חי או לא חי - אנחנו רוצים את אורון בחזרה"
הוריו של אורון שאול, שהוכרז כחלל צה"ל שמקום קבורתו לא נודע, לא ישתתפו השבוע בטקסי יום הזיכרון. תשעה חודשים אחרי אסון "נגמ"ש המוות" בשג'עייה שבעזה, הם עדיין לא השתכנעו שאורון אינו יושב בשבי אי שם ברצועה. ראיון מיוחד
צה"ל קבע שאנחנו משפחה שכולה, אבל אני כאמא עוד לא מקבלת את זה. מבחינתי אורון חי", אומרת זהבה שאול בקול צלול, כמבקשת לשים את הדברים כבר בתחילת השיחה על השולחן. "אני מרגישה שאורון חי איתי, ואשנה את דעתי אך ורק כשאראה אותו, אם באמת הוא לא בחיים".
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
ביום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה שיחול בשבוע הבא, היא מתכוונת להישאר בבית, רחוק מהטקסים ומאירועי ההתייחדות שאליהם יצטרפו השנה עשרות משפחות החללים של מבצע צוק איתן. המשפחות השכולות האחרות ייצמדו אל כרית הקבר בבית העלמין הצבאי, שיודעת לאגור דמעות ועצב, אבל לא כך זהבה. "לנו אין במה להיאחז ביום הזה. איך אלך ליום הזיכרון, כשאני יודעת שאולי הילד שלי עדיין חי? הרי זה דבר דבילי".
"אני לא יודע מה לחשוב", אומר בעלה הרצל, שיושב לצדה. "פעם אני חושב ככה ופעם ככה. הלב לא יכול לקבל בלי הוכחה וקבר".
תשעה חודשים תמימים שעולמה של משפחת שאול הפוך, תלוש, לא מאפשר חזרה לשגרה. אין להם קרקע יציבה להתהלך עליה, כל עוד אין קרקע ומצבה המציינת את מקום מנוחתו האחרונה של הבן האהוב אורון, שיצא למלחמה ההיא בקיץ והוכרז כחלל שמקום קבורתו לא נודע. ההורים לא מטיחים האשמות, לא מבקשים נקמה או ועדת חקירה, אלא דווקא מביעים אמון מוחלט בצה"ל ובממשלה שיעשו הכול למען הבן. האם הוא חי או מת? השאלה הזו, שלכאורה נחתמה, ממשיכה לטלטל אותם גם היום, וחוסר הוודאות חונק את הגרון בגוש שהולך וגדל.
שלא כמו משפחות שכולות אחרות, ששואפות למצוא כמה שיותר דרכים להנציח את יקירן באנדרטאות ובפרויקטים שונים, הרצל וזהבה אינם מסוגלים לקחת חלק ביוזמות כאלה. במגרש המשחקים הסמוך לביתם אמנם נחנך גלעד לזכרו של אורון, ולאחרונה הוקם מצפור סמוך לפוריה שקרוי על שמו, אבל זהבה אומרת ש"עשו את זה בלי ידיעתי. אנשי הרשויות המקומיות ביקשו את נוכחותנו, אבל זו לא הנצחה שלנו. אנחנו לא כמו שאר ההורים של החיילים שהיו איתו בנגמ"ש, שאחרי סיטואציה של ערב זיכרון יכולים ללכת לבית העלמין, לילד שלהם. לאן אני אלך? לא בא לי ללכת לשום מקום, כי אין לי בשביל מה. אמנם רשמו את השם של אורון על לוח נופלי גולני באתר ההנצחה, אבל לי זה לא אומר כלום".
"אין לי לאן ללכת", אומר גם הרצל. "מה, אלך לבית הקברות הצבאי? את מי אבקר שם? אולי אלך לגלעד שהקימו ביישוב, כי אין לי מקום אחר".
מדי פעם הוא נכנס לחדרו של אורון, בקומה התחתונה של ביתם. זהבה אומרת שאינה מסוגלת לעשות זאת, וכך גם שני בניה, אופק בן ה־14 ואבירם בן ה־22. מאז שאורון הוכרז כחלל היא נכנסה לחדר רק פעם אחת, הדליקה את האור והרגישה שהשהות במקום קשה לה מדי. היא כיבתה את האור ולא שבה לשם יותר. "אני לא מצליחה אפילו לפתוח את הדלת בחדר שלו", היא אומרת ודמעה נדירה זולגת מעיניה. "הארון שלו נשאר אותו הדבר. אנשים הביאו כל הזמן חפצים שלו ותמונות - הכול נמצא שם".
את ליל הסדר חגגו בני משפחת שאול בקצרין, אצל אחיה של זהבה. במשך כל הערב היא התאמצה לעצור את הדמעות ולהיות חזקה, למען הרצל והילדים. "חשבתי להשאיר כיסא ריק בשולחן הסדר, אבל היו שם כל כך הרבה אנשים ולא רציתי להעכיר להם את האווירה, אז השתדלתי להתנהג בטבעיות", מספרת זהבה. "אין ספק שזה היה קשה, קשה מאוד. פסח היה חג שאורון מאוד אהב, ובמיוחד אהב את המופלטות במימונה שבמוצאי החג. אחרי הגיוס, בפסח עצמו הוא לא היה בבית, אבל הגיע למימונה והייתה אווירה נהדרת. השנה זה כבר לא היה ככה. מדי פעם ירדה לי דמעה שלא הצלחתי לשלוט בה, אבל לא נתתי לאף אחד להרגיש".
על מה את חושבת, כשאת פוקחת עיניים בבוקר אל הבית הזה שמשהו כל כך חשוב חסר בו?
"אני לא חושבת על מה אני הולכת לעשות היום. אני קמה בבוקר ואומרת: מה עשיתי אתמול בשביל אורון? - כלום. זה אוכל את הלב. אתה לא יכול לצאת בדרישות כי אתה לא רוצה שהמחיר של אורון יעלה, ומצד שני אתה רוצה אותו. אנחנו לא מתכוונים כרגע לצאת למאבק. זה קשה, ואני לא יודעת כמה זמן אוכל עוד להחזיק מעמד, אבל אין ברירה. צריך להתאפק עוד קצת".
בוקר יום ראשון, 20 ביולי 2014. זהבה והרצל ישבו בבית קפה באזור היישוב פוריה־עילית, שאליו עברו לפני 12 שנה. הודעה שהגיעה בסלולארי על פציעתו של מח"ט גולני בקרב בעזה רמזה שמשהו רציני קרה שם, אבל הם לא הקדישו לכך מחשבה רבה. גם טלפונים מקרובי משפחה וחברים ששאלו לשלומם לא הדליקו נורות אדומות.
לאחר סידורים בטבריה עם בנם הצעיר אופק, חזרו בני הזוג לביתם ביישוב. מרחוק הבחינו במכוניות הרבות ובשכנים שעמדו מחוץ לבית. "מה אתם עושים כאן?" שאלו, אבל אף אחד מהנוכחים לא היה מוכן לתת תשובה. כולם חיכו שאנשי קצין העיר ימסרו למשפחה את המידע שצפוי לשנות את כל עולמה.
באותם ימים, כזכור, אפליקציית הווטסאפ שיחקה תפקיד חשוב במורל הלאומי, ונשאה מהחזית שמועות שווא לצד ידיעות מבוססות. שמות של הרוגים הופיעו באלפי מסכים סלולריים עוד לפני שהבשורות המרות נמסרו לבני המשפחות בצורה מוסמכת ובליווי מקצועי. "עד שחזרנו הביתה לא ידענו כלום. כל המדינה ידעה על החיילים ההרוגים והחייל החטוף כבר בתשע בבוקר, אבל אנחנו לא שמענו על זה", אומר הרצל.
הניסוח שנקטו אנשי קציני העיר שנכנסו לבית משפחת שאול היה מעורפל למדי. הם סיפרו שנגמ"ש שנכנס לשכונת שג'עייה בעזה נפגע ועלה באש, "ובנכם ככל הנראה בין ההרוגים". מאותו רגע לא עזבו החיילים את הבית, וגורמים בצה"ל עמדו בקשר רצוף עם המשפחה כדי לעדכן בכל התפתחות בחקירת האירוע, שהייתה מורכבת וקשה.
הנגמ"ש ובו חיילי גולני, כך עלה מהתחקיר, נתקע באחד מרחובות השכונה בשל תקלה טכנית, ספג טיל נ"ט ובער שעות ארוכות. מחבלי חמאס ניסו כל הזמן להגיע אליו כדי לחטוף חיילים או גופות, ובמקום התפתחו קרבות עזים. כשהצליחו כוחות צה"ל לחלץ את הנגמ"ש התברר כי שישה מהחיילם שישבו בו נהרגו. גופתו של החייל השביעי, אורון שאול, לא נמצאה.
"תקופת ההמתנה לתשובה הייתה הכי קשה", אומר הרצל. "כל הזמן ריחפה השאלה האם הוא באמת היה בנגמ"ש או לא היה. לקח הרבה זמן לוודא מי היה שם לפי בדיקות די־אן־איי, ולא מצאו כל עדות לאורון שלנו. חמאס פרסמו כבר ביום האירוע תמונה שלו עם המספר האישי וטענו שהוא בידיהם. ראיתי את זה בטלוויזיה ולא ידעתי מה לחשוב, האם זה נכון או לא נכון. אי אפשר להבין את ארגון הטרור הזה. מחפשים רק לחטוף ולא מעניין אותם כלום, לא חיי אדם ולא עתידה של עזה".
בתום חמישה ימים של אי ודאות, זמן קצר לפני כניסת השבת, התקבלו בדרגים הבכירים של צה"ל מסקנות הצוות שחקר את אסון הנגמ"ש. הרב הראשי של צה"ל תא"ל רפי פרץ, ראש אכ"א האלופה אורנה ברביבאי, ראש המכון לרפואה משפטית באבו־כביר ד"ר חן קוגל וראש מחלקת נפגעים באגף כוח אדם אל"מ יפה מור, המריאו מהקריה בתל־אביב ומיהרו צפונה כדי לשתף את משפחת שאול במסקנות.
כשהגיעו לבית המשפחה, מסר הרב פרץ את ההכרעה: על פי בדיקות צה"ל ובהתאם להלכה, ההגדרה של אורון השתנתה; כעת הוא מוגדר כחלל צה"ל שמקום קבורתו לא נודע. ביום ראשון הם הגיעו בשנית לפוריה־עילית, יחד עם מפקד העוצבה תא"ל אופק בוכריס, כדי לפרט את המידע שהוביל להכרזה על אורון כחלל, לרבות הממצאים והנסיבות בזירת הפיצוץ. הם הבטיחו כי צה"ל וממשלת ישראל לא ירפו מהניסיונות להביא את גופתו של החייל לקבר ישראל.
בני משפחת שאול לא השתכנעו בקלות. הם דרשו עוד ועוד הוכחות לכך שאורון נהרג, ורק בתום שיחה שארכה שלוש שעות התרצו והחליטו לשבת שבעה ולקיים את מנהגי האבלות. "בימי השבעה לא הבנו מה קורה סביבנו", מספרת זהבה. "אנשים באו לבקר אותנו וכל הזמן היו מסביבנו, אבל אני לא ראיתי אף אחד. זה חור שחור". הרצל מוסיף כי "גם אם היית מגיע לפה מאה פעם, לא הייתי זוכר אותך. אנשים סיפרו לי שחיכו בחוץ, וכשראו את העומס הם פשוט חזרו הביתה".
היום זהבה מתחרטת על השבוע ההוא. "לא קיבלנו את ההחלטה לשבת שבעה, הנחיתו אותה עלינו במכבש גדול מאוד. אם אני אומרת לך שאני לא בטוחה שאורון אכן אינו בין החיים, זה אומר שאני מתחרטת שישבתי שבעה. אני גם לא רוצה ללכת לטקסי ה'יזכור', כי אין לי על מה. אורון יחזור בשלום הביתה ואני אראה לממשלה שהם טעו לכל אורך הדרך. כל זמן שיש לי ספק, כלום לא מעניין אותי - לא הגלעד הזה ולא השם שלו שהוסיפו באנדרטאות. זה לא אומר לי כלום". יחד עם זאת היא מבקשת להבהיר כי אינה באה בטענות לצבא או לחברים וקרובים שתמכו בהחלטה לשבת שבעה.
כזכור, במבצע צוק איתן היה לוחם נוסף שהוכרז תחילה כנעדר ואחר כך כחלל שמקום קבורתו לא נודע: סגן הדר גולדין מכפר־סבא. אך בעוד בני משפחת גולדין ערכו לוויה, במשפחת שאול החליטו שלא לעשות זאת. "אנחנו לא הסכמנו בשום אופן", אומרת זהבה. "אצל גולדין היה מה לקבור, אבל אצלנו מה היו קוברים, חול? אם היה קצה ציפורן, אז עוד איך שהוא. אורון נחטף שלם, ואין שום טעם בלוויה לארון ריק".
תמיד הולכים על הקטנים
השבוע התפרסם בתוכנית "עובדה" בערוץ 2 תחקיר של עמרי אסנהיים על אירועי הקרב הארור ההוא, שהביא את החיילים בנגמ"ש הלא ממוגן אל לב ש'געייה ואל מחול התופת שהשתולל שם. משפחת שאול צפתה בתחקיר, שנערך ללא שיתוף פעולה של דובר צה"ל, ורגעי הסיוט הומחשו מולה פתאום לכדי פנים, שמות וקולות. השידור, הם אומרים, החזיר אותם לתחושת חוסר האונים של הימים הראשונים לאחר האירוע, כשכעת הצטרפה לכך גם שורת שאלות קשות על הכשלים שסבבו אותו.
סגן אוהד רויסבלט, מי שהיה מפקד הנגמ"ש, סיפר בתחקיר כי חודש לפני מבצע צוק איתן עבר אורון לתפקיד עורפי יותר, כנהגו של מפקד הפלוגה, אך כשהחלה הלחימה דרש לשוב לחזית. הוא הפציר ברויסבלט שלא להיכנס לעזה בלעדיו: "אוהד, גם אם יחליטו שאני לא נכנס, איך שאתה נוסע אתה פותח לי את הדלת האחורית ואני עוזב הכול ועולה על הכלי", ציטט אותו מפקדו.
אסנהיים ראיין גם את סגן גיא גרוסמן, סגן מפקד הפלוגה ומי שפיקד על הנגמ“ש שנסע ראשון, לפני זה שנפגע. לאחר האירוע הודח גרוסמן מתפקידו, ונטען כי תפקודו בניהול הקרב היה לקוי - החל מההתרחקות המהירה שלו מהזירה ומהנגמ"ש הבוער, וכלה בהתמהמהות לפני החבירה מחדש לכוחות והחיפוש אחר ניצולים. בראיון ל“עובדה“ סיפר גרוסמן כי קיבל ממפקדיו את התחושה שבגללו לא נמנעה החטיפה של אורון. בשל הנטל הכבד מנשוא החליט לעזוב את הצבא, אף שהוצע לו תפקיד אחר.
להרצל מצדו אין כל טענות אל גרוסמן; הוא מאשים את צה“ל שהעדיף להפיל את האחריות על קצין זוטר, ולא על המפקדים שניהלו את הקרבות. “למה לא מאשימים את זה שנתן את האישור להשתמש בנגמ“ש שכבר עבר לפני כן תאונה? תמיד הולכים על הקטנים, למה לא על הגדולים? אתם הרי הכנסתם את הנגמ“ש הזה לתוך עזה“, מטיח הרצל.
הוא וזהבה לא פגשו עד היום את שני הקצינים שהיו עדים לאירוע התופת. במשפחה מבינים את הקושי, ומניחים שהשניים עוד יגיעו לבקר בעתיד, “זה עניין של זמן“, אומר הרצל, “שיידעו שאנחנו לא כועסים על אף אחד מהם“.
התחקיר הצבאי, יצוין, העלה כי לא היה מנוס מההחלטה לשלוח נגמ"שים שאינם ממוגנים מספיק לתוך עזה. לא נמצא דופי בהחלטות שקיבל כוח הפיקוד הבכיר במהלך האירוע, ולא נמצא קשר בין התאונה שעבר הנגמ"ש לבין הרגע שבו פסק מלנסוע בלב ש'געייה. בתגובה לפניית "דיוקן" נמסר מדובר צה"ל: "במהלך מבצע צוק איתן לחמה חטיבת גולני נגד מעוז הטרור של חמאס בשכונת שג'עייה.
גדוד 13 הוביל את הלחימה החטיבתית, ובפעילותו הרג כארבעים מחבלים, השמיד שתי מנהרות ופגע בתשתיות חמאס. בסיום המבצע, במשך שבועות ארוכים ערך צה״ל תחקירים נוקבים ומעמיקים ברמות השונות על כל הקרבות, ובכללם הקרבות שבהם נטל חלק גדוד 13. במסגרת תחקירים אלה נבחנו נושאים רבים, ביניהם תהליכי קבלת ההחלטות וחלוקת האמצעים. עדויות הלוחמים הוצלבו כמה פעמים, וכל אחת מהן נבחנה עד להצגת התחקיר הסופי.
"מסיום המבצע פועלים המפקדים, מערך הרפואה ומערך הנפגעים בצה״ל על מנת להעניק את הטיפול המיטבי לפצועים, לתמוך במשפחות השכולות ולהעניק להן כל סיוע נדרש, וכך ימשיכו לפעול״.
למרות הצל הכבד המרחף מעליו, בית משפחת שאול מלא בחיים. פרחים רעננים מונחים בפינת האוכל ובסלון, מכניסים רוחות של תקווה. "החיים ממשיכים, ואנחנו חייבים לעמוד על הרגליים", אומר הרצל. "מה מצפים מכל משפחה שכולה, עם כל הצער והכאב? שהחיים ימשיכו הלאה. מצפים שנמשיך בשביל הילדים שלנו, ולא נישבר". זהבה נושכת שפתיים ואומרת: "אין לנו ברירה. למען שני ילדינו ולמען אורון, הבית הזה צריך להמשיך לתפקד. אורון מסתכל עליי כל הזמן כאן מהתמונה, והוא לא רוצה לראות את אמא שלו מידרדרת".
לפעמים אתה מרשה לעצמך להישבר? אני שואל את הרצל, מנסה לסדוק את בועת ההגנה שהוא מציב סביבו. "לא, לא אתן לעצמי ליפול", הוא עונה. "אני ממשיך את החיים שלי והולך לעבודה כמו תמיד. יומיים לאחר השבעה חזרתי לעבודה כי זה הדבר הכי נורמלי לעשות. אם הייתי נשאר פה, זה היה מעסיק אותי 24 שעות ביממה". הוא עובד כמדריך שיקום בהוסטל שבו מתגוררים צעירים בני 18 עד 32, בעלי הפרעות התנהגותיות קשות. "שם המחשבות שלי אחרות", הוא מספר. "אתה מתעסק עם אנשים ואין לך זמן לחשוב על עצמך".
אתם זוכרים את השיחה האחרונה שלכם עם אורון?
"כן. זה היה ביום שישי, בעשר וחצי בבוקר. שעה לפני כן הקפצתי את הבן הבכור, אבירם, לנקודת האיסוף שלו, כי הוא גויס בצו 8. אורון התקשר אליי ואמר 'אבא, אנחנו נכנסים היום'. הספקתי להגיד לו שישמור על עצמו, והתחושה שלי הייתה מאוד לא טובה.
"לאורון דווקא לא הייתה סבלנות. כמה ימים לפני המבצע הוא כתב בפייסבוק של ביבי וביקש שייתן כבר לצבא להיכנס ולעשות סדר בעזה. הוא ילד שלא מפחד מכלום, אבל מלא בדאגה לכולם. כשחזר מהצבא היו שואלים אותו קרובי המשפחה 'מה שלומך?', והוא היה אומר 'עזבו אותי, אל תדאגו לי. תדאגו לאמא'. הדאגה שלו לבית והאכפתיות, אין דברים כאלה".
השבוע הקרוב מעמיד בפני המשפחה אתגר חדש, כפול בכאבו. "אנחנו נכנסים עכשיו לתקופה מאוד קשה, עם יום הזיכרון ויום העצמאות, ורגע אחרי פסח", אומר הרצל. "את מה שאנחנו מרגישים, אנחנו משדרים לילדים. אתה יודע מה עשית ומה לא עשית בקשר לאורון, וזה לא נותן מנוח. תמיד אתה חושב שלא עשית מספיק".
במוצאי יום הזיכרון, בטקס המשואות המגשר בין האבל הגדול לשמחה על הקמת המדינה, יעלה הרצל לבמה בהר הרצל ויישא את תפילת "יזכור". זהבה אולי תצטרף אליו, כדי לא להותיר אותו לעמוד לבדו בסיטואציה הקשה. לחגיגות יום העצמאות, הם אומרים, לא ימצאו את הכוחות. התאריך הזה נושא בעבורם משמעות מיוחדת: ביום העצמאות בשנה שעברה היה אורון בין 120 החיילים שהוזמנו לבית הנשיא, לקבל אות הצטיינות.
הנער שבשל בריאותה הרופפת של אמו היה יכול לבקש פטור משירות קרבי ולזכות בשיבוץ קרוב לביתו, לא היה מסוגל אפילו לחשוב על האפשרות שיהיה ג'ובניק. הוא דרש לשרת ביחידה קרבית, והיה מאושר כששמע שהוא צפוי להתגייס לגדוד 13 בחטיבה החומה, חטיבת גולני. החיילים ששירתו לצדו סיפרו להורים על הבן שסייע לכולם בלי לבקש תמורה, וזכה להערצה מכל חבריו.
הרצל מספר כי בסוף הטקס בבית הנשיא, ניגש אורון למפקד חטיבת גולני ולמפקד גדוד 13, ואמר להם: "בשנה הבאה אהיה טוב עוד יותר, ושוב אהיה מצטיין נשיא. אתם עוד תראו". כשהרמטכ"ל גדי אייזנקוט ערך ביקור בבית משפחת שאול, זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד, ביקש ממנו הרצל כי יישמר כיסא ריק לאורון בשורת המצטיינים של יום העצמאות ה־67 למדינת ישראל. "ביקשנו ממנו שגם יזכיר את אורון בנאום שלו בטקס. הרמטכ"ל הבטיח לנו שיזכיר אותו, אבל לא התחייב על הכיסא, כי זה באחריות בית הנשיא".
לפני כחצי שנה יצאה זהבה ללונדון, להיפגש עם ראשי הקהילה היהודית שם ולבקש מהם להפעיל לחץ על מנהיגים בריטים, כדי שאלה יגרמו לחמאס להשיב את בנה. "אני דורשת ממך, הנייה, שתחזיר לי את בני, כמו שמדינת ישראל החזירה לך את בתך בריאה ושלמה", היא אמרה אז בכלי התקשורת. "רציתי לשאול אותו: איפה ההומינטאריות לגבי הבן שלי? למה אתה לא מוכן לתת פרטים לגביו? תן לנו מידע, תגיד משהו", היא מספרת לנו.
בני הזוג אורון משוכנעים שמדינת ישראל עשתה טעות גדולה כשחודשים ספורים אחרי מבצע צוק איתן אפשרה לבתו של מנהיג חמאס בעזה לקבל טיפול חירום בבית החולים איכילוב בתל־אביב. "כששמעתי על זה בכלי התקשורת, מיד הרמתי טלפון ללשכה של ראש הממשלה וביקשתי לשוחח איתו", מספרת זהבה. "קבענו פגישה ואמרתי לנתניהו את שיש לי להגיד. אם היו לו כל מיני אפשרויות כדי לדעת משהו על אורון, הוא לא עשה את זה. אני לא רוצה לדבר על זה עוד", היא אומרת, נזהרת לא להשמיע מילים שעלולות להישמע כביקורת על האנשים שבהם היא תולה את יהבה.
"אין ספק שנעשתה כאן טעות", מוסיף הרצל. "גם האחות של בכיר חמאס מוסא אבו־מרזוק נכנסה לישראל לקבל טיפול רפואי. אני בטוח שהממשלה מכירה בטעות הזו".
בני המשפחה יודעים כי ייתכן שבעתיד תיאלץ המדינה להתמודד עם שאלות קשות בנושא המחיר שיש לשלם תמורת השבתו של אורון. בינתיים הם מבקשים בתוקף שלא להידרש לסוגיה, כל עוד איננה מעשית. הם גם מבינים כי מאבק קולני ותקשורתי עלול להעלות את המחיר שידרוש חמאס, ומתהלכים בסוגיה זו על חוט השערה. "כשנגיע לגשר נחצה אותו, והלוואי שהיינו מגיעים אליו כבר", אומרת זהבה. והרצל קובע: "זה יקרה בסופו של דבר, כמו בכל המקרים הקודמים שבהם אויבים החזיקו בבנינו. השאלה היא מתי זה יקרה. לא משנה לי המחיר, כי גם בעבר שילמו מחיר".
בני המשפחה מציגים חזית אחידה בכל הקשור לאופי השקט של מאבקם. "היו לנו דילמות בהחלטה הזו, אבל אנחנו מסכימים על הדברים", אומרת זהבה. "אחזור על זה גם עשר פעמים: אני רוצה את אורון בחזרה, חי או לא חי, פצוע או לא פצוע. זה הבן שלי. שאנשים לא יחשבו שאורון היה בנגמ"ש ופתאום התאדה. הוא לא. הוא נחטף על ידי חמאס, כולנו יודעים את זה, וצריך לעשות משהו כדי שהוא יחזור. אתם שלחתם? תחזירו. זו לא חוכמה להבטיח, עד מתי אוכל לחכות להבטחות שלהם?"
אתם משתפים את הילדים בהחלטות ובמידע שמתקבל בנוגע לאחיהם?
"הילדים שלנו שותפים לכל מה שאנחנו עושים ומתכוונים לעשות. הם חלק מהמשפחה ואנחנו לא מסתירים מהם כלום. הם יודעים הכול בדיוק כמוני".
לאורך רוב השיחה היא לא מחצינה את רגשותיה, לא מרשה לעצמה לבכות. נושכת שפתיים בכוח, שומרת על ארשת חזקה ורגועה ולא מרשה לעצמה ליפול. "אם אני מפגינה חולשה, זה מיד משפיע גם על אופק ועל אבירם, ואפילו על הרצל. אז אני משתדלת להראות להם שאני לא נשברת, אבל אני במצוקה. איבדתי את הדבר הכי יקר לי".
לפני 13 שנה חלתה זהבה בסרטן ועברה סדרת ניתוחים קשה. היא הצליחה להתגבר על המחלה, אך עד היום נמצאת תחת מעקב ובדיקות ביקורת תכופות. "אני מאוד משתדלת לשמור על הבריאות, אבל זה קשה. כשאני צריכה ללכת לטיפולים ולבדיקות, לא תמיד הראש שלי בנושא הזה. קודם כול אורון ואחר כך אני, אבל אני משתדלת להיות במעקבים", היא אומרת בלחש.
מי שמלווה אותה מקרוב הם ששת אחיה וחמש אחיותיה, ששומרים עליה ודואגים לה. זהו שבט מלוכד של ממש. האחים מסייעים לגופה להתמודד עם הבריאות הלקויה, ומנסים גם לסייע לנשמתה להתמודד עם החוסר הגדול. בזמן הראיון נמצאות בבית האחיות לילי ונאוה, שמרבות לחבק את זהבה וזו את זו, מוחות דמעה ונאנחות בכאב כל אימת ששמו של אורון מוזכר.
גיל אליהו, אחיינה של זהבה, מצטרף לשיחה. "הדודה שלי היא אישה שבחיים לא התכוונה להופיע בעיתון או בתקשורת, וזה נפל עליה. היא נקלעה לסיטואציה הזו וההתמודדות קשה לה מאוד. היא לא מראה את זה, אבל כל יום בשבילה זה גיהנום".
את נטייתם של זהבה ובני משפחתה להתרחק מחשיפה תקשורתית ניתן היה לראות כבר בימי השבעה. יחד עם כתבים אחרים עמדתי אז מחוץ לביתם, בניסיון לחדור את חומת הבטון ולספר לציבור על הרגעים הקשים של משפחה שבעל כורחה נשלפה מהאלמוניות. כבר אז סירבו להיכנס למשבצת "המשפחה של המדינה", וגם היום הם ממעטים מאוד בראיונות, בין היתר כדי לא לפגוע במאמצים להחזרת הבן. מצד שני ברור להם שקולם צריך להישמע. "אנחנו עושים את זה רק כדי להזכיר ולבקש שהעם שלנו לא ישכח את אורון", אומר הרצל. "אנחנו לא רוצים להיות במקום הזה, כמו משפחת אביטן מטבריה (שבנם עדי נחטף בגבול לבנון בשנת 2000 - י"ק), או גלעד שליט שהוריו חיכו לו במשך חמש שנים".
במרפסת הבית מקדם את פנינו קאי, כלב בוקסר גזעי שהביא אורון לבית המשפחה לפני שלוש שנים וחצי. "הוא היה גור כזה קטנטן", אומר לי הרצל בעוד הכלב האדיר שועט עליו בלשון רטובה ובנביחות שמחה. "מאז שהיה קטן אורון היה משוגע על בעלי חיים. בכל פעם שראה ברחוב כלב או חתול, הוא היה מבקש שנאמץ אותו וניקח אותו לבית שלנו. בסוף הוא קנה את הכלב הזה, ואנחנו שיתפנו פעולה. עכשיו קאי מתגעגע אל אורון".
הוא מספר כי בימי ההמתנה לבשורת האיוב באשר לגורלו של הבן, קאי הסתובב בבית וייבב ללא הרף, כאילו הבין שדבר נורא קרה למי שגידל אותו מאז היותו גור. זהבה, שבהתחלה לא ממש התחברה לכלב והשאירה את מלאכת הגידול לאורון ולאחיו, רואה היום בקאי שריד זיכרון לבן האהוב, ומרשה לעצמה לחבק וללטף את בעל החיים שהיה כל כך אהוב עליו.
גם אם למתבונן מהצד נדמה שהמשפחה נותרה להתמודד לבדה עם כאבה, בעוד המדינה וצה"ל חזרו לשגרה ולמשימות השוטפות, זהבה מספרת על קשרים אמיצים שנרקמו. "אחרי שהרמטכ"ל בני גנץ פשט את המדים, הוא בא לכאן, ישב איתנו ואמר: 'זהבה, אני מודיע לך שאורון תמיד בלב שלי, ואני אעשה הכול כדי להביא אותו, גם כשאני לא בתפקיד'".
חבריו של אורון מהצבא, מבית הספר ומהיישוב מוכיחים שוב ושוב למשפחה כי לא שכחו אותו. בבוקר הראיון הגיע מפקד הפלוגה שלו לבקר את ההורים ולדרוש בשלומם. זהבה והרצל מצדם מרעיפים אהבה על החברים, אבל יודעים שאם נכונות המסקנות של צה"ל מחקירת האירוע, אורון שלהם יישאר בן 20, בעוד הצעירים היפים האלו ישתחררו מהצבא, יתחתנו ויקימו משפחה.
"יכאב לי קצת לראות אותם מתחתנים", מודה זהבה בקול רועד, ומספרת על חלומות שנכזבו. "הייתה לאורון חברה במשך שנתיים וחצי, והיינו בטוחים שכשהוא ישתחרר מצה"ל הוא מיד יתחתן. הם כבר דיברו למי הילדים יהיו דומים. אמרנו להם כל הזמן: אתם בעצמכם דומים, ברור שהילדים ייצאו כמו שניכם".
ראש הממשלה דאג גם הוא לשמור על קשר. ימים ספורים לאחר ניצחון הליכוד בבחירות, התקשר נתניהו אל זהבה, דרש בשלומה, והבטיח כי המשימה להשיב את אורון לא נזנחה. "אמרתי לו: 'אני ידעתי שתיבחר, ונמשיך להיות אתך בתנאי שאתה תעשה הכול כדי להחזיר את אורון'", היא מספרת. "נתניהו אמר לי 'זהבה, יש לך ספק?'. אמרתי לו שלי אין ספק, אבל אני רוצה שהוא יוכיח לי. אני לא רוצה להיכנס למה שקורה מאחורי הקלעים ולספר על מה שנעשה. אני סומכת על צה"ל ועל ראש הממשלה שיעשו את המקסימום על מנת להחזיר את אורון".
"אני מאמין להם", אומר גם הרצל. "נפגשתי איתם ואני מאמין שהם לא שוכחים את אורון ופועלים להשיב אותו אלינו. אבל הדברים האלה לוקחים זמן".
לעת עתה מסתפקים בני המשפחה בהבטחות שקיבלו, אבל מתפללים שלא יצטרכו לבחון את הסבלנות שלהם. "אני מייחלת שאורון יחזור מחר, יחזור בעוד שבוע. אבל לא יותר. די, אין לי עוד כוחות", אומרת זהבה ועוצמת את עיניה.
חששתם שראש ממשלה חדש או שר ביטחון חדש, שאולי אינם חשים אחריות לגורלו של אורון כמו המנהיגים ששלחו אותו לקרב, יהיו פחות מחויבים להחזרתו?
הרצל: "מבחינתנו זה בכלל לא משנה. איזו ממשלה שלא תוקם - יש לה מחויבות להחזיר את אורון, נקודה. ראש אכ"א הנוכחי מרגיש מחויב לכך לא פחות מראש אכ"א הקודמת, אורנה ברביבאי. כל שר ביטחון, כל ראש ממשלה וכל ממשלה שתוקם, מוטלת עליהם חובה להחזיר חייל שנשלח למלחמה ונשבה. זה בכלל לא משנה שהפרסונות מתחלפות. אנחנו רוצים אותו בחזרה בישראל. יצאו למלחמה? בסדר, זה כדי שנוכל לחיות כאן. אבל אני מבקש שמי ששלח את הבנים, יחזיר אותם".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם