"ניצחנו את הנאצים": מסע מצמרר לדירת המסתור
כשאסתר ויסברג נפטרה גילו בני משפחתה עשרות מכתבים מהימים ההם. בעקבותיהם יצא נכדה אריאל כהנא עם בני משפחתו למסע אל בית הרופא הכפרי שהסתיר אותה ולדירה שבה גדלה אמו – רבקה - התינוקת. תיעוד מרגש
"בבית הזה נולדתי לפני 72 שנה בדיוק. אני, רבקה כהנא לבית ויסברג, נולדתי בבית כי ההורים שלי קיבלו מידע שבבית החולים היהודי תהיה אקציה. זה נס ענק אחד בשרשרת נסים שהקדוש ברוך הוא זיכה אותנו בהם. עכשיו אני חוזרת לכאן עם חלק מילדיי ונכדיי, ומודה לקב"ה על הזכות הזאת. כמו שכתוב בספר שמות, 'כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ'. הניסיון להשמיד את עם ישראל נכשל. עכשיו אנו חיים בארץ ישראל עם חמשת ילדינו ולמעלה מ־20 נכדינו, כן ירבו. עם ישראל חי. עם ישראל חי".
(אמי רבקה כהנא, רחוב Plantage Muidergracht מספר 35 באמסטרדם, א‘ באדר תשע“ה)
עוד כותרות ב-nrg:
• הפרופ' היהודי הטיח בגרמנים: "גירשתם אותנו"
• מחלות וסיוטים: ניצולי השואה על הקושי בלשרוד
• כל התכנים הכי מעניינים -בעמוד הפייסבוק שלנו
זיכרון קורות משפחתי בשואה נפתח מחדש בגלל גילויה של חליפת מכתבים מרגשת.
סבי, פנחס (בֶּנוֹ) ויסברג, הסתתר שנתיים בעליית גג במרכז הולנד. אשתו, סבתי אסתר (אלס), התגוררה בזהות בדויה בכפר מרוחק. את בתם התינוקת רבקה, היא אמי, הפקידו זמן קצר לאחר לידתה בידי אישה זרה באמסטרדם. שלושת המחסות אורגנו בידי בני הזוג בומר - סיטייה ובעלה רניר, חברי המחתרת ההולנדית - שגמרו אומר להציל את המשפחה היהודית.
צפו במסע של משפחת כהנא להולנד (עריכה: עתרת סלייטר)
את כל זאת ידענו. התמצאנו היטב במעשה ההצלה של אמי, שמענו על סיפורה של סבתי והיה לנו מושג על גלגוליו של סבי. אבל, מה שלא ידענו הוא שבעיצומה של המלחמה, כאשר הם ומציליהם היו נתונים בסכנת חיים, נאנקים תחת המגף הנאצי ונאבקים לפרוסת לחם, סבי וסבתי התכתבו באריכות וברגש, בעצה ובדאגה, באהבה ובגעגועים, מחזקים זה את זה ומעדכנים על גורל בתם. עשרות המכתבים נשמרו בידי סבתי עשרות שנים בלי ידיעתנו, והאמת ניתנת להיאמר: לא רק מידע חדש דלינו מהמכתבים, אלא גם קווי אופי שלא הכרנו במזגם הייקי.
"יקירתי", מתנסח סבי בינואר 1945, במילים שלא שמענו מפיו מעולם, "אני חושב ודואג מאוד, יחד איתך, וזאת עקב חוסר האונים שלנו, אוצר שלי. אבל זה לא היה נכון, לא לך ולא [לילדה] שהיא הנחמה היקרה שלך, וגם לא לאחרים, אם היית מתעייפת יתר על המידה ותשושה מרוב דאגה. יקירתי, עד עכשיו אלוקים מגן עליה ועלינו כל כך טוב. אנו נמצאים אצל אנשים טובים כל כך שאנו צריכים להמשיך לקוות באמונה חזקה. האם את מוכנה לחשוב כך ביחד איתי, אהובתי, ולא להתרכך? להמשיך להיות חזקה, בריאה, מתאוששת ונלחמת! כך תוכלי לעזור בדרך הטובה ביותר לעצמך ולאהובים עלייך. חשבי על כך שיש מישהו בשמיים שקובע, והוא מציב לנו יעד טוב וצודק. זה הכוח שלנו, העזרה שלנו וההשראה שלנו".
"אהובי", כותבת סבתי ב־8 באפריל 1945, שבועות ספורים לפני סיום המלחמה, "לא ייאמן כל מה שקרה מאז שכתבתי לך בפעם האחרונה: זה היה כבר לפני שבועיים ועדיין לא הייתה אפשרות לשלוח דואר. כמעט השתכנעתי ששחררו אתכם לפנינו. אושר עצום שטף אותי במחשבה זו. אני חולמת כל העת איך יכול להיות בעתיד, אבל לא מעזה עדיין להאמין בזה כמציאות ממשית, כי עדיין לא לגמרי הגענו לשם. אני רואה גם אותך, אהובי היקר, נהנה בדיוק כמוני, שקוע עמוק בתוך הכיסא הנמוך שלך, בשמש מול החלון הפתוח, ומביט באותה שמחה ואמונה אל עבר העתיד של כולנו.
"השבועות האחרונים נעשים עכשיו ארוכים להחריד... אני מעזה כבר לקוות שבעזרת השם נזכה לעבור גם את השבועות האחרונים של המלחמה האדירה שמסביבנו עם כל סבלה ומצוקותיה. אם כי אני חורקת שיניים כשאני שומעת שאצלכם שוב הפציצו, וכאשר הפצצות נופלות כאן מסביבנו, בעוד שאנחנו לעתים תכופות צריכים לברוח אל המקלט, או אפילו לישון שם. אבל האמונה במה שהוא (ההדגשה במקור, א"כ) גוזר ובעזרתו מחזיקה אותי זקופה ומחזקת אותי".
באופן טבעי, הם הקדישו שורות ארוכות להחלפת שביבי מידע על מצבה של אמי, בתם הפעוטה, ששהתה כאמור באמסטרדם תחת השם הבדוי הַנֶקֶה. "לפני זמן מה", כותב סבי במרץ 1945, "קיבלתי על ידי ידידה מסר אישי ויחסית טוב מאוד מיֶט (האם המאמצת שגידלה את אמי, א"כ) והנקה. הידידה ראתה את הנקה במו עיניה, ולדעתה היא נראתה נהדר. היא סבורה שהם יצליחו להסתדר היטב, ושימי לב, זה היה עוד בתקופה של הקור. אני מניח שהמצב טוב יותר עכשיו, ולהנקה עצמה אני דואג פחות, כי אני מכיר את יט.
"דעתי, למזלנו, ממש אין סיבה לדאגה. דרך אגב, בקרוב שוב אקבל בשורות מהם, כי הידידה הזו שוב בדרכה אליהם, עם חבילה קטנה ממני (בכלל זה דברים שלקחתי מהחבילה שלך עבורי), עם קורטוב של חמאה, כמה פרוסות גבינה, ביסקוויטים ועוגיות שיכולתי לחסוך מעצמי + 1 קילו שיפון + 50 גולדן. אם כן, אל תדאגי כל כך לכולנו, אין לכך סיבה וזה לא עוזר במאומה, זה רק גורם לך למחנק. אנחנו רוצים, ובעזרת השם גם נעבור את זה כולנו בשלום כפי שעשינו עד עכשיו, עד השלום שבוודאי יבוא עלינו בקרוב. אני מעביר לך מכל לבי את כל איחוליי הטובים, במיוחד עכשיו לרגל יום הולדתה השני של הנקה. היי והישארי בריאה, אמיצה איתנו. דרישת שלום חמה ונשיקות חמות, שלך, בן".
מתוך המחסה התכתבו השניים לא רק זה עם זה, אלא גם עם מכרים, ידידים וקרובים. הם החליפו המלצות בריאות ועצות חימום, חבילות מזון ופירורי מידע ואפילו רכילות, נאחזים בחיים כשבחוץ ממתין המוות. הם השתמשו במילות קוד, ברמזים ובראשי תיבות. חבילת 40 המכתבים הקימה לחיים את היומיום של סבתי וסבי בצל המלחמה: רגשות שמחה ועצב, ענייני שמלות ומעילים, עלבונות ופחדים, שינויים במשקל, כעסים ואהבות, כאבי שיניים, חגים וימי הולדת, הריונות ומיתות, חרדת הורות ותקוות ליום שאחרי – הכול מפורט על פני מאות עמודים שסבתי שימרה בלי ידיעתנו.
בסתיו שעבר הלכה סבתי לעולמה והיא בת 102. עוד קודם לכן שקעה ונעלמה מאיתנו, לוקחת את סודותיה איתה ומותירה לאמי רבקה בת ה־72 ולאחותה, יהודית מקלר לבית ויסברג בת ה־68, את העיזבון הלא ידוע. קראנו במכתבים והשלמנו את פיסות העלילה שלא היו מוכרות לנו. אחדות מן הדמויות המוזכרות העלו אצל אמי ודודתי זכרונות נושנים של שמות ואנשים שפעם היו חלק מנוף חייהם, ועם השנים נשתכחו.
כאלה היו, בקיצור נמרץ, גלגוליו של הזוג ויסברג. הם נולדו בגרמניה ב־1913, ברחו להאג שבהולנד ב־1938 ושנה לאחר מכן נישאו ועברו לארנהיים. שם נפטר בנם הבכור שמואל ממחלה, ב־1941, ושם הם הכירו את חברת המחתרת סיטייה בומר, שכאמור פרשה עליהם את חסותה יחד עם בעלה רניר. בסוף 1942 גירשו הנאצים את בנו ואת אסתר, שהייתה אז בהיריון, למחנה וסטרבורק הנודע לשמצה. שרשרת נסים ליוותה אותם לכל אורך הדרך (הסיפור המלא מובא בספר "נגה באפלה" מאת בת־עמי מלניק), ובדרך פלא הם שוחררו מהמחנה ושבו לאמסטרדם בתחילת 1943.
אמי נולדה, כאמור, בבית מספר 35 ברחוב Plantage Muidergracht בעיר, באפריל 1943. שישה שבועות אחרי לידתה נאלצו סבי וסבתי להיפרד ממנה, ונמלטו איש איש למחבואו: אמי אצל יט דה־יונג באמסטרדם, סבי בכתובת שאינה ידועה לנו באמרספורט, וסבתי בכפר חַמֶרֶן אצל ד“ר מֶנוּ קיפּ ואשתו בֵּפּ. ב־20 החודשים האחרונים של המלחמה שיכן אותה הזוג בעליית הגג.
ד“ר מנו היה רופא הכפר, ולכן מצבו היה משופר יחסית לסביבה. בפ לקתה במחלה שהקשתה עליה לתפקד, וסבתי, תחת השם הבדוי דייזי, הוצגה כעוזרת הרופא וכאומנת לבת הקטנה של השניים. ביתם היה רחב ידיים, ולכן התארחו בו - ברצון ובאונס - מבקרים רבים. היו בהם פליטי מלחמה, אבל גם חוליית חיילים נאצים שכמובן לא העלו בדעתם שיהודייה מלוכלכת מגישה את האוכל לפיהם.
לנו ידוע לפחות על מקרה אחד שבו פנה אליה חייל ואמר: “את לא נראית הולנדית“. בפ קיפ, בקור רוח מצמרר, השיבה אוטומטית: “נכון, היא מגרמניה“, וסבתי, ילידת גרמניה, ירתה כמה משפטים בשפה המקוללת. כך ניצלו כולם מחשיפה שהייתה עלולה לעלות להם בחייהם. וזה לא היה המקרה היחיד. בהצלתה של סבתי, מיותר לומר, משפחת קיפ העמידה את עצמה בסכנת חיים תמידית.
את העדות הזו, הנתמכת במכתבים המרעישים, מסרנו אשתקד למוסדות יד ושם, וצירפנו בקשה להעניק לזוג קיפ אות חסידי אומות העולם. בצד ההתנהלות מול יד ושם שב והתעורר דיון פנים־משפחתי בשאלה מדוע סבי וסבתי לא עשו זאת בעצמם כל השנים. כיצד זה לא נשאו על כפיים את מי שהעניקו להם את חייהם במתנה? גם בנוגע למצילתה של אמי, יט דה־יונג, היה צורך במסע שכנוע מתיש כדי שסבי ז“ל יתרצה ויפנה ליד ושם עם מסמכים ועדויות. והאות אכן ניתן ליֶט, שהספיקה לקבל אותו בחייה, כאן בישראל, ב־1983 - כארבעים שנה לאחר שלקחה תחת חסותה את התינוקת היהודייה שהייתה לה לבת.
יש לומר שלאחר השואה ניהלו סבי וסבתי חיים טובים. סבי היה רופא שיניים והתפרנס היטב. הוא התערה במקומות מגוריו, שימש גבאי, בעל קורא ומוהל, ולצד סבתי הרבה בגמילות חסד. גם היה לו חוש הומור לגמרי לא רע. הם לא היו ניצולי שואה ששקעו במרה שחורה: לאחר השנים הקשות הם נעמדו על הרגליים. סבי גם ידע מהי הכרת הטוב, ועל שולחנו עמד כל הימים דיוקנו של אנגל, חבר המחתרת ההולנדי שהציל אותו וטיפל בו במסירות בשנות המלחמה. בחוג המשפחה סבי לא נמנע מלהזכיר למי הוא חב את חייו. מדוע אפוא סבי וסבתי לא עשו את המובן מאליו? מדוע נמנעו מצעד קטן של הניצול, שהוא צעד גדול למציל?
ביד ושם לא התעכבו והשיבו תשובה חיובית בדבר זכאותם של בני הזוג קיפ לעיטור חסידי אומות העולם. האות, כך נמסר, יוענק בטקס רשמי מטעם שגרירות ישראל בהולנד. בקרבנו גמלה החלטה לא להסתפק בנוכחות במעמד הרשמי והמכובד עצמו, אלא לצאת למסע משפחתי במקומות שהיו לאמי ולהוריה למקלטי חיים, לפני המלחמה, במהלכה ואחריה. לא פחות מעשרה בני משפחה - הוריי, דודתי וכמה מאחיי, מאחייניי ומילדיי - החליטו לצאת אל הטקס. כך עשיתי גם אני. המכתבים הביאו את ההיסטוריה אלינו, ואנחנו הלכנו אל ההיסטוריה בעקבות המכתבים.
ההכנות למסע היו רבות. תחילה חיפשנו צאצאים למשפחת קיפ. ההורים המצילים נפטרו בתחילת שנות התשעים, ומאז נותק הקשר. בעולמנו המרושת אותרה על נקלה אווה קיפ, אחת מחמשת ילדיהם. כתובות דוא"ל הוחלפו ותכתובת ענפה הורצה מישראל להולנד ובחזרה. אווה עדכנה את אחיה ואחיותיה בחדשות. מתחת לאיפוק ההולנדי המפורסם יכולנו לזהות את השמחה המתפרצת: התברר שגם אם להורים האידיאליסטים הדבר לא היה חשוב, ילדיהם ציפו שיוכרו ויוקרו. בצדק.
כאן בישראל ושם בהולנד החלו שתי המשפחות לנבור בפרטים. הקִיפִּים התקבצו מרחבי המדינה לביקור שורשים מקדים במה שהיה בית הוריהם. אח אחד צילם אותו למעננו. אחות אחרת העלתה על הכתב את קורות מעשה ההצלה. אחות שלישית הכינה אלבום תמונות של משפחתה ומשפחתנו. אח רביעי תיאם את הביקור המתוכנן. השמועה על בואנו עשתה לה כנפיים, וראש העיר של חמרן החליט שמאורע חשוב כל כך בתולדות האזור לא יכול להתנהל רק באופן פרטי. לפי הזמנתו, המפגש הראשון עם בני משפחת קיפ התקיים באולם הטקסים העירוני.
כך, בסוף חודש שבט שעבר, התקבצו ובאו מרחבי הולנד האחים לבית קיפ, על נשותיהם ובעליהם, ובמקביל להם אנחנו על טפינו וצאצאנו. או כפי שאמרה אווה קיפ למחרת בטקס, "לאחר שבעים שנה, מסלול חייהם של המשפחות הצטלב שוב". התיישבנו להיכרות ראשונית עם כמה דברי ברכה וקפה מהביל להפשרת הקור, ומשם יצאנו אל האתר שבו התרחשה העלילה - בית רופא הכפר. בשביל הקיפים ובשבילנו היה זה מקום של מאורעות כבירים בתולדות המשפחות. עשרות שנים מאז שעזבה סבתי את הבית, באנו אנחנו לסגור את המעגל. עשרות שנים מאז שעזבו אותו הרופא ורעייתו, באו חמשת האחים לראות היכן הוריהם סיכנו את חייהם.
כלפי חוץ היה זה בית ככל הבתים, אך בנו אחזה התרגשות רבה. ההולנדים, התברר, שונאי חידושים. אופניים מכניות לא יוחלפו בחשמליות, מדרגות גבוהות לא יונמכו ובית רופא הכפר יישאר בית רופא הכפר. וכדי שפעולת ההעתקה וההדבקה תהיה מושלמת, רצה הגורל וגם אשתו של הרופא הנוכחי חולה ומרותקת לכיסא גלגלים, בדיוק כמו בימים ההם. אצלי התעוררה האשליה שכפי שעשתה לפני עשרות שנים, סבתי תרד גם עכשיו מעליית הגג ותסייע לבעלי הבית הנוכחיים.
אלה, למרות מחלתה של בעלת הבית, אירחו אותנו בלבביות ואפשרו לקבוצה הגדולה, כעשרים איש, לשוטט בביתם בחופשיות. ירדנו אל המרתף שאליו נמלטו בהפצצות, עצרנו ליד שולחן האוכל שכמותו סבתי הייתה עורכת, הצצנו לחדר ההמתנה שבו קיבלה פציינטים, עלינו לחדר האורחים שבו התגוררו החיילים הנאצים. בעליית הגג שבה חיה סבתי, כיסא קש ישן, עזובה בת שנים ודפיקות לב חזקות סיפרו לנו שזה המקום: כאן, בחדרון הצר הזה, העבירה את ימיה ולילותיה.
בתוך שבעים שנה, עליית גג כזאת בישראל הייתה ודאי משופצת, מתוקנת, נהרסת ונבנית מחדש. אצל ההולנדים הכול עומד על מקומו. לנו נותר רק לדמיין את המיטה שסבתי ישנה בה, את השידה שכתבה עליה, את הסידור שהתפללה ממנו, ואותה עצמה מביטה בחלון הגדול ובפריחה שאהבה עד אחרית ימיה. שבעים שנה אחרי, באנו לפגוש אותה במקום שבו הסתתרה.
אחת מהמלווים המקומיים, גברת שהיא אמו של סגן ראש העיר, זכרה את סבתי מהימים ההם. "הייתי אז ילדה קטנה, כך שהזיכרונות אינם רבים", התנצלה. "גרנו בשכנות לרופא. דודה דייזי, כפי שקראנו לה, הייתה מטיילת איתי, מספרת סיפורים ומתקנת את בגדיי. אני זוכרת שפעם אחת ההורים שלי אמרו שדייזי אינו שמה האמיתי והיא בעצם יהודייה שד"ר קיפ שומר עליה. זה קרה אחרי שאישה אחת עם תינוקת הגיעה מאמסטרדם לבקר אותם (הכוונה ליט, שאכן באה לביקור עם אמי, א"כ). בני הזוג קיפ סיפרו שדייזי היא דודתה של התינוקת, אבל אנשים התלחשו שהיא בעצם אמא שלה. ראו את זה בדרך שטיפלה בה. היו עוד אנשים שידעו, אבל הסוד נשמר".
האמת היא שהסוד לא לגמרי נשמר. לפחות פעם אחת ערכו חיילים נאצים חיפוש בביתו של ד"ר קיפ בשל שמועה על הסתרת יהודים. הדוקטור אף נחקר במשך עשרה ימים במשטרה, אך לאחר שידולים רבים הצליחו ידידיו לשחררו. במקרה אחר שכחה סבתי את סידור התפילה שלה פתוח על השולחן, ובעוד הנאצים מחפשים ברחבי הבית בלע מישהו דפים מהסידור וזרק את יתרתו לאסלה. במשפחתנו עברה הגרסה שסבתי עשתה זאת, אך הקיפים סיפרו שדווקא בפ היא שגילתה את התושייה. העיקר שכולם יצאו מהאירוע בחיים, ואז חזרו לשגרה המסוכנת.
אחרי עוד כמה סיפורים וחוויות הסתיים הביקור בבית. עיתונאי וצלם מקומיים ראיינו את גיבורי העלילה, ונפרדנו בתמונה משותפת ובידיעה שלמחרת נתראה בטקס הרשמי בצפון המדינה.
בעיר אנקהויזן, שבה התקיים הטקס, נפגשנו עם בתם הגדולה של בני הזוג קיפ, קורטין, שהייתה הפעוטה שסבתי טיפלה בה. היא גם זו שקיבלה את ההוקרה בשם הוריה המנוחים. אווה קיפ, שהייתה הדומיננטית בטקס, תיארה את מניעי הוריה. "הם החליטו שעליהם להציל יהודי, ועשו דבר שבעיניהם היה מובן מאליו. לאבי היה רף גבוה של ערכי אנושיות והוא תמיד היה עוזר לחלשים. אמי באה מבית סוציאליסטי ופציפיסטי, ולא הייתה מסוגלת לעמוד מנגד כאשר ראתה מה עושים ליהודים. הם ידעו היטב מה הסכנה הנשקפת להם, אך החליטו בראש צלול להסתכן. אנו גאים מאוד בכך שאלה היו הורינו".
אמי הודתה כמובן למשפחת קיפ, והדגישה שהמילים מגמדות את המעשים. "מבחינתי, ביד ושם בישראל מצוי קברה של יט דה־יונג, המצילה שלי, ומעכשיו שם יהיה גם בשבילנו קברם של הוריכם", אמרה לבני המצילים, וקרעה צוהר לסיוטים ולפחדים שליוו את סבתי עד יום מותה, בהסבירה מדוע נמנעו הוריה מלעשות מה שנראה לנו בימינו מתבקש. "למה עכשיו, תשאלו. למה אחרי יותר משבעים שנה מקבלים מנו ובפ קיפ את אות חסידי אומות העולם?" שאלה. "התשובה היא שכוחה של אלס, אמנו, לא עמד לה. היא זו שהייתה אמורה ליזום את הטקס הזה, אך היא לא הייתה מסוגלת לעמוד בפתיחה מחדש של הפצעים וב'חיטוט' בהם. ואכן, איך אפשר לעמוד בשחזור התקופה הנוראה הזו? אי אפשר להמשיך הלאה בחיים נורמטיביים אם לא משאירים מאחור את הטראומות.
"בימים ההם היה מדובר בפחד קיומי בכל רגע. אולי יעלה מישהו על עקבותיה והיא תגרור איתה את מנו, בפ והמשפחה? היו גם הגעגועים העצומים לתינוקת המוסתרת באמסטרדם, והפחד והדאגה עקב הרעב הכבד שם, וכמובן געגועיה ודאגתה לבעלה, המוסתר באמרספורט. לשמחתנו, לדור השני הייתה היכולת, וזכינו להשלים את החסר הזה". בדברה על פצע פתוח ופחד קיומי כיוונה אמי לסיוטי הלילה שליוו את סבתי עד אחרית ימיה. איננו יודעים מה חלמה, אך צעקותיה הבלתי נשלטות בשנתה הסגירו את הטראומה שלא עזבה אותה מעולם.
את ההתייחסות האקטואלית בטקס סיפקו שני ראשי הערים חמרן ואנקהויזן, שקישרו בין שנאת היהודים דאז לטרור המוסלמי של היום. "הטרור הפך להיות דרך מודרנית למלחמה, ושוב יהודים נרצחים רק משום שהם יהודים. זה מדאיג אותי", אמר אלברט ואן דן בוס, ראש העיר חמרן. ללמדך שגם אם התקשורת הבינלאומית עוינת, בשטח השכל הישר עוד עובד.
הרגע המרומם מכול היה כאשר אחותי גלי ובנה עמיחי בן ה־12, דור שלישי ורביעי לניצולים, אמרו למשפחת קיפ במילים פשוטות: "שמי גלי ואני הנכדה הבכורה של אלס ויסברג. שמי עמיחי ואני הנין של אלס ויסברג. אנו מתרגשים מאוד לעמוד פה היום. אנחנו יודעים ומעריכים את העובדה שללא האומץ של הוריכם לא היינו כאן היום, ועל כך אנו מודים להם ולכם. אנחנו כאן כדי לאחל שיהיה לכם הכוח להמשיך ולהיטיב עם העולם כמו הוריכם הנאצלים. נותרה לנו רק מילה אחת לומר להם: תודה. תודה על החיים. תודה על המלחמה בנאצים. תודה שהמשכתם עם האמת שלכם בשנים שהיה קל ופשוט להתרכז בהישרדות האישית". הם חתמו ב"דאנקייאוול" (Dankjewel), “תודה“ בהולנדית.
בטקס התברר לנו כי אנו רחוקים מלהיות היחידים שפונים רק עכשיו ליד ושם בבקשה להעניק אות לגיבורי המלחמה ההיא. שגריר ישראל בהאג חיים דיבון והקונסולית ענת סולטן־דדון סיפרו לנו כי מדי שנה הם מעניקים בהולנד לבדה לא פחות משישים תעודות כאלה. הדעת נותנת כי ככל שמתרחקים מן המאורעות עצמם כך יצטמצמו הגילויים והחידושים, אך בפועל קורה ההפך.
“אני כל הזמן אומר שצריך להקים יחידה נפרדת שתעסוק רק בדבר הזה“, אומר השגריר דיבון. “יש לנו מדי שנה לפחות עשרים טקסים, ואנחנו נאלצים לאחד אירועים בשל העומס. אבל זה מרגש בכל פעם מחדש. כאן אתה רואה את הדבר האמיתי, את האומץ ואת הדמעות. גם בהיבט החינוכי, כמעט לכל טקס מגיעים תלמידים וסטודנטים שרואים מהו ערך החיים, מהו אומץ ומהי עמידה על ערכים. אנחנו דואגים שבני הדור הצעיר יכירו את מה שקרה, ויבינו מה אנו עושים כדי למנוע דברים כאלה בעתיד. זה חשוב. בטקסים האלה אנחנו מדברים על אנטישמיות, גזענות ואפליה, ועל הקמתה של מדינת היהודים“.
מה ההסבר לכך שיש עדיין כל כך הרבה אירועים, שבעים שנה אחרי השואה?
"בהרבה מקרים המצילים אמרו, עשינו מה שהיינו צריכים לעשות. זה הכול. הם לא רצו ולא חשבו שמגיעות להם תודה או הכרה. הילדים של המצילים או של הניצולים עוברים על המסמכים ואומרים: אולי ההורים לא דיברו, אבל אנחנו רוצים לכבד את המצילים. לכן יש עוד עשרות תיקים בהמתנה".
בטקס הרשמי חתמנו את הפרק העוסק במשפחת קיפ ובהצלתה של סבתי. החלק הבא היה מעשה ההסתרה והאימוץ של אמי. כנאמר בפתיחת הכתבה, מחשש לאקציה של הנאצים ילדה אותה סבתי בבית, ולא בבית החולים. לגמרי במקרה, מצאנו את עצמנו בהולנד בדיוק ביום ההולדת של אמי. לא יכולנו לא לבוא למקום הולדתה של אמי ולהראות לנאצים: תינוקת אחת עם 25 צאצאים. עם ישראל חי.
שבועות ספורים סבי וסבתי החזיקו מעמד באותו בית. כשהייתה אמי בת חודש ומחצה לא יכלה עוד סבתי להצפינה, ובעצת ידידתה מהמחתרת מסרה את התינוקת, כאמור, ליט דה־יונג, תושבת אמסטרדם. למעלה משנתיים שמרה יט על התינוקת תוך סיכון חיים יומיומי. ילדים יהודים נוספים יצאו ובאו בביתה של יט, וכנראה לעולם לא נדע מי היו ומה עלה בגורלם, אבל אמי הייתה מקרה שונה. יט לא רק הסתירה אותה, אלא נלחמה עליה. היא יצאה אל הקור להשיג לשתיהן מזון, רכבה על אופניה למרחקים כדי למצוא פחמים להסקה, ובעיקר גידלה אותה באהבה ובמסירות. היא ובעלה דוד היו חשוכי ילדים גם לאחר המלחמה, ואף שהדברים מעולם לא נאמרו ברי היה לנו שאמי הייתה לה לבת יחידה.
עד יומה האחרון המשיכה יט להתגורר באותו המקום, בית מס' 264 בשדרות הנשיא קנדי, רחוב שעד 1964 נקרא "שדרות הנהרות". בשנים שלאחר המלחמה ביקרו אותה אמי, אבי, סבי וסבתי פעמים אחדות. היא עצמה ביקרה בארץ ארבע או חמש פעמים עד לפטירתה באמצע שנות התשעים. עם מותה, ובאין צאצאים, לא היה עם מי להמשיך את הקשר: כל שנותר הוא הבית. אמי ואחיותיי פקדו אותו כמה פעמים, והנה שוב משלחת משפחתית עומדת בשעריו.
כל כך הרבה שמענו, קראנו וחשבנו על הבית הזה. לכאורה סיפור אנושי יחיד, למעשה דרמה משפחתית שעיצבה אותנו כפרטים, ומחוברת בעבותות לסיפור הלאומי. לא רק כי בואנו לעולם התאפשר בגלל מה שאירע פה, אלא משום שההתרחשויות כאן, בין הכתלים - מסירות הנפש של יט למען אמי, הסיכון היומיומי שנטלה על עצמה, הדאגה לתינוקת הזרה לה למען אנשים שלא הכירה מעולם – כל אלה היו מקור לתודעה מכוננת שאינה מרפה מאתנו לרגע. במקום כזה אתה חווה על בשרך את העובדה שקיומך אינו מובן מאליו.
למתבונן מבחוץ אין זו אלא דירה סתמית, אך בשבילנו זהו היכל פאר. אנו עולים במדרגות הגבוהות לדירה, והדיירת שמתגוררת בה פותחת את הדלת. היא כבר התרגלה לגברת הישראלית שאחת לכמה שנים נוקשת על הדלת ומספרת, "כאן גדלתי, כאן ניצלתי". באדיבות שאינה מובנת מאליה הסכימה גם הפעם להכניס את כולנו לבית הצר. "פה עמד הלול", מספרת אמי, שלא זוכרת דבר מהימים ההם אלא משחזרת מהידע שאספה. "כאן היה החדר של יט ודוד, וכאן הייתה ספה שהיום איננה". גם כאן השמרנות ההולנדית בתוקף: בעלת הבית מספרת ש"למעט סגירה של דלת פנימית אחת, הבית לא השתנה כלל. רק צבענו מחדש".
כשאנחנו עומדים במקום שבו עשתה אמי את צעדיה הראשונים, כשאנחנו נושמים את החדרים שבהם חייה היו תלויים בשערה, בירכנו בשם ובמלכות ברכה נדירה: "ברוך שעשה לי נס במקום הזה". מילים מתבקשות, היחידות שמספרות את הסיפור. אין בהן מענה לשאלות הגדולות, הרלוונטיות גם למשפחתנו, על מי שניצל ומי שנרצח, אבל מי שהביאנו הלום אחרי שבעים שנות הוא גם מי שבימי האופל בחר דווקא באמי לחיים ולא למוות. חשבונותיו עמו, שהרי לא חסרים פעוטות במצבה שהוסגרו, שגוועו, שנרצחו ושלא התאוששו, וראו את אנה פרנק. אנחנו, גורלנו נגזר לחיים.
מעשה גבורתה של יט מלווה אותנו גם בימי שגרה בארץ, אך שם בהולנד היה פרק נוסף אחד שהיינו מוכרחים לעמוד עליו: הימים שאחרי המלחמה. זמן קצר לאחר כניעת הנאצים יט החזירה את אמי להוריה, ואל יהי הדבר קל בעיניכם, שכן באותם ימים העבירה ממשלת הולנד חוק שאסר - כן, אסר - להשיב ילדים יהודים לחיק משפחותיהם, בתואנה של שמירה על טובת הילד. יט, גיבורה במלחמה וגיבורה אחריה, "צפצפה" כמובן.
המשפחה המאוחדת התגוררה תחילה בארנהיים. סבי חזר לעבוד כרופא שיניים. סבתי החלה שוב להיות אמא. לא פחות מן החיים הפרטיים, בער בהם הדחף לחדש את החיים הכלליים. שמו של סבי נודע באזור, ובית הכנסת באמרספורט ביקש ממנו לבוא ולהקים מחדש את הקהילה המרוסקת. הוא נטש את רפואת השיניים והתמסר ליתומות וליתומים, לאלמנות ולאלמנים, לשכולות ולשכולים, למוכות ולמוכים – איש־איש והגדיעה שחווה בחמש שנות חורבן. חלק ניכר מעבודתו נעשה בבית הכנסת, ואת המקום הזה, שבו קמים מן ההריסות ומחדשים את החיים, רצינו לראות בעינינו. שוב צעדנו בעקבותיהם של סבי וסבתי, משחזרים לשעה קלה את חייהם אחרי שבעה עשורים.
בית כנסת ישן בלב עיר גלותית תמיד מעורר התרגשות, על אחת כמה וכמה כאשר יש לך עניין אישי בו. גברת נחמה מאייר, הרכזת ההיסטורית של בית הכנסת, פתחה אותו בשבילנו לשעה ארוכה. עמדנו על בימת בית הכנסת שסבי עמד עליה, הבטנו בספרי התורה שקרא מהם ועברנו ליד התיבה שלפניה עבר. נותר לנו לצייר באוויר את דמותו, נואם בפני הקהל. מאייר אמרה שרוב הקהילה עזבה מזמן לישראל וכיום מרבית המתפללים הם בכלל גרים, או כאלה המבקשים להתקרב ליהדות. היו לה גם מעט זיכרונות ממשפחתנו. "הייתי ילדה קטנה, אך אני יודעת שהוא לימד אותי לקרוא עברית", סיפרה מאייר. "בשבתות ישנתי בביתם, כי לא היה לנו מקום קבוע".
באותם ימים סבי שמע על ילדים יהודים הזקוקים לברית מילה. לבקשת הוריהם החל לחצות את הארץ על אופניו, ומל עשרות מהילדים ללא תשלום. הוא נעדר מן הבית ימים ושבתות, וחדל רק כשעלה ארצה והתברר לו שמילה בחינם גוזלת את פרנסתם של אחרים. פנקס הבריתות שלו, המתעד את הבריתות שערך לפני המלחמה ואחריה, שמור בידינו עד עצם היום הזה, וממנו אפשר לדעת היכן מל את מי ומתי. במהלך הטיול אפילו פגשנו באחד מאותם נימולים, שהיה קצת נבוך מהעניין שגילינו בו.
בתום שעה ארוכה בבית הכנסת קפצנו לבית שבו נולדו דודי יואל ויסברג ז"ל ודודתי יהודית, תיבדל לחיים. מן הסיפורים למדנו שרבים התארחו בבית לאורך השנים, בין השאר חברי "השלשלת", תנועת נוער יהודית שקמה מתוך האפר, והייתה נחושה לחבר ולחזק את הילדים ששרדו ועולמם חרב עליהם. גלגוליה של התנועה, שסבי תמך וליווה אותה מהרגע הראשון, מובאים בספר "קמנו ונתעודד" מאת שמואל עמנואל, המתאר כיצד היהדות האורתודוכסית בהולנד, וסבי וסבתי בתוכם, בנתה מחדש בעשר אצבעות את חייה הקהילתיים והלאומיים.
שמה של תנועת הנוער נגזר משיר שחיבר המשורר יצחק למדן, שהפיח רוח עידוד בעצמות היבשות, אך באותה מידה הזהיר אותם שלא להביט לאחור. הנה, שחור על גבי לבן, בזמן אמת, התשובה לשאלה מדוע סבי, סבתי ורבים כל כך מהניצולים לא הוקירו באות חסיד אומות העולם את מציליהם:
"...כך נרקודה גם אנחנו / יד אחת תאמץ מעגל / נטל דור שנייה חובקת / ספר יגון גדול, כבד הוא / וכך נרקודה גם אנחנו // אבותינו, עת רקדו / עצמו היטב, עצמו עיניים / ומעיינות החדווה נפתחו / קלו רגליהם, מה קלו / בעיניים עצומות... // ידעו, ידעו אז אבותינו / כי על תהומות ירקודו / ועיניים אם יפקחו / ייסכרו מעיינות חדווה / תתפורר לתהום שלשלת... // כך נרקודה גם אנחנו / ועצומות הן כך עינינו / כה נמשכת השלשלת / בעיניים עצומות / פן תנותק ותתפורר... // כך נמשיכה השלשלת / לא נותקה עוד השלשלת / אן תוביל? לאן עולה היא? / הלאה הלאה הלאה הלאה / אל נחקורה, אל נשאלה / כך נמשיכה השלשלת".
אקו"ם