החוק הישראלי לא בנוי להתמודד עם ה"שיימינג" ברשת
סיפורו של אריאל רוניס, שהתאבד בעקבות האשמתו בגזענות, זכה לפרסום חריג בשל תוצאותיו הקשות. אך השימוש ב'שיימינג' ברשת הוא תופעה רחבה ונפוצה שהחוק הישראלי לא בנוי להתמודד איתה
האישה על המסך מיישירה מבט למצלמה. מאחוריה שולחן ועליו קערת פירות, על ברכיה תינוק ערני שמסתכל סביבו בעניין. היא כהת עור, ראשה עטור צמות דקיקות. אל מול המגישה העוטה ארשת הזדהות היא מספרת את סיפורה, אותו סיפור שפרסמה בפייסבוק וזכה לאלפי שיתופים.עוד כותרות ב-nrg:
- אהוד ברק: "לשקול התנתקות חד-צדדית מהפלסטינים"
- קולורדו: בית חב"ד יזם שיעורים עם קנאביס
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
היא שבה ומתארת כיצד הגיעה למשרד הפנים כדי לחדש את הדרכון של בנה, ואף שהייתה במקום עם שלושת ילדיה לא קיבלה גישה לתור המקוצר לאימהות. את יחסם של הפקידים בלשכה כלפיה היא מייחסת לצבע עורה. "גזענות", היא אומרת ונוקבת בשמו של אריאל, מנהל לשכת האוכלוסין בתל אביב, שלטענתה גירש אותה ממשרדו בצורה בלתי הולמת.
מה שאותה אישה על המסך אינה יודעת, הוא מה שמתחולל באותם רגעים בנפשו של אותו 'אריאל', מנהל הלשכה אריאל רוניס. שמו כבר מוכר ברחבי הארץ. הוא מקבל פניות ושאלות ממגוון גורמים. טבעת המחוללים סביבו הולכת ומתהדקת.
"לא עברו יומיים ולפוסט מעל 6,000 שיתופים, כל אחד מהם חץ מחודד שננעץ בבשרי", כתב רוניס בדף הפייסבוק שלו. "המשתפים המשיכו, בזריזות של עושי מצווה, להמטיר את חיציהם. איני מאשים אותם. גם אני הייתי מזדעזע למראה פוסט שכזה ואולי גם אני הייתי מצקצק בלשוני ומשתף בצדקנות בלי לחשוב על ההשלכות... שמי, אותו עמלתי לבנות במשך שנים, הוא עתה שם נרדף לתואר הקשה ביותר שניתן היה לחשוב עליו בהקשר אליי – גזענות".
"חשוב לי להדגיש", המשיך, "כי איני כועס על אותה אישה, שעל פי תמונותיה נראה שכבר הצליחה להתגבר על אותה 'מכה קשה' שחוותה. אני איני מצליח". הוא סיים את הפוסט במילים "היו שלום", וזמן קצר לאחר מכן שם קץ לחייו ביריית אקדח.
סיפורו של רוניס זכה לפרסום בגלל תוצאותיו הטרגיות. אולם שימוש בתפוצה הנרחבת והמיידית של הרשת החברתית כדי לפרסם מעשה או התנהגות של אדם או של תאגיד, הוא פרקטיקה נפוצה ומוכרת. התופעה הזו אף זכתה לשם: SHAMING (בעברית: “ביוש“). זוהי טקטיקה של מחאה על התנהגויות פסולות, באמצעות פרסום שמו של מי שנוקט בהן.
אין להקל ראש במשמעויות החיוביות שיכולות להיות לפרסום כזה. האזרח הקטן מקבל לפתע כוח עצום מול מערכות גדולות ולעתים אטומות. רשתות ביורוקרטיות סבוכות נפרמות, ניצול לקוחות נחשף, בעיות צרכניות נפתרות. הכוח להוציא את הצדק לאור, לתבוע זכויות או לגנות התנהגויות מסוימות – עבר מהתקשורת הממוסדת לידיו של כמעט כל משתמש ברשת החברתית.
אך מה קורה כשה‘שיימינג‘ משמש להוצאת דיבה ולשון הרע, או ככלי לסגירת חשבונות אישיים? ומה יש למערכת המשפט לומר על המקרים הללו? את השאלות הללו נבחן להלן.
יום שישי קיצי, אוגוסט 2012, מכולת קטנה בערד. נעמי, תושבת העיר, רכשה בסופרמרקט השכונתי מספר מצרכים בסכום של 41.50 שקלים. היא שילמה, קיבלה את העודף וחזרה לביתה. על פי חשבונית הרכישה שילמה נעמי בשטר של 100 שקלים וקיבלה את העודף הנדרש. אולם מאוחר יותר באותו יום שבה נעמי לחנות וטענה כי בחשבונית חלה טעות וכי היא שילמה בשטר של 200 שקלים, ועל כן העודף שהגיע לה היה גדול יותר. גיל גור, בעל הסופרמרקט, בדק את היתרה בקופת העסק באותו יום ולא מצא את הכסף החסר. הוא סבר כי לא טעה בחשבון וכי היא קיבלה את מלוא הסכום.
כמה ימים לאחר מכן פרסמה נעמי הודעה בקבוצת הפייסבוק של תושבי ערד, שמנתה אז כ־2,700 חברים. "הודעה חשובה לצרכנים בערד שקונים במכולת של גילי ליד הבריכה", כתבה. "ישנה תופעה שחוזרת על עצמה וצריך לשים לב אליה. צרכן שקונה מצרכים ומשלם בשטר של 200 שקלים לשים לב טוב. ישנה שיטה של הסחה על ידי שיחה אתך ותוך כדי השיחה לא מחזירים לך את העודף הנכון. לי זה קרה ביום שישי. קיבלתי פחות מאה שקלים עודף... העניין זה לא המאה שקלים שחסרו לי, זאת השיטה שלא מחזירים לך עודף נכון".
בהודעה קבלה נעמי לא רק על העודף שלא הוחזר לה, אלא על ה'שיטה' שפעלה לדבריה בחנות. בתגובה החליט גור לתבוע את נעמי בבית המשפט, שם היא לא הצליחה להוכיח אף לא אחת מטענותיה. בית משפט השלום בדימונה קבע שדבריה של נעמי מהווים לשון הרע והטיל עליה פיצוי בסך עשרת אלפים שקלים על הפרסום הפוגעני, אך הדגיש כי סכום הפיצויים בגין עוולות מהסוג הזה יגדל בעתיד.
"המרשתת היא בגדר 'כיכר העיר' החדש, בו מוצאים אנשים במה ודרור להתבטא בכל נושא העולה על רוחם", כתב השופט רון סולקין בפסק הדין. "ברם, נראה כי טרם הופנם בציבור מהו פוטנציאל הפגיעה באחרים שיש לפרסום במרשתת, ובהתאם לכך – החובה להפעיל ריסון עצמי על הפרסומים. כמו כן, טרם הגענו לשלב בו ניתן משקל לפרסום ברשת חברתית כלשהי, בדומה לפרסום בעיתון, כתב עת או אף אתר חדשות במרשתת".
"חינוך הציבור אינו מתבצע באבחת חרב", כתב השופט, והבהיר כי לאור העובדה שנורמת הריסון העצמי בפרסום באינטרנט טרם הופנמה בציבור הרחב הוא לא ינקוט במלוא חומרת הדין. "עם זאת, על הציבור להפנים כי לא לעולם חוסן, וכי בעתיד יתכן שיושתו פיצויים גבוהים יותר".
ה'שיימינג' לא חייב להתרחש דווקא ברשתות החברתיות. מקרה שהתרחש לפני כשנתיים וממשיך עדיין להתנהל, מדגים אף הוא את כוחו של השימוש ברשת. בין עורכת דין לענייני משפחה לאחד מלקוחותיה פרץ סכסוך בנוגע לשכר טרחה. בעקבות המחלוקת פתח הלקוח בלוג שהגדיר את עורכת הדין כרמאית. תחת הכותרת "רמאים באים מכל מיני סוגים" הוא גולל את פרטי הפרשה, ובעמוד בבלוג שכותרתו "נוכלים" הוא פירט את שמות הנוכלים שאותם פגש, ובהם אותה עורכת דין.
היא גילתה את הפרסום כאשר הקלידה את שמה בגוגל, והבלוג הופיע ברשימת תוצאות החיפוש. עורכת הדין הגישה תביעה לבית המשפט, ונגד הלקוח הוצא צו מניעה זמני שאסר על המשך פרסום הדברים. כעת מבקשת עורכת הדין המושמצת לתבוע פיצויים, והליכים בעניין עודם מתנהלים בבית המשפט.
מי שמייצג את עורכת הדין בפרשה הוא עו"ד שלומי וינברג, יו"ר ועדת לשון הרע בלשכת עורכי הדין. "המשפט היום נותן מענה לפרסומים משמיצים, אך אולי הוא לא נותן מענה מספק", אומר וינברג. "יש כמה אפיקים מרכזיים שהמשפט יכול לתת פתרון דרכם. האפיק המרכזי הוא מכוח חוק איסור לשון הרע. הפיצוי הסטטוטורי מכוח חוק יסוד לשון הרע עומד על 50 אלף שקלים על לשון הרע, וסכום כפול של 100 אלף שקלים כאשר מוכח כי הפרסום נעשה בכוונה לפגוע. אבל אלו לא הסכומים היחידים שבית משפט מוסמך לפסוק. אם יש פרסום מכפיש והתובע מבקש פיצוי על הכאב, הסבל ועוגמת הנפש שנגרמו לו, בית משפט יכול לפסוק פיצוי שאינו מוגבל בחוק. פיצוי כזה עשוי להגיע למאות אלפי שקלים ואף למיליון שקלים.
"כשמדובר בשיימינג באינטרנט, יש סעדים נוספים שמתאימים", ממשיך וינברג. "בית המשפט יכול לחייב את המשמיץ בתיקון והכחשה – תיקון העובדות הלקויות ומתן במה לנפגע לומר את דברו. כך למשל בפייסבוק יוכל הנפגע להתבטא על הקיר של המשמיץ. זה סעד עוצמתי, כי הוא בעצם נותן מגפון למושמץ על גבי הבמה של המשמיץ. אולם לדעתי בתי המשפט לא עושים בסעדים הללו שימוש מספיק".
ומה לגבי השופטים? "בתחילה השופטים לא ידעו איך לאכול את התופעה ולא הבינו מה זה שיימינג, מה זה לינצ'טרנט או מה זה בכלל פייסבוק, אני צופה שבשנים הקרובות תהיה הפנמה של הדברים, ובהתאם נראה גם עלייה משמעותית בסכומי הפיצויים", מעריך וינברג. "היום, פרסום בפייסבוק הוא לא פחות חמור מפרסום בטלוויזיה או ברדיו. אם פעם היו עוטפים דגים עם עיתונים, היום הפרסום נשאר, אפשר לעשות לו לייקים, שיירים וכו'. זה מאוד בעייתי".
מטבע הדברים, נושא השיימינג ברשת בוער לא רק בארץ אלא גם ברחבי העולם. אחד המקרים שהסעירו את ארצות הברית לאחרונה הוא סיפורה של אדריה ריצ'רדס, מפתחת תוכנה בשנות השלושים לחייה. לפני כשנתיים הזדמנה ריצ'רדס לכנס מקצועי בקליפורניה. היא נכנסה לאחת ההרצאות בכנס ותפסה את מקומה, כשלפתע שמעה את אחד הגברים מאחוריה מספר לחברו בדיחה גסה. ריצ'רדס לא חשבה פעמיים, הסתובבה אל הגברים, צילמה אותם והעלתה את תמונתם לדף הטוויטר שלה תחת הכיתוב: "לא מגניב. בדיחות בעלות גוון מיני ממש מאחוריי".
מארגן הכנס שראה את הציוץ של ריצ'רדס בטוויטר קרא למתבדחים לסור לחדר צדדי בכנס, וביקש מהם להסביר את עצמם. פחות מיום לאחר מכן, הבחור שסיפר את הבדיחה הגסה פוטר מתפקידו. מארגן הכנס אף הודה לריצ'רדס בטוויטר על כך שהביאה לתשומת ליבו את ההערה הבלתי הולמת, ודיווח לה כי "העניינים טופלו". ריצ'רדס הודתה לו, וכתבה שעשתה זאת למען הדורות הבאים. אף שההערה הגסה לא כוונה ישירות כלפיה, היא ראתה עצמה כמי שנלחמת למען נשים צעירות והשתלבותן המקצועית בעולם ההיי־טק.
אלא שהסיפור לא נגמר שם. כמה ימים לאחר מכן פרסם הבחור שצולם בתמונה הודעה בפורום אינטרנטי, ובה כתב: "שלום, אני הבחור שהתבדח בכנס. ראשית, ברצוני לומר שאני מצטער. אני בהחלט מתחרט על ההערה ועל איך שהיא גרמה לאדריה להרגיש. אולם ברצוני להעיר הערה. לאדריה יש קהל, היא פעילה ומצליחה מאד ברשת החברתית. עם הכוח הגדול הזה מגיעה גם האחריות. כתוצאה מהתמונה שהיא צילמה, פוטרתי מעבודתי היום. מה שמאוד מבאס, כי יש לי שלושה ילדים ובאמת אהבתי את העבודה הזו".
מכאן הגלגל התהפך, והסיפור רק הלך והסתבך. הרשת מצאה קורבן שיימינג חדש, וזעם הקהל הופנה מעתה אל ריצ'רדס. היא טענה להגנתה שוב ושוב כי לא התכוונה שהבחור יאבד את עבודתו, אולם זה כבר לא עזר.
לבד מהערות שקיבלה ומאמרים שנכתבו עליה בתקשורת, היא החלה לקבל איומים על חייה ברשתות החברתיות. מישהו פרסם בטוויטר את כתובתה של ריצ'רדס בליווי תצלום של אישה ערופת ראש שסרט מודבק על פיה. ריצ'רדס עזבה את ביתה מחשש לחייה, ובמשך תקופה ארוכה נדדה בין דירות חברים. בשלב הבא, גם החברה שהעסיקה את ריצ'רדס פרסמה הודעה פומבית שהתנערה ממעשיה וציינה כי זה היה "מעשה בלתי ראוי". באותו יום פוטרה ריצ'רדס אף היא מעבודתה.
"הייתי עושה זאת שוב, לא היה שום דבר פסול במה שעשיתי", אמרה ריצ'רדס בריאיון ששודר בחודש האחרון ברשת השידור הקנדית CBC. באותו ריאיון היא אף הודתה בקול רועד שעד היום היא נאלצת להשתמש במערכת הגנה על ביתה, פחות מארבעה אנשים יודעים היכן היא גרה, ובכל פעם שהיא יורדת מהאוטובוס היא בודקת שאין איש מאחוריה. אף שחלפו שנתיים ריצ‘רדס עדיין חווה את השפעתו הלא תיאמן של ה‘ציוץ‘ ההוא.
פעם זה היה פשוט. היה מסר, הייתה במה. לשון הרע יכול היה להיות מופץ בכרוז, באיגרת או בשלט שנתלה בעיירה. ככל שהטכנולוגיה מתפתחת, איסור לשון הרע מקבל משמעויות ורבדים נוספים.
"בעולם של המדיה המסורתית, אנשים הבינו את ההקשר של הפרסומים שלהם ואם זה בין חברים, בהרצאה, בציטוט לעיתון. הם יכלו לשלוט בדברים שהם מפרסמים". מסביר ד"ר יובל קרניאל, מומחה למשפט ותקשורת מהמרכז הבינתחומי הרצליה. "מדובר בבמה שיש בה מרכיב אדיר של אי־ודאות ושל כאוס, והעוצמה של הפרסומים יכולה לצאת משליטה. נוצר פער אדיר בין התבטאות ברשת חברתית שאנחנו לא מבינים עד הסוף את המשמעות שלה, לבין העוצמה שבה אותה התבטאות תתקבל. במקרה אחד היא יכולה להיות מופצת כאש בשדה קוצים, ובמקרה אחר לא. יכול להיות פרסום קשה וחריף שיתועד ויזכה לשני לייקים בלבד. היכולת שלנו לצפות מה יקרה היא מאד נמוכה.
"זהו מצב קלאסי שבו הטכנולוגיה מקדימה את הנורמות, לא רק את הנורמות המשפטיות אלא גם את הנורמות של נימוס ואתיקה", הוא אומר. "אנחנו עוד לא יודעים מה הכללים. פתאום יש לנו כלי רב עוצמה, כמו רובה, שיכול לגרום נזק לא מידתי. אפילו בטיסת השוקולד המפורסמת - התנהגות הנוסעים אולי הייתה לא ראויה, אך לא בטוח שהגיע להם עונש של ביזוי והשפלה כזו.
"בנוסף ישנו העניין של ריבוי הפלטפורמות", מוסיף קרניאל. "כשדיברנו בעבר על לשון הרע היו בעיקר פרסומים בכלי תקשורת, וזה היה דבר די מוגבל. זה נעשה על ידי מומחים ואנשי מקצוע, והיו גם מתווכים שסיננו את המידע. כיום אנחנו עובדים בלי מסננים ובלי אנשי מקצוע, וכל בן אדם הוא מדיה. הדבר הזה יוצר כמות אדירה של תכנים שאין לנו כלים איך לשפוט אותם".
"במערכת הבחירות האחרונה", הוא מזכיר, "נפתלי בנט הרצה באוניברסיטת תל־אביב ואמר בין היתר שלא ניתן להשאיר רכב במכתש הקטן כי יגנבו אותו. ישב בקהל עיתונאי, דרור פויר, שצייץ בטוויטר: 'בנט קרא לכל הערבים גנבים'. מה עשה בנט? הלך ותבע אותו על לשון הרע. הדבר המעניין הוא שדרור פויר הוא עיתונאי, איש מקצוע. את מה שהוא צייץ בטוויטר הוא כנראה לא היה מפרסם ב'גלובס', בטח לא בניסוח הזה. שם יש נוהל לדרך שבה כותבים דברים. אבל בטוויטר הוא מרשה לעצמו להתבטא באופן יותר חופשי. המקרה הזה מדגים את הדילמות העולות משינוי פלטפורמות במדיה. יש דברים שכותבים בטוויטר ודברים שכותבים בעיתון – והתפיסה של חופש הביטוי שונה בכל אחד מהם. אז מתי אנחנו אנשי מקצוע ומתי אנחנו אנשים פרטיים? האם מותר לנו לומר דברים בבמות מסוימות יותר מאשר באחרות? אין לזה היום תשובה בחוק".
קרניאל מציין כי ריבוי הפלטפורמות וקלות ההפצה של תכנים עלולים ליצור הצפה בבתי המשפט. "כבר היום אני יודע שיש עלייה מאד גדולה של תביעות לשון הרע. בתי המשפט לא יכולים להתמודד עם זה, לא מבחינה פרוצדורלית ולא מבחינת הנורמות שעדיין לא גובשו. אנחנו עדיין מתמודדים בכלים הישנים: לוקחים חוקי פרטיות וחוקי לשון הרע מלפני שלושים שנה ומחילים אותם על מציאות חדשה לחלוטין".
אז מה עושים?
"ברמה המשפטית, אני חושב שצריך נורמה יותר סובלנית כלפי התבטאויות ברשת. לא כל אמירה היא כזו שהתכוונה להיות פרסום. צריך להבין שהמדיה היא מיידית, אינטואיטיבית ורגשית, ולקחת את הדבר בפרופורציה ולאפשר חופש ביטוי רחב יותר בזירות הללו. בנוסף צריך למצוא מסגרות ליישוב מחלוקות בסכסוכים שהן לאו דווקא בתי משפט, מסגרות יותר מהירות כמו גישור למשל".
זוהי לא הפעם הראשונה ששאלות מוסריות ומשפטיות נידונות בהקשר הטכנולוגי, וככל הנראה הן עוד תמשכנה לעלות. אירועי השבוע האחרון בוודאי הדגימו את הבעיה במלוא עוצמתה, כפי שמגדיר זאת קרניאל: "הדבר המדהים במקרה של אריאל רוניס, הוא שפתאום הפרדיגמה התהפכה לנו על הראש: מה שנתפס בהתחלה כהעצמה של החלש, הפך לכלי נשק רב עוצמה כלפי הצד השני. האתגר הוא לשמר את הרשת ככלי לביקורת ציבורית וחברתית, מבלי להפוך אותה לבריונות ומשפט שדה של ההמון".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם