השפילברג של ההתנתקות: "הגירוש הוא לא שואה"
מורדי קרשנר מתעד כבר עשר שנים, בעבודת נמלים, את עדויותיהם של מתיישבי גוש קטיף. מבחינתו זהו מיזם בעל חשיבות לאומית, אבל עבור המרואיינים שמקבלים לראשונה במה אוהדת להשמיע את סיפורם, למצלמה שלו יש גם תפקיד משחרר
ניר דמרי יושב מול המצלמה ומספר על החיים ביישוב דוגית. על ידו תלוי ברישול צמיד שאליו מחובר צדף. הוא נזכר ביציאה לדיג באישון ליל, בסוסים שהסתובבו בחופשיות בין הבתים. הדס חנון נזכרת בחתונתה שהתקיימה באולפנה בגוש, רגע לפני שכל הדרכים אליו נחסמו. ברקע נראים הריקודים, השירים, השמחה. בין לבין צץ לו דגל כתום שמזכיר את ההקשר.
צבי הנדל, חבר הכנסת וראש מועצת חוף עזה לשעבר, מתאר את הרגע שבו נשבר סופית. זה היה כשהודיעו ברדיו על פיגוע דריסה בעלי, ואפילו שם בשומרון התברר כי מדובר בבן נווה־דקלים. הוא משחזר איך ביטל את כל פגישותיו בירושלים, נסע לכותל וניהל שם שיחה קשה עם הקב"ה במשך שעות, שבסופה יצא אדם חדש.
יותר מ־800 איש רואיינו עד כה במסגרת פרויקט עדויות הווידאו 'גוש קטיף – סיפור אנושי', שבראשו עומד הבמאי מורדי קרשנר ושממומן על ידי 'המרכז למורשת גוש קטיף'. היעד של יוזמי הפרויקט, שטעימה ממנו ניתנת באתר המרכז למורשת גוש קטיף ומהשבוע באתר nrg, הוא להגיע לאלפי עדויות. המכשול היחיד בדרך לשם: תקציב.
"בתקופת ההתנתקות הייתה הרבה תקשורת בגוש ונעשו המון סרטים", מסביר קרשנר. "אבל כולם, גם האמפתיים שבהם, היו רק סביב ההווה. ראיתי אז את התסכול של התושבים - אחרי כל השנים שבהן או שלא באתם לכאן או שבאתם והכפשתם, עכשיו אתם באים לסקר את ההתנתקות? הלו, אנחנו פה כבר עשרים־שלושים שנה! הקמנו חממות, יישובים, חווינו שמחות וטרור. את הסיפור הזה אף אחד לא מספר, והוא נמחק עכשיו. הכול יישאר מאחורינו, ולא יהיה אפילו לאן לקחת את הילדים ולספר. זה תסכול גדול. החלטתי לעשות מעשה. אני לא יודע לבנות בתים או לחפש עבורם עבודה, אבל אני כן יודע לתת להם לספר את הסיפור האישי שלהם, ובמקביל לבנות יחד את הסיפור הגדול".
ומהו בעצם הסיפור הגדול הזה?
"אי אפשר לספר את הסיפור של הגוש בתסריט אחד. היו כאן הרבה אנשים, יישובים וקהילות. חייבים להכיר אותם ולשמוע את הסיפור של כל אחד כדי להבין מה זה גוש קטיף".
כיצד אתה רואה את המטרה של הפרויקט?
"לנגד עיניי עומדות שתי מטרות. האחת היא ברמה האישית. לתת לאנשי הגוש לספר את סיפור שלהם, מהיום שהגיעו לשם ועד ליום הריאיון - לא רק ההתנתקות עצמה - לצורכי תיעוד, שימור וגם תרפיה. אני לא איש טיפול, אבל ראיתי שלראיונות יש השלכה מהכיוון הזה. האנשים שם היו כמוני וכמוך, ופתאום מצאו את עצמם נזקקים ומטופלים.
"אצלי הם מגיעים לאולפן, בשונה מפרויקט שפילברג שבו הגיעו לניצולי שואה הביתה. הם מתלבשים יפה, האורות נדלקים, המיקרופון מוצמד לבגד. זה מקום ששם אותם במרכז ונותן להם אפשרות ביטוי שלרוב לא הייתה קודם. החיים בגוש היו אינטנסיביים מאוד, ופתאום יש רגע שאפשר לעצור ולספר. אני מעמת אותם עם שאלות שעוזרות להם לסגור מעגלים או לפתוח. אצל הרבה אנשים העדות העלתה שאלות קשות בהקשר לזוגיות, היחס לרבנים ונושאים נוספים. בסוף האדם מקבל דיסק, והוא יכול להחליט מה לעשות בו.
"המטרה השנייה היא לאומית. יצירת ארכיון מקיף שבו יהיו כל העדויות. כשמישהו ירצה ללמוד או לחקור, או כשתקום - אם תקום - ועדת חקירה ממלכתית, יעמדו הראיונות כעדים. אני לא יודע איך תיצרב ההתנתקות בציבוריות הישראלית בעוד נניח חמישים שנה. אבל יש לנו הזדמנות פז לדבר ולתעד היום אנשים שהיו שם. אם האירוע אכן ייצרב וירצו להתעסק בו, בזכותנו יהיו עדויות".
קרשנר מכחיש את ההשוואה הזו לאורך כל שיחתנו, כמה פעמים, אבל אין מה לעשות, פרויקט עדויות הווידאו של גוש קטיף יותר ממזכיר את פרויקט עדויות ניצולי השואה של סטיבן שפילברג. כשמתברר שקרשנר היה המפיק בפועל של הפרויקט השפילברגי בישראל, ההשוואה רק מתחדדת.
"יש מי שמשווים בין הגירוש לשואה, אבל זו ממש לא האמירה שלי. אני לא במשחק הזה", מבהיר קרשנר. "הגירוש הוא לא שואה. אני כן לקחתי את התובנות מהפרויקט של שפילברג שהשתתפתי בו. במסגרת היותי המפיק בפועל בארץ הייתי נוכח בלפחות מחצית מהראיונות שנערכו כאן, שהסתכמו בכ־8,000 עדים.
"נחשפתי לעוצמה של הפרויקט בשני מובנים – ההיערכות והיכולות הטכניות, וכמובן העוצמה הרגשית. הבנתי עד כמה חשוב לתת לאנשים לספר את סיפורם, ועד כמה המצלמה מסוגלת לפתוח משהו שהיה סגור. עשינו אז גם סרט דוקו על הפרויקט. ראייַנו את שפילברג, והוא הכניס אותנו לקרביים של הפרויקט. נחשפתי לחשיבות של לדבר מול מצלמה, לשימור ולתיעוד".
אתה לא חושש שיאשימו אותך בזילות השואה, בכך שאתה לוקח פרויקט שמתעד השמדת עם ובונה לו אח קטן שעוסק בעקירה של כמה יישובים?
"שוב, אני לא משווה ברמת התוכן אלא במתודה בלבד. בריאיון עם שפילברג הוא אומר: 'הגרמנים השתמשו בטכנולוגיה המתקדמת ביותר שהייתה להם כדי להשמיד את עם ישראל, ואני אשתמש בטכנולוגיה הכי מתקדמת שיש ברשותי כדי לשמר את הזיכרון והעדויות של האנשים'.
"לאורך השנים התקשורת הכפישה את גוש קטיף. כבר בשנות השבעים היו כתבות שמהללות את הפיתוח החקלאי בחממות בגוש, אחלה כתבה, אבל בסוף הכניסו אמירה על איך הם עושקים את ערביי עזה. טפטוף מתמיד של אנטי. וכמובן, כל האתרוּג סביב שרון בתקופת ההתנתקות. אז אמרתי לעצמי שאקח את המתודה של שפילברג ואשמר את הזיכרונות. אבל כאן ההשוואה נגמרת. מי שרואה כאן זילות שואה צריך להסתכל לתוך עצמו ולהסביר למה. אני אומר בפה מלא שאין כאן השוואה. ואגב, גם רוב אנשי הגוש לא רואים קשר. יש מי שהמדים השחורים או הטלאי הכתום הזכירו להם תקופות מסוימות, אבל אני ממש לא שם".
הפרויקט החל מיד אחרי ההתנתקות. קרשנר נזכר כיצד הגיע לראשי הגוש כבר לאחר חגי תשרי, וסיפר להם על הרעיון. "לזכותם ייאמר שעם כל הבלגן שבו היו שרויים כאשר לאנשים עוד לא היה איפה לגור, הם היו קשובים", הוא מספר. "אמרתי להם שעם פחות מחמישים מרואיינים אין מה להתחיל. עשינו כמות ראשונה של ריאיונות עם מקבץ מייצג של תושבים. הקמנו אולפן קטן בקיבוץ יבנה ואחר כך בעין־צורים, ולשם הגיעו האנשים. חלקם נסעו שעות מגבול מצרים או מצפון הארץ כדי לתת עדות".
800 הוא מספר מכובד, אבל עדיין מדובר על כעשרה אחוזים בלבד מתושבי הגוש.
"תלוי איך אתה מסתכל על זה. אני לא חושב שיש במדינה עוד פרויקט בסדר גודל כזה. איזה עוד אירוע אתה מכיר עם יחס כזה בין אנשים שחוו לבין מתועדים? מינה צמח עושה סקר בחירות עם 400־500 איש. עשרה אחוזים זה הרבה. נכון שאנחנו רוצים יותר. יש רצון גם מצדנו ומצד הגוף המממן, ולמעשה הכול תלוי תקציב. זה בא בגלים. כשמגיע תקציב אנחנו עושים והרבה".
אתם נתקלים בסירובים להתראיין?
"ודאי. יש אנשים שלא רוצים, יש כאלה שלא מתאים להם כרגע, יש כאלה שרצו רק אחרי שנתיים. יש אנשים שהיו צעירים אז, בגיל בית ספר, ועכשיו הם מתבגרים ומבינים את החשיבות בתיעוד ובשימור. מי שהיה בן שנתיים בזמן הגירוש לא מעניין מבחינת הגירוש עצמו, אבל הוא כן נולד למשפחה שחוותה את הגירוש ולכן הוא גם מעניין. יש בו אלמנטים של דור שני – שוב, מונח שמסוכן להשתמש בו וחשוב לי לומר שוב שאני לא עושה השוואה לשואה".
בשמונה השנים הראשונות ראיינו קרשנר וצוותו רק את תושבי הגוש. בשנתיים האחרונות הורחב המעגל ונכנסו גם ריאיונות עם אנשים שהיו קשורים בצורות אחרות לגוש, כולל כמובן בתקופת ההתנתקות. אני שואל את קרשנר למה בעצם לא להישאר עם התוכנית המקורית. "כי זה מעניין אותי דוקומנטרית", הוא משיב. "אם רוצים ארכיון רציני שיספר את הסיפור במלואו, צריך את כל הצדדים. למשל, איך בנו את הגוש. אנשי משרד השיכון, מפא"יניקים ברמ"ח איבריהם, מעידים על התוכניות ושהכול היה כשר. חשוב שידעו שהגוש לא היה מחטף או גחמה של כמה מתנחלים. חשוב לי גם לתעד את המגרשים. אבל לא את קראדי או את גרשון הכהן, אלא את החיילים הפשוטים שנכנסו לבית, גררו מישהו וחזרו למשפחותיהם. אין לי ספק שהם חזרו עם שריטה, ומעניין אותי לשמוע מה זה עשה להם".
עדות של חייל שלדעתו ההחלטה על הפינוי הייתה נכונה ושהקמת הגוש הייתה טעות, נכנסת לארכיון?
"נכנס כמו שזה בדיוק. לזכותם של אנשי המרכז למורשת הגוש ייאמר שהם מעולם לא אמרו לי להוסיף או להוריד שאלה, לחתוך או להיכנס במישהו. יש לי חופש יצירה וחופש עיתונאי מוחלט. אף אחד לא אומר לי מה לשאול ואיך. יש שם פתיחות ופיכחון מדהימים. הם גם הבינו מהר מאוד את חשיבות הקטלוג. אמרתי להם שאם לא נעשה מיד קטלוג, יהיו אלפי שעות תיעוד אבל אף אחד לא ייגע בזה כי לא יהיה איך לגשת לחומרים. לכן הכול מיד מתומלל, עם ראשי פרקים, הערות ונושאים. אם מישהו היה בפיגוע מסוים, יהיה אפשר להגיע לחומרים דרך חיפוש הפיגוע הספציפי. כבר עכשיו הארכיון הזה משמש חוקרים ועיתונאים".
קרשנר, בן 49, הוא במאי ידוע בציבור הדתי־לאומי. הוא בוגר המחזור הראשון של בית הספר 'מעלה', מקים ומנכ"ל 'ערוץ מאיר', והיה המפיק הראשי של ערוץ התכלת ז"ל. ברזומה שלו ישנן עשרות יצירות המתכתבות עם חיי ההתיישבות. כשראשי גוש קטיף נתנו את הסכמתם לפרויקט בראשותו, הם ידעו בדיוק במי ובמה מדובר.
אתה אדם עם אג'נדה ברורה, וידוע לכולם מה חשבת על הפינוי. זה לא יוצר בעיית אובייקטיביות?
"המרואיינים לפרויקט ידעו שאני 'מטעם' ושיש לי חותמת כשרות של מרכז קטיף, אבל זה לא פגע כהוא זה בעבודה הדוקומנטרית. זה לא ריאיון עיתונאי שבא להוציא כותרת, זה עניין מקצועי שקשור ליושרה שלי. אני בא בשיא היושרה, ומה ששמעתי בריאיונות העלה אצלי המון שאלות ותהיות. בכל הסרטים שלי אני בא לשמוע את הסיפור של האנשים ולא להשמיע את הסיפור שלי. אני לא יודע להגדיר את עצמי כדוקומנטריסט טוב, אבל אני כן טוב בלאהוב אנשים ולשמוע את סיפוריהם. ראיינתי 80 אחוז מהאנשים, אלפי שעות שיחה. באתי מהמקום הכי נקי".
יוצר עם זווית אחרת היה שואל שאלות שכנראה לא שאלת, כמו למשל על עצם מגוריהם במקום כה מסוכן.
"אנחנו יודעים שכבר אין דבר כזה אובייקטיביות. השאלה שלך ראויה להישאל על כל מי שהיה עושה את הפרויקט. וכן, נשאלו שאלות קשות. אנשים מתייחסים בראיונות להוויה הביטחונית. אמרתי להם: 'אתם מסכנים את עצמכם, את ילדיכם ואת מי ששומר עליכם'. אנשים נדרשו לכך. שאלתי, איך חייתם עם פיצול המשפחה לכמה רכבים כדי שבמקרה אסון מישהו ישרוד, עם התחושה שיכול להיות שלא תחזור הביתה. וגם מהבחינה של האחריות המשפחתית. עלו שאלות קשות. שאלתי את הרבנים יגאל קמינצקי וגבי קדוש איך הם לקחו אחריות מול הקהילה. שאלתי אנשים שגרים בווילה בניצן אם יכול להיות שבסופו של דבר הם שיחקו אותה מבחינה נדל"נית, בטח ובטח את החקלאים שפוצו יפה מאוד".
היו תשובות שהפתיעו אותך?
"היו שאמרו 'וואלה, לא רוצים לחזור'. אבל מה שהפתיע אותי, היה עד כמה חשבתי שאני מכיר את הגוש ובעצם ממש לא. ואם אני לא, קל וחומר שעם ישראל לא מכיר".
מורדי קרשנר מתגורר שנים רבות במצפה־נטופה שבגליל, אבל את ההתנתקות הוא חווה מזווית של תושב הגוש. היה זה במסגרת סרט דוקומנטרי שצילם לזכיינית ערוץ 2 'קשת', בו תיעד ילד בשם ידידיה אידלס, שהחזיק אוסף של זנבות טילים ופצצות תאורה. הסרט, "האוסף של ידידיה", קיבל תפנית עם פרוץ תוכנית ההתנתקות, ובשבוע שלפני הפינוי חי קרשנר בבית משפחת אידלס, כולל ברגע הפינוי. "חוויתי את הגירוש חזק מאוד", הוא משחזר. "לא באמת באותה רמת חוויה, אבל נחשפתי לעוצמת הרגשות. ראיתי בעיניי מה זה לקום מהכיסא, לצאת מהדלת, ולדעת שזו הפעם האחרונה. חזרתי הביתה כמו זומבי. הלום ובטראומה".
במסגרת ההתנתקות פונו מגוש קטיף כ־8,000 איש. "במידה מסוימת אני המרואיין ה־8,001. אני מחכה שמישהו כבר יבוא לראיין אותי, גם אני צריך את השחרור הזה. עד היום, כמעט בכל קבלת שבת כשהמשפחה שרה 'אנא בכוח', אני עם דמעות. אני נזכר באחד המרואיינים ששר אותו מול המצלמה, כפי ששרים במשפחתו. החוויה הזו ממשיכה גם בריאיונות. המרואיינים עוברים חוויה חזקה, אבל גם אני כמרואיין מוצא את עצמי מתגלגל מצחוק, וכמה דקות אחר כך בוכה. כשמישהו אומר לי 'הפיגוע של משפחת חטואל', אני ממש מרגיש שהייתי שם כי שמעתי כל כך הרבה זוויות מהאירוע. אני מרגיש שהייתי עם אנשים בחממות, ממש יכול לחוש את ריח הבזיליקום והנענע, את משב הרוח הקר".
אתה חושב שלפרויקט יהיה חלק בעצירת הפינוי הבא?
"אני מקווה שלא יהיו עוד פינויים. אבל אם מישהו יחשוב על זה, שיצפה קודם בראיונות. שיבין. גם אם חלילה תחליטו, תעשו את זה כמו שצריך".
אפשר בכלל לעשות את זה כמו שצריך?
"טראומה וכאב תמיד יהיו, אבל לא צריך להוסיף על זה. כולם אמרו שהכי נכון זה העתקות קהילתיות, ופה לא עשו את זה. חלק מהקהילות אכן התרסקו. אם חלילה נצטרך לעבור את זה שוב, אפשר לעשות את זה הרבה יותר טוב".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם