ראשי » חדשות » בארץ

ראש מועצת עזה האחרון: "פתאום שרון לא דיבר איתי"

אבנר שמעוני היה האיש שכיבה את האורות בגוש קטיף. שנה אחר כך לקה בשבץ שנטל ממנו את יכולת הדיבור. אישי ציבור ובכירי משטרה רבים הגיעו אליו לבקש סליחה, אבל שמעוני רק מצביע לשמיים ואומר "הכול בידיו"

ליל שבת, רגעים ספורים אחרי הקידוש. עידן הקטן יושב על הברכיים של סבא אבנר, כשבבת אחת כל פלג גופו הימני של סבא משתתק. הוא מבקש לעורר את תשומת לבם של אשתו רוחל'ה והילדים שסביב השולחן, אבל כל שיוצא מפיו הן נהמות לא ברורות. אבנר הנואש מתחיל לדפוק בכוח על השולחן בידו השמאלית, האחת שמתפקדת, ולא מצליח לענות לשאלותיה של רעייתו. כבר באמבולנס שמבהיל אותו לבית החולים ברזילי הוא מאובחן כמצוי בעיצומו של אירוע מוחי, אולם יעברו כמה חודשים נוספים עד שילמד להגות את המילה "אָפַזְיָה".

כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

"אפזיה!" אומר אבנר שמעוני, ראש המועצה האחרון של חבל קטיף. "אפזיה", הוא חוזר ואומר, ומגיש לי ספרון קטן שכתב בעזרת קלינאיות תקשורת, כחלק מתהליך השיקום שלו בתשע השנים שעברו מאז השבץ. בעמוד הראשון מתנוסס ההסבר: "אפזיה - לקות שפתית אשר נגרמת עקב פגיעה באזורי השפה במוח. הפגיעה מתבטאת בליקוי בכל ארבעת ערוצי השפה – הפקת דיבור, הבנת הדיבור, קריאה וכתיבה".

בפגישה ראשונה עם האיש, אחרי השיקום הארוך שעבר, לוקח רגע להבין את המצב לאשורו. את דלת הבית החדש שבנו בניצן פותחת רוחל'ה, ואבנר מגיע מיד אחריה. את מקל ההליכה הוא משאיר הפעם בחדרו. כשעל פניו חיוך גדול הוא אומר: "ברוכה הבאה, נעים מאוד".
 
בהמשך השיחה יתקצרו המשפטים לכדי מילה אחת פה ושם, אבל שמעוני מצליח להוכיח שתקשורת לא בנויה ממילים בלבד. כל ישותו מדברת: ההבעה שבעיניו ומחוות הגוף שלו מצטרפות למילים הבודדות שהוא מצליח להפיק מגרונו, ויוצרות שיח שלם. לאורך הריאיון כולו לא ניכרת אצלו שום בעיה בהבנת דיבור. כשאני מתפעלת מהבית היפה, המבע העגום שלו מבהיר שהמחמאה מכאיבה יותר משהיא משמחת. שמעוני לא אומר דבר, אבל פניו משדרות מסר ברור: זה לא באמת הבית. "זה כמו אלמנה שנישאה מחדש", הוא מסביר מאוחר יותר. "החיים השתפרו, בטח", הוא מוסיף ומעווה את פניו. "אבל אלמנה. איבדה בעל".
 
את הבית ההוא, בנווה־דקלים, הם אולצו לעזוב לאחר 18 שנות מגורים במקום. מעורבותו של שמעוני בנעשה בגוש הייתה חובקת כול, אבל כששואלים אותו על הקשר בין האירוע המשמעותי מלפני עשור לאירוע המוחי שתקף אותו כעבור קצת יותר משנה, הוא מציע שכל אחד יגיע למסקנות משלו. "גוף ונפש זה אחד", הוא אומר, ומיד מניף אצבע כלפי שמיים: "אבל הכול בידיו. אולי קשור. אולי שרון. אולי. לא יודע. אולי. התקופה הייתה קשה מאוד".

לגוש קטיף הגיעו בני הזוג שמעוני וארבעת ילדיהם בעידודו של חבר, מנחם בית־הלחמי, שנפטר בינתיים ממחלה. ביקור אחד בלבד בגוש הספיק להם כדי להישבות בקסם המקום. עד היום הנוף המדברי השלֵו, המעוטר בים פסטורלי, מתחרה בעיני שמעוני רק בנוף האנושי החד־פעמי שפגש שם. "אין כל ספק שהבסיס האנושי שהרכיב את נווה־דקלים וכל היישובים בגוש נתן את הדרייב למקום", אמר חודשים ספורים לאחר העקירה, בפרויקט התיעוד החזותי "גוש קטיף – סיפור אנושי" שהפיק וביים מורדי קרשנר. "קשיים ביטחוניים וכלכליים לא היו חסרים שם, אבל הערבות ההדדית בקהילה - בשמחות או באסונות שקרו במשך השנים - נתנו את הכוח המניע".

מהרגע הראשון שלו שם כיהן שמעוני בתפקידים ציבוריים. למעשה, עוד לפני שהושלם המעבר מהעיר ראשון־לציון, שבה התגוררו, הוא כבר שימש מזכיר המועצה של חוף עזה. אחר כך הפך לגזבר בתקופת כהונתו של צבי הנדל כראש המועצה, ובהמשך מונה לרכז המשק בעצמונה. בין הישגיו הרבים בשנים ההן רשומים פיתוח היישובים וקידום ענפי המחצבות, הרפת, הבניין והלול. כל אלה, דואג שמעוני להדגיש, בזכות שורה של אנשים מוכשרים ומסורים, שהוא פעל לצדם או תחתיהם.
 

"באמצע שנות השמונים ההתיישבות קיבלה את ברכת ממשלת ישראל", הזכיר בזמנו שמעוני לקרשנר ולצופים, כשכושר הדיבור עוד היה בפיו ושפמו המפורסם טרם האפיר. "הכול נעשה בצורה מסודרת מול המוסדות. אנחנו מדברים על התקופה שלפני האינתיפאדה הראשונה. רצועת עזה הייתה מקום טבעי ונורמלי לגור בו. לא היו כבישים עוקפים, וגם ביקרנו את החמולות בתוך עזה. לא הייתה שום התנגשות, והמוסדות הממשלתיים תמכו בישיבתנו שם. ההסלמות מצד הפלסטינים, שהגיעו בהמשך, גרמו לשינוי הגישה כלפינו".

ב־2001, כשתוכנית ההתנתקות עוד לא עלתה כלל על סדר היום הציבורי, נבחר שמעוני לראשות המועצה האזורית חוף עזה, ברוב מכריע של שבעים אחוז מקולות התושבים. משנותיו בתפקיד נחרתו בלבו גם האבדות הגדולות שידעו חברי הגוש, כשבמקביל לכל תפקידיו נדרש לטפל בחוסן הנפשי של המתיישבים. הנרצחת הראשונה בתקופת כהונתו הייתה אהובה אמרגי מגני־טל, בת 31, אם לשניים. באותה שנה נרצח גם הרב יצחק עראמה, הרב של נצר־חזני, בן ארבעים ואב לשישה. הוא נפגע מכדור בודד שחדר היישר ללבו. שמעוני סבור שתושבי נצר־חזני נמנעו מלאייש את תפקיד רב הקהילה במשך שנים רבות משום שהתקשו למצוא אדם שייכנס לנעליו הגדולות של עראמה.

הטרגדיה הגדולה של משפחת חטואל - רצח האם ההרה טלי עם ארבע בנותיה - הכתה אף היא קשות בתושבי הגוש ובראש המועצה. טלי הייתה עובדת סוציאלית במועצה האזורית, כך שההיכרות של שמעוני עמה הייתה קרובה ויומיומית. "קשה. קשה", הוא אומר היום. "להודיע. לבוא. מכיר את כולם".

הטרור והשכול ליוו את תושבי הגוש עד לרגע האחרון לקיומו. השבוע ציינו עשר שנים להירצחם של בני הזוג דב ורחל קול, שנורו בציר כיסופים חודש לפני העקירה. "חגגנו שבת חתן לבן שלנו", אומר שמעוני ומחבר את המילים זו לזו לאט־לאט. "הזוג קול היו אורחים של משפחה מגני־טל, ומיד עם הירצחם נסגר הציר. הגוש כבר היה שטח צבאי סגור בשלב זה, וכל האורחים שלנו, שקיבלו אישורי כניסה מיוחדים, נשארו לישון אצלנו לילה נוסף. זה היה בערב צום י"ז בתמוז. קיווינו להתעלות עם השמחה המשפחתית, ואז הגיע הרצח".

ב־3 בפברואר 2004 הזדעזעה הארץ תחת רגלי התושבים של גוש קטיף בפעם הראשונה. באותו יום הגיע לשמעוני בשורת הגילוי של יואל מרקוס באתר "הארץ" על תוכנית העקירה של ראש הממשלה. תחילה סירב שמעוני להאמין לאמיתות הידיעה. הוא התקשר מיד לידידו זה שנים רבות, שיאן הבנייה בגוש והוגה "דין נצרים כדין תל־אביב" - אריאל שרון. "פתאום הוא מסרב לדבר איתי", אומר שמעוני. "שנים של קשר. פתאום כלום. שרון? שרון?" הוא שואל, והזעזוע כמו מכה בו כעת מחדש.

את השיחה הראשונה משמעוני מבקש שרון שלא להעביר אליו. לשיחה השנייה, שהגיעה לנייד הפרטי שלו, הוא עונה בקצרה ומנתק. ראש מועצת חוף עזה מתחיל להבין את עוצמת המכה. בו ביום הוא נכנס אל רכבו ועולה לירושלים לפגישה עם אביגדור יצחקי, מנכ"ל משרד ראש הממשלה בשעתו, ושומע ממנו אישור לידיעה של מרקוס. תחילה מבקש יצחקי לרכך את פני הדברים ולטעון שהכוונה לשלושה יישובים בלבד – נצרים, מורג וכפר־דרום.
 

שמעוני מוכן למאבק על כל שעל, אך מהר מאוד מתברר שמדובר בהרבה יותר משעל, והתוכנית היא לפנות את רצועת עזה כולה. לאורך השנים צפו לא פעם יוזמות לעקירת הגוש, מזכיר שמעוני, אבל תמיד מהצד השמאלי של המפה הפוליטית. את תחושתו הקשה מהצעד של שרון הוא ממחיש כשהוא תופס את הראש ואומר: "לא ייאמן. פברואר 2004 – עוד עוזר בתקציבים. משתף פעולה. ופתאום זהו. מה לא בסדר? עבדנו יחד! זהו. לא דיברנו יותר".

"הכרנו את אריק שרון וידענו באיזו סביבה הוא חי ובאילו לחצים הוא נמצא", אמר בשעתו שמעוני למצלמות של קרשנר. "ידענו מה מנחה אותו ושאין פה צחוקים או ספינים. ידענו שיש פה מהלך רציני". היום, לדבריו, הוא מאמין שטענתו של צבי הנדל, "עומק העקירה כעומק החקירה", הייתה מבוססת בהחלט.

איך הגבת כששמעת על התרדמת ששרון נכנס אליה, ובהמשך על מותו?
שמעוני מושך בכתפיו. "לא הרגשתי כלום", הוא אומר ומוסיף בזהירות: "לא הייתי הולך להספיד אותו".

המאבק שלכם היה בסימן "באהבה ננצח". יש חרטות נוכח כישלון המאבק?
"לא יכולתי לבחור בטקטיקה אחרת", אומר שמעוני, ומסמן בידיו מהומה רבה. "נו. מה היינו משיגים? לא היו מפנים? חששנו ממלחמת אחים. לא מאיתנו. אנחנו מכירים, זה לא היה בא מתושבי הגוש. משב"חים פחדנו. לציבור שלנו זה התאים, 'באהבה ננצח'".

התפיסה המפויסת הזו באה לידי ביטוי קיצוני־משהו מול תושבי חבל אשכול, שבעיצומו של המאבק חיכו לתושבי הגוש בצמתים עם שלטים מכאיבים, דוגמת "אחים, חזרו הביתה". "ניסינו לחייך, לקבל בנועם", אומר שמעוני. "חיכתה לנו קבלת פנים בצורת הפגנה בצומת קמה. אנחנו חילקנו להם מיץ".

הם מפגינים נגדכם בזמן רגיש ומכאיב כל כך, ואתם מחלקים להם מיץ?
שמעוני מחייך את החיוך הנעים והאופטימי שלו ומהנהן. גם כשהוא חוזר על אותה מילה שוב ושוב, אחרי שזו התעקשה להיתקע בגרונו וסירבה לפנות מקומה למילים נוספות, נראה שבכל פעם הוא מצליח לצקת לתוכה משמעות חדשה לחלוטין. "אני אדם פשוט. אדם פשוט. הם – הו־הו", הוא מראה לי סימני התלהמות. "בסדר. אדם פשוט. מיץ..." אומר שמעוני בעדינות של מי ששולח ידו לפיוס. "מיץ?" הוא מדמה תמיהה. "מיץ!" הוא עונה נחרצות.

המאבק הממושך שנועד לשכנע את הציבור הישראלי להתנגד לעקירת היישובים הביא עמו אכזבה גדולה, בעיקר נוכח ההתעלמות של שרון מהכרעת מתפקדי הליכוד נגד המהלך. גם הניסיונות להשפיע על קובעי דעת הקהל מקרב אנשי התקשורת, במקביל לעבודה אינטנסיבית מול הדרגים הגבוהים ביותר בפוליטיקה הישראלית, לא צלחו. התמיכה הציבורית במאבק של אנשי הגוש הייתה אמנם עזה ומרגשת, והגיעה לשיא ביטויה בכפר־מימון, בפרויקט השרשרת האנושית ובצעדת יום העצמאות, חודשים ספורים בלבד לפני הפינוי - אלא שכל אלה לא תרגמו את עצמם למהפך המיוחל.

בשלב כלשהו חשבת שתוכניתו של שרון תביא לשיפור ביטחוני? שיש בה בכל זאת איזה היגיון?
שמעוני מזדעזע ומניד ראשו נחרצות. "ידענו שהמחיר יעלה עם העקירה", הוא אומר. "צעקנו: זה יגיע לשדרות, לאשקלון! לא שמעו. לשדרות הטילים הגיעו מיד".

בקיץ אשתקד פקדה טלטלת "צבע אדום" פעם נוספת את מקום מגוריו החדש בניצן. הזוג שמעוני כבר בנה את בית הקבע שלו, אך אחת מבנותיהם עדיין מתגוררת עם בעלה וילדיה באתר הקראווילות הסמוך, נטול חדרי הביטחון. "שם יש צינורות בטון. זהו", אומר שמעוני. "באו לכאן, גרו אצלנו חודש. ארבעה ילדים רצים באמצע הלילה". והוא? הוא נשאר בחדרו. דואג שכל שאר בני המשפחה יהיו מוגנים, אך לעצמו מסרב לדאוג. "לא אכפת לי", הוא אומר בפשטות. "אני ישן בשקט. דואג לנכדים".

ההברות שוב מתעקשות להיתקע בגרונו, לא מצייתות לרצונו. המילה קטיף נעקרה מפגישתנו, במקומה יוצאת לו המילה גזה (עזה). "לא פוחד. גזה. גזה", הוא אומר, ונראה שפעם אחת הוא מתכוון לטילים שזרמו לאורך השנים מדרום, ופעם אחרת לעקירה מביתו. "עברתי את זה, זהו זה. אני טילים וזה וזה. לא פוחד. מצולק מספיק. אי אפשר לפגוע", הוא אומר ומצביע אל עצמו. "מספיק".

גם כשהתאריך שנקבע הלך והתקרב, שמעוני ובני ביתו לא ארזו דבר מחפציהם. בשעת הפינוי סירי הבישול עוד עמדו על הכיריים. "נשארנו אחרונים בגוש, אחרי שהיישובים פונו וחלקם כבר נהרסו לחלוטין", הוא אומר. "רק אנחנו ומירב, הבת הצעירה שלנו".

כשהמילים שוב נתקעות, שמעוני מבקש לקום ממקומו. לרגע גופו בוגד בו, אבל אז הוא מגייס את החיוך הנצחי שלו, קורא "היי הופ!" ומתרומם באחת. הוא יוצא לרגע, ואז שב לסלון כשבידו עט ודף שעליו הכיתוב "מורשת הנצחת גוש קטיף". "15.8.2005", כותב שמעוני בדף. מהתאריך הזה ואילך נאסר על ראש מועצת חוף עזה להתקרב לבניין המועצה. "לא היו לי עוד כלים לעזור", הוא אומר. "מינו מפרק למועצה. לא השכילו להשתמש באנשי המועצה לשיקום. בשיא. זהו. מִנהלת. הבטחות־הבטחות".

בסעודת סוף הצום של תשעה באב תשס"ה ישבו בבית משפחת שמעוני, בין השאר, אוגדונר הגזרה לשעבר האלוף ישראל זיו, מפקד האוגדה באותה עת האלוף אביב כוכבי, וגם צביקי בר־חי, אז ראש המועצה האזורית הר חברון. בעיצומה של הסעודה נשמעו דפיקות בדלת, וצווי הפינוי הוגשו לבני המשפחה. "ישבו איתנו, כמו ניחום אבלים", אומר שמעוני ומסמן את התנועה האינטנסיבית לביתו והחוצה. חלק מהביקורים צרמו לבני המשפחה ונראו בעיניהם כצביעות, כשהאורחים בביתם היו בין החתומים על מהלך הפינוי. בשלב מסוים שם בר־חי סוף להמולה וביקש מכולם לעזוב את הבית ולתת למשפחת שמעוני מעט אוויר לנשימה.
 

לא קשה לשבת עם אנשי הצבא המפנים בשעה כזו?
"לא ישבנו עם כוח הפינוי. דן הראל (מפקד פיקוד הדרום דאז) – נכנסתי בו. הוא כבר היה קשור (לפינוי)", אומר שמעוני ומדגים את פניו החתומות של הראל שעה ששמע את מחאתו.

בימים האחרונים לקיומו של הגוש התרוצץ שמעוני מיישוב ליישוב, מבקש לסייע בכל עניין ורואה את החבל קורס תחת הצו שהוציא אחד משותפיו הגדולים ביותר בעבר, אריאל שרון. "לא עשינו קריעה ולא לבשנו כתום", אומר שמעוני. הוא ורוחל'ה, אשת נעוריו, יצאו מהגוש בשתי מכוניות. בדיעבד הצטערו על שלא היו יחד בשעה הקשה הזו. עם זאת הם מציינים שהיציאה בשעות הלילה הביאה איתה גם הקלה: ההכרח לראות את הגוש ריק וחרב נחסך במידת מה.

מכל רכושם הם בחרו לקחת גיגית ומזוודה מלאה בבגדים ובמזוזות הבית. שמעוני לקח גם תמונות; מלבדן לא מצא עניין באף חפץ שהיה בביתו. "איזה קשר יש לי לכלים ולריהוט?" אמר בצילומי הפרויקט של קרשנר. "מה זה חשוב על איזה כיסא אתה יושב? זה לא מה שהיה קשה לעזוב", הבהיר.

התחנה הראשונה אחרי העקירה הייתה בבית אחותה של רוחל'ה בעין־צורים. חבריהם לקהילת נווה־דקלים התיישבו גם הם בקיבוץ, שם התקבלו לדבריו בחום ובאמפתיה רבה. כשהגיעה השעה לשכור לעצמם בית, הגיע גם המשבר הגדול. "הרבה בכי", הוא אומר. "חברים בבתי מלון. היישוב שלנו. היה קשה. נפשית. לחשוב על חלופה. משבר נורא".

הוא עצמו סירב בתוקף ליצור כל קשר עם מנהלת סל"ע ("סיוע למתיישבי עזה וצפון השומרון", ששינתה בהמשך את שמה ל"תנופה"), גם במחיר ריחוק מסוים מהקהילה שלו. "היינו בשפיר כשהקהילה שלנו הייתה בקיבוץ עין־צורים", הוא אומר. "לא רציתי שום קשר עם המנהלת, ובשביל קראווילה היה צריך קשר. אז היינו בשפיר. היה גשר מעבר בין הקיבוץ לשפיר, משם הייתי מגיע. כינו אותו בחיוך גשר שמעוני".

לקרשנר הוא עוד הספיק לומר בפה מלא, חודשים אחדים אחרי העקירה: "אני אגיע לזה ואקבל את מה שמגיע לי. אני חוסך לעצמי כרגע את ההשפלות שאנשים עוברים". מפאת העומס שהיה נתון בו גם לאחר שנפרד מתפקידו בגוש, הריאיון המצולם נפסק בטרם הושלם, מתוך כוונה להמשיך אותו זמן קצר לאחר מכן. אלא שאז הגיע האירוע המוחי, וקטע את ההנצחה האישית של שמעוני, שחצתה את קירות ביתו והקיפה את הגוש כולו.

לרוחל'ה יש יכולת דיבור אבל זיכרון קצר, צוחקים בני הזוג. לאבנר יש זיכרונות רבים, אבל אין יכולת דיבור. באין ברירה הוא פונה מדי פעם לכתיבה, אלא שגם היא קשה עליו. יושב מולנו האיש גדוש המחשבות והזיכרונות, מציף את הצער שלא עזב אותו לרגע, מבקש לשתף אותנו בתחושותיו לראשונה מזה עשור, ויודע כמונו שהכול נותר כלוא בתוכו. משאינו מוצא את המילים, הוא מוותר עליהן. ובכל זאת, שמץ של מרירות לא ניכר בפניו. האופטימיות שלו הדביקה את רוחל'ה, וביחד הם מתמידים בהליך השיקום וממשיכים להיאבק.

"בהתחלה לא מבינים מה זה", הוא אומר על הכשל בדיבור והפגיעה המוטורית בפלג גופו הימני, "בטוחים שזה אוטוטו מסתדר". אלא שאחרי האירוע המוחי הגיעה שהות ממושכת בבית לוינשטיין - שלושה חודשי אשפוז מלא ועוד שלושה חודשים של אשפוז יום. אז גם התחיל "מצעד מבקשי הסליחה", כלשונו, שכלל בין השאר את בכירי המשטרה אורי בר־לב ומשה קראדי. "לא אמרו שבאו לבקש סליחה", הוא מבהיר, "אבל זו התחושה".
 

חצי שנה לאחר האירוע המוחי עברו הטיפולים למרכז "עזרה ומרפא" של הרב אלימלך פירר. כיום מקדיש שמעוני שלושה ימים בשבוע לטיפולי שיקום, וברקורד שלו מופיעים גם מרכז פונשטיין ומרכז אדלר לאפזיה שבירושלים. במקומות האלה הוא הכיר חברים חדשים במצבו, דוגמת איש התקשורת אייל פלד, שעמו יצר קשר מיוחד.

עם הזמן השתפר תפקודו של שמעוני, והוא אף השלים לימודי נהיגה מחודשים, הפעם על רכב מותאם לבעלי נכות. "בטסט ראשון", הוא מכריז בחיוך. הנהיגה שיפרה את איכות חייו ואפשרה לו להגיע עצמאית לטיפולים האינטנסיביים בלי לכבול אליו את רוחל'ה. "ממשיכים ממשיכים ממשיכים", הוא אומר בחיוך מלא מרץ. כשאני שואלת אם הוא עוד מקווה לשוב וללכת בלי עזרת מקל, כפי שהיה לפני השבץ, שמעוני מרחיב את חיוכו עוד יותר, וקורא: "בטח! הופ, הופ, צעידה. שיפור אטי מאוד", הוא אומר, מסמן בתנודת ראש את המילה "אבל", ומשלים בפיו: "מתקדם".

בין הטיפולים, שחלקם נועדו לשפר את תנועות הגוף וחלקם את כושר הדיבור, הוא מתנדב במרכז מורשת גוש קטיף. המשימה הראשונה שם דרשה מלאכת שידוך בין מאות המזוזות שהוצאו מבתי הגוש ובין המשפחות שאליהן היו שייכות. כמי שהכיר היטב את הגוש ואת תושביו, שמעוני הצטיין במלאכה זו. היום הוא עסוק בסריקת העיתון של יישובי חבל עזה, "בגוש אחד", לצרכים ארכיוניים.

קהילת נווה־דקלים התפצלה לאחר הגירוש לשני מוקדים מרכזיים – האחד ביישוב החדש בני־דקלים שבחבל לכיש והאחר בניצן, שם כאמור קבעה משפחת שמעוני את ביתה. אבל הגעגוע לגוש ולאווירה הייחודית שהייתה בו לא מרפה. "מתגעגע להכול", אומר שמעוני. "גוש קטיף היה קהילה אחת. מכירים את אנשי היישובים האחרים. גם הרחוקים, גם החילונים. הריחוק (הגיאוגרפי ממרכז הארץ) גרם לנו להיות ביחד".

הצלחתם לשחזר כאן משהו מהקהילתיות שאפיינה את החיים שם?
"משתדלים לשחזר. אבל יש התכנסות. במשפחות, לא בקהילה. אולי כי אז היינו צעירים. עכשיו משפחות גדולות. אולי זו הצלקת". ועם זאת, לקהילה יש תפקיד חשוב בתהליך שיקומו של שמעוני. בכל יציאה שלו לבית הכנסת של ניצן – שעדיין לא הושלמה בנייתו – הוא מקבל כוחות מסביבתו האוהדת.

בניגוד לבתים רבים של החברים מהגוש, על קירות ביתה החדש של משפחת שמעוני אין אף סממן שמעיד על היותם עקורים. לא תמונה בסלון, לא מזכרת אחרת. שמעוני מקיש בידו על לבו. "זה נמצא כאן. כל הזמן", הוא אומר. "לא פחות משתק מפעם. זה לא אומר שאנחנו לא אופטימיים. לא־לא. זה אבֶל שלומדים לחיות איתו".

בחיוך?
"בטח, בחיוך", הוא אומר בפה רחב.
לא רק בחייהם של אבנר ורוחל'ה, גם בחיי ילדיהם ניכר שטראומת העקירה עוד מפעמת. שתי בנותיהם נשואות לבני גוש קטיף, וגם הנכדים גדלים על מורשת הגוש. אם בימים של שגרה הזיכרונות עולים אגבית, אירועי עשר השנים ליישום תוכנית ההתנתקות של שרון עוררו מחדש את השיח על מה שהיה ואיננו.

יש עוד חלומות לעתיד שקשורים בגוש?
"ודאי", עונה שמעוני. "חוזרים לשם".

אתה בעצמך, או שאתה משאיר את המשימה לילדים ולנכדים?
"אני. אני בעצמי".

חלק מהתקווה הזו נעוץ בעובדה שרוב המקומות שנעזבו נותרו כשהיו, מבלי שיושבו מחדש. "יש אוניברסיטה אסלאמית", הוא אומר. "כן, אבל הרוב – שומם. למה? לכן יש חלום. זה נראה מציאותי". שמעוני, החיוך לא מש משפתיו, מצביע שוב כלפי מעלה ואומר: "אולי". על הדף הוא כותב את המספר 19, ומהנהן כשאני שואלת: "גוש עציון?"

"אולי", הוא חוזר ואומר. הרי 19 שנים עברו מאז שנפל גוש עציון ועד שיושב מחדש לאחר מלחמת ששת הימים, ומי יודע אילו הפתעות צפויות לנו מאזור חבל קטיף.
 
גם הוויכוחים הנוקבים שאינם מרפים בין ימין ושמאל, לא מפחידים אותו ולא פוגמים בחלומו. "בעוד עשר שנים", הוא אומר, "תהיה אחוות ישראל. דברים משתנים. משתנים. עכשיו, עכשיו. כבר עכשיו!"

האהבה עוד תנצח?
שמעוני מהנהן נחרצות. "זה שגירשו אותנו תרם לאחדות", הוא מפתיע. "לטווח ארוך. זה משתנה, אבל לאט. משמיים".

השמאל לא בהכרח יאמץ את הגישה שאתה מציג. הוא ודאי לא עושה סימנים של השלמה עם מפעל ההתיישבות.
שמעוני מחייך שוב. "שמאל אנרכיסטי? הו־הו", הוא אומר ומחקה קולות התלהמות. "טוב", הוא אומר בנחת. "אני? מים. מיץ. אדם פשוט. מיץ".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...