ראשי » חדשות » צבא וביטחון

15 שנה לנסיגה: "הטיל החטיא אותי במטרים"

"השיירה שאני נוסע בה מותקפת. טיל אחד פוגע והורג את החובש אבנר חזי, וטיל שני מחמיץ את הספארי שלי". לקראת יום השנה לנסיגה מלבנון, nrg מפרסם את סרטון פיצוץ ה"בופור" וכן עדות של לוחם ששירת במוצב

ב-24 במאי ימלאו 15 שנה לנסיגת ישראל מלבנון, שם שהה צה"ל מאז מלחמת לבנון ב-1982. רצועת הביטחון שהחזיקה ישראל במשך שנים ארוכות בלבנון מנעה פעילות חבלנית בתוך גבולות ישראל ומנעה מחיזבאללה להתחמש, אך גם גבתה במהלך השנים את חייהם של רבים וטובים.

עוד כותרות ב-nrg:
•  המחבל מא-טור: בן דוד של המחבל ממרכז הרב
•  ענת גורן: "הרגשתי שהרצוג יהיה ראש הממשלה הבא"
• הכתבות הכי שוות - בעמוד הפייסבוק שלנו

לקראת יום השנה לנסיגה, ארכייון צה"ל במשרד הביטחון מפרסם סרטון שבו נראה פיצוץ מוצב הבופור, כפי שנקלט ממצלמות ראיית לילה שהורכבו על מזל"ט בעת היציאה מלבנון. בסרטון נראה גם טיל שמשוגר לעבר השיירה העושה את דרכה חזרה לישראל. צפו.

 

אמיר אברהם, כיום מורה בן 41,  התגייס לצה"ל באוגוסט 94' ושירת כלוחם בפלוגת "עורב" של הנח"ל. בסוף השבוע תתפרסם עדותו על השירות בלבנון, יחד עם עדויות של חיילים נוספים, במוסף "דיוקן" של מקור ראשון. אלה הם זיכרונותיו מהבופור.

                                                         *** 

לבנון שלי היא לבנון של שלוש שנים לפני הנסיגה, כשצה"ל שולט על רצועת הביטחון. בין קו סגול לקו אדום, בין גבול ברור לגבול מטושטש. תן לצה"ל ליזום - ומי יכול עליו. אבל שם, בלבנון, כשהצבא מוכנס למוצבים ולמגננה, היוזמה עוברת לצד השני.

את המפגש עם לבנון, במה שמכונה "קו", הזדמן לי לעשות כמה פעמים. פעמיים היינו "על הגדר", פלוגה שמבצעת משימות בתוך הרצועה כמו מארבים וסיורים. אך התקופה המשמעותית יותר, לפחות מבחינתי, היא בארבעת חודשי קו בופור.
 

הכניסה לתוך לבנון בשיירות עמוסות היא מעין טיול ספארי. הנוף מהמם, הרים מוריקים, נחלים עם זרימה בלתי נגמרת, אבל גם חיות פרא אורבות בדרך. אחרי חודשים של אימון, הכנות והצטיידות, הרגשתי כמו חץ דרוך בקשת, רק תתנו לי ואני עף על הראשון שבא. אין כמעט פחדים, קצת חששות מהלא-נודע - איך יהיה, מה נעשה. שמענו מור"קים (מורשת קרב) מהצוותים הבוגרים, אבל עד שאתה לא שם, זה לא באמת זה.

הדרך ארוכה ומפותלת. נוסעים מהר, לא עוצרים לרגע עד שמגיעים כמעט למוצב. השיירה נעצרת בעיקול נסתר, טור ארוך, ואז מזניקים אותנו רכב אחר רכב: ספארי של חיילים, אביר ובו חובשים, מכלית מים, משאית אספקה, ועוד ועוד. וכולם טסים עד שמגיעים למנוחה ולנחלה - מוצב הבופור.

המוצב על הכוחות הנמצאים בו הוא בעצם מארג של כמעט כל זרועות הצבא בצורה דחוסה. שריון, חי"ר, מודיעין, מפקדה, גששים - שכולם עובדים כמו מכונה משומנת. כל זה בתוך בקושי 200 מטר של כביש מוקף בחומות ותעלות. המגורים, החמ"ל, חדר האוכל - הכול נמצא תחת מעטה בטון, מאימת הפצמ"רים. החדרים, המכונים "צוללות", הם בעצם מנהרת פלדה שעליה יצקו בטון, והם עמוסים ודחוסים לעייפה. מיטות תלויות מן הקירות זו מעל זו. לוחמים צעירים במדים, תמיד במדים. בלילה, בדרך כלל, מותר לחצי מהכוח לחלוץ נעליים, אבל מדים רק מחליפים - לא מורידים.

גם התנאים האחרים נראים לי היום הזויים, אבל אז זו הייתה שגרה. המים הם מוצר יקר ערך, אשר מובא כל שבוע-שבועיים בשיירה. ואת המים האלה צריך לשתות, לכן מקלחות זה צ'ופר - דקה בלבד בשבוע. זה מה שהרס"פ היה מקציב, כשהוא עומד עם סטופר ליד השיבר ומקריא זמנים. אני כבר הייתי בצוות ותיק, ולכן זכיתי בתענוג ששמור רק לפז"מניקים - הסיבון לא נחשב בספירה.
 

ואתה במוצב, באינטנסיביות הזו, ברצף של לפחות 21 יום. לפעמים גם יותר - 28 ימים או 35. ביציאות הביתה רוב הזמן אתה משלים שעות שינה, נהנה מלילה שלם בלי השכמות פעם בשעתיים.

השגרה במוצב לא נותנת מנוחה. רגעי ההפוגה הם קצרים. חצי מהיום אתה עסוק בשמירה בעמדות, בחצי השני בדרך כלל אתה עסוק לקראת פעילות הלילה. מארבים נשכבים קרוב מאוד לקו האדום, מחכים למחבלים שיגיעו, מקווים שהם לא מחכים לנו. ואירוע רודף אירוע. כל שבוע-שבועיים משהו קורה. מטען מתפוצץ, הורג את הגשש מוחמד חוג'ידאת ופוצע קשה את חברו. התקפת מוצב על דלעת, והשריונרים שם הודפים ומחסלים את המחבלים.

השיירה שאני נוסע בה מותקפת בטילים, טיל אחד פוגע והורג את החובש אבנר חזי, וטיל שני מחמיץ את הספארי שלי ומתפוצץ עשרה מטרים ליד. ולקראת סוף הקו - אסון המסוקים. חברים יקרים שעלו כדי לתת כתף, להחליף ולרענן את הכוחות הקיימים, נופלים מהשמיים ולא מגיעים. המג"ד הנערץ מועלם, שבזכותו תמיד ידעת שיש מי שמנהל את כל הבלגן, נופל איתם.

אחת החוויות החזקות ביותר זכורה לי מהיום שלאחר האסון: כולנו המומים וכואבים, יושבים בחדר האוכל. הלוויות בארץ ואנחנו כאן במוצב, ואין איך לפרוק את הכאב. עמירם לוין אלוף הפיקוד שם, וגם יום-טוב סמיה האוגדונר, והם מביטים בעיניים שלנו, וכולנו - הם ואנחנו - עם דמעות. ומיד הם פוקדים על פעילות מתוגברת, יוצאים לסדרת מארבים לילה אחרי לילה אחרי לילה, והפעילות מחזירה את הכוחות, מעמעמת את הכאב, מסדרת קצת את הראש. וממשיכים, חייבים. גם בתור חייל או מפקד צעיר, אתה מבין שהחברים שלך ואתה נמצאים כאן בתפקיד השכפ"ץ של המדינה. שעדיף שיעברו דרככם לפני שיגיעו לגבול וירימו איזה אוטובוס של ילדים לשמיים. אבל ביומיום, מה שמניע זו הידיעה שאתה חלק מחבורה, ואתה מוכן לעשות הכול ולתת הכול למען חברים לנשק, בדיוק כמו שהם יעשו למענך. ההרגשה הזו נותנת עוצמה, עוצמה להמשיך.

לבנון, היי שלום. כנראה נתראה בזמן הקרוב.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg