הורי הבן שנהרג בשג'עיה: "אנו ביום זיכרון אחד ארוך"
יגאל וחוה, הוריו של סמ"ר אורן נח שנהרג בתקרית הנגמ"ש בשג'עיה, מסרבים לכעוס על הצבא ששלח את בנם לעזה ברכב מיושן אבל מביעים אכזבה מהתנהלות הדרג המדיני בעת הלחימה. "אורן היה ילד שמח וברור לנו שהוא היה רוצה שנמשיך לחיות"
סמ"ר אורן נח ז"ל, מפקד כיתה בגולני, כלל לא היה אמור להיות בנגמ"ש המוות שעלה באש בשג'עיה, מעט אחרי הכניסה הקרקעית לעזה. "מבחינת שיבוץ, אורן היה צריך להיות בנגמ"ש השני עם החיילים שלו", מסבירה אמו, חוה. "אבל לילה קודם לכן הייתה תאונה וחיילים נפצעו בה, ואורן התנדב להחליף את המקלען שנפגע ונכנס לנגמ"ש של מפקד הכיתה השני וחברו הטוב, דניאל פומרנץ ז"ל".
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
שבעה חיילים נהרגו באותו לילה מסויט בשג'עיה, לאחר שהנגמ"ש של אורן וחבריו נתקע בלב רחוב עזתי כתוצאה מבעיה טכנית. ירי שבוצע מבית סמוך פגע ישירות בנגמ"ש, והוא החל להתלקח כשהחיילים בתוכו. פרט לאורן נהרגו בתקרית גם סמל מקס שטיינברג, סמ"ר שחר תעשה, סמ"ר דניאל פומרנץ, סמל שון מונדשיין, סמל בן וענונו וסמ"ר אורון שאול, שהוכרז כחלל צה"ל שמקום קבורתו לא נודע לאחר ששרידי גופתו נחטפו בידי המחבלים.
"את חייבת לראות את זה", אומרת חוה ומפעילה סרטון וידאו קצר שבו נראה אורן ז"ל יושב ברכב עם חבר וידידה. אורן נראה בסרטון מרכיב משקפיים מצחיקים, החבר מאחור חובש פאה ומרכיב משקפי פלסטיק. הם שרים יחד, בקטע שנכנס לקליפ לכבוד חתונתם של חברים קרובים. חיוכו של אורן מוחשי כל כך, עד שקשה לקלוט שהבחור החי הזה כבר לא פה. השמחה הפשוטה הזו של אורן וחבריו לא מסתדרת בשום צורה עם נגמ"ש שרוף בתוככי עזה.
"אורן, דלת זה מה שמפריד, פתח אותה ובוא אליי", כתבה אחותו אלומה בשיר שהעלתה לדף פייסבוק שפתחו בני המשפחה לזכרו. האב, יגאל, כתב שם: "ישנו חייל אחד, שכבר שישה וחצי חודשים לא יצא הביתה. חייל עם נעליים שחורות וכומתה חומה. שלושה 'סרדינים' על הזרוע ביחד עם 'כוכבית'. חייל חסון וחייכן. זהו אורן שלנו... אורן חתם קבע והצטרף לאלפי החיילים של גולני - חטיבה שלמה שממשיכה את המסורת. אבל שם למעלה... הרבה כומתות חומות יש שם מתחת לכיסא הכבוד".
הנסיעה להושעיה, יישוב קהילתי־דתי בגליל התחתון, עוברת דרך נוף הררי ירוק שגם בחודש יולי המהביל לא הפך אותו לזהוב. בשנת 2007 התקבלה החלטה לקרוא לרחובות הושעיה על שם יישובי גוש קטיף שנמחו מהקרקע שנתיים קודם לכן. המעבר הזה ברחוב גני־טל, שחוצה את רחוב בדולח המתפתל בהמשך לשירת־הים, נותן תחושה של מסע בתוך אנדרטה של סימני דרך.
הריאיון מתקיים ביום שני השבוע, בדיוק בשעה שבה מתכנסים הורי הרוגי 'צוק איתן' לטקס הממלכתי הראשון לזכר הרוגי המערכה שמתקיים בהר הרצל. יגאל וחוה העדיפו שלא לנסוע לשם. "אנחנו ודאי בעמדת מיעוט ומהיחידים שלא נסעו", אומרת חוה, "אבל יש לנו אזכרה לאורן ביום חמישי הקרוב (אמש, מ"פ) וזה מספיק לנו. בנוסף, הילד לא קבור בהר הרצל אלא פה ביישוב".
"מאז שאורן נהרג, אנחנו ביום זיכרון אחד מתמשך", אומר יגאל. "גם מבחינת הרגשה אישית וגם מבחינת האירועים. לטקסים לאורך השנה הגיעו חברים של אורן מכל תקופות חייו, וזה עמוס ומטלטל מאוד".
איך אתם מרגישים עם העובדה שההורים השכולים היו צריכים לדרוש טקס ממלכתי כזה?
"ההורים הרגישו שאם הם לא ידרשו לא יהיה טקס ושאנשים ישכחו״, אומרת האם. ״עברה שנה ועולם כמנהגו נוהג. זה מה שקרה גם בעבר - היו מלחמות והמשכנו הלאה. זה עצוב, אבל זה טבעו של עולם".
אורן שמחה נח נולד ב־13 באפריל 1992 ביישוב מעלה־גלבוע. בן שלישי להוריו ואח ליוחאי (28), אלומה (25) והראל (14). ההורים מתארים אותו כילד יפה תואר עם גומת חן ניכרת בלחיו הימנית. בילדותו התגוררה משפחתו במושב שדה־אילן. הוא למד בבית הספר היסודי בקיבוץ לביא ואחר כך בישיבה התיכונית 'אורט' בטבריה. לפני גיוסו, במרץ 2012, למד במכינה הקדם־צבאית 'עֹצם'.
"הוא היה ילד שובב, אהב אופניים, בן כזה", מספרת חוה. "הוא ואחותו אלומה היו צמד חמד. הסתובבו הרבה ביחד ועשו הרבה שטויות. הוא אהב מאוד מים - כנרת, ים, טבילה במעיינות - ושיחק בנבחרת כדור מים. פעם הוא מצא עם חבר שלו גלשן ישן והם שיפצו והשיטו אותו יחד. היו לו חברים מכל הסביבה, הוא הסתדר עם כולם. אדם שהאמין באנשים, התחבר לאנשים והתנחל להם בלבבות".
אורן חלם להגיע לשייטת והלך פעמיים לגיבוש, אך לא עבר אותו. הוא שירת בפלס"ר גולני, ובהמשך בגדוד 13 של החטיבה. בחדרו של אורן תלוי קולב ועליו המדים שלו וכומתת גולני החומה. לצד המדים מודבקים על הארון סטיקרים של השייטת. בלוח השעם של אורן נעוצות תמונות שלו כילד וכחייל, לצד תעודות סיום קורס מ"כים וקורס 'צלפי לוט"ר ומיוחדים'. המיטה בחדרו מוצעת. "זה חדר חי, מי שבא אלינו לעשות את השבת ישן פה", מספרת חוה.
חבריו של אורן נהגו לכנותו 'ג'מוס', בשל חוסנו הגופני המרשים. "אורן היה חזק וגדול, וסחב בקלות משאות כבדים", מתארת חוה. "כשחבר מהמכינה שבר רגל, הוא סחב אותו כל הדרך וגם במדרגות. במסעות בצבא הוא היה מחזיק אלונקה כאילו זה זבוב על הכתף. הוא היה מוציא שקיות של סופר מתא המטען של הרכב, שם על כל אצבע שקית ומרים הכול בפעם אחת".
לפני שיצא לקרב שממנו לא חזר, בילתה חוה שבת 'אחד על אחד' עם אורן. "בניגוד למנהגו ללכת עם החבר'ה, הוא בחר להישאר בבית כל השבת. דיברנו הרבה. הוא אמר שהוא רוצה לטייל אחרי הצבא אבל לא אמר לאן. במוצאי שבת הלכנו לראות סרט ביחד. אחרי הסרט הורדתי אותו בפאב ברמת־ישי, שיפגוש את החבר'ה. ביום ראשון הקפצתי אותו לטרמפיאדה ואז הם ירדו לדרום".
אסון הנגמ"ש בשג'עיה התרחש בלילה של מוצאי שבת, בין 19 ל־20 ביולי. יגאל: "ביום שישי לפני הכניסה לעזה הוא התקשר בעשר בבוקר, נסער ובוכה. שאלתי אותו 'מה קרה, נפצעת?' הוא ענה לי: 'אנחנו נכנסים הערב, עוד מעט לוקחים לנו את הטלפונים'. שאלתי: 'אתם נכנסים לאיפה שכבר נכנסו?' והוא ענה: 'הרבה יותר בפנים'. אמרתי לו להתקשר לכל המשפחה והוספתי דברי חיזוק אישיים, ושאנחנו חושבים עליו כל הזמן. אמרתי לו: 'תזכור שכשאתה יוצא לקרב אתה שייך לצבא של עם ישראל וארון הברית הולך לפניך".
"בשיחה איתי הוא דיבר על זה שהוא מפחד״, מוסיפה חוה. ״אמרתי לו שזה טוב לפחד, ושפחד יכול לשתק אבל גם להגביר ערנות. הזכרתי לו שכמפקד יש לו אחריות גם כלפי החיילים שלו וגם כלפי עצמו, ושהוא מאוד מיומן ומקצועי ויודע מה הוא צריך לעשות, ואין לי ספק שיעשה את זה בהצלחה. אמרתי לו שהוא צריך לעודד את החיילים שלו ולחזק אותם ושאנחנו אוהבים אותו, שאני אוהבת אותו".
השמועות שנפוצו בוואטסאפ שעות בודדות לאחר האירוע ושכללו את שמות הנופלים עוד בטרם נודעו למשפחות עצמן, לא הגיעו אל משפחת נח. יגאל, מהנדס אלקטרוניקה במקצועו, וחוה, מנהלת משאבי אנוש, שהו בעבודתם בעת שצוות של קצין העיר הגיע לבית המשפחה. המשלחת העצובה, שלוותה ברב היישוב, אחות היישוב ואנשי מד"א, נחתה לבסוף במקום עבודתה של חוה.
"הצבא הקפיד שלא למסור חצאי דברים״, אומר יגאל. ״הרב הצבאי הראשי עבר בין המשפחות ונתן תיאור ראשוני של מה שקרה. אנשי הרבנות הצבאית הרי נכנסו פנימה וסייעו בחילוץ ובזיהוי החללים בסיטואציה המורכבת של נגמ"ש שבער כמה שעות. השופל הפך את הנגמ"ש כמה פעמים כדי לכבות אותו. תהליך הזיהוי הסופי התעכב כי סיכמו את הזיהוי רק כעבור יומיים, אחרי שזיהו את כל שבעת ההרוגים ואחרי שנוכחו לדעת שאורון שאול נעדר, ורק אז התחילו בתהליך שחרור הגופות לקבורה".
ההורים מסרבים לכעוס על מפקדי צה"ל ששלחו את בנם ואת חבריו לעזה בנגמ"ש בן ארבעים שנה. "גם אני הייתי בנגמ"ש במלחמת שלום הגליל כחייל בחטיבת הנח"ל", אומר יגאל בהשלמה. "עברתי קילומטרים רבים בכלי הזה לפני שלושים שנה ויותר, כשהוא עוד היה חדש יחסית, אבל אני לא בא בטענות לצבא שעדיין משתמש בהם. לצבא יש תוכנית התחמשות ואין מה לעשות, הוא צועד על כסף. לפני ארבע שנים, בתקופת המחאה החברתית, שר האוצר דאז קיצץ ברוב חוכמתו בביטחון והעביר את הכספים לטובת פונקציות חברתיות שונות. כל הכספים שכן מגיעים הולכים להתעצמות חיל האוויר ולמודיעין. חילות היבשה תמיד סובלים מפיגור טכנולוגי. אחרי מלחמת לבנון היה היפוך מגמה בנושא זה, אבל גם זה נעצר איכשהו בהמשך".
משפחת נח נמצאת בקשר הדוק עם ההורים האחרים של הרוגי הנגמ"ש, ובהם משפחת שאול, המתגוררת בפוריה־עילית הקרובה מאוד להושעיה. "הרבה דיברו וניסו להוציא מאיתנו קיטורים או כעס על הנגמ"ש ולמה שלחו אותם ככה", אומר יגאל. "בתקשורת ניסו כבר כמה פעמים לייצר כותרת בנושא ולכנס את כל משפחות הרוגי הנגמ"ש יחד כדי שנדרוש הקמת ועדת חקירה למחדלים בצבא. אנחנו לא בכיוון הזה ולא שיתפנו פעולה. אנחנו יודעים ומאמינים שמה שקרה היה צריך לקרות. לא בגלל המג"ד או באשמת הרמטכ"ל, אלא כי ככה הקדוש ברוך הוא החליט".
אז אין בכם כעס על אף אחד?
יגאל: "יש לנו בטן מלאה על המדינאים שהביאו עלינו את המצב הזה. אנחנו כועסים על רבין ופרס שהביאו עלינו את אסון אוסלו. לפני אוסלו אפשר היה לשמור על יישובים עם שני חיילים, ומאז שהביאו לכאן את 'כנופיות תוניס' המצב הלך והידרדר. אנחנו כועסים גם על אריאל שרון שגרם לכך שעזה הפכה להיות ביצת טרור עולמית. בעינינו הם האחראים הישירים למות הבנים שלנו.
"הרחובות פה קרויים על שם גוש קטיף, וזה נעשה במודע: הגירוש והעקירה הביאו את ההפך ממה שמכרו לנו, והיה מקום לחזור לשם. אנשי ארץ ישראל דיברו והתריעו, וכרגיל לא הקשיבו להם. בזמנו הפיגועים משם היו דקירה ופצמ"ר, וכיום יש מנהרות, טילים ארוכי־טווח, וחמאס ודאעש שמבחינתי אין הבדל ביניהם. שניהם רוצים להרוג אותנו.
"בימי השבעה הגיע אלינו לניחום אבלים השר לביטחון פנים דאז שהיה גם חבר הקבינט, יצחק אהרונוביץ'. בננו יוחאי שאל אותו מה המגמה, לאן מובילים את המערכה ומה היעדים שלה. התשובה של אהרונוביץ' הדהימה אותנו: 'אנחנו מתגלגלים מיום ליום', הוא אמר. היינו בהלם. איפה היו כולם עד שנפתלי בנט דפק על השולחן ודרש שיטפלו במנהרות? מבחינתנו הוא האיש שתפקד בצורה המיטבית במלחמה, וככזה הוא מתאים להיות שר הביטחון. אולי גם ראש הממשלה הבא. גם הוא היה כאן לניחום אבלים, הגיע לבד וישב איתנו בשקט. אני חבר ליכוד והצבעתי לנתניהו בבחירות. לא הצטרפתי חלילה למקהלת 'אנטי נתניהו', אבל האדם המתאים והמפלגה המתאימה לקבל את הקול שלי זה בנט והבית היהודי".
בעיצומם של ימי השבעה שיגרה חוה מדף הפייסבוק שלה מסר לראש הממשלה: "אסור להרפות ויש לסיים את המלאכה על ידי השמדת תשתיות הטרור שקיימות בידיהם. שנפילת חיילינו לא תהיה לשווא", כתבה, ופנתה באופן אישי לנתניהו: "המשך לקבל החלטות אמיצות. עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה".
אתם חושבים שצה"ל יצא מעזה בזמן?
"לא, היה צריך להיכנס בהם בעוצמה. להכריע אותם", משוכנת חוה.
יגאל: "אמרנו לנתניהו, שהתקשר אלינו בזמן השבעה, שאנחנו מצפים להכרעה ולהיפטר מהנגע הזה שנקרא חמאס. נתניהו ענה שהוא מתקשר אליי כאח שכול. הוא הסיט את הנושא. כשיעלון התקשר זה היה כבר בסיום המערכה, אז אמרנו לו שאנחנו מאוכזבים. הוא השיב שיש עוד שיקולים, אבל זו באמת הייתה הזדמנות שהוחמצה. היה גיבוי מצד הציבור בארץ, ולהרגשתנו גם מצד דעת הקהל הבינלאומית. לא ראינו ולא שמענו קריאות לצאת משם".
כמעט שבועיים לאחר התקרית שבה נהרג אורן ונחטפה גופתו של אורון שאול, נחטפה גם גופתו של הדר גולדין. מאז לא ידוע על מאמצים גלויים להחזיר את השניים. "צריך לעצור את שיקום עזה ולא להעביר אליהם סחורות ומלט עד שיחזירו את אורון והדר", אומר יגאל בלהט. "נשיא המדינה דיבר על לשקם את עזה מהר, אבל לדעתי צריך לעשות בדיוק ההפך: לעצור הכול ולסגור אותם עד שהבנים יחזרו".
"אבסורדי בעיניי שאנחנו מעבירים להם אמצעים לטפל בחולים או שמטפלים בארץ בבתו של הניה, בזמן שאין לנו מושג מה קורה עם החיילים שלנו שאצלם״, קובלת חוה. ״זה שבאזכרה של משפחת שאול אין לאן ללכת - זה נורא".
במלאת שלושים לנפילתו של אורן הביאו חבריו מגולני עץ זית זעיר, והוא נשתל מתחת לחלון חדרו של אורן. מאז עסוקים בני משפחת נח, יחד עם חבריו של אורן מכל תקופות חייו הקצרים, בגיוס משאבים עבור מצפה שבכוונתם להקים לזכר בנם ליד ציפורי, כמה מאות מטרים בקו אווירי מביתם, שייקרא 'מצפה אורן'. במהלך השנה מכרו החברים צמידים לזכרו של אורן, וכל ההכנסות היו קודש להקמת המצפה והעבודה על הקמתו אמורה להתחיל בקרוב. בין התורמים היו גם בכירים בצמרת המדינית והצבאית, ובהם השר בנט, סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי והרמטכ"ל לשעבר בני גנץ.
בנוסף, כדי להנציח את אהבתו של אורן למים בנו חבריו מסיירת גולני דק וספסלים מעץ ליד נביעה של מים סמוך קיבוץ אלונים, ושנקראה 'עין אורן'.
"היו ימים שלא רציתי לקום בבוקר", מספרת חוה בכנות. "פסח היה קשה במיוחד, כי הוא חל ימים ספורים לפני יום ההולדת של אורן. אצלנו בליל הסדר יש תמיד כיסא פנוי ליונתן פולארד, לשבויים ולנעדרים, ופתאום היה לנו מישהו שנעדר. לאבד ילד במלחמה זה בהחלט נותן משמעות אחרת למוות, אבל אורן היה ילד שמח וברור לי שהוא היה רוצה שנמשיך לחיות. יש לנו שלושה ילדים נוספים ושישה נכדים, אז יש בהחלט סיבות להמשיך".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם