זוכרים בנירים: "זאביק היה רוצה שנחיה בשלום"
לרשימת הנופלים בקיבוץ נירים, שמתחילה ביום שלמחרת הקמת המדינה, נוספו השנה שני שמות חדשים - זאביק עציון ושחר מלמד ז"ל: "יש פה הרבה אנשים שנפגעו ועדיין מדממים נפשית"
סביב רשימת הנופלים החקוקה על קיר המגן בקיבוץ נירים, התאספו אמש בשקט חברי קהילת נירים, הדליקו נרות ונעמדו דום למשמע הצפירה שפילחה את האוויר. אל רשימת 19 השמות שנפתחת ביום שלמחרת הקמת המדינה, בו נפלו 8 מאנשי הקיבוץ בקרב ההרואי בדנגור, נוספו השנה שני שמות טריים - זאביק עציון ושחר מלמד ז"ל.עוד כותרות ב-nrg:
- "הילדים שלנו יחד בשמים, יש בינינו חברות עולם"
- יום הזיכרון באו"ם: פרושאור הקריא את "התקווה"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
ותיקי נירים סבורים שהמערכה האחרונה, 'מלחמת צוק איתן' אולי הייתה הקשה ביותר מאז אותו יום נורא ב-1948, אז לחמו קומץ מאנשי הקיבוץ נגד חטיבה סדירה שלמה של הצבא המצרי שנסוגה בסופו של דבר. לאחר הקרב ההוא, חיברו החברים את נוסח ה'יזכור' הייחודי לנירים, שנאמר מאז מדי שנה, ומכונן את האתוס של הקהילה הקטנה השוכנת 1,800 מטרים מהגבול: "נזכור את חברינו, מיטב בני קיבוצנו, אשר הרוו בדמם את אדמתו הצחיחה של הנגב".
בנירים מבחינים בקו ברור שמחבר בין המערכות, בין זו של 1948 לזו של 2015, כאשר בתווך הרוגים ופצועים מהפצצות בשנות החמישים, ממוקשים בשנות השבעים, בימים שבין היישובים לבין רצועת עזה הפרידה תעלה קטנה בלבד - ומפצמ"רים בשנים האחרונות. בבוקר יום הזיכרון בטקס בבית הקברות בנירים, חולקים חברי הקיבוץ כבוד לנופלים, בהם שמונת הרוגי דנגור שנטמנו בקבר אחים בבית העלמין.
המכה האחרונה שניחתה על הקיבוץ הייתה ביומו האחרון של 'צוק איתן', ושעות בודדות לפני שנכנסה הפסקת האש לתוקף. רכז הביטחון של הקיבוץ זאביק עציון, מנהל המוסך שחר מלמד ומרכז המשק גדי ירקוני, ליוו אז צוות של אנשי חברת חשמל פרטית שבאו לתקן תחת אש את קו המתח של הקיבוץ שניזוק בירי קודם.
תוך שניות בודדות, מטח פצמ"רים קטלני נורה לעבר הקיבוץ. כתוצאה מכך נהרג זאביק, שחר נפצע אנושות ונפטר מאוחר יותר בבית החולים וגדי נפצע קשה ואיבד את שתי רגליו. זאביק שהיה בן 55 במותו, הותיר אחריו אישה, נאווה, וחמישה ילדים. שחר, שהיה בן 43, הותיר אחריו אישה, ענת, ושלושה ילדים. האירוע נצרב בתודעה כאחד מסמלי מבצע צוק איתן ועבור תושבי נירים הפצע עודו פתוח.
"לשני ההרוגים מהשנה האחרונה יש ילדים, משפחות, והורים, ואיפה שאתה לא מסתכל אתה רואה מישהו שקשור", מסביר חבר הקיבוץ ארנון אבני, ששכל בעצמו את אחיו הגדול, אמיר אבני, לפני 44 שנה כאשר זה עלה על מוקש. "יש פה הרבה אנשים שנפגעו ועדיין מדממים נפשית, זו תחושה אחרת. המקום הזה לא הפסיק להיות גבול, ועבורנו, זה רצף אחד של אירועים שמתחיל ב-1948 ושחווים אותם כל מי שיושב באזור הזה. ובכל זאת בטקס יעשו את אותו דבר ויזכירו עוד שני שמות חדשים", הוא מוסיף.
אחרי תשעה חודשים בלבד ולקראת יום הזיכרון, המשפחות השכולות הטריות נאלצות להתרגל למעמד החדש, עדיין מתקשות להאמין.
"עוד לא עברה אפילו שנה, ואנחנו לא באמת מעכלים שעושים את כל זה בשבילו" אומרת בכאב נאווה עציון, אלמנתו של זאביק. "השכל אומר דברים, אנחנו רואים שיום ועוד יום עובר, אבל מבחינת הרגש אנחנו עוד מחכים". מאז מותו של בעלה אימצה לעצמה נאווה את הסלוגן: 'הזמן עצר, הימים עוברים' כתיאור למצב בו היא שרויה.
חסרונו של זאביק, האיש עם החיוך הרחב והעיניים הבהירות שהבין בכל תחום והגיש עזרה בן רגע לכל דורש, ניבט אליה בכל פינה בקיבוץ. "זה צץ אליי כל הזמן, אנשים כל הזמן אומרים לי שהתכוונו לפנות לזאביק בעניין הזה והזה. זאביק היה בכל מקום, קשור לכולם, וכולם היו מחוברים אליו כרבש"צ, אינסטלטור, אחראי על ההגברה או נהג אמבולנס. תמיד מושיט עזרה למי שצריך. באמת הייתה לו נגיעה בכל דבר כמעט, הוא היה טיפוס כזה".
על הקשר של זאביק ביום זה לשרשרת הנופלים של קיבוץ נירים, מדברת נאווה בצניעות האופיינית לה, עדיין מתקשה להאמין שהאיש שסימל עוגן של ביטחון, עבור משפחתם וקהילת נירים כולה, אינו. "גם זאביק מילא את תפקידו, הדבר המרכזי מבחינתו היה להגן על הבית, יחד עם הרצון לחיות עם השכנים, חיים שפויים, לא במלחמה" היא אומרת.
"הוא היה איש צנוע ופשוט, בשלן טוב, שאהב לחיות את החיים ועשה את מלאכתו נאמנה. הוא לא התכוון להיות גיבור או מיתוס. כולם הרגישו שזאת החובה המוסרית והמצפונית שלהם, אבל לא תיארתי לעצמי שזה מה שיקרה" היא מגלה. "זה הזוי שזאביק היה זה שנתן לכולם ביטחון, וזה קרה דווקא לו, לא יכול להיות. עכשיו כשהוא איננו, מי ישמור עלינו? על ילדי הגן? בטח בבית, אבל גם הקיבוץ מרגיש זאת".
את השיר שחיברה ענב מלמד בת ה-13 וחצי לזכר אביה שחר, היא לא תהיה מסוגלת לשיר בטקסי יום הזיכרון, הכאב חד מדי. "כתבתי את השיר 'אני לא מוותרת עלייך' בזמן השבעה, אבל בטקסים בבית הספר ובקיבוץ אשיר שירים אחרים", היא מסבירה בפשטות, "שירים שפחות נוגעים לי בלב, ופחות קשים לי אישית". אבל ביכולת לספר על הדמות המיוחדת של אביה, היא מוצאת דווקא משמעות רבה. "הדרך הכי טובה לזכור את אבא זה לספר לכולם, כי אז לא רק את זוכרת, כולם זוכרים איתך".
לקראת יום הזיכרון הראשון שלה, הגעגועים חוזרים ומכים "ביום יום אני מוקפת כל הזמן בחברים ומשפחה מסביבי, כן מרגישה בחיסרון, אבל עסוקה במשהו אחר", היא מודה. "ביום הזיכרון הכול מתפנה, ויש לי המון זמן לחשוב בשונה משאר הימים. עוברות לי בראש כל 13 השנים שעברתי עם אבא, מה שאהבנו לעשות ביחד, המון רגעים קטנים; את הטיול שהיינו עושים כל שנה במשך שבוע לכנרת, ואיך אני ואח שלי היינו אוהבים לדוג עם אבא כל בוקר".
העובדה שברגעיו האחרונים, כפי שנהג תמיד, סייע אביה לאחרים, מהווה עבור ענב מודל לחיקוי ומקור כוח. "אני תמיד אזכור אותו קודם כל בתור אבא שלי, אבל זה משהו שבאמת מסמל את האופי שלו" מספרת ענב בהתרגשות. "חשוב לי שכולם ידעו שהוא היה האבא הכי טוב שיכולתי לבקש. אדם מדהים, שעזר גם לאנשים שלא הכיר, וכל הזמן תרם כמה שרק היה יכול מעצמו. הוא ואימא שלי בנו משפחה מדהימה ומגיל צעיר חינכו אותי שעזרה זה חשוב. כולם אהבו את אבא, לא היה איש אחד שלא אהב אותו. כזה בן אדם אי אפשר שלא לאהוב".
השנה נבחרה ענב יחד עם נטע עציון, ביתו של זאביק, וליבי ירקוני, ביתו של גדי ירקוני, לשאת את הלפיד במירוץ הלפיד המסורתי מדנגור לנירים. כבר 30 שנה מציינים כך בנירים את המעבר מיום הזיכרון לאירועי יום העצמאות. באופן סימלי, מאתר ההנצחה בדנגור, הממוקם באזור קיבוץ סופה, מבקשים חברי הקיבוץ לשאת את רוח הגבורה והדבקות של אנשי המקום לאורך מרחק של 16 ק"מ ולהביא אותה בכל שנה מחדש לביתם בנירים. בתום מפקד האש ישירו כולם יחד את 'שיר השלום של נירים' שנכתב בתקופת מבצע סיני:
"תראו רבותי שיגיע היום / אצלנו בגבול יהיה עוד שלום / ואנחנו ניסע לחאן-יונס לסרט / עם עבדול ווהב, בערבית מדוברת", אומרות המילים שהפכו לסוג של המנון.
"זאביק היה רוצה שנחיה בשלום, בשלווה ובאופטימיות, שנוכל לקיים כאן חיים נורמליים עם קשרי ידידות עם השכנים" אומרת נאווה ומצטטת מתוך השיר המושר בהזדמנויות השונות. "שלא יהיה מצב כזה כל שנתיים נצטרך להתפנות מהקיבוץ, שילדים יכנסו לחרדות ושנחשוש ללכת בבטחה בביתנו. אני מניחה שהוא גם היה רוצה שלצד השני יהיה שלום". היא שותקת ולאחר כמה רגעים מוסיפה בחיוך: "אולי יש פה צד מעודד בסך הכל, אולי הוא מסתכל עלינו עכשיו מחייך וצוחק, שלחנו מבוגר אחראי למעלה שידאג משם".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם