ראשי » חדשות » בארץ

יוזמות הבית היהודי על הכוונת של שופטי העליון

הנאומים בכנס "כבוד האדם כעיקרון חוקתי" שנערך בבית הנשיא, כוונו נגד יוזמות מפלגת הבית היהודי, ונועדו להגן על כוחו של בית המשפט העליון. את המסר ניתן היה לסכם בשתי מילים: דירו באלקום

הכנס שערך שלשום הנשיא ראובן (רובי) ריבלין במשכן נשיאי ישראל נראה בתחילתו כמו טקס הטבלה חגיגי. אבירי השולחנות העגולים שניהלו פה פעם את המדינה, העליונים בעבר ובהווה, בהנהגת 'כבודו', נשיא בית המשפט העליון בדימוס אהרן ברק, נענו להזמנתו של ריבלין להתכנס במשכן ולשיר הלל לחזון המהפכה השיפוטית, תחת הכותרת 'כבוד האדם כעיקרון חוקתי'.

עוד כותרות ב-nrg:
- "מגיעים לכל חור": המתנדבים מישראל בשרות תושבי נפאל
- מיזם קולנועי-חינוכי בעקבות החיילים אלירז ואוריאל פרץ
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

נאומיהם של הנשיאה מרים נאור והנשיאים בדימוס אשר גרוניס ודורית ביניש, כוונו ישירות נגד יוזמות הרפורמה שמבקשת מפלגת הבית היהודי לקדם במערכת המשפט - יוזמות שתכליתן להפוך אותה למעט מגוונת יותר ומעט משקפת יותר את המארג הרב-תרבותי של החברה בישראל.
   
את המסר של העליונים לנבחרי הציבור ניתן היה לסכם בשתי מילים פשוטות: דירו באלקום. בהקשר הפוליטי, הכנס שהלך כצפרדע וגעגע כצפרדע, נראה כמפגן תמיכה במשה כחלון, הרכש החדש של האליטות הישנות, שהוצב בעמדת המגן הקדמי.

"תפקידו החשוב ביותר של בית המשפט בתחום החוקתי הינו להגן על המיעוט ולשמור על זכויות האדם", הטעים גרוניס, "אין מקום לטענות כי בית המשפט חורג מסמכותו שעה שהוא קובע כי חוק שקיבלה הכנסת בטל בשל היותו סותר הוראה בחוק יסוד". ביחס לשינוי הרכב הוועדה הצהיר הנשיא כי "כל הוספה של גורמים פוליטיים לוועדה עלולה לגרום נזק חמור לדמוקרטיה הישראלית".

גם נאור תקפה את "היוזמות השונות להגביל את כוחו של בית המשפט ולהתגבר על פסיקותיו". היא קבעה כי "העיקרון של שמירה על כבוד האדם זקוק לשומר", ודרשה מהנוכחים: "שמרו על השומרים". דורית ביניש מצדה לא הסתירה את סלידתה מהפוליטיקה הישראלית: "לאחרונה חווינו מערכת בחירות מכוערת, שבה נפגעה הזכות לכבוד. אם היה צריך לתעדף את הזכויות בחוקי היסוד, הייתי אומרת כי בעיניי הזכות לכבוד היא התורה כולה על רגל אחת, ואידך זיל גמור".

כל אלו היו רק מתאבנים לדבר האמיתי: הכוהן הגדול בדימוס, שלא כהתה עינו ולא נס לחו, אהרן ברק, שעל כולם האפיל. אם חשקה נפשכם לידע היאך נראה מלך שיודע לא רק להתמנות אלא גם לשלוט, הטריחו נא עצמכם להרצאותיו. לא מדובר רק בגאון משפטי המסוגל לכתוב פסקי דין מלומדים של 700 עמודים בהינף קולמוס, אלא בדמות בעלת חושים פוליטיים חדים במיוחד, שמתקדמת בעקביות ליעדיה על זחלי ברזל של דחפור ענק שאין בו מערכת היגוי לימין או לשמאל.

ברק לא מתמרן, לא מזגזג, לא מנסה לשכנע ולא מנהל משאים ומתנים עם הנושאים שבאמת חשובים לו - הוא פושט שועט קדימה: "תן לפוליטיקאים מכונית שרד, והם יסכימו לכול"; "פסקת ההתגברות היא גלולת רעל"; "אסור לגעת בוועדה לבחירת שופטים", "הרף לכם מלגעת בשיטת הסניוריטי במינוי נשיא העליון". אלה היו רק חלק מהמטעמים.

 

במושב האחרון של הכנס הנשיא ריבלין הפתיע, חלקית לפחות. הוא סיפר על שיחה שערך פעם עם נשיא בית המשפט: "מורי ורבי אהרן ברק, שבא וניסה להסביר לי שאחרי חקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו יש לנו למעשה חוקה בישראל, ואין שום צורך שהכנסת תטרח לחוקק חוקה שלמה, כי את כל מה שצריך ניתן לגזור מהחוק הזה. אמרתי לו: 'מורי ורבי היקר, אני מבין שברגע הזה כל הסמכויות נמצאות בידי בית המשפט, ואני לא מודאג כי אתה הנשיא שלו. אבל אני מודאג מאוד, כי מה יקרה אם אני אהיה הנשיא של בית המשפט?'".

ריבלין קבע שהאקטיביזם השיפוטי מסכן בעיקר את בית המשפט עצמו: "באין גבולות גזרה, הפוליטיקאים יכולים להקים בית משפט לחוקה שיהיה בית משפט פוליטי". הוא תקף את הכנסת על היוזמות לחקיקה עוקפת בג"ץ, וטען שהיא "לא עוקפת את בג"ץ אלא עוקפת את הכנסת, את מה שהכנסת עצמה חוקקה בחוקי היסוד שלה".

לצד זאת הוא הציע לשופטים לא להתנגד לחוק יסוד החקיקה עם 'פסקת ההתגברות'. משמעות החוק היא שהכנסת תהיה רשאית לדון שוב בחוק שנפסל על ידי בג"ץ, ולהחליט אם היא מקבלת את הפסילה או מתעקשת על שימורו של החוק. ההיגיון של ריבלין היה שדווקא שמירה על גבולות הגזרה בין הרשות השופטת למחוקקת, באמצעות ריסונה של הראשונה, תבצר את מעמדו של בית המשפט העליון כערכאה החוקתית היחידה בישראל.

ברק, כמובן, דחה את ההצעה על הסף. "אין שום בעיה", הגיב הנשיא לשעבר, "אחרי שתהיה לנו חוקה שלמה שתסדיר את כל הנושאים, אפשר להוסיף סעיף שברוב של שמונים חברי כנסת יהיה אפשר להתגבר על פסיקת בג"ץ". סוף פסוק.

"אין דבר מעשי יותר מתיאוריה טובה", אמר פעם קורט לוין, ואכן, דווקא העיסוק בשורשים הפילוסופיים והאתיים של שיח הזכויות, שהכנס הקדיש לו מושב מיוחד, שפך אור על מעגל הכשל שמלווה את השיח הציבורי בישראל בנושא טעון זה. השאלה המסורתית שמופנית כלפי המחנה הלאומי היא אם זכויות האדם אינן ערך יהודי, אם הן לא חלק מתורת משה ומוסר הנביאים.

משה הלברטל מהאוניברסיטה העברית פרס את ההקשרים של מושג "כבוד האדם": בשפה העברית המילה כבוד באה ממשקל כב"ד, ומשמעות הפגיעה באדם היא ריקון משקלו ונוכחותו. רגע ההשפלה הוא רגע של חוסר אונים: כשגנב לא רק גונב רכב, אלא גם מנופף במפתחות מול הבעלים; כששוטר או פקיד מזמין אזרח ומייבש אותו בהמתנה חסרת תוחלת. ה"משקל" האנושי קשור גם ביכולת של אדם להגן על חייו. הצגתו כחסר אונים משפילה אותו.
 

הקשר נוסף הוא הפיכת האדם לאמצעי ולא לתכלית - כך למשל, כשזורקים אדם אחרי שמשתמשים בו. הרמב"ם בהלכות אבלות פסק שהקהילה חייבת להושיב מניין מתאבלים על אדם שנפטר ללא קרובים. מטרת השבעה איננה רק תרפיה לקרובים, אלא גם ההכרה בכך שכשאדם נפטר ללא קרובים, משקל חייו מתרוקן. החברה לא יכולה לא להתייחס לאירוע, וההלכה היהודית מורה לחברה לעצור את חייה ולומר: מישהו כאן חסר, ולחייו היה משקל בעינינו.

ההקשר השלישי של הביזוי הוא גרימת התחושה לאדם שהוא מיותר, שאין לו מה לתרום. מובטלים למשל סובלים לא רק בגלל הקושי להתפרנס, אלא גם בגלל התחושה הם חסרי תועלת ולא נצרכים. קין רצח את הבל אחרי שא-לוהים דחה את מנחתו, והוא הרגיש מיותר. דחיית מתנה יכולה לפגוע עמוקות בנותן, ואלימות היא אופן חולני של השבת משקל על ידי יצירת כאב. הנפגע אומר: אני אוכיח לכם ולי שאני קיים דרך מעשה האלימות.

זו הנקודה שבה עבר הלברטל לסכסוך הפלשתיני-ישראלי, והזכיר את היחס לפלשתינים במחסומים ואת המעצרים של הורים מול ילדיהם. הלברטל לא התייחס למישור הלאומי, ועל העיוורון הליברלי שלו הצביע דווקא הדובר הערבי בכנס, פרופ' מיכאיל קרייני. "האדם נטוע בתרבות, וכשלא מכירים בתרבות שלי יש בזה פגיעה בי כאדם. התרבות שלי והעם שלי אינם קולקטיב מנותק, אלא חלק מהזהות הפרטית שלי כיחיד". הוא דיבר על הייאוש שלו מהמערכת הפוליטית בשל העובדה שגם אם תוקם ממשלת אחדות, המפלגות הערביות לא ייטלו בה חלק.

היה זה פרופ' גידי ספיר שחיבר בין הקצוות: אין בכלל ויכוח בחברה הישראלית על החשיבות העצומה של כבוד האדם וזכויות הפרט, הוא הסביר, וההצגה של הדברים שכביכול מדובר כאן על מאבק בין בני אור לבני חושך שגויה. הסכסוך הפלשתיני-ישראלי לא סובב את זכויות הפרט אלא את השאלה אם יש ליהודים זכות להגדרה עצמית ולמדינה. על זה ניטש המאבק הגדול. המנהיגות הערבית רחוקה מאוד מהכרה בזה, ולכן היא נוקטת במדיניות בדלנית ולא משתלבת.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...