נפטר חתן פרס ישראל הרב אהרן ליכטנשטיין
ראש ישיבת הר עציון ובכיר רבני הציונות הדתית הלך לעולמו והוא בן 81. לפני 44 שנים הקים את ישיבת הר עציון יחד עם הרב עמיטל ועמד בראשה. ביום העצמאות לפני שנה קיבל את פרס ישראל לספרות תורנית
אבל בציונות הדתית: הרב אהרן ליכטנשטיין ראש ישיבת הר עציון באלון שבות, הלך הבוקר (יום ב') לעולמו והוא בן 81 שנה. הרב ליכטנשטיין הוא חתן פרס ישראל לספרות תורנית ודוקטור לספרות אנגלית. הוא נחשב לבכיר רבני הציונות הדתית וממנהיגי האגף המתון בה. הלווייתו תצא מחר, יום ג', מישיבת הר עציון אל הר המנוחות בירושלים שם ייטמן.• כל התכנים הכי מעניינים -בעמוד הפייסבוק שלנו
הוא נולד בשנת 1933 בצרפת, ובשנת 1940, חודשים ספורים לאחר כיבוש צרפת בידי הנאצים, הצליחה משפחתו לברוח לארצות הברית. בגיל התיכון למד אצל הרב יצחק הוטנר והרב אהרן סולובייצ'יק, אך עיקר חינוכו התורני היה בישיבה יוניברסיטי אצל הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק ממנו גם קיבל הסמכה לרבנות בשנת 1959, ובהמשך גם נישא לבתו - ד"ר טובה ליכטנשטיין.
בשנת 1970 הזמין אותו הרב יהודה עמיטל לשמש יחד איתו כראש ישיבת הר עציון באלון שבות, הרב ליכטנשטיין נענה לבקשה, ועלה לארץ עם משפחתו בשנת 1971, ומאז שימש כראש הישיבה יחד עם הרב עמיטל עד לפטירתו.
כאשר קיבל את פרס ישראל, ביום העצמאות לפני שנה, כתבו השופטים בנימוקי הוועדה: ”יצירתו התורנית רבת האנפין המתאפיינת בעומקה, בהיקפה, בהגיונה המפותח, בחדות השכל ברגישות ומעוף. יצירתו של הרב ליכטנשטיין מסתמכת על פני כל המרחב התורני, מקרא ומשנה תלמוד והלכה מדרשי הלכה ומדרשי אגדה, ספרי הלכה ופסק ראשונים ואחרונים“.
”יש ביצירתו של הרב ליכטנשטיין שילוב מופלא של בקיאות בכל חדרי התורה, העמקה בדרך החשיבה העיונית התלמודית עם מחשבה מקורית ויצירתית תוך התאמתה לציבוריות הישראלית והתמודדות עם אתגרי הזמן והמקום“, נימקו חברי הוועדה, שציינו כי הרב ליכטנשטיין ”מרביץ תורה לרבים בארץ ובחו"ל והעמיד דורות של תלמידים ההולכים בדרכו למאות ולאלפים“.
הרב ליכטנשטיין כיהן גם כרקטור של מכללת יעקב הרצוג וכראש כולל "גרוס" בירושלים. מאז עלייתו התגורר בירושלים, וב-2006 עבר לאלון שבות שבגוש עציון, בסמיכות לישיבת הר עציון שבראשותו.
במשך עשרות השנים בהן עמד בראש ישיבת הר עציון גידל הרב ליכטנשטיין מאות רבות של תלמידים הרואים בו מורם ורבם ובהם רבים ממנהיגי הציונות הדתית – הרם יעקב מדן, הרב יובל שרלו, הרב בני לאו, הרב חיים נבון, הרב אמנון בזק ופרופ' אביעד הכהן.
בסוף שנות ה-80, השניים גם ייסדו את תנועת "מימד" הדתית-לאומית, שדגלה בפשרה מדינית עם הפלסטינים וכשלה אלקטורלית, אך קיבלה ייצוג בכנסת באמצעות בריתות פוליטיות, בעיקר עם מפלגת העבודה. הרב ליכטנשטיין נמנע מפעילות פוליטית בעצמו, ולאורך השנים התמקד אך ורק בהוראה ובכתיבה של עשרות ספרים ומאמרים.
בעבר אמר "היתה לי הזכות להיות במקום הנכון בתקופה הנכונה. הייתי בישיבה חרדית וקיבלתי משם. הייתי בישיבות ציוניות וקיבלתי משם. הייתי בהרווארד, האוניברסיטה האיכותית של העולם המערבי, וקיבלתי משם. הגעתי ארצה, הפשלתי שרוולים וחברתי לקבוצה נפלאה של אנשים, אנשי מעשה - את כל זה זכיתי לשלב בימי חיי, ועל כל זה אני מודה לקב"ה ומודה ברמה אחרת לאנשי החברה והפוליטיקה, על תרומתם הנפלאה לנוף הרחב במדינה שלנו".
בראיון לאתר וואלה בתקופת ההתנתקות אמר הרב ליכטנשטיין: "להביע עמדה זה טוב כשיש לך עמדה, כשהדברים ברורים, חד משמעיים, כשיש לך תחושה שאתה מבין לא רק את נבכי המהלכים המדיניים, אלא אתה חושב שאתה יודע גם 'דעת עליון' – את דעתו של השוכן במרומים. לא הרגשתי שיש לי את הכלים והיכולת להביע עמדה. אין לי את מספר הטלפון של הקב"ה כפי שיש לאחרים. אני חונכתי על ברכי דברי התלמוד על בלעם: כיצד אמר על עצמו שהוא 'יודע דעת עליון', אם את דעת הבהמה שלו הוא לא יודע, כיצד אפוא יתכן שידע דעת עליון?
"רבותיי, קצת ענווה. לא ענווה מפוברקת, אלא ענווה שבוקעת ועולה מתוך המציאות כשאדם מבין מיהו הקדוש-ברוך-הוא, ומי הוא – בריאה שפלה. אני מבין שיש אנשים שהיה ברור להם לאן ההתנתקות מובילה והיה ברור להם מה הקב"ה רוצה. אבל אני לא גדלתי כך. ענווה היא לא רק ביטוי ליראת שמיים, היא גם ביטוי לתבונה".
האם אתה רומז לביקורת על הרבנים שיצאו נגד ההתנתקות?
"אני לא צריך לרמוז. זה לא סוד שישנם חלקים שלמים בציבור שנושבת בהם הרוח הזאת של הביטחון העצמי, של התחושה שאדם יכול לקחת פרק מסוים בנביא 'ישעיהו' או ב'מלאכי' ולמצוא התאמה ברורה בין מה שכתוב שם לבין מה שמתחולל כנגד עינינו. אין דעתי נוחה מזה, גם מבחינה דתית אין דעתי נוחה מזה. אמנם אנו, השייכים לציונות הדתית, צועדים וממשיכים להתקדם רוחנית, כלכלית, וחברתית, זה שנים רבות בביטחון בקב"ה.
"אלמלא האמונה הזאת ספק גדול אם כל התנועה של הציונות הדתית הייתה קמה. היא קמה מתוך אמונה, מתוך תקווה, ומתוך תחושה שיש לאדם תפקיד שעליו לבצע בהיסטוריה. אבל בין זה לבין תחושה שאני יכול בדייקנות להסביר למה מתפוצץ אוטובוס ונהרגים 22 ילדים, המרחק גדול ביותר, זו עזות דתית ויש בזה גם כן נימה שאדם נכנס למהלך שגדול עליו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם