קשיי קליטה: ממגדלי מנהטן לתהום הסמים בי-ם
נהוג לחשוב שהם באים ממדינות חזקות וממשפחות עשירות, אבל צעירים רבים שעלו בשנים האחרונות מארה"ב ומצרפת מתקשים להיקלט בחברה הישראלית. התוצאה: תחושת תלישות, נשירה מהלימודים וגם הידרדרות לסמים ולאלכוהול
משבר זהות: חצות, רוח לילית קרירה מנשבת במרכז העיר בבירה. למרות השעה המאוחרת, הרחבה מול הפאב הירושלמי מלאה בצעירים וצעירות שמדברים בעיקר באנגלית. "כיכר קראק", כך הם מכנים את האזור. זהו המקום שמרכז אליו אחוז ניכר של ילדי העולים החדשים ממדינות המערב, צרפתים, אמריקנים, בריטים ועוד, במקביל לתלמידי הישיבה ותלמידות המדרשות המגיעים לישראל למשך שנה אחרי התיכון.עוד כותרות ב-nrg:
- כלי תקשורת חרדים "העלימו" את שרות הממשלה
- פרשה 512: נעצר חשוד ברצח האסיר יוני אלזם ז"ל
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אל הכיכר הגעתי כמלווה סמוי של עובדת סוציאלית צעירה בשם ליה סאקס־הגלברג, העובדת בעמותת 'צומת' שמעניקה סיוע לנוער אנגלוסקסי במצוקה. מראש התבקשתי לשמור מרחק, כדי לא להעמיד את עבודתה החשובה בסכנה. המרכז של עמותת 'צומת' בירושלים הוא מעין מתנ"ס לילדי עולים ולתלמידי ישיבות שנמצאים בישראל, הממוקם ממש במרכז העיר בירושלים, דבר שמאפשר גישה מהרחובות שבהם מבלים הצעירים.
בעמותה מעניקים סיוע לבני נוער שנמצאים במצוקה של ממש, כאלה שהידרדרו לסמים ולאלכוהול לאחר שלא נקלטו כראוי בחברה הישראלית. רבים מהם נושרים מהלימודים בעקבות חוסר הצלחה וקשיי שפה או קבלה לחברה, אחרים מתגוררים עם הורים לא יציבים, אף שלא תמיד מדובר במשפחות שסובלות ממצוקה כלכלית.
אם בשבועות האחרונים עלה לכותרות מאבקה של העדה האתיופית, שמקופחת ולא מקבלת מספיק סיוע מהמדינה, הרי שהתופעה הזו, של חוסר קליטת ילדי העולים ממדינות המערב, כמעט אינה מוכרת. נהוג לחשוב כי העולים מהמדינות הללו מגיעים מבוססים לארץ, או שיש להם גב כלכלי חזק בבית, אך לעתים הקושי הכספי הוא רק אלמנט אחד שמקשה על ההתערות בחברה. התופעה הזו צפויה להתעצם כעת - עשרות אלפי עולים צפויים להגיע בשנים הקרובות מצרפת. ארגוני הקליטה אינם יכולים לסייע לכולם, והעובדה הזאת עשויה ליצור עוד ועוד צעירים במצוקה. רק בשנת 2014 עלו לישראל 7,000 עולים מצרפת, כ־1,000 נרשמו במוסדות הלימוד של החינוך הממלכתי־דתי, דבר שיצר עומס על המערכת.
הקירות של מרכז 'צומת' בירושלים מכוסים בציורים ובכיתובים שונים, לרוב בשפה האנגלית. יש במקום חדר טיפול, ספות, ואפילו שק אגרוף שמיועד להוצאת אגרסיות. במטבח יכולים הצעירים להכין לעצמם כוסות קפה או לכרסם ביסקוויטים. "אנחנו בכוונה לא ממש מבשלים כאן אוכל", אומרת סאקס־הגלברג. "חשוב לנו שהם יבינו שזה לא בית, ושחשוב מאוד ללכת הביתה". הנערים והנערות במקום עובדים עם מרפא בעיסוק שמסייע להם לצייר או ליצור, והדבר ניכר בתפאורה של הדירה המרווחת. יש ב'צומת' גם חדר עם בגדים, המיועד לכאלה שלא גרים בבית, וזקוקים ללבוש לחורף או לקיץ.
"אנחנו עובדים עם צעירים בגילאי 15־22", מספרת סאקס־הגלברג בחדר הצוות השקט והסגור. "רובם ילדים של עולים שגדלו כאן רוב החיים, ובתקופות מסוימות יש גם תלמידי ישיבה שהגיעו לישראל לזמן קצוב". אך עיקר העבודה היא עם אותם ילדי עולים. ייתכן שחלקם נולדו להורים שעלו ארצה כשהיו ילדים, אך משהו במעבר הקיצוני הזה גרם להם לבעיות קליטה או השתלבות בחברה הישראלית. "הם לא מרגישים 100 אחוז ישראלים, אבל מצד שני גם לא 100 אחוז אמריקנים", היא מסבירה את התופעה. "צעיר יכול להיות בן למשפחת עולים, שאפילו נולד פה, אבל ייתכן שיש עוד בעיות במשפחה או בבית שגורמים לקליטה שלו להיות מורכבת יותר".
סאקס־הגלברג מציינת כי ישנם סוגים שונים של השלכות על אותם ילדי עולם, אך מדגישה שלרוב מדובר במשפחות שכבר יש להן בעיות, והעלייה לארץ רק העצימה אותן. "בעיות נפשיות, עוני, התעללות פיזית או התעללות מינית, סמים, לעתים גם בקרב ההורים", היא אומרת. היא עלתה לישראל בעצמה, ולא חושבת שיש סיבה להפסיק לעלות, אך אומרת כי לעתים יש משפחות שעולות "מהסיבות הלא נכונות". "הרבה משפחות החליטו לעזוב את החיים שלהן בחו“ל מאחור, כי לא היה להן טוב, אבל הן לא מבינות שהחיים בישראל יכולים להיות קשים יותר".
רבים מהצעירים שבילו במרכז 'צומת' באותו ערב, לא לומדים כאן לקראת בגרות, אלא עושים את מבחני הבגרות האמריקניים GED, ומקבלים כאן שיעורי עזר תמורת דמי רצינות של חמישה שקלים לשיעור. "הרבה מילדי העולים לא משתלבים במוסדות החינוך הישראליים", מסבירה סאקס־הגלברג, "ולכן לומדים לקראת הבגרות בארה“ב, גם אם הם עלו בגיל עשר. לעתים הם פשוט מסתדרים טוב יותר עם השפה האנגלית".
סאקס־הגלברג עובדת ב׳צומת׳ כבר שש שנים, ורבים מהצעירים בעיר מכירים אותה. "אני מכירה גם כאלה שהיו ברחוב בתיכון, וכיום השתקמו. כיף גדול לראות את ההתפתחות שלהם", היא אומרת. כשהיא מסתובבת עם עמיתיה במרכז העיר בין בני הנוער, היא מחלקת קודם כול כרטיסי ביקור אישיים שלה, או של המרכז, "שידעו שהוא קיים". במקביל היא מסייעת לצעירים שחלקים לא מתגוררים בבית ההורים. "הבאתי נערים לבית חולים או לתחנת מד"א ועזרתי לכמה למצוא מחסה", היא מספרת. ״המספר שלי שמור אצל ה'קליינטים׳ שלי, והם יכולים להתקשר מתי שהם רוצים. יש לנו גם קו חם".
מנהל 'צומת', רובי ששון, מספר כי המרכז מיועד ל"בני נוער שחיים חיים לא בריאים - או שחיים ברחובות. יש כאלה שמגיעים אלינו מקהילה, אבל בלי תמיכה מהמשפחה".
מה מביא אותם למצב הזה?
"ברוב המקרים זה משהו שקשור למערכת יחסים לא בריאה במשפחה. חלק מהזמן ההורים לא אשמים במצב, זה יכול להיות הקהילה או האחים שגורמים לאותו צעיר מצוקה. יש גם משפחות עם מערכת יחסים לא בריאה או מתעללת. הנערים מרגישים שהם צריכים לצאת משם. צריכים למרוד. חלקם גם עברו התעללות מינית".
העובדה שמדובר בעולים גורמת ליותר בעיות מאשר במשפחה ממוצעת?
"בטח, עלייה והגירה גורמות לאנשים להשתנות, זה תהליך שהוא מלא במתח. כשאין לך מערכת יחסים חזקה עם משפחה או בית הספר גם לפני העלייה, אז העלייה מוסיפה למצב הבעייתי המון לחץ. הילד יהיה מבודד, פחות ישתלב בבית הספר; הוא לא מכיר את השפה - וזה גורם להתמודדות קשה יותר. העלייה היא בעצם טריגר, לא הבעיה".
מה לגבי סמים?
"יש הרבה ילדים שמכורים למריחואנה, או לסוגים קשים יותר של סמים. לפני חצי שעה דיברתי עם ילד שרצה לעשות בגרות אמריקנית דרכנו. זה הרי יותר קל מבגרות בארץ, וזה יכניס אותו למכינה בבר־אילן. הוא מכור שנים רבות. לצערי הוא לא מצליח להיגמל מסמים. וזה מושך אותו אחורה, מונע ממנו להתקדם. לא קיבלתי אותו לתוכנית, כי הוא עם סמים. לצערי אני לא רואה איך הוא יצליח לעבור את הבגרות".
ששון מספר כי בארגון שלו עובדים עם מרכזי גמילה מסמים, ומלווים מרחוק את אותם עולים צעירים. "אנחנו רואים ילדים בנקודה הכי נמוכה שלהם ברחוב, ורואים אותם לאחר מכן הופכים להיות פרודוקטיביים, חברים בקהילה, עובדים, מתחתנים ושוכרים לעצמם דירה", אומר ששון. "אנחנו 'קו החיים' שלהם, הסיכוי היחיד שלהם לצאת מהמשבר ולהשתלב בחברה".
אל תטעו, לא כל ילדי העולים נמצאים במצבי מצוקה, אך אין ספק שהעלייה לארץ יכולה להעצים אותם. ארגון נוסף שעובד עם צעירים עולים, ומנסה למנוע מהם להגיע למצבי קיצון כמו שעוסקים בהם ב'צומת', הוא תנועת בני עקיבא. התנועה גילתה בשנים האחרונות כי עולים רבים, שאחוז ניכר מהם אף היו חברים בתנועה בצפון אמריקה או בצרפת, מגיעים לישראל וילדיהם לא משתלבים בתנועה ובחברה הישראלית. לפני ארבע שנים הוקמה תוכנית 'עמישב', בשיתוף הרשויות המקומיות וארגון 'עמי' המסייע לעולים מצרפת. מטרת התוכנית היא לסייע בקליטה ובהשתלבות של העולים החדשים ממדינות דוברות אנגלית וצרפתית.
אביגיל וובו (שפיגלמן), בת לעולים מצפון אמריקה שהקימה את התוכנית, מספרת כי "אנחנו לא מקימים סניפים מיוחדים לאמריקנים או לצרפתים, אלא משלבים אותם בתנועה בליווי צמוד. בכל מקום שמתקיימת בו תוכנית 'עמישב', יש רכזת בסניף שמדברת את השפה - צרפתית או אנגלית - כדי להנגיש את התנועה להורים".
למה נוצר צורך בפרויקט?
"הייתי קומונרית ביישוב חשמונאים (שבו יש ריכוז אנגלוסקסי גבוה במיוחד, צ"ק), וראיתי שילדי העולים לא מגיעים לסניף. המון הורים ומחנכים פנו אליי בניסיון לשלב אותם. שמתי לב שלא רק שהם לא משתלבים בסניף, אלא גם בחברה. בתי ספר רבים פנו במקביל לבני עקיבא בבקשה לסייע לילדי העולם להשתלב באופן לא פורמלי. הרי ברגע שיהיה לאותו עולה צעיר ביטחון עצמי וחברים סביבו, זה גם יסייע לו בלימודים".
איך מזהים ילדים במצבים כאלה?
"לרבים מהם יש משבר זהות וחוסר תחושת שייכות. למשל, הם לא רוצים ללכת לטיולים שנתיים, יש להם ביטחון עצמי נמוך מאוד, הם לא מרגישים חלק. הרבה מהם לא יודעים אם הם יותר אמריקנים או יותר ישראלים. בסופו של דבר הם יוצאים קירחים מכאן ומכאן. לכן הם נכנסים לתוך בועה או חממה ומנסים להגן על עצמם, כי החברה לא קולטת".
בנושא השימוש בסמים היא אומרת כי "כל בן נוער שלא מרגיש שייכות יחפש את זה במקום אחר. אבל אם הוא שייך לקבוצה נורמטיבית של בני גילו, המצב יהיה טוב יותר. הרבה פעמים החברה הישראלית נותנת להם הרגשה ש'אתה לא שייך לפה', וחוסר תחושת השייכות משגע אותם. הרבה צעירים אומרים לי, 'היינו מתים ללכת לטיול שנתי, אבל אנחנו לא בטוחים שנוכל לעמוד בזה'. מדובר בחבר'ה שגדלו או נולדו פה, אבל עדיין, תחושת הקשר לאמריקה או לצרפת משפיעה עליהם. זה אפילו משפיע על איפה הם ירצו לשרת בצבא או בשירות לאומי. ברגע שהם מקבלים ביטחון, הם פתאום פורחים, ולזה אנחנו שואפים בפעילות שלנו".
בתנועה אף הקימו את ׳אולפן בני עקיבא׳ במטרה לצמצם פערים תרבותיים, ומלמדים שם את העולים הצעירים מושגים בסיסיים על התרבות הישראלית. "אנחנו מלמדים אותם סיפורים כמו 'אליעזר והגזר', ומחברים אותם ל'מורל' ולשירים של התנועה", אומרת וובו. "הם לומדים על מקומות בארץ ישראל ומקבלים השלמה על סיפורי ילדים ושירי ארץ ישראל הישנה".
איתן שפירו (17) מרעננה, הוא אחד הבוגרים הראשונים של ׳עמישב'. הוא נולד בישראל, וגדל בקהילת בית הכנסת ׳אוהל ארי׳ בעיר, שבו חברים בעיקר עולים ממדינות דוברות אנגלית. השפה השלטת במקום היא אנגלית, ושפירו גדל ללא צורך לדבר עברית. "כשהייתי צעיר יותר הלכתי לבני עקיבא, אבל לאחר מכן עזבתי", הוא מספר. ״אנחנו גרים בשכונה של האמריקנים, ותכלס ממש מפתה בשבת בצהריים להיות בבית של חבר, שם מדברים ומשחקים באנגלית".
לקראת התיכון פנו אליו נציגים מהסניף, שהחליטו לפנות לבני נוער ולנסות להביא אותם לפעילות התנועה. "מהר מאוד נקשרתי לשבט", הוא מספר. ״הם היו פתוחים מאוד. נשארתי בסניף והתחלתי להדריך. לקראת סוף ההדרכה הסבירה לי המדריכה שבעצם הייתי, ללא ידיעתי, חלק מתוכנית 'עמישב' שנועדה לקדם עולים חדשים ולהוציא אותם מהבועות שהם נמצאים בהן. זה מצא חן בעיניי ולכן, בנוסף להדרכה הרגילה, הפכתי להיות מעין מדריך לעולים החדשים בסניף. כל אחד מאיתנו קיבל רשימת חניכים אמריקנים וצרפתים והתבקש להיות איתם בקשר".
מה זו ה"בועה" שאתה מדבר עליה?
"כשאתה עובר שינוי כזה מהותי, במיוחד באמצע גיל ההתבגרות, עובר מהמרחב המוגן בארה"ב ובא לארץ, אתה אומר לעצמך, מספיק שינוי עברתי. גם להשתלב בחברה הישראלית? זה קשה. הרבה מהם, כמו המשפחה שלי, גרים בקהילות שרוב המשפחות שם אמריקניות. זה מאוד נוח. אם הם יעשו צבא זה מזל. אחרת, לצערנו, הם עלולים לחזור לארה"ב. זה הזמן לפעול לחבר אותם לתרבות ולחברה הישראלית".
"נקודת המוצא של הדיון צריכה להיות הערכה עצומה לעולים", אומר יונה גודמן, המנהל החינוכי של רשת ישיבות ואולפנות בני עקיבא. גודמן עצמו עלה עם הוריו מארה"ב, כשהיה תלמיד בבית הספר היסודי. "חרף החזון הגדול של עלייה ושיבת ציון, איני יודע כמה מאיתנו היו מסוגלים לקום, באמצע החיים, להוציא את הילדים מבתי הספר, להתפטר מהעבודה, למכור את הרכוש ואת הבית ולקוות שיהיה טוב בצד השני של כדור הארץ. צריך להצדיע לכל מי שבחר בעלייה, לבקש להתקרב אליו כדי ללמוד ממנו פרק במסירות נפש, ורק אז לקיים את הדיון, מתוך כבוד והערכה.
"על גבי זה, אכן יש משפחות של עולים שחוות קשיים משמעותיים בחינוך ילדיהן. ראשית, ישנם קשיים הקשורים בילד עצמו. לעתים הוא לא נקלט בחברה, לעתים הוא אינו מסתדר בבית הספר ולא משתלב בתנועת הנוער. רבים עולים לארץ 'בשביל הילדים, כדי שיזכו לגדול בישראל', אך כאשר התהליך אינו מצליח כמצופה, כשהילד עצוב ומתוסכל, הדבר מעורר קשיים עצומים – הן לילד והן להוריו.
"להורים יש גם קשיים משלהם: קושי ללמוד את השפה או קושי למצוא עבודה, ואלו שואבים אנרגיות במידה שמקשה עליהם להשקיע, בנוסף, את הנדרש כדי לסייע לילדיהם בקליטתם. יש הורים שלא נקלטו בחברה הישראלית, והם ממשיכים להשתייך רק לחברה של עולים כמותם, וכתוצאה מכך אף ילדיהם נשאבים לחברה הזו ומתחברים רק עם ילדי עולים. יש קהילות שהעולים החיים בהן טוענים שהם מכונסים בתוך עצמם, כי הישראלים לא קולטים אותם. ואילו הישראלים מתלוננים שהעולים מסתגרים".
אז מה עושים?
"לכולנו יש תפקיד. לא די לתמוך בעלייה. צריך לתמוך גם בעולים. עלינו להבין שקליטתם המוצלחת של העולים תלויה גם בנו. ראוי להזמין אותם לארוחות, להתחבר אליהם במובן הפשוט של המילה. אגב, חשוב לא פחות להסכים להיות מוזמן לארוחה. מצב שבו הם רק מוזמנים להתארח מעמיד אותם בעמדה של מסכנים ונזקקים, והם ממש לא. אלו אנשים אידיאליסטים, אף אם תרבותם קצת שונה, ואנו והקהילה יכולים רק להרוויח אם נשכיל לקלוט אותם בתוכנו באמת. יש משהו תמוה בעמידה שלנו מנגד, כשבהמשך נדבר על משפחת העולים שלא הצליחה להיקלט. בואו נעזור לה להיקלט, ונצטרף למשימת הדור".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם