מדינת ישראל איבדה את שליטתה בדרום תל אביב
דרום העיר היה פעם המקום היחיד בתל אביב שאפשר היה לקנות בו בית - אבל אז הקיץ הקץ על ההתחדשות והאיזור הפך למאורת סמים ופשע, עם תשתיות שקורסות ורשויות שמזניחות את התושבים
דרום תל־אביב - מרכז או פריפריה? תשובה: לא זה ולא זה. דרום תל־אביב הוא שטח אקס־טריטוריאלי, שמדינת ישראל איבדה את שליטתה הריבונית עליו. את המילים הללו אני אומרת מתוך ידיעה. אני גרה שם, מבחירה.עוד כותרות ב-nrg:
- שמו של מוחמד אבו חדיר יוסר מלוח הזיכרון
- אחיו של הדר גולדין ספד: "איחדת מדינה שלימה"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
זהו המקום היחיד בתל־אביב שבו למשך תקופה קצרצרה, אי־אז באמצע שנות התשעים, היה אפשר לקנות בית עם גינת ענק בלב העיר העברית הראשונה, מבלי להשתעבד למשכנתא עד סוף החיים. במקרה שלי, המקום פשוט מצא חן בעיניי. השכונה, התושבים הוותיקים, הקרבה לשוק לוינסקי, הניחוחות הבלקניים, הבורקס התורכי, חנות הירקות של שלמה אורפלי בלוינסקי פינת נחלת בנימין. הזעפרן שמגיע באביב, בדרך לא דרך, מאיראן לחנויות התבלינים. הסוחרים מרחבי המזרח התיכון, שפושטים בכל דצמבר על רחוב הרצל והסביבה כדי לרכוש קישוטים לחג המולד. וכמובן, הקפה הכי טוב בארץ בקונדיטוריה של פוני, אף שהמרחק לקפה לאטה מפונפן בשדרות רוטשילד הוא שבע דקות ברגל בלבד. בדוק.
זה יכול היה להיות גן עדן. דרום תל־אביב יכול הייתה להיות הסוהו, הווילאג' של תל־אביב. בראשית שנות התשעים החל כאן תהליך ספונטני של התחדשות עירונית, אבל האינתיפאדה השנייה גדעה את התהליך. זה קרה בתהליך שרשרת. כאשר ספּר ממספרה קטנה ברחוב עלייה נדקר בגבו על ידי פלשתיני, תהו הסוחרים בדרך יפו-תל־אביב אם הם הבאים בתור.
ואז דפקה הגלובליזציה בדלת. בתוך זמן קצר גדשו את האזור רומנים, תורכים, בולגרים, פיליפינים, ניגרים, גנאים, קולומביאנים. בעקבותיהם הגיעו ההודים והנפאלים, ובהמשך הסודנים והאריתריאים. הם התנקזו לרחובות הסמוכים לתחנה המרכזית. כל דירה מעופשת הפכה למכרה זהב. במקום לחדש את הבתים היפים עם התקרות הגבוהות והמרצפות המצוירות, החלו בעלי הבתים החמדנים לחלק את הדירות לכוכים ולהשכיר אותם לפועלים קשי יום מכל רחבי הגלובוס.
כך, יחד עם גל ההגירה, הקיץ הקץ על ההתחדשות של דרום תל־אביב. העירייה, המשטרה ורשויות החוק עמדו מנגד. בית אחר בית, רחוב אחרי רחוב, קרסו לאחר שתשתיות המים והביוב לא עמדו בעומס. אל הרעש, הריחות ותגרות השיכורים הצטרפו מספרים אדירים של נרקומנים, שנהרו מכל רחבי הארץ לקנות סמים בתחנה המרכזית רק כדי להיזרק בהמשך בין הבתים וחדרי המדרגות.
כשניסיתי לגרש אחד כזה שצנח לי על מפתן הדלת, הוא איים עליי במזרק: "תזהרי, יש לי איידס". פעם זה קרה לי עם אורחים, והם נשארו נצורים בבית. למשטרה לקח נצח להגיע. אנשים התחילו לעזוב. המשפט השגור היה "אי אפשר יותר לגדל פה ילדים". עוד ועוד בניינים ננטשו והפכו למאורות סמים. שוק עלייה הפך לתופת של סמים, סירחון, צואה ופשע. הלכלוך, הריקבון והשחיתות פשו בכל מקום.
הפשע הגדול ביותר בוצע באופן קולקטיבי על ידי הרשויות, שנטשו את התושבים להתמודד לגמרי לבד. כל אחד יודע להסביר כמה הוא עשה ותרם.
אבל בשורה התחתונה, תושבי דרום תל־אביב הופקרו על ידי כל הגופים האחראים: העירייה שלא דאגה למינימום איכות חיים לתושבים, אבל הפקחים שלה ידעו תמיד להגיע בזמן כדי לסגור את המים לזקנים מרודים, לפני שההוצאה לפועל באה לעקל להם את הטלוויזיה; משרד החקלאות שאפשר למשחטת עופות מטונפת לפעול בשיאה של שפעת העופות; השב"כ ששיכן בזול את המשת"פים המאוימים שלו בדרום תל־אביב והגן עליהם גם כשסחרו בסמים; השוטרים שהתרועעו עם סוחרי הסמים; לשכת הרווחה העירונית שנעלה את הדלת "כי מסוכן פה".
כולם, בלי יוצא מן הכלל, בגדו בתושבי דרום תל־אביב. כולל באותה זקנה בודדה שהייתה נצורה בביתה עשרה ימים בלי יכולת לצאת, כי הפועלים הסודנים שעזבו את הבניין השאירו ארון תקוע בין הקומה השנייה לשלישית.
מדינת ישראל נטשה את תושבי דרום תל־אביב, וויתרה על אכיפת החוק ועל ריבונותה בשטח. מישהו צריך לתת על כך דין וחשבון.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם