נשבתה בקרב על גוש עציון: "ידענו שלא נצא בחיים"
נעמי עורב נפלה בידי הליגיון הירדני יום לפני הכרזת העצמאות. 67 שנים לאחר מכן היא מספרת על הקרב על גוש עציון ועל התנאים בשבי. "אמרתי לעצמי, אם אשרוד, יהיה לי מה לספר"
נעמי עורב ראתה משוריינים מתפוצצים וחברים שנופלים, אבל שתי דמויות זכורות לה יותר מכול: הלגיונר הירדני שנטל ממנה את חירותה בגוש עציון, ונציג צה"ל בכובע טמבל ובמכנסיים קצרים שהשיב לה אותה. "באיזו עוד מדינה בעולם צעירה בת 20 יוצאת למלחמה להגן על המולדת, או הולכת לשבי? אני הוכחה חיה לכך שזה קרה", מספרת עורב, 67 שנים אחרי הקרב היחיד בהיסטוריה של מדינת ישראל שבו נפלו נשים בשבי.כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"הלב נשבר לי. אני חושבת על כל האנשים שנפלו על הגנת המדינה הזו, ומה נהיה מאיתנו? מדינה של שחיתות, אנשים רודפים אחרי הנוחות, כל אחד עושה לביתו. בדור שלי כולם דאגו לכולם. דאגנו שתהיה כאן מדינה כדי שלדור הבא יהיה יותר טוב. הצלחנו, אבל אני לא בטוחה שאני שמחה לראות מה שקורה היום במדינה".
בגיל 87 נעמי עורב צלולה ורהוטה, זיכרון חי לתקופה שגיבוריה הולכים ונעלמים. והיא כועסת, אחרי כל מה שעברה. כשאנו חוגגים 67 שנות עצמאות, עורב מציינת 67 שנים לנפילתה בשבי הלגיון הערבי, יחד עם יותר ממאה שבויות נוספות מגוש עציון. היה זה האירוע הצבאי היחיד בהיסטוריה של מדינת ישראל שבו נפלו נשים בשבי.
עורב הייתה אז חובשת צעירה בפלמ"ח, שנקלעה בעל כורחה לגוש הנצור. ביום שישי ה' באייר תש"ח, בשעה שבתל־אביב התכוננו להכרזה על לידתה של המדינה, היא וחבריה הבינו כי הקרב שלהם אבוד. "התושבים הדתיים בכפר־עציון הדליקו נרות שבת, ומרחוק ראיתי את היישובים עין־צורים ורבדים עולים באש לאחר שהערבים הגיעו אליהם", מספרת עורב. "הרסנו כל מה שאפשר להרוס כדי לא להשאיר שלל לערבים. אפילו את מצרכי המזון רצינו לסיים, ולכן הכנו חביתה מעשר ביצים. היה נורא לראות את הבתים נשרפים. לא האמנתי שנצא מהאירוע הזה בחיים. התחושה הייתה שזה הסוף".
הרגע הקשה בחייה, אומרת עורב, הגיע כאשר נאלצה להיכנע בפני הלגיונרים שכבשו את הגוש. "גדלנו על האתוס של 'שנית מצדה לא תיפול' ו'טוב למות בעד ארצנו' – משפט שאני מתנגדת לו נחרצות, כי אני בעד החיים. אבל בכל מקרה, להיכנע זה דבר נורא. אני לא אשכח את המעמד הזה כל חיי. הגיע הלגיונר - שבדמיון שלי היה ענק, אף על פי שהוא היה אדם ממוצע - והייתי צריכה לתת לו את הנשק העלוב שלי ולהיכנע. זה היה מביש ונורא. אבל למרות הרגע הזה שנצרב וחונק בגרון, אני כאן, עם משפחה משלי, במדינה משלנו. אז כנראה באיזשהו אופן לא ממש נכנענו, אלא ניצחנו".
נעמי עורב (טולמן) נולדה ב־1928 בתל־אביב. אביה היה ציוני ממשפחה דתית מרוסיה, אמה ממשפחה "אנטי־דתית", כהגדרתה, שהגיעה מלטביה. הוריה הכירו בפריז בעת שלמדו רפואה. כשהחליטו שהם רוצים להתחתן ולעלות לארץ, עברה אמה הסבה למקצוע הרוקחות, שבעזרתו קיוותה להתפרנס ביתר קלות. כאן בארץ היא אכן פתחה בית מרקחת עצמאי ומצליח בתל־אביב, בעוד בעלה עבד כרופא בבית החולים הדסה.
כשנעמי הייתה בת חמש וחצי נפטר אביה, וכעבור זמן נישאה אמה מחדש. את הילדות בתל־אביב היא זוכרת כנפלאה ומרגשת, אף שבבית הספר מעולם לא הצטיינה. בגיל 13 הצטרפה לארגון "ההגנה", החזיקה רובה בשתי ידיה ונשבעה אמונים. כשנשאלה שם אם היא מוכנה למות בעד המולדת, ענתה בכנות אופיינית שהיא לא רוצה למות בכלל.
תפקידה בהגנה היה להדביק כרוזים נגד האנגלים ("חטפנו מכות מלח"י ומאצ"ל"). באותה התקופה נרתמו גם הוריה למאמץ המלחמתי, וסייעו לפצועי הארגון: האם סיפקה חומרים מבית המרקחת שלה, והאב העניק להם טיפול רפואי. בתם לא ידעה על כך, שכן כל אחד מהם בנפרד נשבע לשמור בסוד את חברותו בהגנה.
כשסיימה את התיכון התגייסה עורב לפלמ"ח, כמו כל חבריה מהצופים. בתום שנה וחצי השתחררה, ובעוד רוב חבריה הלכו והקימו את קיבוץ נצרים בנגב, היא, שלא רצתה לחיות חיי קיבוץ, חזרה הביתה לתל־אביב. כנהוג באותם ימים התבקשה לעשות "רזרבה", שירות מילואים בפלמ"ח, ונשלחה לקורס חובשים במחנה דורה בנתניה. לאחר מכן צוותה כמלווה בשיירות העולות לירושלים, שהייתה באותה תקופה יישוב מבודד, עם 100 אלף תושבים ששיוועו לנשק, תרופות ומזון.
עורב הצטרפה למלווי השיירות שיצאו מתל־אביב, ונקראו "אנשי זהבי", בעוד המלווים בשיירות הירושלמיות נקראו "הפורמנים". מונית הייתה אוספת אותה מביתה ומביאה אותה לנקודת היציאה, בתחנה המרכזית בתל־אביב. שם הייתה עורב עולה למשוריינים, שכל אחד מהם היה מטרת־איכות בעבור הפורעים הערבים. "האנגלים בכוונה ציירו פס לבן על המשוריין כדי שיזהו אותו וכדי שהערבים יפגעו בו", היא אומרת. "זה ההסבר שלי, אני לא יודעת אם זה נכון או לא".
בערב פורים תש"ח חגגה עורב עד השעות הקטנות של הלילה במסיבה שהתקיימה בקולנוע מוגרבי. את המונית שחיכתה לה למחרת בחמש בבוקר היא החמיצה, וכשהתעוררה לבסוף, דרבנה אותה אמה להתארגן בזריזות ולהגיע עצמאית לתחנה המרכזית. "ניסיתי למחות, אבל היא אמרה לי 'קדימה, עוד לא פספסת כלום'. הרבה שנים זה העסיק אותי: איזו אמא הייתה אומרת היום לבת שלה – קומי, תתלבשי, קחי טקסי ספיישל וסעי? איזו אמא תשלח את הבת שלה לחזית? אבל זו כנראה הייתה האווירה באותו זמן. כיום אני מעריצה את המסירות שלה, גם אם אז אולי כעסתי ולא הבנתי אותה. בכל מקרה, התארגנתי בזריזות ויצאתי. כמו תמיד הם איחרו לצאת, אז הספקתי לתפוס אותם והצטרפתי לשיירה שעלתה לירושלים".
בדרך כלל אחרי פריקת הציוד היו אנשי השיירה חוזרים הביתה, לתל־אביב. הפעם היה זה יום שישי, ולקבוצה נאמר שהם יוצאים לקריית־ענבים. המילים "גוש עציון" לא נאמרו: "האסוציאציה של גוש עציון הייתה מוות ודם. ידענו שלא יוצאים חיים מהגוש, לכן כנראה פחדו להגיד לנו".
בלילה הם ישנו ברפת של קריית־ענבים, ובשבת ניתנה הפקודה לצאת שוב לדרך. גם הפעם לא צוין היעד במפורש, ורק לאחר שיצאו, הבינו המלווים כי הם בדרכם לגוש עציון. "בדרך כלל שיירות לא נסעו בשבת, כך שהערבים לא ציפו לתנועה באותו יום", מספרת עורב.
השיירה שבה נסעה עורב הייתה הגדולה ביותר שהגיעה לגוש באותם ימים. רוכזו בה כל כלי הרכב המשוריינים שהיו באותה עת באזור ירושלים - 37 משאיות ממוגנות ו־14 משוריינים שליוו אותן. בתוך משורייני הליווי פוזרו כ־130 איש. הנשק שהוקצה לשיירה כלל שלושה מקלעים בינוניים, 13 מקלעים קלים, שתי מרגמות, 47 תתי־מקלעים, 45 רובים וחומרי נפץ לפיצוץ מכשולים. לשיירה הצטרף גם המשוריין "פורץ המחסומים", בולדוזר שהיה דוחף ומפנה מהכביש את ערמות הסלעים שהניחו הערבים. ישבו בו עשרה לוחמים וארבעה חבלנים, בפיקודו של זרובבל הורביץ מקיבוץ תל־יוסף.
המסע אל הגוש עבר בשלום. השיירה פרקה את הציוד במהירות כדי לשוב לירושלים לפני שתיחסם הגישה אליה, אך שורה של תקלות עיכבה את צאתם לדרך. הערבים הספיקו בינתיים להניח בכבישים מחסומים בלתי עבירים, וכאשר כלי הרכב הגיעו קרוב לנבי־דניאל הם נתקעו וניתכה עליהם אש כבדה. מפקד השיירה הורה כי מי שיכול, יחזור לגוש. חלק מהלוחמים, שלא הצליחו להיחלץ, נשארו בנבי־דניאל. במשך שעות התבצרו בבית נטוש ונלחמו בפורעים, עד שבסופו של דבר פונו על ידי הבריטים. הורביץ, שראה את האספסוף מתקרב אל המשוריין התקוע שלו, השתמש בחומרי הנפץ כדי לפוצץ את "פורץ המחסומים" כשהוא בתוכו.
המשוריין של עורב היה בין אלה שחזרו לגוש, והיא וחבריה מצאו עצמם תקועים ביישובים הנצורים. עורב, חובשת בהכשרתה, עבדה בינתיים בבית החולים בכפר־עציון וסייעה לפצועים שם. "התגוררנו במשואות־יצחק, קיבוץ דתי. אנחנו ממש לא היינו דתיים, אבל הסתדרנו מצוין עם התושבים. הם ביקשו רק שלא נעשן בשבת בחדר האוכל, ושהבנים יבואו לאכול עם כיסוי ראש. כיבדנו אותם והם כיבדו אותנו. הם היו מקסימים ונהדרים. עד היום אני קשורה מאוד למקום הזה".
את מקום חוסר הוודאות של אנשי השיירה ותושבי הגוש באשר לעתידם, תפסה ב־12 במאי מלחמה של ממש. הלגיון הערבי הרעיש את היישובים בפגזי תותחים ומרגמות ובירי מקלעים, והנצורים הבינו שהסוף קרוב. "הרופא שלנו, ד"ר וינצברג, היה פרטיזן שדיבר תערובת של עברית וחצי שפה נוספת", מספרת עורב. "הוא ביקש מאיתנו ללכת לבונקר שבו התחבאו הבנות של כפר־עציון ולהגיד להן שמשהו עומד להתרחש, ושייצאו משם ויבואו להיות איתנו. הייתה כבר שעת דמדומים, וצעדתי לבונקר יחד עם בחורה נוספת בשם אתי. בדרך נתקלנו בגופות ובקרשים".
הבנות המפוחדות בבונקר סירבו לצאת וניסו לשכנע את נעמי וחברתה להישאר איתן. השתיים חזרו לד"ר וינצברג, שאמר להן בתגובה: "אתן חייבות ללכת לשם ולהוציא אותן. זה הסוף". "לא הייתי מסוגלת לחזור לשם", מספרת עורב. "אתי, שכנראה הייתה אמיצה יותר, הלכה ונשארה שם, ואני נשארתי עם החולים בבית החולים".
למגִני הגוש היה ברור שבית החולים יהיה אחד המקומות הראשונים שאליהם יגיעו הפורעים, ולכן הוחלט להעביר את הפצועים והחולים למשואות־יצחק. "ידענו שהלגיונרים ואנשי הכנופיות כבר מתקרבים, והתחלנו לפנות את כל הפצועים על אלונקות, בשדות. הם לא הוציאו מפיהם הגה, למרות הטלטלות והכאבים".
ביום חמישי 13 במאי 1948, יממה לפני הכרזת המדינה, נפל גוש עציון. 242 ממגיניו - חברי הקיבוצים ולוחמי פלמ"ח וחי"ש – נהרגו בקרבות, בהם כל מי ששהה בבונקר. 320 נלקחו כשבויים. את השעות האחרונות לפני הנפילה העבירה עורב בהכנת בקבוקי מולוטוב שישמשו כהגנה בפני הפורעים, עד שהתקבלה הפקודה להיכנע.
למרות החששות ממה שיעלה בגורלם, היא אומרת, התאבדות לא הייתה אופציה. "לא אצלי - כי אני פחדנית, וכדי להתאבד צריך אומץ. היו שם דברים שאני לא מספרת ואני לא רוצה לפתוח אותם. אני רק יכולה להגיד לך שמאוחר יותר היו כמה בנות שרצו להתאבד, וד"ר וינצברג שלח אותי להרגיע אותן. אמרתי לו 'מי אני בכלל שאשפיע עליהן', אבל בסופו של דבר נעתרתי לבקשתו. אני כבר לא זוכרת מה בדיוק אמרתי להן, אבל עיקר הדברים היה שאם הן מתאבדות הן בטוח מתות, ואם הן ממשיכות לחיות - יש סיכוי שלא יהרגו אותן. ובאמת הן נשארו בחיים".
שורדי הקרב בגוש עציון נלקחו לבית־לחם, אחר כך לחברון ומשם הועברו לירדן. המסע נמשך כשבועיים, כשלכל אורכו ספגו השבויים קללות וגידופים מאנשים שעמדו בצדי הדרכים. עורב החליטה להיעזר בדמיון: לשכנע את עצמה שהיא בטיול שנתי ולהתעמק בנוף. היא אפילו הסיטה את הברזנט שכיסה את המשאיות, אף שהשובים אסרו לעשות זאת. "אמרתי לעצמי: אם אשרוד יהיה לי מה לספר, ואם לא אשרוד זה ממילא לא חשוב. לימים הפסיכולוג שלי הסביר לי שזה מה שהחזיק אותי - הדמיון, היכולת לברוח מהסיטואציה שבה הייתי".
תחנתם האחרונה הייתה באום־אל־ג'ימאל שבצפון ירדן, לא רחוק מהגבול הסורי. תושבי האזור קיבלו גם הם את השבויים ביריקות ובקללות, אבל אנשי הלגיון עצמם התייחסו אליהם יפה. ההנחיה של עבדאללה מלך ירדן הייתה לא לגעת בשבויים, ובמיוחד לא בשבויות.
עוד לפני שיצאו מגוש עציון, התפשטה בקרב המגנים שמועה ולפיה הסכם הכניעה, שנחתם בחסות הצלב האדום, מחייב לשחרר את הנשים. הגברים בחבורה מיהרו לתת להן את רכושם היקר ביותר – השעונים שלהם, כדי שימסרו אותם לבני משפחותיהם. גם עורב קיבלה לידיה כמה שעונים והסתירה אותם על גופה, ואלה התגלו בחיפוש שנערך עליה עם הגעתה למחנה השבויים. לאישה הערבייה שחשפה אותם אמרה עורב שמדובר בשעונים גנובים. "שיחקתי אותה טיפוס לא חוקי, פושעת כזאת. זה מצא חן בעיניה. כשפגשנו את הבנים, החזרתי להם את השעונים. חלקם היו איתנו במחנה, כי הצהרנו שאנחנו 'נשואים' זה לזה, וכך לא הפרידו בינינו".
גם בתקופת השבי שימשה עורב כחובשת במרפאה, וסייעה לפצועים ואף ללגיונרים כשהיה צורך. היא זוכרת מהמחנה בעיקר את המחסור במזון. "גם כשקיבלנו אוכל, הוא היה גרוע".
פחדת?
"בהתחלה מאוד, אבל עם הזמן ראיתי שלא נוגעים בנו לרעה. כל הזמן כיוונו אלינו רובים, ובכל פעם הרגשתי את הפחד מחדש, אבל הם לא ירו. פעם אחת אזרתי אומץ ושאלתי אותם 'למה אתם לא יורים?' והתשובה שלהם הייתה 'המלך עבדאללה אמר לנו לשמור עליכן כמו על הבנות שלנו'".
היא עוצרת לרגע ואז ממשיכה: "בטח לא נעים לך, ולכן את לא שואלת את מה שכולם שואלים אותי דבר ראשון – האם נאנסנו. והתשובה היא לא. הם לא נגעו בנו לרעה וכיבדו את ההנחיה של המלך".
מה היה קשה במיוחד לכן, כנשים?
"אי אפשר היה להתרחץ. לא התרחצנו בכלל, והייתי מלאה בכינים. היו בנות שהווסת שלהן הפסיק לכמה חודשים מרוב הפחד וההלם".
בעודה מוחזקת בשבי, קיבלו בני משפחתה של עורב הודעה על מותה. קרובים וחברים השתתפו באבלם, ובית הספר שבו למדה שלח מכתב תנחומים. לבסוף הגיעה מהצלב האדום הבשורה – נעמי חיה. היא עצמה התאמצה בינתיים לא לחשוב כלל על המשפחה. "ניתקתי את עצמי מהגעגועים ומהמחשבות על הבית, והחלטתי שאתייחס למה שאני עוברת כאל חוויה בחיים. האמנתי וקיוויתי שיהיה טוב. פחדתי רק בקרבות האחרונים של הגוש, ואחר כך הפסקתי לפחד. הדבר היחיד שהעציב אותי הייתה הידיעה על הנשים שנרצחו בבונקר, אחרי שלא הצלחנו להציל אותן. אם הייתי מצליחה לשכנע אותן באותו יום לבוא איתנו, אולי גם הן היו נלקחות בשבי ונותרות בחיים".
ב־8 ביוני, בעקבות התערבות הצלב האדום, שוחררו שבויי הגוש. הם הוסעו באוטובוסים מאום־אל־ג'ימאל, מלווים בלגיונרים שכיוונו אליהם רובים. את קבלת הפנים בארץ עורב זוכרת היטב. "הגענו לשטח ההפקר, ובא לקראתנו נציג צה"ל, לבוש מכנסיים קצרים וכובע טמבל. זהו, ידענו שאנחנו בבית".
הם הועברו לתל־השומר, שם ריססו אותם בדי־די־טי. "רצו לקחת אותנו לקבלת פנים ב'בית החלוצות' בתל־אביב, אבל אותי לא עניינו טקסים. לא רציתי לשמוע 'ברוך בואכם' ו'כל הכבוד', רק רציתי הביתה".
היא יצאה מתל־השומר ותפסה חייל שישב בג'יפ צבאי. "אמרתי לו: 'אני וחברתי חזרנו מהשבי, עכשיו אתה לוקח אותנו הביתה'. הוא אמר שהוא לא יכול, שהקצין שלו שם, אבל זה לא עניין אותי. בסוף הוא לקח אותנו הביתה. עליתי בריצה במדרגות אבל אף אחד לא חיכה לי, כי כולם הלכו לטקס. נשארתי ישובה בחוץ על המדרגות ובכיתי מצער עד שהם חזרו".
ההסתגלות לחיים שאחרי השבי לא הייתה פשוטה, ולא רק בעבורה. אמה לא עזבה אותה, ונהגה ללכת אחריה לכל מקום. אך למרות קשיי ההתאוששות, עורב חזרה לשרת בצה"ל - הפעם בתפקיד מסוכן קצת פחות, בתוך תחומי תל־אביב. בהמשך יצאה במשלחת צה"לית לארצות הברית, לצורך גיוס כספים למגבית המאוחדת. במסגרת הנסיעה גם עברה ניתוח לטיפול בפציעה שאירעה במהלך השבי.
בארצות הברית, היא אומרת, סבלה מכל רגע. "מכיוון שהיה לי עבר קרבי יותר מאשר של רוב האחרים, ומאחר שגם הייתי האשה היחידה שם שנפלה בשבי, שלחו אותי להרצות בכמה הזדמנויות. בכל מקום, השאלה הראשונה שנשאלתי הייתה 'האם נאנסת?'". מפגישה עם מיליונרים יהודים בבוסטון היא יצאה בדמעות, אחרי שאחד המשתתפים נכנס לדבריה ואמר "את נתת דם, אנחנו ניתן כסף. זה אותו הדבר". "פשוט התחלתי לבכות", היא נזכרת. "לא האמנתי שהוא מעז לומר בקול השוואה כזו. הכסף שלו הגעיל אותי. נמלטתי משם וביקשתי לחזור לישראל".
בארץ היא התחילה ללמוד בבית ספר לאחיות בחיפה, אך בגלל קושי להתמודד עם המסגרת הנוקשה עזבה כעבור שנה. אחר כך נשלחה מטעם הג'וינט לסייע בהעלאת יהודי תימן במבצע "מרבד הקסמים", וליוותה אותם כאן במעברות. בחורף, כשהקור היה בלתי נסבל והפחונים לא הספיקו כדי להגן על יושביהם, נעמי שוחרת הצדק החליטה לנסוע לירושלים, אל האחראים על העולים. היא נכנסה למשרדים המחוממים וסיפרה לפקידים על העולים הקופאים מקור, "כשאתם מתחממים לכם כאן ליד תנורים". בתגובה לדבריה החצופים היא פוטרה. תושבי המעברה החליטו להיאבק למענה, ועלו איתה לירושלים. "אנחנו לא נותנים לנעמי לעזוב", הכריזו, ולא ויתרו עד שעורב הוחזרה לעבודתה.
התחנה הבאה שלה הייתה קורס הדיילות הראשון של "אל על". עורב חשבה שזו תהיה דרך מצוינת ליהנות ועוד לקבל על זה כסף. היא אמנם לא נהגה להתאפר וגם לא חיבבה לבוש מחויט, אבל לצורך הקורס הסכימה להתרכך. "בראיון הקבלה כולן אמרו שהן רוצות לייצג את המולדת, ואני אמרתי את האמת - שאני רוצה לראות עולם", היא מספרת. הכנות והישירות שלה, שלא מנעו ממנה להתקבל לקורס, הביאו לסילוקה בהמשך. "אחת הבנות הצביעה ושאלה את המדריכה שלנו 'מה אני עושה אם נוסע קובע איתי דייט ללילה?'. אני הצבעתי ואמרתי: 'אם את רוצה, את הולכת איתו. ואם לא, הוא לא יעז לגעת בך'. כולן צחקו, אבל זו הייתה חוצפה. קראו לי למשרד של אל על וזרקו אותי מהקורס".
לאורך השנים עברה עורב טיפול פסיכולוגי כדי לעבד את החוויה הקשה שעברה בתש"ח. כיום היא פעילה בעמותת "ערים בלילה" למען פדויי שבי, במסגרתה היא נוטלת חלק במפגשים ומסייעת לשבויים צעירים ממנה.
שנים רבות עבדה במכון למחקר ביולוגי בנס־ציונה. את בעלה, יעקב עורב, הכירה בטרמפ לאילת. הוא היה אגרונום, ממייסדי שדה־בוקר, שאהב מאוד את הדרום. הם עברו לבאר־שבע, השתקעו שם, והפכו הורים לשלושה וסבים לארבעה.
בשנים האחרונות, מאז פטירתו של בעלה, נעמי מתגוררת בדיור מוגן. "אני לא יודעת כמה זמן נשאר לי לחיות", היא אומרת. "מצד אחד אני רוצה לחיות הרבה זמן, כדי לדעת מה יקרה כאן. מצד שני אני לא רוצה לדעת. אני לא יכולה לסבול את השחיתויות, את חוסר הערבות ההדדית. אולי אני עוד כאן כדי לספר את הסיפור שלי, כדי שהדור שלכם יידע ויבין כמה קשה נאבקנו וכמה קשה נלחמנו כאן על המדינה. שתעריכו. באיזו עוד מדינה בעולם אישה צעירה בת 20 יוצאת למלחמה כדי להגן על המולדת, או הולכת לשבי? היום קשה לאנשים להאמין שזה קרה, אבל אני הוכחה חיה לכך".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם