ראשי » חדשות » בארץ

"אלפי אתיופים שהוכו, יושבים בכלא על הכאת שוטר"

את מחאת הקהילה האתיופית מובילים צעירים שהגיעו מהשטח. את העצות הם מקבלים מרבני העדה ואחרי ההפגנות הם חוזרים למשמרת לילה בעבודה. "ההורים שלנו ויתרו על המדינה, אנחנו מתקנים את זה"

עשרים וארבע שעות אחר ההפגנה הסוערת של הקהילה האתיופית בתל־אביב, ישבה קבוצה קטנה של צעירים במסעדה צדדית בקניון עזריאלי בעיר. ממוצע הגילאים היה 25, המבוגרת שבהם הייתה בת שלושים. חלקם לא הספיק עדיין ללכת לישון מאז שאחרון המפגינים שב לביתו. ביממה שחלפה הספיקו בני החבורה ללכת לבתי המשפט לבדוק את מצב העצורים, להיפגש עם ראש הממשלה, לקיים מגעים עם מפקדי המשטרה, לנהל שיחות עם מנהיגי העדה, ובעיקר לתהות מה יהיו צעדיהם הבאים. במהלך הריאיון הם עדיין תהו.

כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

הוזמנתי לשם על ידי ענבל בוגלה, צעירה בת 23. לא כולם ששו מיד לשתף פעולה. חלקם חשו שעליהם לגבש את דרך הפעולה, לפני שיצאו בהצהרות. שום משרד יחסי ציבור לא מייעץ להם. "תחזור בבקשה עוד עשרים דקות", ביקשו ממני, "תן לנו לדון קצת בינינו". הבטתי בהם מהצד, הדיון נראה ער וסוער. לבסוף נעתרו וסיכמו ששלושה מהם ידברו. כשאבישג הצלמת ביקשה שיעמדו לתמונה, נראה היה שהם לא מורגלים לסיטואציה. הפלאש גרם להם מבוכה. את הריאיון עצמו ביקשו לקיים בחוץ, "אנחנו רוצים קצת אוויר", ועל ספסל בחניון ישבו ושטחו את טענותיהם. לא בבית קפה, לא במשרד, בלי גינונים.
 
למחאת העדה האתיופית אין ממש מנהיגים. היא עלתה מהשטח, או כמו שהשטח נראה כיום: וואטסאפ ופייסבוק. אבל תוך כדי תנועה התגבשה קבוצת צעירים פעילים שתפסו עמדת הובלה. הם לא הכירו זה את זה לפני המחאה אבל כעת הם כבר חברים טובים לדרך. אלא שפניהם ושמותיהם אינם מוכרים. כשניסיתי להשיג אותם, אמר לי בן העדה: "למה לך, אין מנהיגים למחאה הזו". גם הם לא רואים בעצמם מנהיגים, לפחות לא כעת. איש מהם לא התנסה בעבר בפעילות חברתית או פוליטית. למעשה, הם עושים קצת סדר בכאוס, עומדים בקשר עם הגורמים השונים, ומנסים להפוך את הזעם הגדול למהלך שיוביל לתוצאות.

קשה שלא להשוות את המחאה האתיופית למחאה החברתית ב־2011. בעוד שמנהיגי המחאה ההיא כללו את יו"ר התאחדות הסטודנטים ועיתונאית, כאן אחד מהצעירים ביקש כעבור זמן קצר לסיים את הריאיון כי "יש לי משמרת לילה בעבודה". הוא סיפר שלקח יום אחד של חופש ויותר מזה אי אפשר. אלו הם האנשים שמניעים את מה שנראה כאירוע החשוב של הקיץ.

"אין פה מישהו אחד. כולנו ראינו את הסרטון וכולנו הזדעזענו. זה מה שיפה פה, שכל אחד מעצמו מזדהה עם אותו חייל שהוכה. זה היה לאור כל האירועים שקרו לפני כן, אבל האירוע הנוכחי גמר עלינו. כולנו התפוצצנו והגענו יחד. אין פה ארגון", מבהירה ענבל בוגלה. יונתן דאשטט, בן 24, מתאר את הדינמיקה הפנימית בעדה. "אנחנו עדה קטנה, כולם מכירים את כולם. זה עבר מפה לאוזן. יש גם דפים בפייסבוק, קבוצות וואטסאפ. כשהסרטון התפרסם כל אחד אמר שחייבים למחות. זה אמר וזה אמר וזה הסכים והחליטו מקום ושעה ובאו".
 

לשאלה מי בכל זאת היה הראשון שיזם את המחאה, הם מיד אמרו זה לזה: "אל תענו על השאלה הזו, החלטנו על תשובה". ואז השיבו: "זו מחאה של כל העדה. אנשים באו כי הרגישו את הכאב. אנחנו פשוט יותר פעילים, יותר מפרסמים. מובילים".

מאיפה המימון לכל הפעילות?
"אין פה מימון, אנחנו לא ארגון. אין מימון בכלל. זה לא ארגון, זה כל העדה".

בוגלה נכחה במפגש של החייל המותקף דמאס פיקדה עם ראש הממשלה, ומובילי המחאה החליטו לנסות להרגיע את הרוחות. "זה חשוב מאוד כרגע", אומר פנטה מסגנאו, בן 28. "יש תהליך, חשוב מאוד שכולם יירגעו. יש משא ומתן עם ראש הממשלה ועם המפכ"ל, סוכם על צעדים. צריך לתת לזה הזדמנות".

יהיו שיאמרו שנכנעתם מהר מדי.
"לא סיימנו ולא הרכנו ראש. הכול בעירבון מוגבל", אומרת בוגלה. לדבריה, במפגש עם ראש הממשלה נתניהו סוכם כי בעוד שלושים יום על המפכ"ל להגיש דיווח על הצעדים שנעשו. "בינתיים נמשיך לעסוק בנושא, נדבר עליו, אבל נהיה מאופקים".

ואם לא יהיו תוצאות עוד שלושים יום?
"אז לא תהיה לנו ברירה. אנחנו לא רוצים לחזור למחות, אבל אם לא תהיה התקדמות, מבחינתנו דחקו אותנו לפינה". במהלך השיחה מכשיר הנייד של ענבל מצלצל ללא הפסקה. אנשים רוצים לדעת מה קורה. שוב ושוב היא חוזרת על הבקשה להנמיך את הלהבות, לתת אמון בתהליך. לא כולם נעתרים: במקביל הם מקבלים דיווחים על הפגנה בקריית־גת.

נראה שלמרות העובדה שאין מנהיגים ברורים למחאה, החבורה הזו מצליחה להוביל מדיניות שבה הם מאמינים. "אנחנו לא נציגים של העדה", מבהירה בוגלה. ודאשטט מוסיף: "תמיד צריך שיהיו כמה שיאמרו מתי ולמה. אז יש פה את הקבוצה הזו. זה הכול".

אתם צעירים. עם מי אתם מתייעצים?
"מתייעצים כל הזמן, אבל רק עם אנשים מתוך העדה״, עונה דאשטט. ״לא עם אנשים מבחוץ. שומעים את הדעות של כולם ומגיעים לעמק השווה". בוגלה: "יש לנו הקֵסים שלנו (המנהיגים הרוחניים של  העדה האתיופית, מ"ג) ומבחינתי הם מייצגי העדה. אולי יהיו יחלקו עליי, אבל אני חושבת שהם הכבוד של העדה".

ומה המבוגרים מייעצים לכם?
"הם שקטים, עדינים, לא אומרים להלהיט את הרוחות, זה האופי שלהם״, אומר מסגנאו. ״אנחנו, הדור הצעיר, שונים".

כשהצעירים מדברים על פער הדורות בינם לבין אבותיהם ואימותיהם, ההתרגשות ניכרת בקולם. פערי דורות קיימים בכל מגזר, אבל בעדה האתיופית הם בולטים יותר. "ההורים שלי כבר עשרים שנה כאן ולא יודעים אפילו להשתמש באייפון", אומר דאשטט. "להורים שלנו היה חשוב לבוא לפה כי אנחנו יהודים, רצו עתיד טוב יותר בשבילנו. הם כבר הרימו ידיים, אבל אנחנו פה בשביל לתקן. אנחנו נלחמים את המלחמה שלהם".

ומה מאפיין את הדור שלכם?
"הדור הצעיר הוא דור שכבר לא שותק. אנחנו לא כמו הדור הקודם שמוכן להיות סוג ב'. אתה תפגע בנו – אנחנו נפגע בך כפליים. אין יותר גזענות. ההורים שלנו ויתרו על המדינה, אנחנו מתקנים את זה".

בהקשר של המחאה האתיופית, מדברים הרבה על האירועים בבולטימור. שאבתם השראה משם?
"ממש לא, רחוק מזה".

על האלימות שהתפתחה בחלקה האחרון של ההפגנה בתל־אביב הם מדברים בכנות. יום למחרת עמדו בקשר עם גורמי משטרה, ולדבריהם "הגענו לעמק השווה". דווקא כאן הם לא מאשימים רק את המשטרה. "כולנו אשמים בסיפור הזה", אומרת בוגלהֿ, "אנחנו והמשטרה. אבל עכשיו צריכים להגיע למצב של רגיעה". החבורה מאשימה גם פעילים מארגונים מחוץ לעדה שהשתתפו בהפגנה והתסיסו אותה. "הם גרמו לצעירים מתוך העדה להצטרף אליהם", הם מודים.

מוחים מורכבים הם בני העדה האתיופית. מצד אחד, מלאים זעם וטענות על רשויות המדינה ועל החברה עצמה. מצד שני, אין דרך לפקפק בנאמנות שלהם למדינה. הפטריוטיות שלהם זועקת. בהפגנה היו מעטים שהניפו את דגל אתיופיה, אבל הרוב המוחלט התנגד והניף את דגל ישראל. מדובר בצעירים ילידי הארץ, שאין בתוכם מאבק בין זהויות. "אנחנו קודם כול ישראלים. ישראלים לכל דבר. ישראלים יוצאי אתיופיה", הם מכריזים.

יחס מנוכר מהשלטון מצמיח לעתים ריחוק רגשי או אפילו אנרכיזם, אבל פה אין לזה כל זכר. תוך כדי הטענות הקשות הם מדגישים שוב ושוב את אהבתם למדינה. גם העובדה שהם נותנים כעת אמון בראש הממשלה ומחכים לקיום הבטחותיו מעידה על כך. "אנחנו חלק מהמדינה, אוהבים אותה", אומר מסגנאו. "אנחנו ישראלים. משרתים את המדינה".
 

 
אבל הטענות עצמן קשות. אלימות המשטרה במוקד, אלא שהם רואים בה סימפטום של בעיה רחבה הרבה יותר: "אתה יודע מה הכי בעייתי באירוע של החייל? שיש אלפים כמוהו שיושבים בכלא בגלל תקיפת שוטר. יד אלוקים עזרה לו שהייתה שם מצלמה. אם לא הייתה, היה יושב בכלא. נהיה עבריין בלי לרצות. כי כשהיה יוצא מהכלא, היו מפנים לו את הגב בעבודה ובכל מסגרת, ומה נשאר לו חוץ מלגנוב ולפשוע?"

"יש לנו הרבה נוער, ציוני שחבל לך על הזמן, רוצים לשרת, אבל סוגרים להם את הדלתות", אומר מסגנאו. פותחים להם תיקים לא מוצדקים. לא נותנים להם הזדמנות להתקדם. בעצם אומרים להם: לכו לפשוע. המדינה מפסידה והם מפסידים", הוא מסביר.

לדברי בוגלה הגזענות נמצאת גם באופן הסיקור בישראל את העדה. "עוד לפני הכול, ברגע שאנחנו קמים בבוקר, פותחים עיתון ורואים כתוב 'הנער האתיופי' - זו כבר גזענות. רובנו כבר נולדנו בארץ, המדינה והאזרחים חייבים לקבל את זה. ההורים שלנו עלו מאתיופיה אבל אנחנו כבר דור חדש שמתחיל משהו חדש, אנחנו ישראלים. הרי פתחו את התיק של החייל וראו שהוא כבר הודה. מהפחד הלך ואמר כן, עשיתי טעות. רק אחר כך אמרו לו שיש סרטון ויש הוכחות. המשטרה הביאה אותו למצב של הודאה, וכמוהו יש רבים".

חבורת המנהיגים הצעירה ממשיכה לתאר את היחס הכללי לעדה ובעיקר מדברת על התחושה שדמם מותר. כך למשל הם מספרים על השיטור המוגבר בשכונות שלהם, על העובדה שהמדינה שלחה אותם להתגורר דווקא באזורים מסוימים ועל הדרישה לפתוח מחדש תיקים של צעירים אתיופים שנשפטו למאסר.

הם, כאמור, ממשיכים לעקוב, להמתין ובעיקר להאמין במערכת. אחרים, שהיו פעילים מרכזיים בתחילת המחאה, החליטו להתרחק. כזה הוא מני יאסו, בן 31, תושב אשקלון. "כרגע אני לא שותף לצעדים מעשיים, יש אנשים אחרים שרוצים לעשות את הדברים", הוא מבהיר בשיחה טלפונית. "אין פה ארגון, כל אחד יכול לצאת ולמחות", הוא מבהיר כיצד מתנהלת המחאה.

יאסו סבור שהבעיה אינה נעוצה בממשלה או בכנסת אלא דווקא ברשויות המקומיות. "אני לא אוהב את המילה השתלבות, אנחנו ישראלים. רוצים להנהיג, לא להשתלב. לקבל בזכות ולא בחסד". ההפגנות, לדבריו, כבר החלו להועיל. "אנשים מתחילים להבין את הזעקה והדברים מחלחלים. לפחות יתחילו להתייחס אלינו אחרת, גם אם באופן מועט".

לקראת חצות החבורה ממהרת לסיים את השיחה כדי לתפוס את האוטובוס האחרון. הם אינם מתגוררים במרכז ולפניהם עוד נסיעה ארוכה. בדרך אל התחנה הלכנו יחד ברחובות תל־אביב. יום למחרת ההפגנה הגדולה, הם היו שלווים מתמיד. אין להם עניין להבעיר את השטח שוב. השקט שאחרי הסערה שהייתה, או אולי לפני זו שעוד תבוא.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...