היינו שם: זיכרונות של 6 כתבים מפינוי גוש קטיף
הרגשות שהתערבבו עם האובייקטיביות העיתונאית, הסנדלים והחול שהתערבבו עם הניקיון של לשכת ראש הממשלה. שישה כתבים שסיקרו את ההתנתקות בעיתונות הכתובה, בטלוויזיה וברדיו, חוזרים לרגעים שעיצבו בשבילם את הקיץ הסוער ההוא
לפני עשור הורדתי את הסרט הכתום ממראת המכונית, כי הבנתי שבמחסומים תעודת העיתונאי תיראה אמינה יותר בלעדיו. מאז הוא הולך איתי לכל מקום. כתבת מקור ראשון הגיעה לגוש קטיף כדי להביט ולדווח, אבל חזרה משם אחרת
ברגעים האחרונים של מבצע הגירוש הגדול, אחרי שגם בצפון השומרון הסתיימה המלאכה, נערכה מסיבת עיתונאים באוהל רחב. כל מפקדי הצבא והמשטרה ישבו שם זחוחים, שבעי רצון מהמהירות והיעילות שבהן התבצע הכול. דן חלוץ, משה קראדי, יאיר נוה וגם מירי רגב. לפני הפרשיות שעוד יבואו, לפני החרטות וה־"ידענו שזו טעות", הם ישבו שם מרוצים עד הגג. העיתונאים אכלו סנדוויצ'ים על חשבון צה"ל, וכולם שמחו שהכול נגמר והולכים הביתה.
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אחרי עשר שנים, כבר לא זוכרים את כל הפרטים. אבל את הבוקס בבטן לא שוכחים. מירי צחי הצלמת ישבה איתי שם באוהל שכולם בו, כך נדמה, מחייכים ומקשקשים. היינו מעוכות, הלומות, מכווצות. לא מצליחות לעכל את הכאב האנושי שזרם לידנו. את עוצמת הזעזוע. והרגשנו לבד.
בסוף הרמתי יד והעזתי לשאול איך יתמודד הצבא עם בני הנוער שלא ירצו להתגייס לשורותיו לאחר השבוע וחצי האחרונים. כל מעוטרי הדרגות על הבמה הסתכלו בנו המומים. מאיפה באו עכשיו אלה, ולמה לקלקל לכולם את המסיבה.
עד היום הוא הולך איתי לכל מקום. קטן ומקופל, אבל נוכח. סרט כתום. יותר מכל דבר, הוא מזכיר לי איך הורדתי אותו אז ממראת המכונית כשהתקרבנו אל נתיבות, אל הצעדה שיצאה משם והצליחה להגיע רק עד כפר־מימון. כי מיהרתי ממש, ורציתי להגיע בזמן כדי לסקר כמו שצריך, וידעתי שהוא יעכב אותי בדרך. הבנתי שבמחסומים תעודת העיתונאי תיראה אמינה יותר בלעדיו.
הוא מזכיר לי את הלילה שבו הבטתי הצדה וראיתי לראשונה שורות של חיילי צה"ל תוחמות את הצועדים. כמעט צבטתי את עצמי כדי לוודא שאין כאן בלבול, לא יודעת אם צריך להיבהל מכך שהפכנו ברגע לרפובליקת בננות שבה מופעל הצבא נגד אזרחי מדינתו שלו, או לחוש מושפלת מהסיטואציה ההזויה. כמה השפלה וכמה בגידה היו שם, בקיץ הזה לפני עשר שנים.
בעצם, לא אני נבגדתי והושפלתי. בעצם באתי לגוש קטיף כדי להביט ולכתוב. אבל חזרתי משם אחרת. כי ראיתי את כל העוצמה של הצבא ושל המדינה שלי פונה נגדי. עוד ועוד ועוד חיילי צה"ל במדים ירוקים ושוטרים כהי מדים, עם דגל מדינת ישראל חדש ומבהיק על כל כובע ודש, אחרי הכנה פסיכולוגית של מיטב המוחות שולפים אנשים מבתים.
בשנה שלפני כן היינו הרבה בגוש קטיף. פעם בשבועיים הקשנו על דלתות של בתים מרווחים ושל קרוואנים פשוטים. שמענו הצהרות מלאות אמונה ואנחות קשות־יום. כמעט תמיד היו דוחפים לנו לידיים, שלא נרעב חלילה בדרך חזרה, שקית של עגבניות שרי מגידול מקומי, מתוקות כמו סוכריות. ראינו נפלים של פצמ"רים, רסיסים בקירות, וחממות שמסוכן לצאת לעבד. וראינו המון גאוות יחידה, המון תקווה, וידיעה שהישיבה במקום הקסום והמסוכן הזה היא תמצית הציונות.
נסענו אל הגוש הנצור והמסוגר בפעם האחרונה ביום תשעה באב לוהט. תחנה ראשונה - בית הקברות. מי שהיה באותו יום בבית העלמין ז"ל של גוש קטיף, לא ישכח כל חייו את מה שראה. מאות אנשים עמדו אז בחום הלוהט, ובכו אל השמיים. אל אף גורם אחר לא היה אפשר או כדאי לפנות.
בימים שאחרי, שוב הסתובבנו בין הבתים. חלקם ארוזים למחצה, יושביהם נעים ונדים בבלגן פנימי וחיצוני, בין ייאוש לתקווה. חלקם מתעקשים על מעין שגרת חיים. ארוחות על שולחן, תבשילים בסירים.
על הכביש שמול נווה־דקלים נעות כבר מכוניות עם רכוש של מפונים מיישובים דרומיים יותר. עץ זית, שהוצא על שורשיו מגינה בגדיד, נוסע עכשיו על הכביש צפונה, אל הלא־נודע. והבטן מתהפכת כי מבינים שזה קורה. שבאמת מוציאים מכאן אנשים.
ואז מתחילות דפיקות בדלת גם אצלנו, בנווה־דקלים. בקבוצות מתואמות ומאורגנות, עם רשימות מסודרות, הם מגיעים לכל בית. לפי הסדר. שומעים במבט מושפל, לא תמיד מתעניין, את בני המשפחה. חוככים בדעתם כמה זמן ייקח להוציא את האנשים מהבית ולסמן וי נוסף ברשימת המטלות. וברחוב שומעים כל הזמן ניסיונות נואשים להסביר להם, לחיילים. נערות זועקות, צעירים נואמים. לפעמים הטונים עולים.
ויוהרת כלי התקשורת, הזרים ובעיקר המקומיים, מזועזעים מ"השימוש הציני שעושים המתנחלים בילדים". אוח, כמה שהם היו יהירים. כמה שגילויי הרחמים היו מתנשאים ומעושים. כמה פאנלים הם הצליחו למלא במלל אינסופי על החשש מהתנגדות אלימה, בזמן שלידם חיים מתרסקים. איך אפשר לשכוח את רזי ברקאי שתהה בשבועות שאחרי אם "החבר'ה עושים חיים בבתי המלון", בשעה שמשפחות נאחזו בשיניים כדי שלא להתנפץ שם לרסיסים.
והשבוע מתקדם, ועוד ועוד בתים כבר ריקים. חלקם מוצתים באש. אש בוערת מדי פעם גם ברחובות המתרוקנים. זה נשמע נורא. כאילו המילים עושות בעצמן אנלוגיה לתקופות שאסור להשוות אליהן, אבל ההשוואה מתעקשת ועולה. ביום חמישי בבוקר, בנווה־דקלים, יהודי אחד עם טלית ותפילין ומבטא צרפתי רצה ללכת לבית הכנסת.
אבל אסור. הרחוב שמגיע לשם סגור. היום יוציאו משם את כל הצעירים שיושבים בפנים, ומפונים פוטנציאליים נוספים פשוט לא רצויים. והוא בוכה, והוא זועק, והוא מדבר על סבא שלו באירופה, שאיש לא הצליח לחסום את דרכו לבית הכנסת שלו. ואז הם מרשים לו, כי מול הסיפור שלו אי אפשר. והוא הולך לבית הכנסת, ולרגע אחד, כולם שותקים.
הודיה כריש־חזוני היא סגנית עורכת מגזין "מוצש", מקור ראשון
אני נכנס פנימה ולא מאמין: הבגדים, הכלים והצעצועים שהכרתי הפכו לזירת קרב. כתב חדשות ערוץ 2 הצליח להסתיר את רגשותיו בהתנתקות, אבל הכול התפרץ כעבור חצי שנה
תמונה ראשונה: הבוקר הראשון להתנתקות
אני יוצא לכיוון גוש קטיף מלא אדרנלין. האירוע שאליו התכוננו תקשורתית מזה זמן רב יוצא היום לדרך. הסיטואציה לא פשוטה: על רקע הקריאות לאתרג את שרון מצד אחד והקריאות לדווח נגד ההתנתקות מהצד השני, לא פשוט להיות סתם אובייקטיבי. באותה תקופה חשבתי שהמהלך נכון, שהוא יסייע להגן על המתיישבים שיפונו וייתן לנו נקודות בעולם. בדיעבד התברר שמהלך חד־צדדי כנראה לא יכול להיות אף פעם הצלחה.
תמונה שנייה: הגוש
אחרי החשש הגדול שהתלווה לכל הנסיעות לגוש ברכב המשוריין של ערוץ 2, לבד או עם שני אנשי צוות לכל היותר, הפעם התחושה היא של ביטחון. הכמות האדירה של אנשי הצבא והמשטרה שהתכנסו בחבל הארץ היפה הזה, שממנו נשקף הים, נוסכת תחושת שווא שהפעם אף אחד לא ינסה לפגע בנו.
תמונה שלישית: נווה־דקלים
מגיעים לאשקובית בנווה־דקלים ומרגישים מילואים. עשרות עיתונאים מצטופפים בחדרים קטנים ומחכים לסקר את האירוע הגדול. העובדה שבעבור רבים מהם זוהי הפעם הראשונה שרגלם דורכת בנווה־דקלים, לא מונעת מהם לפרשן וללהג, לעתים בשמחה לא מוסתרת, ברצף השידורים האינסופי.
תמונה רביעית: בוקר הפינוי
בבניין לידנו הכביסה תלויה בחצר. אני דופק בדלת, ונכנס עם הצוות. משפחה יושבת בסלון וצופה בשידורי הטלוויזיה, רק סיימה את ארוחת הבוקר. "מה זה, אתם לא אורזים?" אני שואל. "לא", הם עונים. "אמרו לנו שיקרה נס, ושבסוף המהלך יתבטל".
תמונה חמישית: הפינוי
צעירים תוקפים אותנו ואת הציוד שלנו. "כנס בהם בשידור", אומר לי הצוות. "בואו נירגע ונראה מי אלה", אני אומר. בירור קצר מעלה שהתוקפים הם לא אנשי הגוש. זאת לא דרכם. אני מציין את העניין בשידור כבדרך אגב, וממשיך להתמקד בעיקר: הליך הפינוי והכאב של שני הצדדים, המפנים והמפונים.
תמונה שישית: פינוי בית הכנסת בנווה־דקלים
מאות, אולי אפילו אלפי אנשים, במתח. המתפללים שרים בזעקות, ומנגד השוטרים עומדים כחומה בצורה. הרגש בשיאו. תמונה שלא אשכח.
תמונה שביעית: ערב
הפינוי הקשה הושלם. ביישוב הגדול הזה, שהיה תוסס וסואן, שורר עכשיו שקט צורם. אפשר לשמוע את הרוח מהים.
תמונה שביעית: שא־נור
הגוש פונה, אבל אין זמן להתאושש. אנחנו מגיעים לשא־נור שבצפון השומרון, יישוב קטן שאני מכיר בו כמעט כל אחד וכל פינה. בט"ו בשבט האחרון אפילו נטעתי כאן עץ. מתמקמים באוהל סיירים על כורכר במגרש החנייה.
תמונה שמינית: פינוי שא־נור
אני מסקר בשידור חי פריצה לתוך בית של משפחה שאני מכיר. המשפחה מתבצרת בפנים על ילדיה, ומתנגדת קשות לפינוי. אני נכנס פנימה עם השוטרים וחוטף הלם: בבית הזה הייתי לא פעם בפגישות עם אנשי היישוב, ועכשיו הבגדים, הכלים והצעצועים שהכרתי הפכו לזירת קרב אלימה. במהלך השידור אין זמן להכניס רגשות, הם יגיעו מאוחר יותר. גם כאן, בתום הפינוי משתרר שקט צורם שמזכיר את מה שחוויתי בגוש. אלא שכאן שומעים רק את משק ענפי העצים.
תמונה תשיעית, כעבור זמן מה: הקראווילות בניצן
המפונים מנסים להתחיל את חייהם החדשים בתנאים קשים, פיזית ובעיקר נפשית. המדינה קצת שכחה אותם ולא ממש דאגה להם, למרות ההבטחות.
תמונה עשירית, כעבור חצי שנה: פינוי עמונה
אי אפשר לנתק את התמונות מעמונה מאירועי הקיץ שקדם לכך. הריסון והאיפוק היחסיים שנשמרו בהתנתקות, התפרצו כעת באלימות רבה אצל שני הצדדים. המראות בהחלט קשים. לזעקות ולקללות, שבפינוי גוש קטיף נשמעו משני הצדדים, מתלווים עכשיו גם אלימות קשה, הרבה דם ונפגעים ברכוש ובנפש.
זהו, אני לא יכול יותר. אחרי שבע שנים קשות בתחום, כולל אינתיפאדה והתנתקות, פינוי עמונה היה הקש ששבר את גב הגמל. ביקשתי לעבור תחום, וקיבלתי את הכלכלה. קיוויתי שעכשיו יהיה שקט יותר, אבל אז הגיעה מלחמת לבנון השנייה, ואחריה מבצע עופרת יצוקה. אין שקט בארץ שלנו.
אילן ליזרוביץ הוא יועץ תקשורת
אחרי שהתמודדתי עם הדרה משידור ועם הוראה מגבוה לא להשמיע קולות שאינם תומכים בהתנתקות, החלטתי להפוך למגיש. כתב ערוץ 10 בגוש קטיף חשב שיוכל לשנות את המציאות דרך התקשורת, והתבדה
אחרי ההתנתקות הבנתי לראשונה למה אנשים לא תמיד רוצים לדבר על טראומות שעברו. כי עבורי, ההתנתקות היא טראומה. הכול אצלי התערבב באותם ימים: האישי והלאומי, המקצועי והדתי. אני לא חושב ששם הייתה תפארתי המקצועית: לקחתי את הכול יותר מדי ברצינות. יותר מדי ללב. יותר מדי על כתפיי.
אחר כך הבנתי שתמיד כדאי לזכור: לא עליך המלאכה לגמור. תקופת ההתנתקות הייתה שיטפון תקשורתי: דיברו בשבחה בכל פלטפורמה, מכל כיוון. זה היה דורסני. אני זוכר במיוחד את אמנון אברמוביץ' בערוץ 2, דורס ערב־ערב. עולה להתקפה ויורה.
משום מה חשבתי שאני יכול לו. שאני יכול להם, לכולם. האמנתי לרב אליהו. ל"היה לא תהיה" המפורסם. אבל הכול התנפץ לי בפרצוף בערב שבו השוטרים נכנסו לנווה־דקלים והחלו להסביר לאנשים שהם צריכים לעזוב את ביתם. מה יכולתי לעשות? בכיתי.
אחר כך נאלצתי להתמודד עם הדרה משידור, עם ההוראה מגבוה לא להשמיע דיווחים מפיו של מי שאינו תומך במהלך. וכך קרה שאני, שהובלתי את כל הסיקור לקראת הפינוי, ששמתי את חדשות 10 על המפה בתחום, פתאום לא מופיע בליין־אפ. לא בדקות הראשונות, וגם לא אחריהן.
בעיצומם של האירועים בגוש, עליתי לאוויר לראשונה בשמונה וארבעים, לדיווח שולי. וכך זה נמשך ערב אחרי ערב. השיא היה כשהייתי העיתונאי היחיד על הגג בכפר־דרום, ובמערכת אמרו לי ש"יש הוראה מדובר צה"ל לא לשדר דיווחים של כתבים מהגג" - כלומר, צנזורה. כשבדקתי את העניין עם דו"צ, התברר שלא היו דברים מעולם.
אז מה נשאר לי לעשות? לבכות? לכן לא רציתי לדבר. לכן לקחתי את הזמן. לכן עברתי להיות מגיש, או במילה אחרת, דוגמן. אם לא רוצים לשמוע אותי, לפחות אהיה טאלנט וארוויח יותר. הזמן כבר עשה את שלו, ואני את שלי.
ינון מגל הוא חבר כנסת מטעם מפלגת הבית היהודי
אחרי שבוע ללא שינה אני מגיע אל בית הוריי באשמורת הבוקר, נכנס לישון ורואה שוב בחלום את החיילים במדים הכהים. כתב גל"צ בשטחים עדיין מתמודד עם הטראומה המודחקת של העקירה
באמצע 2004 נקראתי לחדרו של צביקה גולדברג, אז ראש מחלקת החדשות בגלי צה"ל. הדיבורים על תוכנית ההתנתקות של שרון היו כבר באוויר, אבל באותו שלב ההתנגדות העזה בימין בכלל ובליכוד בפרט יצרה רושם שראש הממשלה יתקשה מאוד להוציא לפועל את המהלך שלו. בחדר הקטן, הצמוד לדסק החדשות, הוצע לי תפקיד הכתב לענייני התיישבות, או בשמו המוכר יותר ״כתבנו בשטחים״: ללא ספק תפקיד בכיר, מורכב ומשמעותי במערכת החדשות של התחנה הצבאית.
את הסיפוק מההחלטה להפקיד בידיי את התיק ליוותה תחושה חמצמצה בפה: איך אפשר להיות כתב טוב ולהביא חשיפות וסקופים שיעוררו הדים ויזכו ל״פולו־אפ״ – חלומו המקצועי של כל עיתונאי - אך בעצם להיבנות מסיפוריהם של אלה שעוד מעט יאבדו את הבית? השאלה הזו ניקרה בי לאורך כל תקופת ההתנתקות, אבל מנגד ליוותה אותי גם תחושת שליחות אישית ומקצועית. זו הייתה הזדמנות להביא מהשטח את קולות המאבק, לספר את סיפורם של מתנגדי ההתנתקות עוד לפני שהצבע הכתום הפך לסמלם הרשמי.
עורכי החדשות בדסק של גל״צ נמצאים בתוך גשר פיקוד של צוללת: הם יושבים בחדר חשוך וקריר ברחוב יהודה הימית ביפו, ניזונים בעיקר ממסכים ומהטלפון האדום. הכתב הוא זה שמתווך להם, ודרכם למאזינים, את המציאות. הכתב הוא השגריר של כלִי התקשורת שלו מול מושאי הסיקור, והמומחה לענייני מושאי הסיקור מול עורכיו בכלי התקשורת. זה נכון תמיד, ונכון פי כמה וכמה כשמסקרים אירוע כמו המאבק בהתנתקות.
היחס של הכתומים לתקשורת היה חשדני למדי, אבל הרקע שלי, כחובש כיפה ובוגר ישיבה גבוהה מהציונות הדתית, סייע לי לשבור חומות שעמדו בפני ״התקשורת העוינת״. הוא אפשר לי לפרסם ראשון את הריאיון של ״בשבע״ עם הרב אברהם שפירא, שבו קרא לחיילים לסרב פקודה; או להקליט כתבת רדיו על השבת האחרונה בגוש קטיף, שבת חזון, ולהשמיע את קולות קריאת מגילת איכה בבית הכנסת בנווה־דקלים, יומיים לפני תחילת העקירה.
עד ההתנתקות, גוש קטיף היה בגדר נעלם מבחינתם של רבים מאזרחי ישראל. חבל הארץ היפהפה הזה עלה לכותרות בעיקר בהקשרים ביטחוניים־מדיניים: פיגועים, צירים שנסגרים לתנועה, ויכוחים פוליטיים. אני יכול להניח שרבים מהאנשים שדיברו עד אז על הגוש, לא הגיעו אליו מעולם. כשאני ביקרתי שם, פעם בשבוע ולפעמים יותר, פגשתי אנשים שחיו את חייהם בשלווה, בקהילתיות, ובעיקר מתוך אמונה. הם, שהתגוררו בחלקת האלוהים הקטנה שלהם, הפכו בבת אחת לאייטם.
התושבים היו צריכים להתמודד לפתע עם הצפה של התעניינות תקשורתית, להקים צוותי תקשורת ותגובות בכל יישוב ויישוב, ולארח כתבים שעברו להתגורר בגוש. את כל זה הם עשו במקביל למאבק אסטרטגי נגד ראש הממשלה, הפגנות, וגם חילוקי דעות בתוך המחנה: ״עקירת יישובים קורעת את העם״, או ״גוש קטיף - באהבה ננצח״? חסימות כבישים באיילון, או חלוקת עגבניות שרי מחממות גוש קטיף?
הייתי בכל האירועים, בכל העצרות. במסיבות העיתונאים, בהתארגנויות סודיות לעצירת התנועה בכבישים, בצעדות, במחאות, בסיורים לח״כים ולקובעי מדיניות. הייתי בכל ההפגנות, בתוך הקהל, על הבמה וגם מאחוריה. בשרשרת האנושית, מול הכנסת, בכיכר רבין, בכפר־מימון ובפארק אופקים.
זה היה מאבק מרשים ועוצמתי מאין כמותו, אבל גם קרב מאסף. אני זוכר טלפונים נזעמים על כך ש״במהדורת החדשות בגל"צ אמרו עכשיו שבעצרת X הגיעו עד כה אלפי מפגינים, והרי יש כבר עשרות אלפים״. אני זוכר גם את ההבנה שאם המאבק יקום וייפול על דיונים מהסוג הזה, הוא נידון לכישלון. המשחק לא היה הוגן, ומרגע שהקרב הפוליטי נכשל, סיכוייו של הקרב הציבורי היו נמוכים.
לא פעם קרה שאחרי עצרת דמוקרטית למופת, מרשימה ורבת־משתתפים, הדיווח המפורט של כתבי השטחים נדחק אחורה בגלל כותרת ראשית עם ספין של ״חששות במשטרה: המתנחלים ישתמשו בנשק חם״, ״דו"ח פנימי בשב״כ״ או ״תוגברה האבטחה סביב ראש הממשלה בעקבות איומים״. לך תוכיח.
מחקר שישווה בין כותרות העיתונים של אותם הימים לעומת מה שקרה בפועל בשטח, יגלה מתאם נמוך מאוד. לא פעם נאלצתי להתווכח ולנסות להסביר לעורכיי מדוע מבחינה עיתונאית עלינו להתעלם מ״פרסום ראשון״ של כלי התקשורת המתחרה (״כתבנו הצטרף לפעילי ימין קיצוני בבית הקברות לטקס פולסא דנורא לשרון״), ולמה הכותרת ״הפגנת ההמונים - ההמונים נשארו בבית״ שפורסמה באחד האתרים לא משקפת נאמנה את מה שבאמת קורה כעת בכיכר פריז בירושלים.
למרות המורכבות, התחנה הצבאית סיקרה את מחאת הכתומים ואת הרגעים הכואבים של העקירה בהרחבה וברגישות. מפקד התחנה דאז, אבי בניהו, הנחה אותי ואת כל אנשי מחלקת החדשות שירדו לגוש קטיף: ״ביחס לאנשי הגוש, אנחנו לא מהאו״ם. אנחנו לא צופים מהצד. גרים שם אנשים ממלח הארץ, שירדו להתיישב בשם מדינת ישראל וכעת מפעל חייהם נחרב. אנחנו צריכים לסקר אותם בצורה רגישה ואמפתית״. כשכלי התקשורת האחרים השתמשו רק במילה המכובסת והניטרלית ״פינוי״, בדיווחים החדשותיים בגל"צ היה ניתן לשמוע גם על ״עקירה״ ו״גירוש״.
זו הייתה תקופה קשה מנשוא, מבחינה מקצועית ואישית. ימים ולילות, מסביב לשעון. להיחשף לסיפורים הכי כואבים וקשים, לתעד במצלמה האישית את הכתובות על הקירות, את החיילים שאורזים חיים שלמים לתוך מכולה. לראות את נחיל החיילים במדים כהים נכנס לתוך יישוב בשני טורים, ומתחיל לעבור בית אחר בית, משפחה אחרי משפחה. ברגעים האלה גם השריון העיתונאי נסדק. והבכי פורץ, וכבר אי אפשר לעצור את הדמעות אל מול השבר הגדול. אחרי אותו שבוע, כמעט ללא שינה, אני מגיע אל בית הוריי באשמורת הבוקר של יום שישי, נכנס לישון, ובחלום אני רואה שוב את כהי המדים. בפעם האחרונה.
עשר שנים חלפו. מאז ההתנתקות משקיעה ההתיישבות מאמצים אדירים בהסברה, כדי לא להגיע לקרב מאסף ברגע האחרון, לא להגיע למציאות שבה הוויכוח הציבורי ניטש על חבלי ארץ שרבים לא ביקרו בהם מעולם. המפה התקשורתית השתנתה ומשתנה. השיח נראה אחרת, אפילו המדיום שונה - שלטי חוצות בצמתים והפגנות בכיכרות אאוט, ציוצים בטוויטר וסרטונים בפייסבוק - אין.
את כובע הכתב החלפתי, כעבור שנה וחצי מההתנתקות, בכובע דובר מועצת יש״ע. לאחר מכן חזרתי לעיתונות. לא נעקרתי מביתי, אבל כמי שהיה שם וחזה בחורבן ללא מסננים, עקירת גוש קטיף היא בשבילי טראומה כואבת ומודחקת. אז נכון, עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה, אבל לפעמים כואבות לו הרגליים. או הלב.
ישי הולנדר הוא עורך מוסף "יומן" במקור ראשון
מעולם לא הייתי כה קרוב לפשוט את מדי המשקיף האמון על ניטרליות, ולהצטרף אל גיבורי הסיפור. כתב "הארץ" בגוש קטיף מצא בכפר־דרום
את ערכי ההתיישבות וההקרבה שעליהם גדל בקיץ 2005, בכפר־דרום, חדלתי כנראה סופית להיות עיתונאי אובייקטיבי, או אובייקטיבי לכאורה. כמו בסרט רע חלפו באותם ימים לנגד עיניי דמויותיהם של רבים מנרצחי הטרור הפלסטיני – גברים, נשים וטף. לאורך 25 שנותיי בעיתון "הארץ" נאלצתי ללוות רבים מהם בדרכם האחרונה, פעם ועוד פעם. אלא שבמובן מסוים, ההלוויה הממושכת והקשה ביותר בעבורי הייתה זו של גוש קטיף ותושביו, שאותם קברה ממשלת ישראל בעודם חיים, תוססים, בועטים ובוכים.
הזדהיתי עם כאבם וצדקתם בכל נימי נפשי. דמעתי עמם כמעט ללא הפסקה. הייתי חלק מהתקשורת, אך זעמתי עליה. הייתי עיתונאי בחוץ וכתום בפנים, ומעולם לא הייתי כה קרוב לפשוט את מדי העיתונאי, את מדי המשקיף האמון לכאורה על ריחוק וניטרליות, ולהצטרף אל גיבורי הסיפור. להפוך לאחד מהם.
במשך חודשים ארוכים אתרגה התקשורת את שרון. היא עשתה זאת בפומבי, ללא בושה. יואל מרקוס כתב ב"הארץ" בעניין החקירה שהתנהלה נגד ראש הממשלה מאמר שנשא את הכותרת "שחיתות יכולה לחכות". העיתון שהיה ביתי היה הגון דיו לפרסם בחלוף יומיים מאמר תגובה שלי, שנשא כותרת הפוכה: "שחיתות אינה יכולה לחכות".
אבל העניין לא היה רק החקירה נגד שרון, ולא היה רק מאתרגיו. ראיתי כיצד ראש הממשלה גונב את דעת הבריות, משקר לבוחריו, רומס את הדמוקרטיה והמפגינים ברגל גסה, מפטר שרים שמתנגדים לתוכניתו, מתנער מהבטחתו לכבד את תוצאות המשאל של מתפקדי הליכוד ונמלט גם ממשאל עם כללי, מחשש פן יפסיד בו.
הייתי "האחר" בעיתון הארץ. הם ידעו מאין באתי, ואני ידעתי לאן אני הולך. כנער חונכתי על ערך ההתיישבות.
נטלתי חלק בגידור מחנה העבודה שיזמה רחל ינאית בן־צבי בהר בעל־חצור - מעשה שפרץ את הדרך להקמת עפרה - והשתתפתי בחשיפת שרידיו של בית הכנסת "אברהם אבינו" בחברון טרם שיקומו. כפר־דרום, על עמידת הגבורה שלו במלחמת השחרור, היה בעבורי חלק מאתוס של גבורה והתיישבות יהודית – לצד נגבה ותל־חי וכפר־עציון.
קו ערכי אחד קשר בעיניי בין מתיישבי כפר־דרום בתש"ח לבין מתיישבי כפר־דרום בתשס"ה; בין הגיבורים שמסרו את נפשם על הגנת היישוב ערב הקמת המדינה, לבין גיבורי היישוב של דורנו: משפחות ביטון ואמיתי שאיבדו את יקיריהן ב"אוטובוס הילדים", ילדי משפחת כהן קטועי הרגליים מאותו הפיגוע, או אשר מבצרי, שכשמו כן הוא - מגדלור של תעצומות נפש, מי שאביו דוד, איש עין־צורים שבגוש עציון, נפל בשבי הירדני בתש"ח.
בכפר־דרום שבו שהיתי בימיו האחרונים ראיתי טרנספר. לא התנתקות, לא העתקה. זאת הייתה עקירה. אני מתפלל שלעולם לא נחזור על כך; שלעולם לא נעקור שוב איש מביתו, לא יהודי ולא ערבי. בכפר־דרום ובגוש קטיף מתה אצל רבים התמימות, ואצלי מתה סופית גם האובייקטיביות העיתונאית המזויפת.
נדב שרגאי הוא עיתונאי ב"ישראל היום" וסופר
מי שהתמידו והגיעו לכל הפגנה היו בעיקר חובשי הכיפות הסרוגות. לשאר הישראלים לא היה אכפת, או שהבינו שזה חסר סיכוי. כתב "מעריב" שהתגורר בגוש בחצי השנה שקדמה להתנתקות מנסה לפצח את כישלון המחאה
אריק שרון תמיד היה ציניקן גדול. גם בצבא, גם בפוליטיקה. כחודשיים לפני ביצוע תוכנית ההתנתקות הוא זימן ללשכתו את בכירי "מעריב" לשיחת רקע. העורך הראשי של העיתון, אמנון דנקנר, ביקש שאצטרף לפגישה. הייתי אז שליח מעריב לגוש קטיף, והתגוררתי כבר כמה חודשים בנווה־דקלים. דנקנר, חנוט בחליפה, נזף בי על שהגעתי ללשכת ראש הממשלה בסנדלים. אם אריק לא יורד לרצועה, חשבתי, לפחות שגרגרי החול העזתיים יידבקו לשטיח בלשכה.
כשהגיע תורי לדבר, שאלתי את ראש הממשלה מדוע אינו נפגש עם נציגי התושבים ומסביר להם את החלטתו. הזכרתי לו את קודמו בתפקיד, אהוד ברק, שרגע לפני שיצא לשפרדסטאון לדון עם הסורים על הסכם שלום, עלה לגולן כדי לשוחח עם התושבים ולהודות שייתכן כי ייאלצו לעזוב את ביתם. אריק קפץ על המציאה: "שיהיה ברור שבשום פנים ואופן אני לא מתכוון לסגת מרמת הגולן".
הייתי אז צעיר מאוד, וכמו שקורה לא פעם לצעירים, בלבלתי בין אומץ לב לחוצפה. אמרתי לראש הממשלה: רשמתי בפניי, אבל מה לגבי עצם העניין? מדוע אינך נפגש עם האנשים שאותם דרבנת כל השנים להתיישב ועכשיו אתה מבקש לפנות? "בחור צעיר, אתה אומר שרשמת בפניך, אבל אני לא רואה שכתבת דבר. שיהיה ברור: הממשלה בראשותי לא תיסוג לעולם מהגולן!"
אריק שרון היה כמובן אמן בלא לענות על שאלות. אבל היה כאן עוד משהו: הוא הבין מצוין שלרוב הציבור הישראלי אין סנטימנטים להתיישבות היהודית ברצועת עזה. צפון הכנרת, החרמון, המפלים והנחלים שבגולן חדרו עם השנים ללב של הישראלים. מזרח ירושלים הפכה לסמל, שגם אם הישראלי הממוצע לא ביקר בו מעולם, הוא לא מוכן לוותר עליו בקלות. בשכם ובחברון יש מטענים היסטוריים ודתיים בעלי משקל, ואת קלקיליה רואים ומריחים מכפר־סבא, וזה לעתים מפחיד.
אינני יודע מדוע החליט שרון לפרק את ההתיישבות היהודית ברצועה. מאז שהיה אלוף פיקוד דרום בתחילת שנות השבעים, הוא תרם רבות להקמת ההתיישבות הזו ולביסוסה. אולי התחרט. ייתכן שרצה לבצר את מעמד ההתנחלות ביהודה ושומרון במחיר הוויתור על הרצועה - נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש הפעיל לחצים אדירים, ושרון העדיף ליזום במקום להיגרר. ואולי, באמת, כעומק החקירה עומק העקירה, והכול מתחיל ונגמר באי היווני. מה שבטוח הוא שאריק הבין שנסיגה מרצועת עזה ופינוי היישובים היהודיים שם יעברו בציבור בקלות יחסית. והוא צדק.
המחאה נגד תוכנית ההתנתקות הייתה רובה ככולה מופת להתנגדות דמוקרטית ולא־אלימה. השרשרת האנושית, הסרטים הכתומים, העצרת באגם קטיף, צעדת ההתחברות, ההתקהלות בכפר־מימון - מחזות חד־פעמיים, הכי רחוק ממלחמת אחים שיכול להיות. אבל האמת היא שהמחאה נותרה נחלתם של מעטים. מילא השמאל והחרדים: גם חלק גדול מהציבור הימני נותר אדיש. מי שהתמידו והגיעו לכל הפגנה ומצעד היו בעיקר חובשי הכיפות הסרוגות. לשאר הישראלים או שלא היה אכפת, או שהבינו שזה חסר סיכוי.
המגזר הדתי־לאומי יצא למאבק על הבית ועל הדרך, תושבי הגוש נלחמו על החיים שבנו לעצמם, אבל בעבור רוב הישראלים היה מדובר בפחות מעשרת אלפים איש שחיים בחבל נידח, מלא בערבים, ללא חשיבות אסטרטגית, קדושה דתית או סנטימנטים היסטוריים. גם בנימין נתניהו הבין זאת היטב. הוא הצביע בעד ההתנתקות בשלוש הצבעות מכריעות: בכנסת, בממשלה ובמשאל המתפקדים של הליכוד. ההתנגדות הקולנית שלו נשמעה רק שבוע לפני תחילת המבצע, כשאפילו בגוש התחילו להבין ש"היה לא תהיה" זה רק חלום.
גוש קטיף כבר לא קיים, גם עיתון מעריב. אריק שרון כבר לא איתנו, כך גם אמנון דנקנר. הציניות, כך נראה, נותרה מצרך מבוקש במקומותינו. גם בלשכת ראש הממשלה.
יותם ירקוני הוא עיתונאי ותסריטאי
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם