ראשי » חדשות » בארץ

הלוחם שצלל בקישון מייצר דלק מעגבניות רקובות

אחרי שהדהים את הרופאים כשהחלים מסרטן מתקדם, יובל תמיר מתכוון להדהים גם את תעשיית האנרגיה העולמית ולייצר גז ודלק משאריות של פירות וירקות

מביס את הזיהום: ביתו של יובל תמיר במושב אביחיל, צפונית לנתניה, מוקף בכרמים, זיתים, מטעי הדרים ועצי פקאן. תפאורה הולמת לאיש שבשנים האחרונות מנסה להפוך את כדור הארץ לירוק יותר, על ידי שימוש בפסולת ביתית להפקת מוצרי פלסטיק ולייצור אנרגיה. את השם שלו זוכרים רבים מהמאבק שבראשו עמד, למען הכרה בנפגעי הצלילה בקישון, אנשי שייטת 13, כנכי צה"ל. מאז חלפו שנים, ותמיר, שהספיק להחלים משני סוגי סרטן, נמצא במים אחרים שאליהם הוא צולל ברצון - כיזם וכבעלים של חברה חדשנית.

כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
 
שתי אהבות היו לו לתמיר משחר ילדותו. אחת לים - "בחיים לא גרתי יותר מקילומטר מהים", הוא מספר; והשנייה לחקלאות ולאדמה. "גדלתי עם אבא חקלאי בנשמה, שתמיד רצה להיות חלוץ. הוא מהמשפחה שהקימה את תל־יוסף, הקיבוץ הראשון בעמק יזרעאל. באתי מבית מאוד שורשי, שבו המדינה היא מעל הפרט. אמא הייתה אחות, ואבא הקים מפעל של טרקטורים ועיבד את האדמות לכל היישובים שקמו בשנות החמישים, ושלא היו להם הכלים הנחוצים לעבד, לרסס, לעשות חריש עמוק. כילד עליתי איתו הרבה על הטרקטור".

הוא נולד ב־1957 דווקא בעיר, בנתניה. בגיל 5 עברה המשפחה ליישוב חופית, ליד כפר־ויתקין. אהבת הים של תמיר התפתחה שם בזכות הסביבה המימית - מצד אחד נחל אלכסנדר, ומהצד האחר הים התיכון. "חתרנו בסירות והיינו כל הזמן במים. לבר־מצווה קיבלתי אלף לירות, קניתי סירה קטנה בגודל של שני מטרים וחצי, וב'משחה חוף חפר' ליוויתי את אבא שלי שהיה נכה צה"ל, קטוע רגל".

תמיר למד בבית הספר היסודי בכפר־ויתקין ואחר כך עבר לתיכון רופין, "אבל העיפו אותי כי זרקתי שקית מים על המנהל. הייתי פרא אדם". משם המשיך לתיכון החקלאי פרדס־חנה. "גמרתי בלי בגרות", הוא מציין, "במתמטיקה אני ממש חלש".

לצלילות הוא הגיע במקרה. "בגיל 15 איזה חבר קנה בלוני חמצן ורצה לקחת את החברה שלו לצלול. היא לא הרגישה טוב, אז הוא הציע לי לבוא איתו. אמר לי: 'זה וַסָת, תכניס לפה, תנשום. קח סנפירים, ויאללה צוללים'. אף אחד לא לימד אותי ולא הבנתי את הסכנות. ככה התחלתי לצלול, ומאוד אהבתי את זה".

ומשם באופן טבעי המשכת לשייטת?
"לא ממש. גם לחיל הים הגעתי במקרה. מאוד רציתי להתגייס לסיירת מטכ"ל, ולשם כיוונתי. אבל יום אחד קיבלתי טלפון ממישהו בשם דני, שאמר לי שהוא רוצה לפגוש אותי בביתן חיל הים בבקו"ם. הייתי ילד טוב, אז באתי. פגשתי לוחם שייטת עם 'כנפיים', שדיבר איתי וביקש שאחתום ויתור על טיס. שאלתי 'למה שאני אחתום?', והוא ענה: 'כי אני אומר לך'. אז חתמתי".

איך הוא הגיע אליך?
"אין לי מושג עד היום. הוא הרים אליי טלפון הביתה ואמר לי לבוא. בהמשך לקחו אותי למיון בחיל הים, וביקשו ממני לכתוב עדיפות ראשונה, שנייה ושלישית. אז כתבתי סיירת מטכ"ל, סיירת מטכ"ל, סיירת מטכ"ל. אמרו לי 'אתה חייב לכתוב גם שייטת'. עניתי להם - לא רוצה. אמרו לי, 'בסדר. ביום ראשון יש גיבוש לשייטת. תעשה אותו, ובשבוע הבא תעשה גיבוש למטכ"ל'.

"בהתחלה לא הסכמתי, אבל איכשהו הצליחו לשכנע אותי. הגיבוש לשייטת נמשך שבוע שלם. עשיתי אותו טוב, אבל גמרתי תשוש. ואז חשבתי: מה, אני אתחיל עכשיו גיבוש למטכ"ל? יאללה, נישאר בשייטת".

במבט לאחור, תמיר אינו מתחרט על כל המסלול שעשה בשייטת, ולא היה מוותר על דקה. "אחרי שעברתי גם דרך מחלקה אונקולוגית, עם מחלה שאף רופא לא האמין שאשרוד אותה, למדתי שהחיים הם מאוד דטרמיניסטיים. אין מקרה, מה שצריך לקרות – קורה".

לאחר שנתיים בשייטת, ממש בסוף מסלול הכשרת הלוחמים, תמיר נפצע והחליט לפרוש. הוא הצטרף לילת"ם, היחידה למשימות תת־מימיות, שהייתה אז חלק מהשייטת (מאוחר יותר הפכה ליחידה עצמאית). הילת"ם נטלה חלק בפעולות מבצעיות כמו חבלה תת־מימית, סילוק פצצות ועוד. לאחר שהתקדם שם לקצונה יצא לקורס חובלים, עשה הסבה והוכשר לפיקוד על סטי"ל. תקופה מסוימת היה אחראי על פיתוח אמצעי לחימה של יחידות ללוחמה זעירה, ולאחר מכן התבקש להקים את יחידת האיתור של חיל הים.

"היינו צריכים לאתר שדות מוקשים שעלולים להפריע לכלי שיט", מספר תמיר. "פיתחנו תוכנת מחשב בעזרת קצין צעיר בשם רונן נויבירט, שהיה פקוד שלי. היו לנו הרבה שעות ים ביחד, ואני ביקשתי ממנו שילמד איתי דף גמרא בכל יום. השיחות בינינו עזרו לנו לגבש כיוונים בחיים. לא מעט בזכותן, רונן החליט לפעול לגישור בין דתיים לחילונים כרב ב'צהר' וב'בית הלל'".

כמפקד היחידה היה תמיר גם אחראי על המאמצים לאיתורה של הצוללת דקר. במהלך שירותו הצבאי למד בפו"ם (המכללה לפיקוד ומטה) והשלים תואר בגיאוגרפיה ובגיאופיזיקה. בסך הכול שירת בחיל הים 22 שנה, עשר מתוכן ביחידות צלילה. לקראת סוף שירותו נתקף בגלים של עייפות ותשישות. כשפנה להתייעץ עם רופאים, הם הרגיעו אותו. טענו שהכול בסדר, ושהתופעות שמהן הוא סובל אינן מעידות על משהו רציני.
 

מתי הבנת שמשהו בכל זאת לא בסדר?
"יום אחד יצאתי לריצה של עשרה קילומטר, ופתאום יצאה לי בטן כמו של אישה בהריון, ולא הבנתי למה. חזרתי הביתה, ניסיתי לשתות כוס מים – והקאתי. ניסיתי לאכול אבטיח, וגם הקאתי. אמרתי לאשתי: טל, קחי אותי מהר לבית חולים, משהו לא בסדר. כל הדרך המשכתי להקיא. כשהגעתי לבית החולים 'מאיר' אמרו לי: 'אין לך שום דבר, שב בצד ועוד מעט נשחרר אותך הביתה'. אבל אני אמרתי לטל, משהו פה לא בסדר. ביקשתי ממנה שתחפש את השכנה שלנו, שעובדת כרופאה בבית החולים. היא הגיעה ודאגה שיאשפזו אותי.

"יממה אחר כך הגיע מנהל המחלקה, שאבחן מיד מה יש לי. הוא והסגן שלו הכניסו אותי למחרת לחדר ניתוח, ואני סיפרתי להם בדיחות תוך כדי. לא הבנתי אז בכלל מה קורה. לא אמרו שיש לי סרטן".

מתי זה נודע לך?
"קמתי בבוקר שאחרי הניתוח, ולפי המבטים מסביב הבנתי. הוציאו לי מהבטן גידול בגודל של כדורסל. הייתה לי חסימה במעי וגרורות בכל מקום. בניתוח, שנמשך תשע שעות, ניקו כמה שיכלו. בהתחלה היה לי סרטן המעי הגס, ואחר כך אובחנה גם מלנומה - סרטן אלים של העור. אחרי הניתוח הופיעו בריאות גרורות מסרטן המעי הגס, מה שהביא לכריתה של אונה".

איך הצלחת לצאת מזה?
"בהרבה אמונה ודמיון מודרך שעשיתי לעצמי".

לא מעט אנשים שהכרתי, כולל אבא שלי, ניסו ולא הצליחו לצאת מהמחלה הזו.
"אז הם לא היו מדויקים בסטייט־אוף־מיינד שלהם, של איך לצאת מהמחלה. זה אולי יישמע כדברי כפירה, אבל הדת היא נגד דיוק. בטקסים אתה מעביר לאלוהים את האחריות. אני מאמין שאתה צריך לקחת את האחריות על עצמך. כלומר, אלוהים יעזור לך אם אתה עוזר לעצמך. הרופאים נתנו לי לא יותר מכמה שבועות לחיות, אפילו לא חודשים. אבל היום אני יודע שלסרטן מגיעים דרך הראש ויוצאים דרך הראש".

לא עשית עוד משהו כדי להירפא, חוץ מעבודה דרך הראש?
"התחלתי בטיפולים כימותרפיים, אבל ראיתי שזה רק הורג אותי, אז הפסקתי אותם באמצע. חשבתי שלא הגיוני שאותם רעלים שגרמו לי למחלה הם אלה שירפאו אותי, וחומרי הכימותרפיה ידועים כמאוד מסרטנים לאדם".

רעילים, אתה מתכוון
"גם מסרטנים. התא שיודע הכי טוב להתגונן מפני הכימותרפיה הוא התא הסרטני. אני לא רוצה להסתבך עם המערכת הרפואית, אבל בתפיסה שלי הכימו בסופו של דבר מעודד סרטן ולא עוצר אותו. החלטתי להפסיק עם זה ולקחת טיפולים מכוונים נגד הסרטן, כמו היפרתרמיה (שיטה להרס גידולים סרטניים באמצעות חום גבוה - א"מ) וניקוי הרעלים מהגוף. זה נשמע מטורף, אבל למדתי לשלוט במחלה דרך הראש. עזרה לי בכך רופאה שלימדה אותי להיות 'מדויק באמונה שלי'. על ידי דיוק באמונה, אתה יכול להגיע למה שאתה רוצה".

אבל לגוף יש לפעמים רצונות משלו.
"לא. מרגע שהבנתי שאני חולה סרטן, אמרתי לאשתי, 'אל תדאגי, אני אצא מזה'. באתי מהצבא בטרמינולוגיה של לחימה. החלטתי שאני צריך להבין מה גרם לסרטן, וכששאלתי את הרופאים, הם שלחו אותי לקדוש ברוך הוא. שאלתי, איך יכול להיות שרופא שלא יודע מה גורם לסרטן, יידע לטפל בו? ואז החלטתי שאם הרופא לא יודע - אני אלמד".

מה למדת?
"בגלל שהיו לי שני סוגי סרטן שונים, אחד חיצוני ואחד פנימי, והגידול התפשט על שטח נרחב, דיברו איתי על בעיה שהתחילה 20־25 שנה אחורה. זה הביא אותי לקישון. הבנתי שעוד חיילים שלי, שאני אישית שלחתי לצלול שם, חלו. קלטתי שזו לא רק בעיה שלי, אלא של רבים".

מה הביא אותך לחשוב שדווקא הקישון אשם במחלה שלכם?
"סברה אינטואיטיבית. כבר בפו"ם היו שני לוחמים מהשייטת שהתגלו אצלם גידולים בראש, ולא היה ברור ממה. אני אמרתי להם - זה מהקישון. לא יודע למה אמרתי את זה. אז הם אמרו לי, 'בוא תעזור לנו להוכיח את זה'. עניתי להם, שפעם, כשיהיה לי זמן, אעזור להם. כשזה קרה גם לי, וראיתי שהמערכת לא מוכנה אפילו להקשיב, החלטתי לצאת למאבק".

בשנת 2000, שנה אחרי שעזב את הצבא, היה תמיר בין מגישי העתירה לבג"ץ בדרישה שמשרד הביטחון יכיר בחיילים שצללו בקישון ולקו בסרטן כנכי צה"ל. תמיר הפך לסמל המאבק, שבעקבותיו הוקמה ועדת שמגר לבדיקת הקשר הסיבתי בין זיהום נחל הקישון לבין ריבוי מקרי הסרטן בקרב הצוללים. על פי מסקנות הוועדה, שפורסמו בנובמבר 2002, לא נמצא קשר ישיר בין הדברים. עם זאת, משרד הביטחון הודיע כי לפנים משורת הדין יכיר בחולי הסרטן מקרב הצוללים כנכי צה"ל, ובמי שנפטרו מסרטן כחללי צה"ל.

כחלק מהשינוי באורח חייו בעקבות המחלה, תמיר נמנע כיום ממזון תעשייתי, מתרחק מצמחים מרוססים ולא נוגע בפחמימות מורכבות (בצקים, תפוחי אדמה, סוכרים ועוד). "פעם אהבתי לאכול המון סטייקים ולשתות בירה, וכל זה השתנה לחלוטין. היום אני ממעט בבשר ובדגים, וניזון מהרבה קטניות, טחינה משומשום מלא, שמן דגים והרבה ויטמינים. יש גם משקה שאני חולט לעצמי מעלים של כל מיני צמחים".

אתה בטח צריך ללכת למעקב שנתי, לראות שהסרטן לא חוזר.
"לא. אני הולך רק כשאני מרגיש רע. לפעמים מתגלים איזשהם ממצאים, ואחר כך פתאום הם נעלמים".

אני מסתכל על נס מהלך.
"ככה הרופאים טוענים".

כמי שהצליח לנצח את הסרטן - ועוד שני סוגים שלו - תמיר הפך למנטור של לא מעט אנשים שלקו במחלה. "למי שפונה אליי אני קודם כול מסביר שאני לא רופא, אבל אני נותן לו תקווה שאפשר לצאת מזה. אם עובדים נכון, זה אפילו לא קשה מדי. צריך לקבל החלטה שנלחמים. למערכת הרפואית לא היה קל לקבל את זה שבאיזשהו מקום אני מעודד חולי סרטן קצת למרוד בה וללכת בדרך לא כל כך מקובלת. רופאים התעצבנו על הטיפול ההיפרתרמי שניסיתי להביא לארץ.

"במיוחד למחלקה האונקולוגית בתל־השומר הייתה בעיה עם זה. לאחרונה הייתה סגירת מעגל יפה: משפחה שחיה בארה"ב הגיעה לארץ כדי לקבל טיפול בתל־השומר, והרופא שלהם, פרופסור מאוד בכיר, שלח אותם אליי, שאדבר איתם על טיפול היפרתרמי בגרמניה. אחרי כל המלחמות של הרופאים שלא היו מוכנים לשמוע מזה, עכשיו הם מתחילים לשלוח אליי אנשים".

כמה שנים לאחר פרסום מסקנותיה של ועדת שמגר, קבוצה של חיילים אשר שירתו בעבר באזור נחל קישון ונמל חיפה, חלקם כצוללנים בשייטת, הגישה תביעה אזרחית נגד כמה מהמפעלים המזהמים. הם פנו אל תמיר וביקשו שיעמוד שוב בראש המאבק, אך הפעם הוא סירב. "התנגדתי למהלך הזה כי אני סבור שמשרד הביטחון של מדינת ישראל, כמי ששלח אותנו לשם, הוא האחראי. הרי לא ביקשנו כסף, אלא רק שהמערכת תכיר בכך שנפגענו באימונים לצורך הגנה על המדינה".

אבל מי שזיהם היו המפעלים.
"זו לא בעיה שלנו. אנחנו היינו חיילים בצבא ההגנה לישראל, לא גוף ירוק. אם המדינה רוצה לאמן את החיילים, ולא רוצה שהקישון יהיה מזוהם, משרד הביטחון צריך לתבוע את המפעלים כצד ג'. לא אנחנו".

אתה לא כועס על בעלי המפעלים?
"אני כועס מאוד, אבל הכעס שלי בא בגישה חיובית. גם כאשר נגמרה ועדת שמגר והכירו בכולנו כנפגעים, אמרתי שהכעס לא יעזור. ישבתי בוועדת איכות הסביבה של הכנסת, בדיון שהשתתפו בו כל ראשי המפעלים, וחברת הכנסת לאה נס אמרה להם: 'תגידו, אתם לא חיים במדינה הזאת? למה אתם עושים את זה?'. הם ענו: 'תגידי לנו מה לעשות עם כל הפסולת שאנחנו מייצרים'. ואז הבנתי שלא יושבים שם אנשים מרושעים שמרעילים את הבארות של כולנו תמורת בצע כסף, אלא שיש כאן בעיה הרבה יותר עמוקה.

"טענתי בוועדה שאסור שהמאבק שלנו יסתיים בהפסקת הצלילות בקישון, אלא בהפסקת הזיהום, ושאני רוצה לבוא עם פתרונות כלכליים. אם אין לי כאלה - מה יעזור שאני אתבכיין? זו לא הדרך שלנו. זה גם מה שאמרתי לחבר'ה שרצו שאוביל את המאבק במפעלים. טענתי שהם לא צריכים לצאת לקרב הזה, כי הוא אבוד מראש, והוא יעשה לנו גם נזק ציבורי וגם נזק הכרתי".

למה, כי תצטיירו כרודפי בצע?
"כן, הרי הכירו בנו כנכי צה"ל, למה צריך לתבוע גם את המפעלים?"

המודעות שפיתח תמיר לנושא הזיהום הסביבתי, גרמה לו להתחיל לחשוב על פתרונות יצירתיים בתחום מחזור פסולת. "להמציא משהו זה החלק הפשוט", הוא אומר, "החלק הקשה הוא להבין את הבעיה. וכשהבנתי אותה והתחלתי לפלח אותה, קלטתי שהכול מתחיל בפסולת הביתית".

בשנת 2005 הקים את חברת "נובה ארנה" ובה יישם את הפתרון שלו, שחוזר דווקא למקום שכמעט נטל את חייו: החברה עסקה בהפרדת פלסטיק מתוך פסולת ביתית וערבוב שלו עם הבוצה מנחל הקישון, לצורך יצירת בלוקים של בטון פולימרי. תהליך הערבוב והחימום מנטרל את הרעילות של הבוצה ומאפשר הפקת מוצר נקי. בשנת 2009 נכנס משקיע אמריקני לחברה, אולם שנה אחר כך עלתה השותפות על שרטון. הצדדים הגיעו להסדר שבו קנה המשקיע את הפטנטים, והלך לדרכו.

בסוף 2013 הקים תמיר חברה חדשה בשם "אינפימר", המתבססת על טכנולוגיה חדשנית ומוגנת־פטנט לטיפול בפסולת ביתית והפיכתה לחומר גלם לתעשייה. התהליך משלב מערכת ייחודית שממיינת את הפסולת בהתאם לכושר הציפה של מרכיביה השונים. לאחר תהליך המיון מופק פולימר (פלסטיק) מהתאית שהייתה בפסולת - שיירי ירקות, פירות ועוד.
 

"אחת הבעיות שמטרידות את העולם היא איך להוציא אנרגיה מתאית, כי קשה לפרק אותה", מסביר תמיר. "האורגניזם היחיד שיודע לעשות את זה היא הפרה, ואולי גם הטרמיטים. בטבע מתפרקת התאית במשך מיליוני שנים והופכת לגז, לנפט ולפחם – מה שנקרא דלקים פוסיליים. הרעיון היה לחקות את הטבע, רק לעשות זאת במהירות רבה יותר.

"הטכנולוגיה של אינפימר ממצה בין היתר סוכרים מהתאית, תהליך שמאפשר להפוך אותה לביוגז (דלק שנוצר מפירוק חומר אורגני על ידי חיידקים - א"מ), לביואתנול (כוהל ביולוגי) או לפולימר. בכך אנחנו יוצרים מהפסולת הביתית העולמית מאגר בלתי מתכלה של תאית ואנרגיה, שרק ילך ויגדל".

תמיר מספר שאינפימר ערכה ניסויים מוצלחים בהפקת פלסטיק, וכבר קיבלה הזמנות באלפי טונות. הוא מראה לי קופסה קטנה מלאה בחתיכות עגולות שנראות כמו עדשים: "המפעלים מקבלים שקים של פתיתי פלסטיק כאלה, מכניסים למכונות, ומפיקים את המוצר שלהם בלי להוסיף דבר". הוא מציג בפניי בגאווה ארגז כלים שחור ומרשים: "אתה רואה, הארגז הזה נוצר מתוך הזבל".

אתם מפיקים גם מוצרים?
"לא, רק חומר גלם. עד עכשיו הקמנו מפעלי פיילוט, עשינו ניסיונות ונבדקנו על ידי חברת הפלסטיק הגדולה בישראל בכל מיני פרמטרים. מה שחסר כרגע הוא רק להקים מפעל. אנחנו נמצאים בחיפוש אחרי מקום מתאים ובודקים כמה אפשרויות, באזור אור־עקיבא או בעמק חפר. אני מעריך שבעוד כארבעה חודשים המפעל כבר יהיה מוכן. אופציה אחרת היא לעשות 'פרויקט שלום' עם הפלשתינים. אנחנו כבר בהידברות עם גורמים ברש"פ כדי להרים מפעל משותף ביהודה ושומרון. עד היום השלום היה בזבל, אולי סוף־סוף הזבל יציל את השלום".

במהלך השיחה מפגין תמיר ידע עמוק ונרחב בתחומים שונים. תוך כדי כך מתברר שהאיש שהקים מפעל ליישום תהליך כימי, מעולם לא למד כימיה באופן מסודר. אני שואל אותו איך הוא חשב בכלל על הרעיון, ללא רקע מתאים? "לא יודע", משיב תמיר. "כמו בריפוי סרטן, גם כאן צריך להתכוון לרצון מדויק לעשות משהו, ואז הדברים פשוט קורים".

למדת בעצמך את כל המושגים הכימיים הדרושים, בלי אוניברסיטה?
"כן. אני חושב שאוניברסיטה רק מפריעה".

ורק כדי ליישם את הרעיון, הלכת לאנשי מקצוע מהתחום ודיברת איתם?
"בדיוק. הנה, עכשיו המדען של החברה שלנו, ד"ר ליאור קורזין, הציג את הנתונים בפני פרופ' אהרן גדנקן מבר־אילן, אחד המומחים המובילים בביוכימיה. פרופ' גדנקן גיבה באופן משמעותי את התהליך שאנחנו עושים, וטען שהוא הולך לשנות הרבה פרדיגמות במדע".

איך קרה שעלית על משהו שמדענים לא חשבו עליו?
"היה פה פרופ' עודד שוסיוב מהפקולטה לחקלאות במכון ויצמן, ואמר שהוא לא יסכן את היוקרה המדעית שלו אם יאמר שזה הפטנט הכי גדול שהוא ראה אי פעם. יחד איתו היה גם רוג'ר קורנברג, חתן פרס נובל לכימיה, ששאל אותי: 'איך יכול להיות שאתה מצאת את הגביע הקדוש שכל העולם המדעי וכל חברות הענק של הפולימרים ושל התעשיות הכימיות מחפשות אחריו?'. פרופ' שוסיוב ענה לו שדווקא בגלל שאני לא בא מתוך הפרדיגמות של המדע, יכולתי ללכת על כיוונים שמדען היה רואה בהם כפירה בעיקר".

דברים דומים אומר פרופ' גדנקן, כשאנחנו מבקשים ממנו הסבר לפריצת הדרך שהושגה רחוק כל כך משדות המחקר האקדמי. "זה תהליך מאוד מפתיע, שמדען רגיל לא היה נכנס אליו", אומר לנו גדנקן בשיחה מסלובניה. "זה רק בגלל רוח היצירה של יובל. הוא לא מדען, אז הוא מתפרע, ויצא משהו טוב. עכשיו צריך לראות שזה עובד. אם זה יעבוד לאורך זמן, זו המצאה גדולה מאוד ותגלית מהפכנית. כי על פניו, איך יכול להיות שאשפה שיוצאת מבאר־שבע וממטולה הופכת לאותו חומר? כל העולם רוצה ללמוד איך להיפטר מהזבל שלו, והנה יש לך שיטה שלא רק נפטרת מהזבל, אלא גם יוצרת משהו חשוב ובעל ערך".

"הגישה שלי הייתה: הכול פתוח, ואם יש משהו שאני לא יודע - אני מנסה", אומר לנו תמיר. "ככה בצבא פיתחתי דברים מטורפים. כי אני דיסלקט, אני לא קורא. אני פשוט יודע את הדברים".

אתה מפתיע אותי מרגע לרגע. איך אפשר לדעת בלי לקרוא?
"האמת היא שיש לי זיכרון טוב. למרות הדיסלקציה, אני יכול לזכור שיעורים שלמים שלמדתי ביסודי. חוץ מזה, בניגוד לחברים בצבא שהלכו במסלול ברור אחד, אני כל הזמן דילגתי - הייתי קצת בשייטת, קצת בילת"ם, עשיתי קורס חובשים, כל סוגי החבלה, כל סוגי הצלילה. תמיד שעמם אותי להיות מה שנקרא בנ"מ, 'בוק נושא מוקשים' - לצלול לאיזה מקום שש שעות צד אחד ושש שעות חזרה, ולהיות עוד ועוד ימים בכל מיני ספינות.

"לכן עשיתי הרבה מאוד קורסים. אנשים אמרו לי 'אם כל הזמן תדלג, לא תגיע לשום מקום', אבל אני מאמין שרק ככה אפשר להגיע רחוק - בלמידה מולטי־דיסציפלינרית, ולא בהתמחות בתחומים מאוד צרים שלא מאפשרים לך להסתכל ימינה ושמאלה. הניסיון שרכשתי בחיל הים בנושא תמלחות, משקל, אקוסטיקה וגרביטציה, הוא עצום. זה אפשר לי לקחת את כל הדברים שלמדתי שם ובמקומות אחרים, ופשוט לחבר אותם ביחד".

אחרי שעולה הרעיון, איך מזיזים אותו הלאה?
"אתה צריך לכנס סביבך אנשים מתאימים, ולגרום להם להאמין ברעיון ולהצטרף אליך. בצבא למדתי שלחיילים שעושים עבודה טובה אתה לא יכול לתת תוספת שכר או בונוסים, כי זה צבא, אבל אתה כן יכול להביע כלפיהם הערכה. בשביל להרגיש שהם חלק ממשהו, הם יהיו מוכנים לעשות כל דבר. צריך לדעת להקשיב לאנשים ולסמוך עליהם, וזה ייתן להם מוטיבציה בלי סוף. כמפקד יחידת איתור ידעתי לשבת עם אחרון הטוראים שרק התגייס, ולשמוע ממנו רעיונות שאף אלוף לא נתן לי. אם אתה משוכנע באמת שלך - אתה תצליח לשכנע גם אנשים אחרים להאמין ברעיון וללכת אחריך".
 
הגרעין של אינפימר כולל כיום חמישה אנשים קבועים ויותר מעשרה מדענים ויועצים מהטכניון ומבר־אילן, שהחברה שוכרת את שירותיהם לעריכת בדיקות וניסויים. לאחרונה הצטרפה אינפימר לשלד הבורסאי של "איזי אנרגיה" (חברה שהפסיקה להיות פעילה אבל עדיין רשומה בבורסה), במטרה לגייס השקעות למפעל המיועד. היתרון של איזי אנרגיה, מציין תמיר, הוא שהיו לה כ־2.5 מיליון דולר שמסייעים בהזזת הליך ההקמה של המפעל. בשלב זה הקימה אינפימר עם משפחת זהבי, השותפים מ"איזי", חברה בארה"ב שתהיה זכיינית פטנטים של אינפימר שם. "יש בנו התעניינות עצומה", אומר תמיר, "כי כיום אין בעולם פתרונות לפסולת".

מה החזון שאתה רוצה שהחברה שלך תגשים, עשרים שנה מהיום?
"לנקות את העולם ותוך כדי כך להפוך את הפסולת מנטל לנכס. לגרום לפסולת לשמש כמאגר אנרגיה טבעי ואינסופי, במערכת שמפעילה את עצמה בצורה שלמה ונקייה".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...