסקה, אנחנו הולכים לעבור לכאן".
בעקבות מודעה בעיתון ששבתה את לבו של האב עודד, השאירה משפחת עצמון את השכונה "מוכת הגורל" ברמת־גן, ולא הסתכלה לאחור. האב, שנלחם בכל כוחו לזכות במכרז לפינוי אשפה בימית, היה מסתובב בעיירה המתפתחת עם טרקטור מחובר לעגלות. כך הוא גם מופיע בתמונות מהתקופה. כדי להגדיל פרנסתו חילק מים במכליות לתושבי האזור, נע בין עזה לאל־עריש, חוצה את ההיאחזויות שהפכו ליישובים, את "ארץ ישראל האבודה והיפהפייה והנשכחת" שפגשה נעמי שמר, הארץ ש"כמו הושיטה את ידה כדי לתת ולא כדי לקחת".
בינתיים הסתובבו ילדיו מאושרים, יחפנים בחולות. העיר עוד לא הייתה מרוצפת וסלולה בשלמותה כשהגיעו אליה, בארבע לפנות בוקר של 13 באוקטובר 1975. מכולת קטנה כבר פעלה שם, ושלושת הילדים, משועממים קלות מהעיר המתפתחת, התנדבו ללכת אליה לקניות. את הדרך חזרה נאלצו לעשות בזחילה, כי השקיות לא אפשרו להתקדם בחול. "זה היה סיוט שלא ידע השטן", עצמון מתמוגג.
עצמון היום בן 52, בעלים של חברת אינטרנט דרומית שעוסקת בפרסום וקידום במדיה. יחד עם אשתו, לילי אנדראה עצמון, הוא מקדיש את זמנו בשנים האחרונות לשימור הזיכרון מהחיים בסיני. הוא הקים אתר בשם "חבל ימית וסיני", שמוגדר כ"אתר הנצחה ליישובי החבל ואורחותיהם המרתקים. מעין חלום בלתי נתפס למבקרים אשר לא הספיקו לגעת, להריח, לבקר בעיר או בחוף ימה, עולם נדיר שונה ואחר". בני הזוג היו מקברניטי ההפקה המרשימה שהתקיימה לציון שלושים שנה לפינוי, וכללה ביקור במוזיאון למורשת ימית במושב דקל שהקימו כמה ממפוני העיר. העין כבר פוזלת אל יום השנה ה־35.
המשפחה המתרחבת - אשתו של עצמון ילדה השבוע את ילדם החמישי - גזלה ממנו זמן מבורך, אבל באמתחתו נמצאת כמות אדירה של חומר מתועד, שעתיד לעלות בקרוב לרשת. קבוצת הפייסבוק הסגורה היא מאגר בלתי נדלה של סיפורים על הג'ינג'י, על כפר הנופש (ויש שיגידו ההוללות) "הדקלייה" שהקים מנחם דיגלי, על הפאב האפלולי של ישראל ברוך שפעל במקלט ורכיביו הדקורטיביים נקנו ברפיח, ועל צהוב החול ש"אין כמותו בכל הארץ".
עצמון ואשתו הם לא רק המנהלים והמייסדים של דף הפייסבוק, אלא גם שומר הסף שמביא בפני הקבוצה את המועמד החדש (קרי: כתבת מקור ראשון) כדי שתחליט שלא לקבלו, אלא אם נולד במקום הנכון. עצמון מצדו מבטיח שהם לא הולכים להיקבר עם הסודות, רק מחכים. "אנחנו לא מתבדלים ולא שומרים לעצמנו סוד אפל, אלא לצורך התיעוד הישר אנחנו כרגע סוגרים את עצמנו", הוא מדגיש. בדף הפייסבוק אפילו כתב בריש גלי: "נא לא להיעלב".
"אנחנו משתדלים להגיע לכל אחד ולמצוץ כל פיסת מידע", הוא אומר לנו. "כבר חמש שנים מצטברת כמות גדולה של חומר, אנשים העלו תמונות והחליפו חוויות והזכירו תאריכים, היו מפגשי מחזור של כיתות מסוימות והתארגנויות פנימיות, וקרו דברים מעניינים בזכות הקבוצה. אבל אז התחילו להגיע פולשים ועיתונאים מוסווים ותמונות דלפו החוצה. הבנתי שלפני שיהיה מאוחר ויסתובבו שברי אינפורמציה לא מדויקים, צריך לסגור את העניין".
למה התחלת לעסוק בזה דווקא עכשיו? אני מתעניינת. הוא חוזר לכמה רגעים טראומטיים בחייו. הוריו נפרדו בימית, אביו נישא מחדש, ולעצמון נולדו שני חצאי אחים. שנים אחרי הפינוי, מצאו השניים את מותם בגיל צעיר: עידו נפטר ממחלה קשה בהיותו בן 14 בלבד, ואלון נהרג חודשיים אחריו בתאונת אופנוע.
"זה השפיע על משפחתנו בצורה קשה והרגשתי שהכול מתפרק, לא רק הזיכרון מהשניים היקרים לי. הרגשתי שהדברים נעלמים וההיסטוריה האדירה של הסיפור ההזוי הזה, של התיישבות שלא הייתה כדוגמתה ונקטעה באבה ביום בהיר אחד, חומקת לנגד עינינו. תושבי העבר של ימית די מותשים ממה שהיה, ורובם לא רוצים להיזכר ולא רוצים להיפגש. הם עברו טראומות. מדינת ישראל תדע מעט מאוד על מה שהיה לנו. מגיעים אליי דוקטורנטים בלי סוף, והבנתי שלא יודעים מספיק ושהנושא הולך להתמוסס. עם מות אחיי התחלתי מסע ארוך".
צחוק מתחלף בדמע. רגע עצמון צוחק כשהוא מתאר את זחילתם אל המכולת, ואז מתמלא דמעות מזכר מראה הדיונה המתרוממת לנגד עיניו בפעם הראשונה. "תראי, בשכבת הגיל שלי לא היו הרבה ילדים. היינו כיתה מצומצמת של שישה־שבעה תלמידים, שרובם השתייכו לגרעין האמריקני. הרבה שעמום היה שם, אבל שעמום של כיף. היינו מטיילים בחולות ואוספים מטבעות ביזנטיים, או מסתובבים במרכז המסחרי, שם התפתחו יחסי רעות יפים בין אנשי ימית לתושבי האזור".
הוא נזכר בחיים פייפל, דמות רבגונית ובעליה של חנות הכולבו "עולם הבית", שמשכה אליה את כל תושבי הסביבה. פייפל הגיע לחוף הים מצויד בגלאי מתכות ונהנה לגלות אוצרות שהסתתרו בחולות. "רק היום אני מבין מה משמעותם של אירועים שחוויתי בנערותי, ומה הם מחוללים בי היום", חותם עצמון.
אברהם שקד לא היה ילד חובב טיולים ולא נמנה על ממוללי המרווה המשולשת שנוהגים לאייש בתי ספר שדה בדרך כלל. בתפריט היומי שלו היו כדורגל וספרים. לקראת תום שירותו הצבאי, בימי פוסט מלחמת ששת הימים, תהה אנה פניו מועדות. כשחברה נפנפה במודעה בעיתון "דבר", הסתקרן: החברה להגנת הטבע מכריזה על גיוס צוות מדריכים לטיולי סיני, נכתב שם באותיות גדולות. הוא החליט לנסות את מזלו ונסע למשרדיה בתל־אביב.
בראיון הקבלה המתומצת נשאל שקד בעיקר על מועד השחרור הרשמי שלו מצה"ל. כשענה שהוא יחול למחרת, התבקש למהר ולסיים טופס טיולים בבוקר, כדי להצטרף בערב למשאית שיורדת לסיני. וכך עשה. בבוקר התייצב עם הקיטבג בתל־השומר, ובערב התייצב עם תיק ארוז והעמיס אותו למשאית שהחלה בדרכה דרומה, אל הארץ החדשה. "אלה היו שמונה ימים היסטוריים וזאת הייתה הקארמה שלי. כשחזרתי ידעתי שמצאתי את מקומי בעולם", משחזר שקד, היום מאושיות החברה להגנת הטבע ורכז שמירת טבע בהרי יהודה וירושלים.
כשעליה הצוות שהופקד על הטיול ומועמדים נוספים לצוות המדריכים הייעודי, הגיעה המשאית ליעדה בדרום סיני, והקבוצה יצאה למסע. הם תעו בדרכים, דחפו את כלי הרכב ששקעו בחולות, תקעו שְפַּלות (מקלות מתכת) מתחת לגלגלים כדי לחלץ אותם. אבל כל עומס החוויות שניתך על שקד הצעיר לא הכין אותו לרגע המכונן.
"הגענו לסנטה־קתרינה, וישנו שם בלילה למרגלות בקעת א־רבא. לפני הזריחה יצאנו אל ראש ההר הגבוה ביותר, ג'בל קתרינה, 2,610 מטרים גובהו. ידעתי שככל שאתה לובש פחות אתה סוחב פחות, ולכן השלתי מעליי כל בגד מיותר. בדרך הזענו כהלכה ובירכתי על החלטתי המושכלת, אבל אחרי שלוש־ארבע שעות של טיפוס מאומץ, בעודנו ממתינים 45 דקות לזריחה, מצאתי את עצמי רועד מקור. בואי נאמר", הוא צוחק, "שאם לא הייתה לאחד המטיילים שמיכה לעטוף אותי, הייתי קופא".
"שרדתי עד לעליית השמש, ואז ראיתי את הנוף והוא הימם אותי. זה היה משהו שמעולם לא ראיתי. לא הייתה לנו הזדמנות לראות דברים כאלה עד 67'. כל ההרים מסביב והאור והאודם והצבעים והחולות מרחוק, ולראות אל מעבר למפרצים - את ההרים באפריקה ואת סיני פרושה מתחת לרגליים. עד היום אני לא שוכח את המראה. ארץ חדשה נתגלתה לנו".
משם הדרימו לשפיץ של חצי האי סיני, אל לשון היבשה ראס־מוחמד הנשלחת לים סוף, לצד שונית האלמוגים העשירה ואחד מאזורי הצלילה היפים בעולם. שקד נזכר שגם בשחייה אין לו הרבה מה להציע, אבל תפס שנורקל ומשקפת והחל לשחות אל הלא־נודע.
"ובבת אחת, בלי אזהרה, הריף נוחת בכמה מאות מטרים והופך לבור כחול־שחור. אנחנו בשבר הסורי־אפריקני, מה שגורם לריף להיות צבעוני, עשיר וצפוף כל כך, להבדיל מריף האלמוגים הגדול של אוסטרליה, למשל, שמרשים בממדיו אבל הרבה פחות מגוון נקודתית. ראיתי את הריף הזה, הססגוני בצורה שלא תיאמן ומכיל מגוון אדיר של דגים ואלמוגים, והתחלתי לצרוח בתדהמה. ידעתי שנשביתי בקסם".
בדרך חזרה עברו בוואדיות ובשדות מוקשים, וחוף הים של נואייבה התגלה לעיניהם המשתאות. "במרחק, אופק דק פס זהב, זכר לשמש גדולה", כתבה נירית ירון לשלמה גרוניך, והזמינה את השומע להיכנס לצדפה. שקד חזר הביתה והודיע לאחותו כי נפל דבר: הוא מצא את מקומו בעולם.
הוא חבר לצוות המדריכים של החברה להגנת הטבע. בהמשך למד בירושלים, אבל המשיך לסמן מקומות לא מוכרים על מפת סיני. בשנת 1972 עלה הרעיון להקים שם בית ספר שדה, כשבין היוזמים היה גם השר־לעתיד שמואל תמיר, ששכל בן בהתרסקות מסוק של חיל האוויר, ביולי של השנה הקודמת. כך הוקם בית ספר שדה "צוקי דוד", שהנציח בשמו את בנו של תמיר, ושקד הפך לרכז ההדרכה שם.
המטיילים שהגיעו למקום ישנו באוהלים שנתרמו על ידי הצבא, המדריכים לנו בצריף מצרי ישן ששופץ קלות. "התרשמתי שהאנשים אינם מחפשים את הנוחיות והפינוק, והתנאים הפשוטים הולמים את האווירה סביב", התפעל צבי אילן אחרי אותו סוף שבוע בלב סיני.
שלוש מורות־חיילות הצטרפו לצוות החלוצי, ואורחת נוספת הגיעה - גאוות היחידה. "להיות בבית ספר שדה בסנטה־קתרינה זה כמו להיות על האלטלנה. כל אחד מספר לך שהוא היה שם, למרות שאתה יודע בדיוק מי היה", אומר שקד.
לשקד היה זה תור זהב אישי שזיכרונו לא יימחה. הוא וחבריו לא רק עלו במו רגליהם את ג'בל־מוסא עשרות פעמים ("אין אחד שלא הרס את הברכיים"), אלא גם גילו יעדים שהפכו לנכסי צאן וברזל במפת התיירות המקומית. מבני בית ספר שדה התחילו להיבנות בסיני. ואז הגיעה מלחמת יום כיפור, ובאבחה אחת הכול נעצר.
"בשנת 1974 נסעתי בעקבות השמש", מספר שקד. "קרוב לשלוש שנים הרגשתי צורך לאוורר את הטראומה המלחמתית שלי. הרחקתי להודו ולדרום־מזרח אסיה עד אוסטרליה, נסעתי דרך האוקיינוס השקט לאיים ולמקומות אקזוטיים גם בארה"ב. שכבתי תחת השמיים בגרנד קניון - וחשבתי על סיני, כי עם כל הכבוד להימלאיה ולמסע שעשיתי בין שבטים בפפואה־ניו־גיני, סיני מכניסה את כולם לכיס הקטן. בכל מקום שהייתי, היא הייתה איתי".
בשנת 1977 שב שקד לאהובתו משכבר והפך למנהל "צוקי דוד" עד לפינוי. "אני לא צריך להתגעגע כי סיני נמצאת אצלי בזיכרון", הוא אומר. "אני מכיר שם כל ואדי וכל הר. היו בעולם אולי עשרה שהכירו כמוני את השטח. היום דאעש הם אלה שלומדים את השטח היטב".
בזמן שבימיתון ה־18 דנו העירוניים בשאלה הפילוסופית שהעניקה לגיליון את כותרתו, "האם הבדואים באמת מפריעים לנו?", מורי דרך בדואים ותושבי האזור הפכו לבני בית בצוקי דוד. אדם אחד הכיר את הבדואים יותר מכולם: שבתאי לוי (שבו), איש בית־השיטה שנכח בסיני בכל 14 שנות השליטה הישראלית שם ותיעד את המקומיים. הוא הכיר את מושאי המחקר שלו מקרוב והיה לחביב הקשישות הבדוויות.
"שבו לא עסק במודלים, תיאוריות אנתרופולוגיות ויומרות אקדמיות. הוא פשוט תיעד, אסף ופענח המון מידע תרבותי שהיום הולך ואובד", אומר שקד. "הוא עשה עבודה חלוצית שמתעלה על כל העבודה המקצועית האקדמית של חוקרים ואנתרופולוגים מהוללים, שלא העריכו את פועלו, ולא בצדק. אני מתגעגע אליו כי הוא היה קודם כול איש מתוק. הוא נפטר לפני כמה שנים, ובשנותיו האחרונות כבר היה דימנטי, אבל כשדיברתי איתו על סיני הוא זכר הכול. הזיכרון החי הזה ניצח אפילו את הדמנציה".
עם בוא הפינוי יצרה הסייעת של שדות, רותי כ"ץ, יונת שלום על החולות. התושבים הפריחו יונים קצוצות כנף המלמדות משהו על תחושותיהם. חמש שנים אחר כך תיאר שקד בפני העיתונאי דוד ארליך את העזיבה של סיני כמוות. על החיים המלאים של היום דיבר כחיים שניים של אחרי המוות. חברו מקסי קציר, המנהל האחרון של בית ספר שדה "נעמה", אמר מצדו שסיני הייתה בעבורם ארץ לעולם לא. "אני לא מפסיק להשתמש באמירה שלו", אומר שקד. "לסיני הגעתי בן 21 ועזבתי בן 35, אבל לא גדלנו בכל 14 השנה שהיינו בה. נשארנו שם צעירים תמיד, ועד שעזבנו לא הזדקנו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם