"אנטישמיות היא נשק להשמדה המונית"
פרופ' רוברט ויסטריך, מגדולי חוקרי האנטישמיות שנפטר השבוע, שילב מאמץ אינטלקטואלי מזהיר ומעורבות רגשית עמוקה, שנבעה מהביוגרפיה הסוערת שלו
המומחה לשנאת ישראל: פרופ' רוברט ויסטריך נסע לרומא כדי להרצות בפני הסנאט האיטלקי על עליית האנטישמיות באירופה. עוד לפני האירוע הוא קיבל התקף לב והובהל לבית חולים ברומא, שם קיבל התקף נוסף ומת. זה היה ביום שלישי בצהריים. פגשתי אותו לאחרונה לפני חודש בבר־אילן בערב שנערך לכבודו. במרכז הערב עמד ספרו 'מדו־ערכיות לבגידה – השמאל, ישראל והציונות'.
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו [אהבתי]
זה אחד הספרים החשובים ביותר להבנת ההיסטוריה העכשווית וגם אחד הספרים הסודיים ביותר. אני חושב שתיקים חשאיים בגנזך המדינה חשופים יותר מהספר הזה שכמעט נגזר עליו מוות בשתיקה. הוא יותר אקטואלי ורלוונטי מספר היסוד האדיר של ויסטריך ‘אובססיה קטלנית‘, שיצא לאור לפני חמש שנים.
כשנפגשנו באולם, לפני שהקהל הגיע, דיברנו על כך שהשמאל הרדיקלי היום ממשיך ביחס לציונות ולמדינת ישראל את אותן רעיונות בסיסיים כמו הקומוניזם הישן; ואי לכך, יותר מדויק להגדיר את השמאל כפוסט־קומוניסטי מאשר כפוסט־מודרניסטי.
ויסטריך היה בנם של הורים קומוניסטים מפולין, שברחו מהגרמנים במלחמת העולם השנייה לקזחסטן. שם הוא נולד ב־7 באפריל 1945, אבל הוא גדל באנגליה וזוהי התשתית התרבותית שלו. אין לי ספק שוויסטריך עסק בחומרים הרלוונטיים והמסוכנים ביותר בדיוק כמו קצין מודיעין שמתחקה אחר סודות האטום האיראניים או מדגרות הטילים של חיזבאללה. הוא התביית לאורך שנות הקריירה האקדמית שלו על נושא האנטישמיות.
מה שנראה עד לפני כ־15 שנה כפרק מוזר ואפל מהעבר ששייך כבר להיסטוריה התגלה פתאום כנושא האקטואלי ביותר. לפני יותר מעשר שנים שמעתי הרצאה שלו על סדרת טלוויזיה מצרית שבמרכזה מרגל ואיזו כת קבליסטית יהודית. אלה היו הימים שכל העולם חיפש נשק להשמדה המונית בעיראק. "אתם רוצים נשק להשמדה המונית?" אמר ויסטריך לקהל, "זה נשק להשמדה המונית". הוא התכוון לחומר האנטישמי הקלאסי שהסדרה המצרית הייתה חדורה בו.
מבחינתי, פרופ' ויסטריך היה המומחה מספר אחת בעולם לחקר האנטישמיות. מתחריו בתחום אולי יחלקו על כך. ההיסטוריה האישית של ויסטריך מקנה לו יתרון. היא משקפת את הסאגה הדרמטית של העולם המערבי מאז מלחמת העולם השנייה, ואת השתזרות האידיאולוגיה והפוליטיקה של השמאל הבינלאומי סביב המוקד של האנטישמיות והאנטי־ציונות.
מזה 62 שנה מקובל על חוקרי האנטישמיות שאנטי־ציונות זה אותו דבר, אבל גם היום מתווכחים. קיים הניתוח הקר של הדברים, וקיים גם הדבר ההוא הבלתי־מוחשי, הלא ניתן למישוש: בכל לב חם שמורה פינה קרה ליהודים, אמר האינטלקטואל היהודי הדגול אירווינג האו, אבל אין זה אומר שהוא המציא את האמרה הזאת. ויסטריך שראה את הדברים מקרוב כמשתתף פעיל או משקיף צמוד, שילב במאמץ האינטלקטואלי שלו גם נושא רגשי, בדיוק במינון הנכון.
כמו כל חוקר של "השמאל" הוא בא מהשמאל. בריאיון שערכתי איתו ב־2010 הוא תיאר את אנגליה שבה גדל. כנער היה בו שילוב מנצח שמנע ממנו את פגיעתו הרעה של היחס האנטישמי השפיר, אם אפשר לתאר את זה כך, שהיה נהוג באנגליה הישנה, זו שעוד חוותה את תהליכי פירוק האימפריה: ויסטריך הצטיין בספורט ובלימודים. זה העביר אותו בשלום את התיכון והעניק לו כרטיס כניסה לקיימברידג'.
הוא השתתף במהומות הסטודנטים בפריז ב־1968 ואף הספיק לדלג לפראג וראה מקרוב את הפלישה הסובייטית באוגוסט של אותה שנה. "מאו, יחד עם קסטרו וצ‘ה גווארה והו צ'י מין נתפסו כגיבורים של המאבק האנטי־אימפריאליסטי", הוא אמר.
"זה השפיע עליי עד כדי כך שב־1968, כשחזרתי מסטנפורד שבקליפורניה לאירופה, פרץ מרד הסטודנטים בצרפת; ומיד, כרפלקס של מהפכן נודד, הלכתי לפריז והייתי חצי צופה מהצד וחצי מעורב בעצמי. בסוגריים צריך לומר, שקליפורניה, וקודם כול ברקלי, היו ערש תנועת הסטודנטים. ‘תנועת חופש הביטוי‘ (Free Speech Movement). זה היה שלב א‘ שלא היה אלים. ואז תנועת ‘הכוח השחור‘ הצטרפה. אני זוכר את ההתבטאויות של סטוקלי קרמייקל. הייתה פה נימה אנטישמית ואנטי־ישראלית".
התבקש לשאול, אם גם הוא עבר משבר של התפכחות. "איפה באה נקודת ההתפכחות שלי? אני חושב שזה היה באותה שנה. לקחתי פסק זמן ונסעתי לפראג. פראג של דובצ‘ק, עדיין בעידן הקומוניסטי, אבל שם ניסו מה שנקרא ‘סוציאליזם עם פני אנוש‘. נשארתי שם למרות הקומוניזם. הייתי שם גם באוגוסט, כשהטנקים הסובייטיים באים. בלב פראג. נשארנו תקועים במלון. אני זוכר את הוויכוחים ברחוב עם הטנקיסטים הסובייטיים. הם דיברו עם העם ברחובות. הם הונחו לנהל תעמולה ולהסביר שהם באו לחסל את הקונטרה־רבולוציה.
"זו הייתה נקודת האל־חזור שלי. בסוף 68‘ הבנתי שכל החלומות של מרד הסטודנטים היו חלומות שווא. אבל מה נשאר? בחרתי לבוא לישראל, לשנה. הרגשתי יהודי. הרגשתי שיש לי זהות יהודית. לא שהייתי ציוני גדול. סבי היה יהודי דתי, הוריי אהבו את ברית המועצות. היה לי קשר עם העולם הזה. אבל לא היו לי אשליות לגבי רוסיה". בישראל הוא עבד בכתב העת האיכותי והשמאלי מאוד ‘ניו־אאוטלוק‘.
בסופו של דבר, כשצריך לשים את האצבע על הפיתוחים האינטלקטואליים המחקריים שלו, הייתי מציין שלושה: האחד, מציאת נקודת המפנה שבה הפכה האנטי־ציונות לכלי אסטרטגי במדיניות הבינלאומית. זה קרה ב־1945, מיד עם תום מלחמת העולם השנייה, וייתכן שיותר מדויק לסמן את 1949 – כשברית המועצות פנתה נגד מדינת ישראל. השנייה, אבחון התופעה המטורפת של אסלאמו־קומוניזם. מוסלמים קנאים שמצאו בתיאוריה הקומוניסטית כלי יעיל להתארגנות ולמלחמה נגד המערב, ומנגד – תיאורטיקנים של השמאל שגילו את פוטנציאל ההרס של האסלאם במלחמתו במערב ובקפיטליזם.
הנקודה השלישית היא התפנית האידיאולוגית האסטרטגית של הסוציאל־דמוקרטיה האירופית והאנגלו־אמריקנית נגד הציונות ומדינת ישראל ובעד אש"ף. ויסטריך היה פורץ דרך במחקריו על הקנצלר היהודי של אוסטריה, ברונו קרייסקי, שהיה מנהיג מוביל בתהליך הממאיר הזה. זה היה אחד התהליכים המוחמצים בקרב אנשי התקשורת והאקדמיה בישראל.
פרופ‘ רוברט ויסטריך הוא כוח אינטלקטואלי אדיר, שיחסר במאבק שאין לו סוף. אני זוכר ששאלתי אותו אם המחקר לא מדכא אותו.
"אני בהחלט מודע לזה שקריאת הדברים יכולה ליצור תחושת ייאוש", הוא ענה. "אז מה עושים? אתחיל עם האמת שלי: אולי יהיה לך קשה להאמין למה שאני עומד לומר. אבל בזמן שכתבתי, לא רק שהדברים לא דיכאו אותי – כתבתי אותם כמעט בתחושה של התרוממות רוח. ואני מודע לזה שזו אמירה בלתי אפשרית. צריך להגדיר במדויק. יש תחושה של שליחות. תחושה של דבר שמתגלה לך. ידעתי שהתופעה קיימת. אבל הפרטים המדויקים, המעשים כפי שהתגלו, זה היה הגילוי".
לחוקרי סרטן, ואפשר להמשיל את האנטישמיות לסרטן, אמרתי לפרופ‘ ויסטריך, יש לפחות נחמה ופיצוי שהמחקר עשוי להוביל למציאת טיפול חדשני ואולי תרופה. למחלה שאתה חוקר נראה שאין מרפא.
"אולי יש לי נוגדנים – אולי כמו רופאי הסרטן שרואים גם את המקרים הסופניים, אתה מפתח הגנות. איך התמודדתי? אני יכול לומר שזה לא מדכא אותי, מכיוון שהשתכנעתי שיש נושאים שככל שאתה בורח מהם הם ירדפו אותך ואז תיתפס במצב של חוסר סיכוי ומצבך יהיה בכי רע. לא תהיה לך שום מערכת הגנה. וכשזה משיג אותך, אתה אפילו לא מבין מה קורה לך. אמרתי התרוממות רוח וזה לא לגמרי מבטא את ההרגשה. זו תחושה של חובה. חובתי להמחיש לקורא את גודל הבעיה בתקווה שזה ייתפס כקריאה אל הנשק".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם