ראשי » חדשות » בארץ

מפונה מגוש קטיף: "המדינה הרסה אותנו מבפנים"

הדס ויוסף חנון גדלו ביישוב נווה-דקלים. לפני עשר שנים, שבוע לפני ששערי הגוש נסגרו, הם נישאו. חתונתם הייתה האחרונה בגוש קטיף

הדס: "תמיד ידעתי שאגור בגוש קטיף. כשהקשר עם יוסף הפך רציני, דיברנו על כך שזה מה שאנחנו רוצים. זה היה ברור יותר סביב הסיפור של ההתנתקות. התארסנו לפני פסח, אחרי משאל העם, השרשרת האנושית והמאבק של השנה הראשונה. התחתנו בט"ו סיוון.

עוד כותרות ב-nrg:
- תחושות של יום כיפור בקהילה היהודית של יוון
- הריסה בבית אל עשויה להצית מאבק חדש
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

יוסף היה בשיעור ד' בישיבה בקרני-שומרון, ואני הייתי בשנה שנייה של השירות הלאומי במדרשת נצרים. הוא כבר לקח אז הפסקה מהישיבה כדי להתנדב במטה של ועד המתיישבים. בעקבות המצב היה לנו ברור שאנחנו מתחתנים בגוש. שברנו את הראש איפה לעשות זאת, ובסוף אחד החברים הציע את האולפנה בנווה-דקלים. נדלקנו על הרעיון.

"ציפינו שיהיו בעיות בקיום החתונה, אבל לא ידענו אלו בעיות בדיוק. דובר אז על זה שיחסמו את הגוש ושהאורחים לא יוכלו להיכנס, ושנצטרך לספק רשימת מוזמנים מראש כדי שרק להם יאשרו כניסה. קיווינו והתפללנו שיהיה בסדר. בסוף דחו את הסגירה בשבוע, אבל בשבע ברכות שלנו כבר הוצבו המחסומים.
"בחתונה יצא שהכול נגע במאבק, ומבלי שרצינו המלצרים לבשו סרטים כתומים. לא תכננו שזו תהיה הפגנה, רק רצינו להתחתן בנווה-דקלים. זה הספיק לנו. היו לנו חודשיים של ירח דבש ארוך, מלווה במאבקים. כל ערב היינו בכיסופים. נסענו, והיינו עסוקים מאוד. אלו לא היו חיי נישואים, אבל היינו ביחד והיה לנו אחד את השני. בעצם, חיי הנישואים שלנו התחילו רק אחר כך.

"כשחיפשנו בית, לא הייתה יחידת דיור אחת לרפואה. כל חדרון פנוי נתפס. ברגע האחרון שיפצנו מעון קטנטן שנסגר בתל-קטיפא, ושם גרנו. לקראת הפינוי היה ברור לנו שאנחנו יותר תושבי נווה-דקלים, שבה גדלנו, מאשר תושבי תל-קטיפא, ובתשעה באב ארזנו את הבית ועברנו להורים. עד הרגע האחרון לא האמנתי שהגירוש באמת יקרה. היום אני צוחקת על זה, כי חיינו אז באשליה. חשבתי שאולי ייקח חצי שנה עד שנצא. רק בתשעה באב נפל לי האסימון.

"עד שלקחו אותנו, היו אלה יומיים של סיוט. במובן מסוים חיכיתי להם כבר. פחדתי לצאת החוצה אפילו לרגע, כי אולי יבואו המפנים ולא אהיה עם המשפחה שלי. זו הייתה מלחמה פסיכולוגית נבזית. אפילו לא נתנו לנו לצאת כמו בני אדם. חיילים הסתובבו סביב הבית של חמותי יום וחצי. כל רגע הייתי בטוחה שהם באים. חמי וחמותי היו על סף התקף לב, זה היה אסון. הם באמת הצליחו לגרום לכך שכבר לא היה לנו כוח להתנגד, ורק חיכינו שזה ייגמר.

"עיקר הכעס שנותר בי הוא על האופן שבו המדינה הצליחה להרוס אותנו מבפנים, על איך שהדברים נעשו. היום אני מבינה את כולם, גם את מי שיצא כמה חודשים לפני הפינוי. בזמנו קראו לזה 'אמונמֶטֶר' - אם אתה מאמין או לא. הייתה אז המון ביקורת פנימית של תושבים כלפי תושבים אחרים, של נוער כלפי ההורים, וזה יצר המון עוגמת נפש בתוך הקהילה.

"בימים שלפני הגירוש היינו תמיד בדילמה: לזכור, לשמור ולהתחיל לעסוק בזיכרון או לא, כי אולי זה לא יקרה? בתשעה באב עצמו לקחנו את הרכב, בעלי ואני, והסתובבנו בגוש כדי לצלם אותו. התלבטנו אם אנחנו מבצעים מעשה כפירה. הרגשנו שאנחנו רוצים לעשות את זה, אבל לא היינו בטוחים בעצמנו. זה כמו לתכנן הלוויה למישהו גוסס. יוסף קטף רימון מהעץ של הוריו, ואספנו חול באיזה שקית. לקחנו את זה בספונטניות. אחרי כמה זמן מצאנו את הרימון וגילינו שהוא התייבש היטב, ולא נרקב. שמרנו אותו. אבל אני לא טיפוס של פינות זיכרון, כי בסוף החיים חזקים מהכול, יותר מכול חפץ. עצם חיי והאופן שאני מגדלת את ילדיי משמעותיים הרבה יותר מחפץ כזה או אחר.



"היום אנחנו עסוקים בבנייה. אחרי שנכפה עלייך אסון, אתה יכול לבחור לשקוע ואתה יכול לבחור לקום. אבל זה לא אומר שהיום אנחנו בונים פה יישובים, שסימנו וי וזהו זה. אם רק אוכל, אחזור לשם עכשיו, ולא אכפת לי מהבית הזה. מבחינתי כל החיים וההיסטוריה שלי שם. עד גיל עשרים לא יצאתי לשום מקום אחר. הם מחקו הכול".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...