"הדרג המדיני ביקש הקלות וצמתים מסוכנים נפתחו"
מנהיגים מושחתים זוכים לחיבוק, קצינים בכירים מודאגים מכל נער יהודי שמקים אוהל ומתעלמים מאיומים חמורים, השב"כ משתיק התרעות שלא מתאימות לאג'נדה שלו, ומי שמתעקש להתריע עלול לגלות שקידומו מוקפא. מבט מבפנים על המנהל האזרחי
סגן־אלוף במיל' יעקב סבג זוכר היטב את היום שלמחרת חשיפתם של הסכמי אוסלו, בשלהי קיץ 1993. במשרדי המנהל האזרחי בעזה, שבהם שירת אז, הוא פגש את אחד העובדים הוותיקים במנהל, משת"פ יעיל מאוד שהביא הרבה מידע על חמאס וזכה לכינוי "מולקולה". האיש בכה. "מה יהיה עליי עתה?", שאל, "אני נותר מאחור, מזוהה עמכם, סופי קרוב". סבג התאמץ לשכך את דאגותיו. הבטיח שישראל לא תזנח אותו, אבל מולקולה לא השתכנע. "חכה ותראה איך כל ההסכמים הללו יופרו", המשיך להתייפח, "אתם לא יודעים עם מי יש לכם עסק".
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"ניסיתי להפגין אופטימיות", נזכר סבג. "שבתי ואמרתי לו שנעמוד מאחוריו, ואז מולקולה הנסער הכריז במפתיע שהוא דואג לעתיד מדינת ישראל, משום שאמו הייתה יהודייה שנישאה לערבי תושב יפו לפני קום המדינה, והגיעה עמו לרצועה. כלומר, הוא יהודי לפי ההלכה, אבל ילדיו מאשתו המוסלמית כבר אינם יהודים, ולכן לא יוכל לעזוב את הרצועה".
פחות משנה אחרי אותו מעמד התוודות, יצא צה"ל מעזה ומולקולה הוצא לגמלאות. "אין לי במה להאכיל את ילדיי", בכה שוב. הפעם לא הייתה לסבג אפשרות לנחם אותו. הסיוע היחיד שיכול להושיט לו היה השגת מימון עקיף לצורך טיפול חיוני במחלת הלב שבה לקה האיש בינתיים. כעבור זמן קצר הלשין מישהו לרשות הפלסטינית שמולקולה הסתייע בישראל, והוא זומן לחקירה קשה במודיעין המסכל. ימים אחדים לאחר מכן לקה בשבץ מוחי, ומת. "קיבלתי על עצמי לומר עליו קדיש במשך שנה שלמה, ואחר כך מדי שנה ביום פטירתו", מספר סבג.
21 שנים שירת סבג במנהל האזרחי בעזה וביו"ש. אביו, שנפל בקרבות ההתשה הראשונים בתעלת סואץ אחרי מלחמת ששת הימים, היה יליד תוניס, אך את הערבית רכש סבג בכוחות עצמו ביחידת המודיעין "חצב". במלאת שנה לאינתיפאדה הראשונה הועבר למנהל האזרחי, ונשאר בו עד אחרי שנות השיא של האינתיפאדה השנייה. רוב שנותיו שם שימש כיועץ לענייני ערבים, ובתפקידו האחרון כיהן כאחראי על המחקר בענף היועץ לענייני פלשתינים ביו"ש.
מאז שפשט את המדים הוא עסוק בתיעוד חוויותיו ותובנותיו מאותו שירות ממושך ומרתק בדרך כלל. כתב־היד של הספר המתוכנן הוא יומן תצפית ייחודי על יחסי ישראל והפלסטינים בין ימי טרום־אוסלו לימי פוסט־ערפאת. בכל תולדות המנהל האזרחי, אשר בא לעולם עוד בתקופת כהונתו של אריאל שרון כשר ביטחון בממשלת בגין השנייה, לא מוכר מסמך דומה - עצוב ונוקב, אבל כמובן סובייקטיבי.
שמונה שרי ביטחון התחלפו במהלך שירותו של סבג, מדיניות הממשלה בשטחים השתנתה בתנועת זיגזג לתפארת, ורק הוא נשאר בַּמקום פחות או יותר, קרוב מאוד גם לפלסטינים וגם למקבלי ההחלטות בצד הישראלי. "בתקופת שירותי הארוכה במנהל לא נמניתי בעצמי עם דרג מקבלי ההחלטות, אלא רק עם הדרג שעקב אחר מימוש ההחלטות בשטח ואחר השפעתן על הצד הפלסטיני", הוא אומר.
"כחלק ממערך היועצים לענייני ערבים, תפקידי היה לעקוב אחר הלכי הרוח וההתפתחויות הפוליטיות והחברתיות בחברה הפלסטינית, ולסייע בהתוויית המדיניות הישראלית כלפיה. ניסיתי לייעץ, להזהיר מפני מהלכים שגויים, אך לרוב לא היה משקל לעצות אלה, אף שהן ניתנו מתוך ההיכרות האינטימית ביותר האפשרית עם הצד הפלסטיני. כל הממונים על המערך חשו עצמם מומחים גדולים לנושא, לעתים בזכות מאמרי מערכת וכתבות שהם קראו בעיתונים, ולעתים משום שחלקם ידעו ערבית מדוברת או ספרותית ברמה כזו או אחרת. המחשבה שמישהו יכול להשיא להם עצות נראתה בעיניהם מגוחכת.
"בחלוף הזמן למדתי שהמחלקה שהייתה אמורה להתריע שהאינתיפאדה הראשונה עומדת לפרוץ, לא הצליחה לגלות שיש אינתיפאדה גם אחרי שזו כבר פרצה. כשבוע לאחר ההתלקחות, הערכת המצב השבועית במנהל נפתחה בדיווח על חזרתו 'ההיסטורית' של עורך הדין פאיז אבו־רחמה מכינוס האינטרנציונל הסוציאליסטי אי שם. הפרות הסדר הגדולות נכללו רק בסעיף טוב באמצע".
הממשל הישראלי, אומר סבג, פעל בעיוורון. "בשנים שלפני האינתיפאדה ההיא השב"כ התמקד כמעט אך ורק בחיפוש מחבלים חמושים. העיסוק במה שכונה 'חת"'מ' (חתרנות מדינית) עניין אותם כקליפת השום. גם כשהיה להם מידע בנושא, הם סירבו לחלוק אותו עם המנהל האזרחי, כי אנשי המנהל נחשדו כמקור אפשרי לדליפת מידע לערבים. מצד שני, במנהל האזרחי הכירו את המוכתרים ואת הנכבדים המסורתיים בלבד, ופעלו רק כנגד מי שאיים על האינטרסים של אלה. כיוון שהאחים המוסלמים, לדוגמה, הקפידו בהתחלה לשמור על כבודם של אותם נכבדים, ואף הגנו עליהם מפני אנשי פתח' שקראו תיגר על מעמדם, לממשל לא היה עניין לפעול נגד 'האחים', והם הלכו ופרחו.
"זכור לי כיצד בסיום כהונתו כאלוף פיקוד הדרום, השתבח מתן וילנאי בהצלחת הפיקוד שבראשותו לנווט את שר הביטחון משה ארנס לנהל מדיניות הפוכה מהמצופה מאיש ימין. הוא ציין כי השר, שהגיע עם העמדה הכי לוחמנית, ניהל את המדיניות הכי מקלה. בין השאר אישר ארנס לפתוח מחדש את המכללה האסלאמית בעזה, שהפכה עד מהרה לקן צרעות חמאסי. בכך הוא העדיף את המלצות צה"ל על פני התרעות קציני המנהל - העדפה שתרמה לחיזוק מעמדו של חמאס ברצועה.
"ארנס גם התיר לווילנאי, לפי בקשתו, לנהל מדיניות של 'מינימום חיכוך' עם האוכלוסייה המקומית. במסגרת המדיניות הזו צמצם אלוף הפיקוד ככל הניתן את הנוכחות הצבאית הישראלית בשכונות ובמחנות הפליטים, מה שנתן לפעילי הארגונים מרחב מחיה חסר תקדים. מנקודת מבטו של וילנאי, היתרון העיקרי של המהלך היה צמצום ניכר של מספר הנפגעים מידי כוחותינו בקרב הפלסטינים. נכון הוא שמספר זה הצטמצם, אך מנגד גדל מאוד מספר מקרי הרצח של חשודים בשיתוף פעולה עם ישראל, לאחר שבארגונים חשו שיש להם חופש פעולה מלא במרחב של מחנות הפליטים".
סבג מודה כי גם הוא עצמו לא זיהה בהתחלה את איום פיגועי ההתאבדות מתוצרת חמאס. "בסתיו 1993 הופץ ברחבי עזה כרוז מוזר: 'הזמנה לגן עדן'. מולקולה, שהביא לנו את הכרוז, נראה נסער. 'אתה מבין מה זה?', הוא שאל רטורית, 'זהו ניסיון לאתר אנשים שיבצעו פיגועי התאבדות'. אני לא ייחסתי חשיבות רבה לכרוז. הוא נראה לי במידה רבה כמו אותם מאמרים של רבנים יהודים, להבדיל, שקוראים לאנשים לחזור בתשובה כדי לזכות בעולם הבא. ככה זה כשאתה גדל בתוך עולם מושגים שונה מזה של החברה שאותה אתה מנסה לנתח. באותם ימים פיגועי התאבדות היו נחלת חיזבאללה בלבנון בלבד, והם נקשרו בעיקר עם העדה השיעית".
ארגון חמאס, יבואן פיגועי ההתאבדות מלבנון ארצה, צמח לנגד עיניו. "בתחילת דרכו של הארגון התמקדו אנשיו בפעילות בלתי אלימה, מה שמכונה 'דעוה' - הטפה ועשיית נפשות לדרך. זה כלל לא רק דרשות והסברה, אלא גם חלוקת מזון לנזקקים, הפעלת גני ילדים, שיעורי קוראן לילדים במסגדים, הפעלת מרפאות ואפילו פתיחת בית אבות קטן. בשלהי התקופה הם גם הקימו אגודה לאימוץ ילדים אסופים. וכך, עשרות ילדים שאיש לא דאג לגורלם הוכשרו בידי האגודה להיות מתאבדי העתיד. גם את בני המשת"פים שנרצחו הם אימצו לחיקם, והפכו אותם למכשיר להשגת יעדים פוליטיים.
"לקח לנו לא מעט זמן להבין את המשמעות של כל זה, וגם לאחר שהבנו, היקף הפעילות מול מוסדות ה'דעוה' לא חרג מביצוע סריקות והחרמת מסמכים לצורך איסוף מידע. בשיחה שקיימנו עם אחמד, שומר סף בבניין אבו־ח'דרה בעזה, קיבלנו מושג קטן על עוצמת ההשפעה של מערך הדעוה. הוא סיפר לנו על חבילות הבשר שמקבלות המשפחות העניות של עזה בחגים, ואמר: 'אנשי אש"ף רק לוקחים מאיתנו, לא אכפת להם ממצבנו, הם דואגים תמיד לעצמם. פתאום אנשי חמאס מחלקים לנו בשר. הם לא שואלים אותך למי אתה שייך, ורק מציעים לך לקחת. הילדים שלנו יזכרו את מנת הבשר הזו עוד זמן רב, וכמובן יזכרו לטובה את חמאס'".
בשנותיו הראשונות ברצועה השתדל סבג לסייע כמיטב יכולתו לבניית הנהגה פלסטינית מקומית שתהיה חלופה לאש"ף, תוך מימוש המדיניות שאימצה ממשלת האחדות בראשות יצחק שמיר. אגב, זה גם היה הרעיון המקורי שבייסוד המנהל האזרחי על ידי אריאל שרון כבר ב־1983: לתת ל"ערבים הטובים" לנהל את יו"ש ועזה.
"לאט־לאט יצרתי קשרים אישיים עם אלפים מתושבי הרצועה, כולל פעילי פתח', חמאס, ג'יהאד איסלאמי ועוד ארגונים קטנים, תנועות דתיות וכולי", מספר סבג. "הפכתי לבר־סמכא בכל הנוגע לקשרים עם העיתונאים המקומיים, האליטות האינטלקטואליות, אנשי האקדמיה, אמנים וסופרים, וכמובן השארתי דלת פתוחה גם לאזרחים מן השורה. הם הכירו אותי בכינוי 'אבו־יוסף'. אבל כל המאמצים הללו נתקלו בחוסר אמון מוחלט ובגרירת רגליים מצד מרבית הקצונה הבכירה, במנהל האזרחי ובצה"ל. גם שירות הביטחון הכללי שם רגליים למהלכים אלה. אמנם התהליך צבר תאוצה מסוימת לאחר מלחמת מפרץ הראשונה, אבל קרס באחת בעקבות הסכמי אוסלו, שנרקמו מאחורי גבו של המנהל. בהמשך טענו באוזניי בכירים בפת"ח כי רק שבועות בודדים הפרידו בין אוסלו לבין מהלך של הכרזה על הנהגה מקומית שתתבע את חלקה ומעמדה בצמרת הפלסטינית".
לא רק הסייענים הפלסטינים חוו שבר כבד בתקופת אוסלו; כך גם אירע לעובדי המנהל האזרחי. "מאות עובדים עברו מבניין הממשל בתוך עזה למשרדים החדשים במחסום ארז. אנשים שבעבר קמו בבוקר בידיעה שיש להם משימה לבצע, גילו פתאום שהם מיותרים. הם חששו מפיטורין, ומצב הרוח היה קודר. כמעט כל יום היו עימותים קולניים ואפילו תגרות ידיים בין העובדים האזרחיים במתקן לבין חלק מהקצינים, שגם להם לא היה לגמרי ברור מה יעשו בהמשך הבוקר.
"הזמן חלף והמערכת החלה להתייצב. חלק מהאנשים המיותרים מצא לעצמו תעסוקה במשרדי הממשלה השונים. אחרים פרשו מרצון. נותרו כיסים קטנים של אבטלה סמויה, אך היקף התופעה הלך והצטמצם. מדי שנה נדרש מתקן הקישור (המת"ק) להמשיך ולקצץ בכוח האדם עוד יותר. מנגד, החלו נבנות אימפריות חדשות: ענף המעברים, מדור התיאום האזרחי שטיפל בהיתרי המעבר, ומעל כולם מדור המשק והבינוי, שהיה אחראי לבניית המת"ק בסטנדרטים המפוארים ביותר, לתחזוקת המבנים ולנקיונם.
"במתקן נבנו אולמות דיונים וחדרי אירוח מפוארים שהפכו למשרדים ולמגורי הקצינים. אני עצמי זכיתי למשרד בגודל של מגרש כדורסל קטן, ואילו חדר הדיונים של המת"ק נראה כאילו נועד לארח ישיבות ממשלה, בזכות כורסאות מרופדות בעור צבי שנקנו בעבורו. בין השאר התקיימו שם המפגשים בין יאסר ערפאת לבין רבין, פרס, נתניהו וברק. המפגשים האלו היו מתוקשרים מאוד, אך משמעותם הממשית היתה שולית".
סבג מצא עצמו משמש כמתורגמן במסיבות העיתונאים שהתקיימו בתום מפגשי הצמרת. "מאחר ששליטתי בערבית הייתה טובה משל רוב עמיתיי במתקני הייעוץ והקישור, נחשבתי לפתע לאדם חיוני במערכת. לי היה ברור שאירועים אלו שימשו לצורכי תעמולה בלבד. אמנם לא הייתי נוכח בפגישות עצמן, אך לא יכולתי שלא להבחין בתיעוב ובחוסר האמון שחשו רבין וחלק מאנשי לשכתו כלפי ערפאת. כשיו"ר הרשות היה מגיע למפגשים, נהג איתן הבר להכריז בקול 'הנבלה הגיע', וכולם מיהרו לגחך.
"את האכזבה הישראלית מערפאת אי אפשר היה להסתיר באותה תקופה. ערפאת עשה כל שבכוחו כדי להוכיח שלא ניתן להאמין לו. ברור לי שהוא לא התכוון לכבד שום הסכם שעליו חתם. לדעתי הוא ראה בכל הסכם רק מקפצה לשלב הבא, אבל תמיד חיפש את המקפצה הגבוהה ביותר האפשרית. אם היה חש שישראל הגיעה לקצה גבול הוויתורים, ייתכן שהיה לוקח את מה שמוצע לו, וגם זה רק כדי להפר את הסיכום אחר כך. לדעתי, אפילו בוועידת קמפ־דיוויד 2000 הוא לא השתכנע שישראל הגיעה לקצה הזה, והאמין שאם ייצא לעוד סבב אלימות, יוכל להביא אותה לשם".
בהתחלה דווקא הייתה אופטימיות גדולה. המנהל האזרחי וצה"ל נסחפו עם התקוות שלובו בידי הדרג המדיני. "ימים אחדים לאחר הבחירות למועצה המחוקקת הפלטינית", נזכר סבג, "זימן האלוף אורן שחור, שהחליף את דני רוטשילד בתפקיד מתאם הפעולות בשטחים, דיון סיכום בלשכתו. לא נכחתי בכינוס זה, אך הקצין הממונה עליי, יוחנן צורף - אדם שהערכתי מאוד - אסף את כולנו בתום הדיון וסיפר כי אמר בו שהרשות נוחלת הצלחות: היא השתלטה על האזור, נטרלה את חמאס וקיימה את הבחירות, כאשר כמעט כל התושבים נטלו בהן חלק. ובכלל, אמר צורף, תראו את מה שקורה בכלכלה בעזה, את כל דירות הפאר, את המגדלים, את התנופה הכללית. צריך להודות, הוא אמר, שהסכמי אוסלו הופכים בהדרגה את רצועת עזה לסיפור הצלחה, והוסיף שחבל שבתל־אביב לא כל כך מבינים את זה.
"התווכחתי איתו: 'יוחנן, כנראה אתה לא מבין מה קורה פה. לידנו צומחת ישות טרור מושחתת, שראשיה עושקים את האוכלוסייה ומתפרנסים מהפצת שנאה כלפינו. המגדלים ובתי הפאר נבנים בעיקר לטובת השכבה החדשה של השלטון - מושחתי תוניס והמחבלים לשעבר. מדובר במשטר המתבסס על עושק ודיכוי, וקריסתו קרובה מכפי שאתה צופה'. תגובתו של צורף הייתה: 'ימים יגידו'. שבועיים לאחר מכן זעזע גל פיגועי התאבדות את המדינה, סגר כללי הוטל על הרצועה, וכל השגשוג הכלכלי קרס ברגע. עשרות מגדלי דירות נותרו מיותמים".
אחד מאנשי הרש"פ המוערכים ביותר על ידי הישראלים היה מוחמד דחלאן, מי שנערך כעת לרשת את אבו־מאזן, לאחר שנות גלות מאונס במפרץ הפרסי. "דחלאן נחשב לגדול מגִני ישראל ברשות", מגחך סבג, ומשחזר את השיטה: "הוא נהג לדווח לשב"כ על מחבלים בפוטנציה, שמתכננים פיגועים בישראל. מיד אחרי כל דיווח כזה היה נפתח כאן מרדף, הוטלו סגרים ומגבלות שונות, ואלה העשירו את דחלאן ואנשיו מתוקף שליטתם במעברים ויכולתם לטפל בפניות חריגות. לאחר מכן היה דחלאן מדווח לשב"כ על תפיסת המבוקש, ומספק דו"חות חקירה פיקטיביים על תוכניות המחבלים כביכול. לכן כולם כאן רצו ביקרו, ובמידת הצורך תבעו את עלבונו. פעם עוכב רכבו של דחלאן, משום שאחד מהנלווים אליו היה מוגדר כמבוקש שב"כ. אלוף פיקוד הדרום בכבודו ובעצמו הוזעק בדחיפות ומיהר להכריז בפני הקצין האחראי ובפני דחלאן: 'גם אם מוחמד דף נוסע איתו, אתה קודם מעביר אותו ואחר כך מדווח'.
"ניסיתי להזהיר מההישענות המוגזמת על דחלאן ואנשיו. דיווחתי בהתמדה על תרגילי ההטעיה שהוא מבצע. לא ניזונתי משמועות: רבים מיריביו של דחלאן, הן בפתח' והן במנגנונים, סיפרו לי על התרגילים הללו שמטרתם להציג אותו בפני צה"ל ושב"כ כנאמן לצד הישראלי, ומנגד, כלאומן פלסטיני בפני עמיתיו לפתח' וחמאס.
כשאנשיו החזיקו פעם את בכירי חמאס מוחמד דף ועדנאן אל־רול במעצר־כביכול, דחלאן הסביר לאנשי חמאס ופתח' כי השניים אינם עצורים, אלא הם בגדר 'טעוני הגנה' הזוכים לביקורים קבועים של בני משפחותיהם ונהנים מתנאים מיוחדים. הדברים אף התפרסמו באופן גלוי בריאיונות לתקשורת. הבעיה הייתה שאצלנו לא רצו להקשיב למילים שאומרים המנהיגים הפלסטינים לבני עמם".
צמרת מערכת הביטחון לא רק שלא שעתה להתרעות הסמויות והגלויות, היא אפילו זעמה עליהן. הבכירים הישראלים התקשו לעכל את מי שמציג עמדות הסותרות את הקונצנזוס, ומחבלות בתחושה ש"יש על מי לסמוך בצד הפלסויני". סבג זוכר מקרה מובהק כזה מקיץ 1996, זמן קצר אחרי עליית נתניהו לשלטון, ימים לא רבים לפני התלקחות מהומות מנהרת הכותל.
"בתקשורת הפלסטינית החלו להופיע מסרים ברורים של איום בחידוש האינתיפאדה. גורמים נוספים שעמם עמדתי בקשר אישרו כי ערפאת אכן הנחה את אנשיו להיערך להסלמה קצרת טווח, שתכליתה להביא לחידוש המשא ומתן מול ישראל בתנאים פוליטיים משופרים מבחינתו. אני ומפקדי דאז, רב־סרן שלומי הדר, העברנו התרעה חד־משמעית על כוונת ערפאת ליזום גל אלימות. המידע הופץ במסמך מיוחד: 'זרקור - הפלסטינים נערכים לסבב אלימות חדש מול ישראל'. ואז קרה דבר מדהים: השב"כ פרסם מסמך נגדי המורה להתעלם מהדו"ח שלנו. המסמך הזה לא נשלח אלינו, אלא רק לכל המכותבים של הדו"ח. ראש המת"ק באותה תקופה, דב צדקה (פופי), לא העז להראות לנו אותו, ולמדנו על קיומו רק מגורמי מודיעין בפיקוד דרום.
"זמן קצר לפני אותה התרחשות סיים סא"ל יוחנן צורף את תפקידו כראש המדור. המועמד היחיד להחליפו היה רס"ן שלומי הדר, איש חיל הים לשעבר, ששימש כסגנו. ברור היה שעם התפקיד צפוי שלומי לקבל גם את תקן הסא"ל. איש לא חלק על מקצועיותו, ואיש גם לא התמודד מולו על התפקיד. כל שנותר היה הליך רשמי של אישור המועמדות בידי האלוף אורן שחור, מתאם הפעולות בשטחים.
"שחור זימן את שלומי לריאיון שאמור היה להוות פתיח לאישור מינויו ולקידומו בדרגה. בהתייעצות מוקדמת ביני לבין שלומי הצעתי לו להתמקד ב'זרקור' שכתבנו, ולהבהיר לאלוף את חומרת המצב, וכך היה. שלומי הסביר לשחור את מאפייני התנהלותו של ערפאת, ואת המידע שברשותנו על אודות תוכניותיו להתסיס את השטח. יום לאחר מכן קיבל שלומי טלפון דחוף מרינה, קצינת כוח האדם של תיאום הפעולות בשטחים. רינה, תימנייה טובת לב, הייתה חלק מ'ברית התימנים' שיצר סביבו שלומי, בן ליוצאי תימן. 'מה עשית?', היא באה אליו בטענות, 'המתאם התרשם בצורה כל כך גרועה מדבריך, שהוא הודיע שאתה אצלו לא תהיה סגן־אלוף. עכשיו הוא חושב להוריד את התקן של התפקיד הזה לרס"ן, ולהעביר אותו לאגף המבצעים'.
"שלומי נדהם: 'בסך הכול הבהרתי לו מה המידע שברשותנו. אם מישהו חושב שהמידע שלנו לא אמין, שינסה להתווכח. המידע הזה מוצלב מכל כיוון אפשרי'. מוצלב או לא מוצלב, שלומי סיים את שירותו הצבאי כרס"ן, ומוקדם בהרבה מכפי שתכנן. את דרגת הסא"ל קיבל רק במילואים".
אלוף במיל' אורן שחור מסר בתגובה: "לתפקידי כמתאם הפעולות בשטחים התמניתי בפברואר 1995, לפני כעשרים שנה. לצערי הרב איני זוכר את הפרטים המוזכרים, ולכן אינני יכול לתרום לנאמר".
בינתיים, בתקשורת הישראלית הלך וגבר הלחץ על נתניהו לפתוח בהידברות ישירה עם ערפאת. "מחוגי השב"כ יצאו הדלפות בדבר שיתוף הפעולה הביטחוני עם הפלסטינים וחיוניותו לשלום אזרחי ישראל", אומר סבג. "מדליפי המידע התעלמו לחלוטין ממה שנעשה בשטח והתמקדו במסרים שקיבלו מהמקבילים הפלשתינים. בעיניי היה כאן ניסיון לאכוף על שלטון נבחר, בעל דרך פוליטית מסוימת, להתיישר לפי הדרך שהתווה השלטון הקודם, תוך התעלמות מוחלטת מהמציאות.
"דוגמה בולטת נוספת לכך הייתה ערב הבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית, בינואר 2006. במפגש מודיעיני שהתקיים בנוכחות גורמי שב"כ ואגף המודיעין, התרעתי כי חמאס צפוי לזכות בבחירות. נציג השב"כ מיהר לבטל את הדברים באמירה המרגיעה: 'חמאס לא מתכוון לנצח בבחירות. זו לא הערכה, זהו מודיעין'. תגובתי הייתה שקשה לי להתמודד עם מודיעין שאיני מכיר, אבל אני מציע לבדוק אותו בשנית".
מספר פרשיות שוחד שנחשפו במרוצת השנים יצרו רושם שהמנהל האזרחי אפוף שחיתות. סבג טוען שזה רושם מוטעה. "מערכת תיאום הפעולות בשטחים התנהלה ומתנהלת בניקיון כפיים יחסי", הוא אומר, אך מתאר הסתאבות גדולה במעגל השני והשלישי של קו התפר בין ישראל לרשות הפלסטינית.
סוגיית אספקת המלט והדלק מישראל לרש"פ מדגימה את ההסתאבות הזו, שכנראה הולכת ונמשכת עם עצם ימינו: "מיד לאחר שהושלם ניסוח הסכמי פריז, שהגדירו את מערכת היחסים הכלכלית בין ישראל לפלסטינים, פתח מוחמד רשיד, יועצו הכלכלי של ערפאת ומקורבו של בכיר השב"כ לשעבר יוסי גינוסר, במגעים עם שורה של גורמי כלכלה בישראל, ובראשם עם אנשי חברת המלט 'נשר' ומנהלי חברות הדלק. עוד לפני כינון הרשות הסכימה נשר לחתום על הסכם ולפיו תמכור לשטחי הפלסטינים מלט באיכות מעט ירודה בהשוואה לזו המשווקת בישראל, במחיר זול כמעט בשליש.
"המלט נמכר בשקים שעליהם נכתב שמדובר בייצור מיוחד עבור הרשות. הרשות התחייבה למכור אותו במחיר שיהיה זול רק במעט ממחיר המלט בישראל, כאשר הפער נועד לקופה שלה. מדובר ברווח של עשרות דולרים לכל טון מלט, ובמאות אלפי טונות בשנה, וניתן לחשב כמה כסף הניבה העסקה הזו לקופתו של רשיד עצמו, שנהג לגבות פער תיווך אישי. רק ב־2012 נפתחה נגדו חקירה.
"איפה היינו אנחנו כשכל החגיגה הזו התרחשה? ובכן, אנחנו היינו בדיוק שם. ראינו הכול, ידענו הכול, וחלק מאיתנו גם היה שותף. המדיניות שלנו כוונה כולה כדי להעשיר את אותה שכבה דקה של מתעשרים חדשים. עשינו הכול כדי לעזור להם. מול קבוצת האנשים הללו תיאמנו מדיניות של העברת סחורות, כאשר הם תיעדפו את מקורביהם. אנשי אותה קבוצה, ובמיוחד רשיד ודחלאן, זכו כמעט לבלעדיות בפעילות מולנו. אנשי הביטחון המסכל בראשותו של דחלאן ניהלו את מעבר קרני וקבעו מי יכניס את סחורתו בעדיפות, ומי יצטרך להמתין עד שרוב הסחורה תתקלקל ותלך לעזאזל".
ההטבות שמהן נהנו בכירי המנגונים הפלסטיניים לא היו כספיות בלבד, אומר סבג. "הם זכו למכסות בלתי מוגבלות של היתרי יציאה לישראל, שאותם חילקו למקורביהם, ואנחנו ידענו ולא התערבנו. עד ספטמבר 2000 הייתי מן התמהונים הבודדים שצעקו שכדי לעשות שלום עם דחלאן ורשיד, אנחנו הופכים את מיליון תושבי רצועת עזה לקורבנות עושק ששונאים כל דבר המריח מישראל. אבל בצמרת שלנו העדיפו להתעלם, בעיקר מכיוון שהעבודה מול דחלאן נתפסה כנוחה. הוא דיבר בשפתנו ושלט בשטח ללא עוררין. אפשר היה לקבל ממנו הזמנה לביקור בעזה, כולל ארוחת שחיתות ב'אלואחה', כפר נופש פלסטיני בצפון הרצועה שנועד להפוך לקזינו. ההתנהלות האומללה שלנו בחיזוק מושחתי הרשות לא הייתה אלא פרק נוסף במצעד האיוולת של אלו שגרסו 'אנחנו פה, הם שם, ושיבלע אותם הים'".
בשנת 2000 עבר סבג מעזה לקריה בתל־אביב, למשרדי מתאם הפעולות בשטחים. המעבר היה קשור לפרשה שעיכבה את קידומו: הוא הואשם בהנפקת היתרי יציאה לפלסטינים אחדים תמורת מידע חיוני שהעבירו למדור שלו. מפקדיו טענו אז שלא הייתה לו סמכות להפעיל סוכנים. סבג אומר שהם צדקו, אך זה היה נוהג מקובל בסביבת העבודה שלו, ודווקא הוא נלכד ברשת. תחילה נחקר בחומרה בידי מצ"ח, אבל בסוף הסתיים העניין בהעמדה לדין אצל מתאם הפעולות ובהעברה לקריה.
בסוף 2002 נדד משם למפקדת התיאום והקישור בבית־אל. האינתיפאדה השנייה היתה אז בעיצומה. "בשנת 2003, כאשר מערך המונופולים קרס ברובו, התבקשתי לסייע לבנו של אחד מראשי רשות הדלק הפלשתינית לצאת לחו"ל דרך נתב"ג. לאחר שמילאתי את חובתי הגיע אליי הנער, יחד עם אחד מאנשי הביטחון המסכל הפלשתיני המלווים את פעילות מערך הדלק. התפתחה בינינו שיחה, ואותו איש ביטחון סיפר שהעמלה הגדולה שלוקחת רשות הדלק הפלסטינית, יצרה מציאות שבה משתלם מאוד להבריח דלק מישראל לשטחי הרשות. חברת 'דור אלון', שמספקת להם דלק, היא חברה יקרה יחסית, אבל מאחר שהרשות כבולה להסכם איתה, ספקים אחרים מזרימים את הדלק שלהם באמצעות מבריחים, ובמחיר זול יחסית.
"הרשות הפסידה הון עתק בגלל ההברחות, ולא הצליחה למגר את התופעה. כמעט מדי יום, כך גילה לנו אותו אדם מהביטחון המסכל, נעצרים נהגים ערבים־ישראלים המבריחים את הדלק לאזור, הדלק מוחרם והם משוחררים. 'יותר מזה איננו מעזים לעשות', הוא אמר, 'מכיוון שאנחנו לא רוצים להתעסק עם חברות הדלק. המנהלים של כולם הם בכירי שב"כ לשעבר, ומי שיתעסק איתם רק יסתבך'. ואז הוא הוסיף: 'יש אדם אחד שאיתו אנחנו מתכוונים לגמור חשבון. מיכה אסלן קוראים לו. הוא המבריח הראשי של הדלקים באמצעות כל אותם נהגים. ברור לנו שהוא אינו פועל לבד: מאחוריו עומד שר ישראלי בכיר מאוד, שמפעיל ומגבה אותו. בשר הבכיר אנחנו לא יכולים לגעת, אבל אסלן לא יתחמק. הוא ישלם את המחיר'.
"אני לא יודע האם הביטחון המסכל מימש את האיום או לא, אבל כמה חודשים לאחר מכן אסלן נורה על ידי אופנוען אלמוני באזור אילת. רוצחיו לא נתפסו עד היום".
שר האוצר הפלסטיני סלאם פיאד, כך מספר סבג, החליט בשלב מסוים לעשות סדר בכל תחום הדלק בשטחי הרשות. "בין השאר הוא הורה להוריד באופן דרסטי את מחירי הסולר, כדי שההברחה מישראל לא תהיה כדאית. הוא אף יצר מצב שבו כדאי היה לרכוש דלק מבתי הזיקוק בישראל, בשם גורמים פלסטיניים, ולמכור אותו אחר כך בישראל - מכיוון שמס הקנייה על הדלקים בשטחי הרשות היה נמוך בהרבה. התוצאה הייתה שמאות אלפי טונות של דלק, שנרכשו כביכול בשם הרשות, הופנו חזרה לשטח ישראל. את מסי הקנייה בעבור הדלק הזה, ובמיוחד הסולר, הרוויחה הרשות במקום האוצר הישראלי.
"מתוקף תפקידי כיועץ לענייני פלסטינים ברמאללה, התרעתי שוב ושוב על הנושא. באחד הימים ביקר במפקדת התיאום והקישור תת־אלוף אילן פז (פיצי), שכיהן כראש המנהל האזרחי. הנוהל של ביקורים כאלה היה קבוע: סיור קצר בחלון קבלת הקהל, ואחר כך סקירות קצינים, ובראשן סקירת היועץ לענייני פלסטינים. גם הפעם העליתי את סוגיית הדלק ואת השלכותיה. פז התעלם לחלוטין מהדברים. בסיכום הביקור הוא התייחס רק לסוגיה אחת שהטרידה אותו במיוחד לכל אורך כהונתו: המאחזים הלא־מורשים בגזרה, ובעיקר בניית בתי הקבע בעמונה. פז אמר שמדובר באדמה פלסטינית פרטית גזולה, ושמחובתנו למנוע את השלמת הבנייה. 'זהו כישלון חמור ביותר שלכם', הוא הרים את קולו".
סבג, היום בן 52 ואב לשבעה, נולד וגדל בנגב, אך בזמן התקרית עם פז כבר היה אחרי מעבר דירה לעפרה שליד עמונה. מתנחל. "לא העזתי להשיב לו", הוא נזכר, "בין השאר מפני שכתושב עפרה ידעתי שמדובר בהרמה להנחתה, ובן רגע תעלה סוגיית נאמנותי לארגון שבו אני משרת כבר שנים. אבל בלבי חשבתי על סדר העדיפויות המעוות: אני מציג בפניך סוגיה של סיכון ביטחוני ונזק של מאות מיליונים לכלכלת ישראל, ואותך מטרידה רק העובדה שטלי יהב - המורה של בני, אם לחמישה ילדים - מבקשת לעבור מהקרוואן הצפוף והקר שלה בעמונה למבנה קבע לא מפואר במיוחד" (תגובת אילן פז: "אני לא זוכר שום אירוע כזה, ואין לי שום כוונה להגיב").
גם עם קצין בכיר אחר, נועם תיבון, היתה לקצין המִנהל סבג היתקלות על רקע אידיאולוגי. "כשתיבון כיהן כמפקד אוגדת יו"ש, התקיים יום אחד בלשכתו דיון על תוכנית שהתפרסמה בלוחות מודעות ביישובים - להקים כמה מאחזים במהלך חופשת החנוכה. 'צריך לסכל זאת בכל תוקף', הכריז תיבון. על אף שנושא הטיפול בהתיישבות לא היה בתחום המנדט שלי, לא יכולתי להתאפק. אמרתי 'מה אכפת לך אם כמה ילדים עושים לעצמם 'מחנה' בחנוכה. חכה שהחג ייגמר ותפזר את כל מה שיש שם, בלי עימותים מיותרים'.
"'מאיפה אתה בארץ?' הגיב תיבון, ועיניו התרכזו בכיפה שלי. 'מעפרה', השבתי. 'עכשיו הכול ברור', הוא אמר. הייתי בהלם. בסך הכול ניסיתי להציע לו דרך להימנעות מעימות מיותר, והוא מנסה לייחס לי מניעים זרים בגלל הכיפה שעל ראשי ומקום מגוריי" (פנייתנו לנועם תיבון בבקשת תגובה לא נענתה).
בלי קשר לתיבון טוען סבג ש"עמדות שמאליות היו לא אחת מסווה לאינטרסים אישיים צרים. לפחות שלושה מבכירי המנהל האזרחי לשעבר הצטרפו לאחר שחרורם לקרן כלכלית המעודדת שיתוף פעולה ישראלי־פלסטיני בחסות האיחוד האירופי. זו קרן שמשלמת משכורות נכבדות במיוחד לאנשיה. מעמדם הבכיר במִנהל פתח להם לא מעט שערים בכובע האזרחי. לזכותם ייאמר שהם לא הסתירו את עמדותיהם הפוליטיות עוד כשכיהנו בתפקידיהם. נכון שלא מדובר בשחיתות וגם לא בעברה על החוק, אך לדעתי מבחינה ציבורית יש בכך טעם לפגם.
"אגב, דווקא אלוף פיקוד המרכז גדי שמני, שרבים האשימו אותו ברדיפת ההתיישבות, הפגין יחס אמפתי והדריך את הקצונה הבכירה לפעול לשיקום הקשר עם ראשי המתיישבים - משימה לא פשוטה לאור הפער התרבותי בין שתי הקבוצות. לאחר אחד העימותים בשטח הוא הדגיש בפנינו שיום של עימות עם יהודים אינו יכול להיות יום שמח".
סבג נזכר גם בדיון של "פורום ארבע הרגליים" בראשותו של תת־אלוף (היום אלוף) יאיר גולן, מפקד אוגדת איו"ש. "מלבדי, כנציג המנהל האזרחי, השתתפו גם קצין המודיעין של האוגדה, וכן בכיר בשב"כ וקצין המודיעין של מחוז ש"י במשטרת ישראל. זה היה אחד הדיונים היותר הזויים שבהם השתתפתי. נציג המשטרה סיפר על כרוז של תנועה חדשה הפועלת במאחזים - תנועת 'קוממיות', אשר מטרתה להיאבק בכוח נגד הפינויים. הוא סיפר שבראש התנועה עומד הרב שפירא מיצהר, וכמובן התבלבל: בראש תנועת קוממיות לא עמד הרב (יצחק) שפירא מיצהר אלא הרב (אברהם אלקנה) שפירא, הרב הראשי לישראל לשעבר. כשהוא אמר 'יש לי אפילו כרוז של התנועה' והציג דף פרשת שבוע שמופץ בכל בתי הכנסת, תפסתי את הבטן כדי לא לצחוק".
לסבג אין כל סלחנות כלפי פעולות "תג מחיר". "כקצין מנהל אזרחי ידעתי שמתן יחס הוגן לאוכלוסייה הפלשתינית הוא מפתח להישארותנו בשטח, ונאבקתי בהתמדה כדי לאפשר לפלסטינים לעבד את אדמותיהם הסמוכות ליישובים ולמנוע כל פגיעה בהם שלא לצורך. אבל כשהחלה להתפתח בשטח מדיניות של פגיעה בפלסטינים מצד צעירים יהודים, שמתי לב שחלק מהקצינים הבכירים דווקא מרוצים מכך: המעשים הלא־חוקיים האלה אפשרו לאותם קצינים להמשיך במסעות ההרס במאחזים, ואלה רק ליבו את תחושות התסכול ובעקבותיהן את הפגיעות בפלסטינים, וחוזר חלילה.
"אגב, פעמים רבות נתקלתי במנהל ובצה"ל בגישה של נכונות לוויתורים ישראליים מפליגים מחד גיסא, ויחס לא הוגן ולא מוסרי כלפי הפלסטינים מאידך גיסא. זכור לי כיצד במהלך סיור בשטח הביע אחד הקצינים את דעתו כי אין מקום לשום יישוב יהודי באזור, וכי בסופו של דבר לא יהיה מנוס מנסיגה לגבולות 67', ממש כפי שאירע בסיני. אבל דווקא אותו קצין שוחר ויתורים נודע בהתנהגות שרירותית, לעתים ללא כל טעם, כלפי האוכלוסייה הפלסטינית. במחסומים שחייליו איישו, הפלסטינים סבלו מהיחס הכי פחות אנושי".
האינתיפאדה השנייה, שהטביעה בדם את אזורי יש"ע וגם את ערי ישראל, לא גררה שינוי עקרוני בתפיסות העולם של קברניטי המנהל האזרחי וצמרת מערכת הביטחון. על ערפאת הושם איקס גדול, אבל תקוות ישראליות לא מעטות המשיכו להיתלות באנשיו. סבג מאשים: "למרות פרוץ האלימות, בכירי הרשות המשיכו ליהנות מחופש תנועה מוחלט בזכות תעודות האח"מ שהנפקנו להם. הם נכנסו באופן חופשי לישראל, נעו בין יו"ש לרצועה וגם נהנו מהקלות ביציאה לחו"ל. איש לא נגע לרעה במערך המונופולים שהקימו, בין השאר משום שלא מעט גורמים ישראליים בכירים היו שותפים למערך הזה, ועשו כל שבכוחם למנוע פגיעה בהכנסותיהם של הבכירים הפלשתינים. הם טענו אז שדווקא השמירה על השכבה הזו תסייע להרגעת הרוחות, ובדרגי ההנהגה הקשיבו להם הרבה יותר מאשר הקשיבו לנו.
"בסופה של סדרת התייעצויות ודיונים אומצה מדיניות שמטרתה הכללית הינה הכלת האלימות. במנהל הופעלה מדיניות 'תעסוקה רציפה', כלומר הנפקת היתרים לאלפי פועלים שיוכלו לצאת לעבודה בתחומי ישראל, למרות הסגר, ואף ללון באתרי התעסוקה שלהם. ביום הכיפורים, ימים אחדים אחרי פרוץ האינתיפאדה השנייה החליט תת־אלוף יוסף מישלב, סגן מתאם הפעולות, שקדושת היום אסור לה שתדחה ולו בכמה שעות את יישום התעסוקה הרציפה. הוא דרש מגורמי הכלכלה והתעסוקה להתייצב ביום הכיפורים במשרדיהם - בקריה, ביו"ש ובעזה - על מנת להנפיק את ההיתרים.
"אנשי הקריה ויו"ש נענו להוראה. אולי סברו שהאדמו"ר מישלב מודע היטב לחוקי ההלכה, ולא ינפיק הנחיה המנוגדת להם. לעומת זאת, מתאם התעסוקה במתקן הקישור בעזה סירב לציית והודיע שאין בכוונתו להוציא שום היתר בעיצומו של היום הקדוש. רק במוצאי יום הכיפורים הגיעו אנשי משרד התעסוקה ברצועה והנפיקו את אלפי ההיתרים. אבל בסוף לא היה בהם צורך: כשמישלב הזמין את נציגי הקישור הפלסטיני לבוא ולקחת את ההיתרים, הם הודיעו שלא יבואו. יום שלם של משא ומתן נדרש לפני שהשתכנעו לבוא בכל זאת, אבל יממה לאחר מכן התרחש הלינץ' בשני חיילי המילואים ברמאללה, וההיתרים בוטלו מיד תוך הכרזה על סגר לתקופה בלתי קצובה בזמן" (תגובת יוסף מישלב: "אלה דברי הבל המצוצים מן האצבע").
היועצים לענייני ערבים היו צומת חשוב בנתיבי מדיניות המחוות לאוכלוסייה הפלסטינית. סבג זוכר בזעזוע מסמך ובו מאות רעיונות להקלות לפלשתינים, אשר הונח לפניו לצורך קבלת חוות דעת. "היה ברור שחלק מאותן הקלות יביא לרצח יהודים, ושכל מח"ט בגזרה יסתייג מהן. אלא שבמסדרונות נוצרה בתקופה מסוימת אווירה שלפיה הטרור ביו"ש מוגר כמעט לחלוטין, ועכשיו ניתן לקחת סיכונים על גבם של המתיישבים היהודים.
"חשוב להבין את הדינמיקה של ההקלות: לרוב זה מתחיל כאשר מישהו בדרג המדיני הבכיר מחליט שצריך לעשות מחווה של רצון טוב, אם בשביל להראות לאמריקנים שאנחנו מקלים על האוכלוסייה, ואם כדי לגמול לפלסטינים על צעדים חיוביים שהם נקטו. הבכירים לא באמת יודעים או מבינים כיצד ניתן להקל, אז הם מבקשים מדרגי השטח והמקצוע להעלות הצעות. מתחילה עבודת מטה שבה כל אחד מעלה את הרעיונות הכי פרועים שניתן להעלות על הדעת. למשל: בואו נפתח את צומת הכבשים ואת צומת העזים ואת צומת הפרות. ככה היציאה מחברון לחלחול תיקח רק שלוש דקות, ולא יצטרכו לעבור מחסום צבאי, והאוכלוסייה תהיה מרוצה וכו' וכו'.
"מי שזרק את הרעיון המסוכן יודע שבפעם הקודמת שפתחו את צומת הכבשים יצאה משם חוליה שרצחה שני יהודים, ולכן גם ברור לו שהמח"ט האזורי יתנגד. אבל הוא מעלה את ההצעה בכל זאת, כדי שלמעלה יראו שהוא מקורי ושיש לו רעיונות מועילים וחיוביים. אחרי שהרשימה מוכנה, ראש המנהל מציג אותה בפני צה"ל. לרוב היא תוצג בפורום מח"טים של האוגדה, ושם יפסלו על הסף את רוב הרעיונות המסוכנים.
"מרשימה של מאתיים הקלות יאושרו בסוף 10־15. שאר הרעיונות יאוחסנו במגירה, ולכאורה הכול בסדר, אבל כאשר הדרג המדיני יבקש פעם בבהילות רשימה של הקלות, כי שר החוץ האמריקני או נשיא צרפת מגיעים פתאום לבקר, יפתחו את המגירה ותצא הוראה לפתוח מיד את צומת הכבשים. ייתכן שהמח"ט עוד יספיק לעצור את הרעיון הזה, אבל אין שום ודאות שכך יהיה. לאחר הפיגוע הבא יסגרו מחדש את הצומת, וגם יציבו שם עמדת תצפית, אבל ליתומים שאמם נרצחה זה כבר לא יעזור".
ב־2009 פשט סבג מדים, לדבריו גם בהשפעת אירועי עמונה והיחס הקשה של המנהל למאחזים. אבל בניגוד לרבים משכניו, הוא מאמין באפשרות של שלום בין ישראל לפלסטינים. "בספר שאני מקווה לפרסם, יש כמה המלצות על הדרך שעשויה להוביל לשלום. תהליך שלום חייב להתנהל באופן אטי ומבוקר. אסור לבצע קיצורי דרך ואסור לוותר על שום פרט, גם אם הדבר יארך שנים ואפילו עשרות שנים. בסופו של דבר, הדרך האטית היא המהירה ביותר".
הוא מאמין שבצד השני יש שותפי אמת לשאיפות השלום שלו, לאו דווקא השותפים שהשמאל הישראלי טיפח. "במהלך שירותי הצבאי נתקלתי בלא מעט גורמים פלסטיניים שביקשו ליצור תנועות שלום. במערכת שלנו התעלמו לחלוטין מהפניות שלהם לסיוע, בנימוק שמדובר בחוגים אזוטריים וחסרי כל השפעה. טענתי אז ואני טוען היום, שללא סיוע שלנו גם לא יהיה להם סיכוי, אך אם סיוע כזה יינתן באופן אמתי - הסיכוי ישנו.
"כמובן, צמיחת כוחות מתונים בחברה הפלסטינית תארך זמן רב, בשל ריבוי הטעויות שביצענו עד כה. לעתים קרובות קראנו להם משתפי פעולה, שטינקרים וכולי. מדובר בגורמים שהם חלשים ממילא, והזלזול בהם מביא לכך שגם לא יהיה להם סיכוי להתפתח. לכן חשוב לאתר מי בצד השני באמת רוצה שלום ולתמוך בו - ולא לחפש מי הכי חזק בצד השני ולתמוך בו. רק כך יתחזקו הגורמים המתונים".
כתב היד של המזרחן הצבאי סבג מכיל גם טיוטת הסדר בין ישראל לפלסטינים: "הפתרון האפשרי היחיד הנו כינון מסגרת קונפדרטיבית של ישראל, הפלסטינים וירדן. לכל ישות תהיה אוטונומיה תרבותית וחברתית, ומנגד כל המסגרת תתפקד כיחידה כלכלית אחת. לישראל תהיה אחריות ביטחונית מלאה ממערב לירדן, כאשר כוחות שיטור פלסטיניים אוטונומיים יפעלו בכל ריכוזי האוכלוסייה הפלסטינית. ועדה משותפת תוודא שהם ממלאים את תפקידם ללא פשרות. כל העלמת עין או ויתור יביאו לכך שהתהליך ייכשל.
"על בסיס התוכנית הזו, או כל תוכנית דומה, ההתיישבות היהודית תישאר על תלה וגם תוכל להתרחב. מנגד תגובש תוכנית לשיקום חלק ניכר מאוכלוסיית הפליטים הפלסטינית - הן ביהודה ושומרון, הן בשטח ישראל והן בירדן. בתהליך כזה, לכל הצדדים יש מה להרוויח, וגם מה להפסיד. עד היום, לפי הבנתי, היה רק צד אחד שקיבל וצד אחד שנתן".
בהכנת הכתבה השתתף יוחאי עופר
מהמנהל האזרחי נמסר בתגובה לטענותיו של סא"ל סבג: "מצער לראות שבליל אמירות, שמרביתן מחוסר תימוכין, הנובעות ממניעים שלא ראוי להעלות על הכתב, מקבל כאן פומבי, כחלק מקידום ספרו של הקצין במיל'. בשונה מהתיאורים המובאים בכתבה, מרבית אמירותיו לא מוכרות ומופרכות. היחידה על מפקדיה, קציניה, עובדיה וחייליה פועלת לילות כימים כחלק מהמאמץ הלאומי לשמירה על ביטחונה של מדינת ישראל ותושביה, וכנגזרת מדירקטיבה מדינית, המוגדרת על ידי ממשלת ישראל, על פי החוק והדין הנהוג במקום.
"מצופה ונדרש מקצין בצה"ל להביע דעתו במסגרת הדיונים הפנימיים ובהתאם לאתיקה הנהוגה בצבא, ולא בכלי התקשורת. נראה שהקצין משווה לעצמו מעמד והשפעה, אשר אינם תואמים את המציאות ואת פעילותו ביחידה, ועל כן הסתכלותו חד־ממדית ואינה משקפת נאמנה את הנעשה בפועל ואת תרומתה של היחידה".
מהשב"כ נמסר: "אין בדברים המיוחסים לשב"כ, המובאים מנקודת מבטו הסובייקטיבית של קצין המנהל האזרחי, כדי לשקף את תמונת המודיעין הרחבה כפי שהייתה ידועה באותה העת לשירות הביטחון הכללי ולמקבלי ההחלטות".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם