"הצטמררתי כשבין החיוכים ראיתי את איתמר"
משפחות רבות משמרות את זכר בני משפחותיהם שנפלו בקנאות. אולם עם הזמן, המזכרות מתבלות והתמונות והסרטים אובדים. זהו סיפורן של שלוש משפחות שבחרו לנבור בזיכרונות ולהפוך אותם לקובצי דיגיטל. "עם כל הכאב הכרוך בכך, זהו מסע של שחרור גדול"
מהבוידעם לדיגיטל: "עכשיו אני מצליחה ממש להרגיש אותו" אומרת הדר אדלשטיין, בתו של רב סרן אורי שעני – טייס חיל האוויר שנהרג במלחמת יום הכיפורים, והיא במותו הייתה רק בת שש. כיום היא בעצמה אמא לילדים, שרצתה שגם הם יכירו בדרך כלשהי את אביה ז"ל. יחד עם בני משפחתה החליטה, לא רק לשמר את הזיכרון, אלא להפוך אותו לנגיש עבור הדורות הבאים.כל התכנים הכי מעניינים -
"היום אני מבינה, שרק לאחר שהעזתי להפוך את השקופיות - אותן הוא צילם בכל רגע נתון, לקובצי מדיה חדישים, דיגיטליים ונגישים לכולם - הצלחתי להבין טוב יותר את הדרך שבה הוא ראה את החיים. באמצעות התמונות שהוא צילם, הזוויות שהוא בחר להנציח, האובייקטים שנתפסו לו בפריים – אני מצליחה ממש להרגיש אותו. ומעבר לכל" הוסיפה אדלשטיין "אני לא יכולה לתאר עד כמה זה מרגש אותי לשמוע את הילדים אומרים משפטים כמו 'אני חזק כמו סבא אורי', בשבילי, זה פשוט משאיר אותו חי וקיים ונוכח ואמתי".
זהו סיפורן של שלוש משפחות שכולות שבחרו בצעד האמיץ הזה - לנבור בחייו של אהובן החסר. גם אם פעולות אלו נחשבו כחילול הקודש. עבור אלה, הפחד מפני כוח כבידתו של הזמן, המבלה גם את הזיכרון העז ביותר - היה תמריץ לספר את הסיפור מחדש, והפעם בגרסה נגישה.
כטייס מחונן, אמיץ וחד, נבחר אורי שעני, אביה של אדלשיין, להיות בין הטייסים הראשונים של טייסת הפנטומים 201, ולקחת חלק במבצעים וגיחות בעומקי מדינות אויב.
במסגרת התחזקות היחסים בין אוגנדה לישראל, אף נבחר שעני לקחת חלק במשלחת מומחים ישראלית לאפריקה. "אבא לקח את תִפקודו בחיל ברצינות רבה, בדיוק באותו האופן בו התייחס לכל אלמנט בחייו. בשל כך נשלח לאוגנדה, ולקח חלק בהקמת חיל האוויר של אוגנדה. "מספרים שהוא ואידי אמין הגיעו לכזו רמת קרבה וחברות, עד שכשאחת מנשותיו של אמין נמלטה ממנו, אידי ביקש מאבא לדבר על ליבה, ולהחזירה אליו".
אורי שעני נהרג ב-8 לאוקטובר 1973, בפעולת הפצצת גשר על תעלת סואץ והוא בן 33 במותו. בחצר המשק נותרו אשתו וארבעת ילדיהם. "מה עשינו מאז? בעיקר כלום" מחייכת הדר. "עד המהפך, עניין ההנצחה אצלנו כלל שמירה קנאית על האופן שבו הדברים שלו הונחו. הבגדים נשארו תלויים בארון, השקופיות עמדו במקומן בדיוק כפי שהוא הציב אותן, ואוי ואבוי למי שיעז להזיזן. הכאב היה חזק ונוכח מאד בכל רגע.
"אמנם אימא שלי המשיכה במסורת הקרנת השקופיות המשפחתית, כך שהדמות שלו נבנתה היטב בעיני ילדה צעירה ועצובה כאדם חזק, יציב, חייכן ושמח. אולם עם הזמן, גדלנו ועזבנו את הבית. הילדים נולדו והזיכרון הלך והפך לרחוק יותר ויותר. ביום שבו הבנתי שילדיי אינם מכירים את סבם כראוי, ומתוך תחושה שזו אנחנו או שיני הזמן - החלטתי לעשות מעשה.
"אבא שלי היה איש שמח, תאב חיים, הרפתקן. פריק אמתי של טבע וצילום. הוא והמצלמה היו בלתי נפרדים. אני זוכרת סצנות כמו בסרטים – משפחה יושבת סביב מסך, את הקליק עם התחלפות השקופית במכשיר ההקרנה, את הסיפור מאחורי כל תמונה שצילם, את העונג שהדבר הסב לנו" היא אומרת.
לדבריה "תהליך איסוף החומרים היה ארוך, כואב והדרגתי. למזלי הטוב בחרתי למשימה ב"זיכרון צילומי" שהינה חברה מקצועית, ועברתי את כל המסע הזה מול צוות אכפתי, בהתנהלות רגישה ומרגיעה. הבקשה של אמי להשאיר את השקופיות כמות שהן ללא שינוי או מגע יד, קוימה במלואה גם כשהשקופיות הכילו לכלוך, אבק או חוסר איזון בצבעים.
"בתחילה ערכנו אני ובת כתתו מהמשק סרט אודותיו, שכלל תמונות וסיפורים של משפחה וחברים. רק אחר כך, ולא בלי ויכוחים, הצלחתי לשכנע את אימא שהזמן עלול לפגוע בפיסות הזיכרון היקרות הללו, ובכך עלה בידיי להמיר את התמונות שצילם לקבצים דיגיטלים.
"מדובר היה באלפי שקופיות. ממש מסמך תיעודי נדיר, רגיש, חסר תחליף ורחב יריעה של מקומות, צבעים, רגשות, אירועים ורגעים יומיומיים משפחתיים. את מה הוא לא צילם. את עצמו, אותנו, את אימי – כל מה שריתק בזמנו את אבא שלי, ובדיעבד, היום כל כך יקר עבורנו".
טל, איש השייטת לשעבר, גילה תמונות ישנות של חברו איתמר איליה והחליט גם הוא לעשות מעשה. "לפני כשנה, כ-20 שנה מיום הגיוס, החליט טל לארגן מפגש צוות. "בדרך כלל אירועים מעין אלה מסתכמים בחפלת נפנוף על חוף הים והרבה בירות" מספר טל "אבל אנחנו החלטנו להוסיף נופך נוסף לאירוע. איתרנו את פקידת המסלול דאז, שלמזלנו, נשארה מסודרת ומאורגנת היום, בדיוק כמו אז. שאלנו ממנה למעלה מ-20 סרטי נגטיבים שהיא צילמה לאורך המסלול, ובהם תמונות שלנו בשלביו שונים.
"לאחר שהמרנו את כולם לתמונות דיגיטליות גילינו מטמון אבוד – אנחנו. צעירים, רזים, בפוזות שונות. בדרך כלל לפני או אחרי תיזוז רציני. מחייכים, צוחקים, מורעלים קשות על הצבא, על התפקיד, על החיים. עד כאן הכול נורמטיבי, אבל אני לא יכול להעביר את עוצמת התחושה שלי, עד כמה הצטמררתי כשגיליתי בין הפרצופים המחייכים גם את זה של איתמר".
איתמר איליה, בן מחזור הגיוס של טל, יצא לפעולה חשאית בגבולות לבנון, שכונתה "שירת הצפצפה", בלילה בין ה-4 ל-5 לספטמבר 1997. עדיין לא ברור כיצד אותר הכוח, אולם תוצאות "אסון השייטת" מהווים עד היום את אחת השעות הקשות והמענות ביותר עבור השייטת וצה"ל.
לאחר מבצע חילוץ נועז ומסוכן נחתו בישראל מסוקי חילוץ עם מטענם הטראגי - 12 לוחמים הרוגים, 3 פצועים ולוחם אחד - הקשַר, שנשאר חי וכך ניהל את מבצע החילוץ בקור רוח מופתי, וגם סיפר עליו לדורות הבאים. גופתו של איתמר נשארה בידי החיזבאללה והוחזרה לישראל כמה חודשים מאוחר יותר, לאחר מו"מ מורכב בעסקת חילופי שבויים.
לדברי טל "כמובן שישר העברנו את התמונות למשפחתו של איתמר. אני לא הייתי שם, אבל אני רק יכול לדמיין את התחושות שעלו באותו מעמד. מדובר בתמונות שלא ידענו על קיומן, שצצות ככה משום מקום אחרי כל כך הרבה זמן.
"אני רק יכול להגיד שאותי זה החזיר אחורה. ריגש אותי ברמות שקשה לתאר. על אף הגעגוע, זה עשה לי טוב על הלב והידיעה שהחיים יכולים להיות דבר כל כך חמקמק, רק ממשיכה ללוות אותי".
האם לגעת בכאב שחבוי כבר למעלה מ-25 שנה, יסב נזק או ברכה? לטענת אביעד פיליפ מנכ"ל "זיכרון צילומי", על אף הכאב, מספר הפונים מעיד על רצון עז לשמר את הנופל, ולהעביר את דמותו גם לדורות הבאים.
עם השאלה הזו התמודדה גם שרון אפרת לרר, אחותו של אריאל אפרת, איש חיל הים שנהרג בתאונת צלילה בתקופת שירותו הצבאי. הנושא עלה כשנה לאחר מות אימה. בסידור חפציה התגלתה קלטת וידאו בת 25 שנה, אותה שמרה האם מכל משמר במגירה ליד מיטתה. את הפצרות בני המשפחה לגלות את הצפון בה היא הדפה בעקשנות.
אריאל אפרת שירת בחיל הים. עם סיום קורס בבית הספר הימי בעכו, החליטה המשפחה להנציח את הטקס על ידי צלם וידאו מקצועי. פחות משנה לאחר מכן, נהרג אריאל בתאונת צלילה. מאז שכב הסרט במגירה, קרוב למיטתה ולליבה של אימו, וללא מגע אדם. כל שהיה חבוי בו הודחק, בעיקר בשל הפחד שתינזק פיסת הזיכרון החיה היחידה מהבן שנעלם במים.
"אני זוכרת כמה קשה היה לי למסור פיזית את הקלטת לחברה, שהמירה את הסרטים לקבצים דיגיטליים. אני חושבת שפחות או יותר התחננתי אליהם, בדחילו ורחימו – בבקשה שמרו על אח שלי מכל משמר. זה התיעוד היחיד שנשאר לי ממנו".
עם סיום תהליך ההמרה קיבלה שרון קובץ דיגיטלי על גבי DVD, אותו העבירה לבני משפחתה. "מה שגילינו שם הדהים אותנו. לא רק את דמותו של אריאל שמח, מחייך, כל כך מסופק מההישג, אלא גם אנשים שקרובים לו – אימי, סבתי, כל כך הרבה אנשים שכבר לא איתנו היום. קיבלתי תחושות עוצמתיות. דברים שהתפוגגו במשך הזמן, כמו המחוות שלו, הדרך שבה הוא זז. פשוט צמררו אותנו".
כעת בכוונת המשפחה לנצל את ההזדמנות, לשמר את דמותו וזיכרונו של אריאל ולערוך אירוע הנצחה לזכרו. "אני כל הזמן דוחה את הארגון של האירוע הזה, וכנראה שיש לכך סיבה טובה. אבל הגישה הישירה הזו שקיבלתי לאריאל נותנת לי פוש רציני. רצון חזק לעשות את זה בכל זאת".
אז האם כדאי לשמר זיכרון או סיפור של אדם על אף הכאב הגלום ביצירתו? אם נשאל את הדר, טל ושרון, התשובה תהיה חיובית באופן חד משמעי. "מה שעשיתי הוא גם כואב וגם נפלא" משחזרת שרון בהתרגשות גדולה ודומעת "ואולי הכי חשוב, מדובר עבורי בעיקר בתהליך מאד חשוב של שחרור".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם