"חמאס משתמש במגנים אנושיים והאשמה נופלת על ישראל"
התופעה של מגן אנושי יוצרת מלכוד. אם הצבא נמנע מתקיפה, מטרות הארגון נותרות מוגנות. במקרה שבו הצבא תוקף מטרות אזרחיות, הארגונים צוברים כוח אדיר במישור ההסברתי. בכנס של 'שורת הדין' ניסו מומחים להסביר איך יוצאים מהפלונטר
מגן לא אנושי: "בשבוע הראשון של הלחימה בעזה, כשהצבא הישראלי התחיל לשלוח אזהרות לאנשים בבית להיא בצפון עזה וקרא להם לפנות את ביתם, אנשים התכוננו לעזוב את הבית. אבל אז חמאס שלח את הגנגסטרים שלו לכניסה של בית להיא והכריח אנשים לחזור לביתם, תוך שהוא קורא להם משת"פים. זו אחת הסיב/ות לכך שהיו יותר אבידות אזרחיות בצפון הרצועה.
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"מה אנשים יכולים לעשות? אני זוכר שלפני כמה שנים, כשחמאס התחיל לחפור את המנהרות בעזה, הם באו לאנשים ואמרו להם: 'אנחנו הולכים לחפור את המנהרות מתחת הבתים שלכם, אבל זה לא הולך להיות בחינם. כל חודש נשלם לכם 50 דולר'. אנשים התקשרו אליי ודיווחו על זה. אמרתי להם 'אל תקשיבו'. אבל אז הם אמרו לי 'ואם אתנגד? הם יקדמו בברכה את ההחלטה שלי? רוב הסיכויים שאיהרג. עדיף לקבל את זה בשביל לשרוד. יותר מזה, עדיף להגיד לחמאס 'למה אתם חופרים רק תעלה אחת? תחפרו עשר תעלות ותשלמו לי 500 דולר לחודש'".
את הדברים הללו אמר באסם עיד, פעיל זכויות אדם פלסטיני, במסגרת כנס שהתקיים בשבוע שעבר בירושלים. תשעה חודשים אחרי סיום הלחימה יזם ארגון 'שורת הדין' כנס תחת הכותרת 'לקראת דין מלחמה חדש'. בין יתר האתגרים שהמלחמה המודרנית מעמידה בפתחנו, עלתה לדיון גם סוגיית המגן האנושי.
כמו במבצעים שלפניו, גם במהלך 'צוק איתן' בלט השימוש שעשה חמאס באוכלוסייה האזרחית. נראה שחמאס התכונן היטב: תעלות נחפרו, וחדרים בבתים נוצלו כבסיסי תחמושת. בתי חולים, בתי ספר ואפילו מסגדים הוסבו למטות צבאיים. משגרי רקטות הוטמנו מתחת ריכוזי אוכלוסייה, והירי מהם בוצע בשלט רחוק. גם נוהל 'הקש בגג' שהפעיל צה"ל, שבמסגרתו בוצעו שיחות טלפון לאזרחי הבית כדי שיתפנו והוטלה פצצת אזהרה, נוצל על ידי חמאס לצורך העלאת אנשים לגגות כדי שישמשו מגן אנושי נגד ההפצצה. השימוש העקבי של חמאס באוכלוסייה האזרחית יצר מציאות קשה בשטח, והעמיד את המפקדים בדילמות משפטיות ומוסריות קשות.
"תופעת המגן האנושי אינה חדשה, ולמעשה מדובר בתופעה של כמה מאות שנים. עם זאת, מדובר בתופעה שגדלה במהירות", אמר בכנס ריצ'רד קמפ, מפקד בכיר לשעבר בצבא הבריטי, ששימש כמפקד הכוחות הבריטיים באפגניסטן.
קמפ הסביר את הסיבות לגידול המהיר בשימוש במגנים אנושיים: ראשית, לצדדים שאינם מדינות (כלומר ארגוני הטרור למיניהם) אין את הנשק הנדרש להביס צבאות גדולים, ועל כן הם משתמשים באזרחים כנשק; שנית, הקרבת חיי אדם נתפסת בחברות מסוימות כרומנטית וכדבר שיש לעודדו; שלישית, השימוש במגנים אנושיים יוצר לחץ עצום על מדינות דמוקרטיות. מפלגות פוליטיות, האו"ם, ארגוני זכויות אדם ובעיקר התקשורת – כל אלו מגבילים מאד את יכולותיהם של הצבאות המערביים לפעול.
התופעה של מגן אנושי יוצרת למעשה מלכוד. הארגונים שמשתמשים בו יוצרים מצב של ניצחון מבחינתם בכל מקרה. אם הצבא שמנגד נמנע מתקיפה, מטרות הארגון נותרות מוגנות. במקרה שבו הצבא שמולם בוחר לתקוף מטרות אזרחיות, הארגונים צוברים כוח אדיר במישור ההסברתי והבינלאומי ומערערים עוד יותר את יכולתו של הצד התוקף לפעול.
"אנשים מחוץ לישראל לא מבינים שכשחמאס משתמש במגן אנושי, מטרתו אינה להגן על הנשק והתחמושת שלו מפגיעה", הסביר קמפ. "המטרה של חמאס היא שהמגן האנושי ימות. חמאס מנסה לדחוק את צה"ל להרוג אזרחים כי זה הנשק היחיד שיש להם. לחמאס יש המון רקטות וטילים, זה לא ישנה לו הרבה אם הוא יאבד כמה מהם. מה שחשוב להם זה להביא את העולם לגנות את ישראל על הריגת אזרחים פלסטינים, וכאן העולם נופל למלכודת שלהם. מנהיגים פוליטיים מגנים את ישראל ללא מעצורים. כולם מאשימים את מי שהורג את המגן האנושי ולא את מי שמשתמש במגן האנושי, וכך למעשה מתגמלים את האויב ומעודדים אותו להשתמש בטקטיקה הזו שוב ושוב. הדרך האמיתית להרתיע את חמאס משימוש במגנים אנושיים או לפחות לא לעודד אותם, היא פשוט לא לגנות את ישראל על הרג אזרחים".
פניתי עם טיעונו של קמפ אל שרית מיכאלי, דוברת 'בצלם'. במהלך מבצע 'צוק איתן' ביקש הארגון לפרסם ב'קול ישראל' תשדיר שכלל שמות ילדים פלסטינים שנהרגו במהלך הלחימה. רשות השידור סירבה להשמיע את הפרסומת ואנשי 'בצלם' עתרו לבג"ץ. בג"ץ דחה את העתירה, אך הארגון המשיך לפרסם רשימות הרוגים באופן עצמאי. שאלתי את מיכאלי האם פרסום שכזה אינו מעודד את השימוש במגנים אנושיים.
"אני לא מקבלת את הנחת היסוד העומדת בבסיס הטענה הזו, שהאזרחים הפלסטינים בעזה נהרגו כי חמאס עשה בהם שימוש כמגנים אנושיים", משיבה מיכאלי. "רוב האזרחים נהרגו כתוצאה ממדיניות הפעלת הכוח הישראלית. במדינה דמוקרטית, חובתי וזכותי לדבר גם על הפגיעה באזרחים פלסטינים. חייב להיות דיון ציבורי בעניין הזה. זה לא אקט שעוזר לאויב. להפך, הייחוד של ישראל הוא שהיא מתיימרת לשמור על ערכים בסיסיים של הבחנה, מידתיות ונקיטת אמצעי זהירות, בניגוד לחמאס שיורה טילים במטרה לפגוע באזרחים ישראלים".
אז איך יוצאים מהמלכוד? כדי להדגים פתרון אפשרי השווה קמפ בין השימוש במגנים אנושיים לאירוע חטיפה. "רוב האנשים מסכימים שהדרך להרתיע חוטפים היא לא לשלם להם כופר ולא להיגרר אחר דרישותיהם כמו שחרור אסירים", הסביר קמפ. "הסיבה היחידה שחטיפות ממשיכות היא בגלל שאנשים משלמים כופר ומגיעים לוויתורים והסכמות. המגנים האנושיים ממשיכים להישאר אפקטיביים בגלל שהם עובדים. הדרך היחידה היא לעצור את האפקטיביות שלהם".
קמפ מציע שני מישורי פעולה - צבאי ופוליטי. "מבחינה צבאית, צריכה להיות הרתעה גדולה יותר. מפקדים יצטרכו להיות מוכנים להפעיל כוח צבאי אפילו כשזה יסכן חיי מגנים אזרחיים, וצריך להתיר את זה מבחינה משפטית. אני לא מציע בשום צורה טבח של אזרחים, אבל אנחנו יכולים להניח שמגנים אנושיים בהתנדבות, כלומר אנשים שמציבים את עצמם בכוונה ומרצון לפני קווי האויב, תורמים למאמצי האויב ולכן צריכים לאבד את הסטטוס שלהם כאזרחים מוגנים". קמפ מודה כי ההבחנה הזו בעייתית ובעלת ערך מוגבל: "קשה ולעתים בלתי אפשרי להבדיל בין מגנים אנושיים בהתנדבות לבין מגנים אנושיים שלא מרצון".
בנוסף מציע קמפ שינוי בהגדרת המידתיות: "על פי עקרון המידתיות, החישוב אם לתקוף במקרה של מגנים אנושיים עוסק בדרך כלל בשאלה האם האבדות האזרחיות יהיו מידתיות ביחס ליתרון הצבאי הישיר, הקונקרטי והמיידי. ייתכן שצריך לחשב את המידתיות באופן שונה ולקחת בחשבון גם את היתרון הצבאי הכולל, שיאפשר טווח רחב יותר של פגיעה. חישוב כזה יאפשר למפקד לשמור על הכוח הצבאי בעימותים עתידיים, להציל את חיי חייליו ובטווח הארוך אולי גם להציל חיים של אזרחי האויב ולמנוע שימוש באזרחים כנשק במלחמה. כמובן, המצב האידיאלי הוא לתקוף את המטרות הצבאיות בלי להרוג מגנים אנושיים. לעתים זה אפשרי בעזרת מודיעין ויכולות טכניות, אבל בשדה הקרב האמיתי אי-אפשר להימנע מזה לחלוטין".
על כל פנים, קמפ סבור שחלק מרכזי של ההתמודדות מצוי במישור הציבורי והפוליטי. "כיום נטל האחריות מונח על הצד התוקף ולא על המשתמשים במגנים אנושיים. במהלך מבצעים צבאיים בישראל, למנהיגי המערב הייתה נטייה מכרעת להטיל אחריות מלאה על הפגיעה באזרחים על צה"ל ולא על חמאס. לצד החובה המשפטית שלא להשתמש במגנים אזרחיים, קיימת גם חובה להגן על אזרחים, ולהבטיח שהם מפונים מאזורי לחימה. כמה פעמים גינו את חמאס שלא עשה זאת?"
"אם נחזור לדוגמת החטיפה, המוות של מגנים אנושיים, צריך להיות באחריותו של הצד שהשתמש במגנים אנושיים ולא של הצד התוקף, כפי שמוות של חטוף הוא באחריות של החוטף, ולא של המשטרה או הכוח הצבאי המציל שניסה להתערב".
אי-אפשר לדבר על מגנים אנושיים מבלי להזכיר את הדיון שהתחולל במדינת ישראל במהלך האינתיפאדה השנייה בקשר למה שכונה "נוהל שכן". מסתבר כי בעוד שקמפ מציע להרחיב ולהגמיש את סל הכלים של הדמוקרטיה המתגוננת, בג"ץ דווקא הצר אותה.
נדאל אבו-מוחסן היה בן 19 כאשר באוגוסט 2002, ימי האינתיפאדה השנייה, נשלח על ידי חיילי צה"ל להזהיר מבוקש מסוכן במסגרת מה שכונה 'נוהל שכן'. הנוהל קבע כי חיילי צה"ל המבקשים לעצור פלסטיני החשוד בפעילות טרור רשאים להסתייע בתושב פלסטיני מקומי. התושב הפלסטיני היה נשלח לדפוק על דלתו של המבוקש ולהודיע לו כי עליו לצאת מן הבית ולהסגיר את עצמו, תוך מתן אזהרה מפני פגיעה אפשרית בו ובמי שמצוי עימו אם לא יעשה כן.
אבו-מוחסן נורה על ידי המחבל, שסבר ככל הנראה שהוא חייל צה"ל. ההנחה שעמדה בבסיס הנוהל לפיה המחבל לא יירה על אזרח פלסטיני הופרכה לכאורה במקרה של אבו-מוחסן, אלא שלטענת צה"ל היה זה מקרה יחיד מתוך מאות פעמים שבהן בוצע הנוהל. עוד נטען כי הנוהל גרם לחיסכון גדול באבדות בצד הישראלי והפלסטיני כאחד.
שבעה ארגוני זכויות אדם עתרו לבג"ץ וביקשו שיורה לצה"ל להימנע מלהשתמש בבני אדם כ"מגן אנושי" או כבני ערובה במהלך פעילותו הצבאית. בעקבות המקרה שבו נהרג אבו-מוחסן הוציא בית המשפט העליון צו ביניים המורה למדינה להימנע מלעשות שימוש באוכלוסייה האזרחית, "לרבות השימוש בהם לצורך כל פעילות צבאית כגון נוהל שכן".
בתגובה לעתירה הוציא צה"ל נוהל חדש הקרוי "נוהל אזהרה מוקדמת", המתיר להסתייע בתושבים מקומיים לשם מעצר מבוקשים. בנוהל נקבע כי ההסתייעות בתושב המקומי נועדה לאפשר לחפים מפשע לעזוב את המבנה, ולמבוקשים להסגיר את עצמם לפני שיהיה הכרח לנקוט בהפעלת כוח שיסכן חיי אדם. הנוהל החדש התנה את השימוש בתושב בהסכמתו, ובהערכת המפקד בשטח כי לא נשקפת סכנה לחייו של המסייע.
נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק פסל גם את נוהל אזהרה מוקדמת במתכונת הזו, מסיבות עקרוניות ופרקטיות. במישור העקרוני קבע ברק כי אין לנצל אוכלוסייה אזרחית לצרכיו של הצבא, וכי הנוהל חורג מעקרון ההפרדה בין האוכלוסייה האזרחית לפעילות הצבאית. מבחינה מעשית נטען כי בפערי הכוחות הקיימים בין האזרח לצבא, לא ניתן לצפות כי תושב מקומי יוכל להתנגד להעביר אזהרה כאשר יתבקש לכך על ידי צה"ל. בנוסף, יכולתו של המפקד לדעת אם אכן האזהרה תסכן את חיי התושב מוגבלת מאוד, משום שלצד הסיכון של פגיעה מיידית מירי עומד גם הסיכון הרחב יותר הצפוי לפלסטיני המשתף פעולה עם הצבא הישראלי.
"נוהל אזהרה מוקדמת אינו עולה בקנה אחד עם המשפט הבינלאומי", קבע ברק לסיכום ופסל את השימוש בנוהל, על דעתם של המשנה לנשיא מישאל חשין והשופטת דורית ביניש. בהמשך הגיש שר הביטחון דאז, שאול מופז, עתירה לדיון נוסף בבג"ץ. בעתירה נטען כי המדינה עושה שימוש בנוהל שכן בכ-20 אחוזים מכלל המעצרים, וכי חשיבותו היא בהימנעות מהפעלת אמצעים כוחניים וב"צמצום הסיכון למבוקשים ולחיילי צה"ל". עתירתו של מופז נדחתה ובכך למעשה נסתם הגולל על האפשרות החוקית להפעיל את הנוהל.
הבעיה הגדולה בנוגע למשפט הבינלאומי מתעוררת כאשר רק צד אחד ללוחמה ממלא אחרי הכללים, ואילו הצד השני מתנער מהם בעקביות. בדבריו בכנס 'שורת הדין' הזכיר הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ את הנקודה הזו: "בזמנים עברו, חוקי המלחמה נועדו להגביל את ה'חבר'ה הרעים'. כיום מי שלא ממלא אחר חוקי המלחמה, הוא גם זה שלא אכפת לו. היחידים שמתייחסים לכללים הללו הם היחידים שאכפת להם. אנחנו נמשיך להתייחס לחוקי המלחמה, כי הם חשובים גם עבורנו. הם חשובים עבורנו עוד לפני שהם חשובים עבור אחרים".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם