"על ישראל לעמוד בחזית מאבק האנושות נגד עצמה"
בקיבוצים לוחמי הגטאות ויד מרדכי נערכות הערב עצרות לנעילת יום הזיכרון לשואה ולגבורה בהשתתפות נשיא המדינה ראובן ריבלין. בעצרת בקיבוץ לוחמי הגטאות ידליקו משואות שישה ניצולי שואה
מעל 10,000 איש השתתפו הערב (יום ה') בקיבוץ לוחמי הגטאות בעצרת נעילת יום הזיכרון לשואה ולגבורה. העצרת, שנערכה באמפיתאטרון של הקיבוץ, התקיימה תחת הכותרת "שוב זורחת השמש" – לציון 70 שנה לשחרור ולניצחון מבעד עיני הניצולים.עוד כותרות ב-nrg:
- המשטרה: מתחזק החשד שאירוע הדריסה בי-ם - פיגוע
- פספסתי את סיפורו של סבי, מאז אני אוסף אחרים
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
בעצרת השתתפו ניצולים ומשפחותיהם מרחבי הארץ והעולם, תושבי הצפון, אנשי ציבור, חברי התנועה הקיבוצית, חיילים, חניכי תנועות נוער, יוצרים ומוסיקאים. כמו כן הגיעו למקום שגרירים ואישים מאיזור הצפון וכן אלוף פיקוד הצפון, אביב כוכבי. בעצרת יישאו דברים יו"ר המחנה הציוני ח"כ יצחק הרצוג, והשר לשעבר אופיר פינס, המשמש כיו"ר הועד המנהל של בית לוחמי הגטאות.
במקביל התקיימה עצרת גם בקיבוץ יד מרדכי, בהשתתפות נשיא המדינה, ראובן ריבלין. בעצרת לקחו חלק גם אלוף פיקוד הדרום סמי תורג'מן, השופטת בדימוס דליה דורנר, היועץ המשפטי לממשלה יהודה ויינשטיין, מפקד מחוז דרום במשטרה ניצב יורם הלוי, וכן חברי הכנסת איתן ברושי, חיים ילין, עומר בר לב, עמיר פרץ, קארין אלהרר ומוטי יוגב.
הנשיא ראובן ריבלין נשא דברים: "מורשת הזיכרון צריכה להיות מושתת על שלושה עקרונות: ערנות לאומית - גם בדורנו שנאת האחר ואנטישמיות לא עברו מהעולם. אלינו להשאיר אליה מבט אמיץ. בל נשלה את עצמנו האנטישמיות עוד מפעפעת גם אם בצורות אחרות. אך מסוכנת לא פחות. השואה הנחילה לנו את צו הערנות.
הגבורה ביד מרדכי שאבה את כוחה ממרד גטו ורשה.
"ייסוד שני הוא האחריות האנושית. הטראומה שלנו צריכה להפוך לשליחות. עלינו לצאת כנגד אובדן צלם אנוש ורציחות עם באשר הם. השאלה בה אנו צריכים להתייסר היא האם היינו ניצלים או כיצד אלא האם אנחנו היינו מעיזים לעשות כמעשה גבורתם של חסידי אומות העולם האם לא היינו עומדים מנגד. האם היינו מוכנים להציל נפש אחת או משפחה. על מדינת ישראל לעמוד בחזית במאבק האנושות נגד עצמה. לא נהיה אדישים לטבח באל ירמוך או למעשי בוקו חראם בניגריה".
"שלישית הברית בינינו - כולם הובלו אל בורות המוות חרדים חילונים עשירים ומקבצי נדבות אותו היחד נכפה עלינו מבחוץ נחשול המוות הנאצי הפך אותנו לקהילה. אנו צריכים להנחיל לילדינו גם את היכולת להצמיח קהילה חדשה שאינה כורך אלא בחירה וייעוד".
בעצרת בקיבוץ לוחמי הגטאות, הדליקו שישה ניצולי שואה משואות. את המשואה הראשונה הדליק משה קרבץ, שנולד ב-1931 בקובנה, למשפחה בת ארבע נפשות.
יחד עם 131 ילדים נוספים, נלקח קרבץ לדכאו ומשם לבירקנאו. אחרי סלקציה נשלחו אל מותם 30 ילדים, שגובהם היה נמוך ממטר שלושים וחמש. לאחר צעדת מוות הגיע משה לבוכנוואלד. הוא הסתתר בצינור ביוב, שם הוא נמצא מפרפר בין חיים למוות - והועבר לצריף המתים. הצריף היה מלא, ומשה הונח מחוץ לצריף בתוך ערמת גופות. כשפקח את עיניו, מצא עצמו בבית חולים של הצבא האמריקאי, שחילץ אותו חי מצריף המתים.
אביו לא שרד את השואה ואחיו נהרג בבונקר, אך אמו שרדה וב-1955 עלתה לישראל. משה שימש בתפקידים בכירים במשרד החקלאות וכיום עוסק בתרגום מיידיש בארכיון לוחמי הגטאות.
ליאוניד ברנשטיין, יליד אוקראינה 1921, ידליק את המשואה השנייה. בהיותו בן שש נפטר אביו של ברנשטיין. אמו נישאה בשנית והמשפחה עברה לקייב. ברנשטיין התקבל לבית ספר צבאי של חיל הרגלים והוסמך לקצונה. הוא נשלח לגבול פולין, שם מונה לסגן מפקד מטה של גדוד הקלעים. ביוני 1941, כשפלשו הגרמנים לברית המועצות השתתף ברנשטיין בקרבות נגדם, נפצע ברגלו ונקלע לשטח הכיבוש הגרמני. הוא עבד בצומת רכבות בזהות בדויה, שם ארגן קבוצת מחתרת שעסקה בחבלה ברכבות ועמד בראשה.
בסתיו 1942 ברח ברנשטיין עם חבריו ליערות, שם הצטרפו לגדוד פרטיזנים. ברנשטיין מונה למפקד יחידת החבלה - ומאוחר יותר למפקד גדוד פרטיזנים. הוא זכה במדליות ובאותות מלחמה והוענקה לו אזרחות כבוד בערים בפולין ובסלובקיה.
יצחק ג'ק וקסל, יליד פולין, ידליק את המשואה השלישית. וקסל, יליד 1924 ובן למשפחה דתית בת שש נפשות, היה בן 15 כאשר פרצה המלחמה. הוא הועמס על משאית שנסעה ליערות והועמד ליד תעלה מלאה בגוויות יהודים שהוצאו להורג. נאמר לו לכרוע ברך על סף התעלה, אך באותו רגע החליט להימלט. הוא אחז באחד השומרים, השתמש בו כבמגן אנושי, וקפץ לתוך התעלה עם השומר. בהמולה שנוצרה הצליח וקסל לדלג לעברה השני של התעלה ולהימלט ליער, שם מצא מחסה אצל איכר פולני.
לאחר השחרור התגייס וקסל למשטרה הרוסית ועסק בלכידת נאצים ומשתפי פעולה. עם תום המלחמה, נודע לו שכל בני משפחתו נהרגו. הוא נישא לבת השכנה סבינה, ששרדה את אושוויץ, וב-1950 היגרו בני הזוג לארה"ב, שם הפך ג'ק לסוחר מצליח ופעיל בקהילת יהודי דייטון באוהיו.
את המשואה הרביעית ידליק ישראל דוד, שנולד בסלוניקי ב-1927 למשפחה מרובת נפשות, שממנה לא נותר איש מלבדו. בגיל 13 נלקח דוד לגטו, לעבודות כפיה. הוא שרד ונלקח בגיל 15 למחנה השמדה. דוד עבר סלקציה אצל ד"ר מנגלה, הופרד ממשפחתו ונלקח לאושוויץ. משם הועבר לגטו ורשה וניצל על ידי קאפו הולנדי שאהב לשמוע אותו שר.
כשהיה אסיר מחנה בריכוז קועקע המספר 109512 על ידו. ישראל נלקח למסע מוות לדכאו ולקראת סוף המלחמה נלקח עם צעירים אחרים לטירול, שם תכננו הנאצים לרצוח את כולם ולהטמינם בקבר אחים, אך הצבא האמריקאי עצר את הרכבת ושחרר את ישראל וחבריו. ישראל עלה לארץ, התיישב בקיבוץ עין חרוד, לחם כמפקד מחלקה בגולני, עבר עם משפחתו לאשדוד - ופתח חברה לעבודות עפר. כיום ישראל נשוי, אב לשלוש בנות וסב לתשעה נכדים.
את המשואה החמישית ידליקו מינדי ויוליוס שפיגל, ילדיהם של חייקה וברוך שפיגל. חייקה בלצ'טוסקה שפיגל נולדה ב-1920, וברוך שפיגל הוא יליד 1919. שניהם היו פעילים בתנועת הבונד, והצטרפו לארגון היהודי הלוחם, אי"ל, בעת המרד.
ברוך שפיגל הוא זה שאותת בידו מעמדתו הקדמית בגטו ורשה, וסימן למורדים את תחילת המרד. עם השתלטות הגרמנים על הגטו, הצליח לעזוב את הגטו דרך מערכת הביוב עם קומץ מהמורדים. אחת מהם הייתה חייקה, שהתגלתה כלוחמת נועזת. השניים הצטרפו לפרטיזנים, ולאחר תלאות רבות, שרדו, נישאו ועברו לקנדה. חייקה נפטרה ב-2002, וברוך נפטר ב-2014. ברוך זכה באות ממשלת פולין, על חלקו במלחמה נגד הנאצים. לזוג שני ילדים ושישה נכדים.
את המשואה השישית ידליק מוריס גולדברג, שנולד ב-1925 בבלגיה. כשהיה גולדברג בן 15, פלש הצבא הגרמני לבלגיה. גולדברג ניסה להצטרף למחתרת, ובדרכו נתפס ונשלח לעבודת הקמה של שדה תעופה גרמני בצרפת. הוא הסתיר את זהותו היהודית, אך זמן קצר אחר כך הורו לו להתייצב לעבודות בגרמניה. זהותו כיהודי כבר הייתה ידועה ולכן החליט לברוח עם אחותו הגדולה לבית דודתם, אלא שהדודה חששה לחייה, ולא סייעה להם. האחות נשלחה אל מותה בדכאו ואילו אביב ואמו של גודלברג נרצחו במחנות השמדה.
גולדברג הצטרף למחתרת והשתתף בפעולות נגד הגרמנים. לקראת סיום המלחמה, נפצע מכדור ברגלו. הוא דאג לאחותו הקטנה, היחידה ששרדה, ושיכן אותה אצל משפחה. עם תום המלחמה נישא גולדברג לטובה ונולדו להם חמישה ילדים. אחותו הקטנה ששרדה את השואה, נישאה ועברה לאוסטרליה. ב-1970 החליטו מוריס וטובה גולדברג לעלות עם חמשת ילדיהם לישראל, והתקבלו כחברים לקיבוץ לוחמי הגטאות.
את זר חסידי אומות העולם תניח בתה של הגברת אורנה שוראני מצ'כיה, אשר הצילה עם אמה ואחיותיה עשרות יהודים שהיו במחנה העבודה סמוך לביתה. שוראני נישאה ליהודי אחרי המלחמה ועלתה לארץ. ביתה נפגע במלחמת לבנון השניה מרקטה והיא עברה מאירוע מוחי ומאושפזת בבית חולים סיעודי. בתה תניח את הזר בשמה. את ה"יזכור" יקרא יחיאל (חיליק) בוגומולבסקי מקיבוץ לוחמי הגטאות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם