ואם היו דופקים בדלת להודיע לי - זה היה יותר קל?
הידיעה על הירצחו של אהד בכרך בוואדי קלט נחתה על אמו בלהה דרך הרדיו, עוד לפני שדפקו על דלתה. 20 שנה אחר כך, היא עצמה מתנדבת ביחידה שמוסרת את הבשורות המרות, אבל אינה חיה את השכול ואפילו שוכחת את קיומו. "אנחנו לא כאלה", מסביר בנה, סגן מפקד גל"צ
בסלון של משפחת בכרך אין פינת זיכרון. גם לא פורטרט ממוסגר, מעמד לנרות או כל פריט אחר שיכול להעיד שנכנסתם לבית של משפחה שכולה. רק אחרי סקירה מדוקדקת ניתן להבחין בתמונה אגבית, נשענת בסתמיות בתוך ארון הספרים, מנציחה רגע קטן של אושר – שלושה בחורים מחייכים במהלך טיול באילת. "את רואה את האמצעי?" אומר לי אוריה בכרך, "זה אהד".
זה הכול? אני תוהה. "אנחנו לא כאלה", אומר אוריה, שהיה נער בן 16 כשאיבד את אחיו, והיום הוא קצין בדרגת רב־סרן וסגן מפקד גלי צה"ל. "גם החדר שלו מהר מאוד אוכלס מחדש. הייתה לנו שכנה קרובה שאיבדה גם את בעלה וגם את בתה בנסיבות כואבות. כשישבנו שבעה, היא כינסה את כולנו במטבח וביקשה מאיתנו שלא נעז להקפיא את החיים עם מקדשי זיכרון ועם 'לא לסדר את החדר'. אני ממש זוכר אותה מצווה עלינו לא לנהוג כך. היא באה והסבירה לנו מה עושים, איך מתנהלים מכאן, והיה בזה משהו מאוד אמיץ ותכליתי. זה עשה לנו סדר בחיים".
כל התכנים הכי מעניינים -בעמוד הפייסבוק שלנו
למרות היעדרה הבולט של פינת הנצחה כלשהי, קירות הבית מגוללים את סיפורו של אהד בדרכם הצנועה והמאופקת: תמונות שצייר, דמויות שפיסל בפימו ויצירות נוספות פרי כפיו של נער חובב טיולים בן 18. רגע לפני גיוסו ביקש אהד להיפרד מהנחלים ומהשבילים שאהב. במשך כמה שעות חיפש פרטנרים לטיול, אבל מצא רק חבר אחד - אורי שחור, שלמד אז בישיבת מרכז הרב. בבוקר 18 ביולי 95', כ' בתמוז תשנ"ה, יצאו השניים לוואדי קלט. כאשר עצרו לנוח ליד מפל, הגיחו מאחוריהם שני מחבלים וירו בהם למוות.
אני מגיעה לבית משפחת בכרך, במרכזה של אחת השכונות הוותיקות ביישוב בית־אל, זמן קצר לפני יום השנה לרצח. במלאת 20 שנה לפיגוע ההוא, החליטו משפחות שחור ובכרך לצעוד יחד בוואדי קלט עם המשפחה המורחבת והחברים, בדרכם האחרונה של אהד ואורי.
הידיעה הראשונה על מותו של בנה, מספרת בלהה בכרך (66), מרצה לעבודה סוציאלית ומטפלת אישית וזוגית במקצועה, הגיעה אליה בדרך מקרה, כשהקשיבה למהדורת חדשות ברדיו שבמטבח. "זה קרה בשעה שתיים בצהריים", היא נזכרת. "הקריין אמר 'ולסיום מהדורת חדשות עצובה זו', ולא הבנתי - למה עצובה? ואז הוא דיווח על שני נערים שנמצאו ירויים בוואדי קלט. באותו רגע כבר הבנתי שכנראה מדובר בהם".
היא התחילה לעשות טלפונים. בפינה אחת של הלב עוד קיוותה שאולי זו טעות, אבל בתוך־תוכה כבר ידעה. אחרי שעתיים ארוכות ומורטות עצבים, נשמעה לבסוף הדפיקה בדלת. נציג מחלקת הרווחה של מועצת מטה בנימין הגיע לבשר לה את הבשורה המרה.
היה הלם מיוחד מכך ששמעת את זה סתם במקרה?
"אני לא חושבת שיש דרך נינוחה ונעימה לגלות שהבן שלך נרצח. ואם שלושה אנשים היו דופקים בדלת ומודיעים, זה היה יותר קל? בדיעבד היה בזה דווקא משהו טוב, סוג של הכנה לרגע האמת".
השיחה עם בלהה בכרך ובנה אוריה המתגורר בבית־חורון נערכת כשברקע עוד מהדהד הרצח של דני גונן הי"ד, שגם הוא מצא את מותו כשיצא לרחוץ במעיין, סמוך ליישוב דולב. "כולם עושים את ההשוואה בין המקרים", אומרת בלהה. "ממש הרגשתי לא בסדר עם העובדה שלי זה לא עבר בראש. בכלל, שמתי לב שיש לי נטייה להזדהות עם שכול של אחרים כאילו מעולם לא הייתי בעצמי שכולה. לוקח לי זמן לקלוט שגם אני בעצם איבדתי ילד".
"פיגוע הוא תמיד דבר יותר גדול מהמקרה הפרטי שלך", אומר אוריה. "בכל סיפור כזה יש ממד פרטי, כלומר האסון האישי, ויש מרכיב לאומי שמשפיע על תפיסת החיים ועל היכולת להסתכל על העולם. הרצח בדולב הוא סוג של סטירת לחי: הרי זה יכול היה להיות אידיאל של שלום – בן־אדם תקוע באמצע שום מקום, ובאים לעזור לו. אבל המחבל ניצל את העזרה הזאת כדי לרצוח, ופתאום מאירוע נקודתי זה הופך לסיפור גדול יותר, שמעניק פריזמה מדויקת למזרח התיכון ולחיים המורכבים שיש כאן".
היו רגשות אשם על שנתתם לאהד ללכת?
"לא היו", אומרת בלהה. "אהד היה טייל מדופלם, והרבה פעמים יצא לטייל בלי שבכלל ידענו. לפני הגיוס הוא למד שנה במרכז הרב, ותמיד צחקנו שהוא בחר ללמוד שם כי זה מה שהיה הכי קרוב לתחנה המרכזית בירושלים".
ואחרי שזה קרה, הייתה לכם יותר חרדה מטיולים של הילדים האחרים?
"בדרך כלל לא. אני זוכרת פעם אחת שהבת הקטנה שלי יצאה עם בית הספר לשבת בשדרות כדי לחזק את התושבים. ביקשתי שלא תיסע, והיא ענתה 'מה פתאום, אני ארגנתי את הכול'. אמרתי לה שאם יקרה לה משהו, אני נכנסת למיטה ולא יוצאת. במוצאי שבת היא סיפרה שהייתה אזעקה והריצו אותם למקלטים, וכל הדרך היא צעקה 'רק שלא יקרה לי שום דבר, אחרת אמא לא תצא מהמיטה'. אבל זו הייתה באמת אחת הפעמים היחידות שהגבתי בצורה כזו".
באוויר הערב הקריר והנעים מתמלאים שבילי היישוב בקבוצות ריצה של בחורים בגיל העשרה, שמנצלים את מזג האוויר כדי להוציא קצת מרץ. הם עוברים את השער וממשיכים לרוץ לעבר הכביש הפתוח שעובר בין הכפרים ביתין ואל־בירה, פניהם לא מסגירים שום חשש. רק לפני כמה ימים אמר האלוף במיל' גדי שמני ש"לא בטוח לצאת לטייל היום ביהודה ושומרון", אבל כאן עולם כמנהגו נוהג.
מסוכן היום לטייל ביהודה ושומרון?
בלהה: "לא צריך ללכת בכוח למקומות מסוכנים - אני רק לא חושבת שהמקומות האלה באמת מסוכנים. גם אהד לא נכנס לתוך הקסבה בשכם, הוא בסך הכול יצא לטייל במסלול מסודר, מתחת ליישוב ישראלי, במרחק פסיעה מירושלים. לא צריך להתגרות בגורל, אבל המדינה היא הריבון והיא אמורה לדאוג שיהיה בטוח להסתובב כאן. יש מקומות לא פחות מסוכנים, והם ממש במרכז הקונצנזוס. אז איפה עובר הקו? אני בעד להיזהר כמה שיותר, אבל בסוף גם צריך לחיות את החיים. אסור שנגיע למצב שבו נתכווץ ונחיה בחרדת מרחב.
"אהד נרצח בשנת 95'. באותה תקופה אנשים התפוצצו באוטובוסים בירושלים ובמרכז תל־אביב. באותו יום התרחש גם אסון פסטיבל ערד. שלושה נערים נמחצו שם למוות, ואני לא אשכח שלשמואל הספרי היה נורא דחוף לכתוב דווקא 'מה הם עשו שם בוואדי, שני הרמבואים האלה?'".
"לאהד היה חבר טוב, שכמוהו ממש העריץ את משינה", נזכר אוריה. "החבר הזה מאוד רצה שהם ילכו יחד לפסטיבל ערד, אבל בגלל שהמופע התקיים בשלושת השבועות, אהד סירב. היה להם מנהג משונה להעביר זה לזה מסרים דרך ציטוטים מחוברת השירים של משינה, ובניסיון אחרון לשכנע את אהד לבוא איתו, החבר שלח אותו לקרוא שורה מאחד השירים. בכל פעם שאני נזכר במילים האלה, זה מטלטל אותי מחדש: 'מתחנן על ברכיי כי לא תהיה עוד פעם, להתראות נעורים, שלום אהבה'".
בהתמודדות עם שכול ובמיזמי ההנצחה אין חוקים. יש כאלה שילכו בעקבות החלומות של הילד, אחרים יעדיפו פרויקט שמנסה למנוע את הישנות המקרה שלהם אצל אחרים. ויש אנשים כמו בלהה בכרך, שבגיל 62 החליטה להתנדב למילואים בקצין העיר. בעצם, כנראה אין עוד אם שכולה שבחרה בנתיב הזה, ובכלל, מעטות הן הנשים שלובשות את מדי צה"ל בגילה המבוגר.
"זה התחיל מכך שהציעו לבת שלי להיכנס לקורס כזה, ואמרתי לה שלא כדאי לה, שהיא צעירה מדי בשביל זה", מספרת בלהה. "אחר כך שאלתי את קצינת הנפגעים שלנו למה נותנים לילדים כל כך קטנים לעשות את העבודה הזאת. היא שאלה 'היית מוכנה לעשות את זה בעצמך?' ואמרתי לה שכן. וכך היה".
בצוק איתן התנסתה במילוי התפקיד, כשהתבקשה להודיע למשפחה על מות יקירה. "זה קרה בלילה. אני זוכרת שהלכנו ברחוב, שלושה לובשי מדים בחושך מוחלט. מישהו עבר ברחוב וצעק בקול 'אוי לא!'. זה רגע שאני לא יכולה לשכוח. פתאום הבנתי את העוצמה של התפקיד הזה. פתאום קלטתי איך אני נתפסת".
ולא קשה לך עם המחשבה שבכל פעם שבני המשפחה השכולה ייזכרו ברגע ההודעה, הם יראו מולם את הפנים שלך?
"מישהו צריך לעשות את התפקיד, ואני חושבת שאני יכולה לעשות את זה טוב. לאורך כל ההכשרה שאלתי את המראיינים והפסיכולוגים אם הם חושבים שזה יפגע בי, בגלל שאני אם שכולה. הם ענו שלא. אני מרגישה שזאת זכות, ואני רוצה לקוות שהמשפחות יזכרו לטובה שהיינו איתן ברגע הכי קשה. באנו, עשינו את הדבר הכי נורא בעבורן, ונשארנו איתן כמה שיכולנו. אני חושבת שצה"ל עושה עבודה טובה בעניין הזה, יש הכנה טובה מאוד למודיעים".
העובדה שגם את איבדת בן יכולה לעזור למשפחה ששומעת ממך את ההודעה?
"אני מאמינה שכן, אבל זה לא מתפקידי לספר להם את זה. במקרה ההוא בצוק איתן לא סיפרתי שאני אם שכולה, הם גילו את זה רק אחר כך".
פעמים רבות לאורך השנים נסע בעלה אריה, מרצה לכימיה ורוקח במקצועו, לנחם משפחות שכולות אחרות. "פעם אחת התלוויתי אליו, לבית של זוג צעיר אמריקני. כל הזמן שאלתי את עצמי איך הם ישרדו; אנחנו הישראלים רגילים לשכול, יודעים שהוא חלק מהסיפור שלנו. האמא באמת נראתה שבורה לחלוטין, דיברתי איתה והלכתי. אחרי שנה מתקשרת אליי הרבנית מלכה פיוטרקובסקי, מספרת שהן יוצאות ביחד כל שבוע לג'וגינג, ושאותה אמא אמרה לה עליי 'היום הגעתי למה שהאישה הזאת הייתה'. מתברר שכשנכנסתי לשם נראיתי כל כך שפויה, והיא כל הזמן חשבה לעצמה – 'איך האישה הזאת, שהבן שלה נהרג, יכולה להיות ככה?'. זה אפילו הרגיז אותה. אבל אחר כך היא אמרה לעצמה 'אם היא יכולה, גם אני יכולה. אולי יש סיכוי שאי פעם אהיה בסדר'.
"היה מרגש מבחינתי לגלות את זה. לא ידעתי שהשפעתי ככה. אז כן, העובדה שחוויתי את השכול בהחלט עוזרת לי, אבל אני תמיד משתדלת להזכיר לעצמי שכל משפחה היא סיפור בפני עצמו, וכל אחד מתמודד עם זה אחרת".
נדמה שבמשפחת בכרך באמת מתמודדים אחרת. לא שחסרו בשיחה רגעי שבר, עם קול רועד ולחלוחית בעין, אבל קשה שלא להתרשם מהנינוחות שבה הם מספרים על אהד. "אנשים חושבים שקשה לי לדבר עליו", אומרת בלהה. "הם לא מבינים שזה מספק אותי, כי ככה אני משאירה אותו עוד קצת חי".
"אני לא מסתיר את זה שאני אח שכול", מוסיף אוריה. "ההפך, זה חלק ממני. ברגע שיש הזדמנות, אני משתדל לספר על זה. אהד ואני היינו אחים צמודים, גדלנו ביחד, והוא ממשיך ללוות אותי עד היום".
הבחירה ללכת לגל"צ קשורה גם היא אליו?
"אני מאמין שכן. הרגישות האקטואלית שלי בטח הגיעה משם. אהד היה אדם מאוד דומיננטי, והוא משפיע גם בהיעדרו. המשקפיים שדרכם אני מסתכל על העולם הם בצבע אהד כזה. אני מרגיש שבאיזשהו מקום אני מחפש איך לגעת בו, להיות עוד קצת לידו".
מותו של אהד שינה בדרכים נוספות את מסלול חייה של אמו. זמן קצר לאחר הרצח היא החלה ללמוד קולנוע בבית הספר "מעלה". בסרט הגמר שלה בחרה לעסוק באותו פיגוע: היא חזרה אל מקום הרצח, שוטטה בנחלים וספגה את ריחות המדבר. וכמו בביתם, שרק מרמז על מי שהיה בו ואינו, גם בסרט אהד משמש נוכח־נפקד, כשתמונת פניו לא מופיעה באף שלב. "זה היה סרט על שכול, לאו דווקא השכול שלי", מסבירה בלהה. "אני זוכרת שמישהו מהוועדה המלווה אמר לי שנורא חסרה לו התמונה. אמרתי לו שהוא צודק, היא באמת חסרה. לא רק התמונה, גם הבן־אדם עצמו".
"כשהקרנתי את הסרט למפקדים שלי, לקח להם זמן להבין את הרעיון", מודה אוריה. "כל הסרט נותן לך איזו תקוות שווא שהדמות המרכזית תופיע מתישהו, ובסוף אתה נשאר עם פה פעור. גם הם אמרו 'אוקיי, הבנו, אבל איפה אח שלך, איפה אהד?'. וזה בדיוק העניין - לעורר בך את התחושה הזאת של החוסר, לגרום לך לשאול שאלות".
גם את נושא הדוקטורט שלה בחרה בלהה לשנות ברגע האחרון, ולהקדיש אותו לניתוח סרטי זיכרון של משפחות שכולות. "גיליתי שהרבה אנשים מנסים באמצעות הסרטים האלה לספר סיפור שיעניק להם המשכיות. ליצור משהו שיש בו מקום לשבר, אבל הוא גם מאפשר לבנות גשר להמשך הדרך. אני גוזרת מזה המון, גם לעבודה הטיפולית שלי. אדם שהיה באמצע החיים ופתאום התרסק לו משהו - איך עוזרים לו לשלב את הפיצוץ בתוך החיים? היום אנחנו יודעים שהקשר עם המת נמשך, אבל בצורה שונה. ואז את, כאם שאיבדה את בנה, מתחילה לברר איזה קשר בעצם היה לך איתו קודם. כמעט בכל סרט תמצאו הורה שמחפש את הקשר הזה. אם הילד היה שובב, אז ההורה ייזכר איך הם פעם הלכו לסחנה והילד קפץ ראש לתוך המים. הסיפור תמיד יהיה קשור במשהו שקרה להם יחד.
"גיליתי גם שלהורים חשוב מאוד למצוא את נקודת הפרידה. זה יכול להיות סמוך למוות או לא. בשביל אמא אחת זה לנסוע ברכב ולספר שזאת הדרך שעשו יחד כשלקחה אותו לנקודת הגיוס, ובשביל אבא אחר זה סיפור על טיול משותף עם הילד. יכול להיות שהאירוע עצמו קרה הרבה לפני המוות, אבל מבחינתו זה הדבר המשמעותי האחרון שעשו יחד, זאת נקודת הפרידה. הנקודה הזו מאפשרת להגדיר את המקום שבו נפרדת מהילד כבן חי, ולהתחיל לבנות את הקשר עם הבן המת".
מה נקודת הפרידה שלכם?
"במקרה שלי אני חושבת שיצרתי נקודות פרידה - אחת כשסיימתי לצלם את הסרט, והשנייה כשסיימתי את הדוקטורט".
אוריה: "אני לא מרגיש שנפרדתי באמת. יומיים לפני שאהד עזב, שוחחנו בבית והוא רצה שאצטרף אליו לטיול, אבל אני כבר קבעתי עם חברים שלי להיות כמה ימים בחולון. אני זוכר שהתווכחנו איפה יותר מסוכן - בכבישים של חולון או במעיינות של ואדי קלט. אני לא חושב שאי פעם נפרדתי ממנו או סגרתי מעגל. אז אין לי נקודת פרידה, אבל יש לי כל מיני נקודות, פסיפס שלם שמרכיב את אהד.
"היה לנו כלב שקראו לו בוקי, וההורים החליטו למסור אותו לאימוץ", הוא נזכר ברגע אחד כזה. "אהד אמר שנעשה הפגנה למען בוקי. עמדנו בחצר וצעקנו 'וי וונט בוקי נאו!'. בשלב מסוים אהד החליט שקשה לשבת בחוץ ולצעוק, אז הקלטנו את הקולות על טייפ והשמענו בלופ. אחר כך הוא דרש שנחריף את המחאה ונעשה גם שביתת רעב. אני נשברתי די מהר כשהגיעה לחמנייה עם חביתה, ואהד נורא כעס - איך אני נשבר ופורש מהמחאה הגדולה שתכננו?".
"אם יש משהו שאפשר לומר על אהד בוודאות זה שהוא היה ילד מאוד יצירתי", נזכרת בלהה. "המון שנים היה לי קשה לחיות עם המחשבה שאני לעולם לא אדע מה הוא יכול היה להיות, מה הוא היה בוחר לעשות בחייו. אני באמת לא יכולה לתאר לעצמי מה, כי הוא היה כל כך אחר במחשבה שלו.
"תמיד בסוף השנה אני מספרת לסטודנטים שלי סיפור שמופיע במאמר של עוז אלמוג, על הסיבות שבגללן אנשים נוטים להצביע אותו דבר בכל מערכת בחירות. זה סיפור על אדם שמגיע למדבר גדול ורחב ידיים מימי בראשית, אין דרך ואין שביל ואין רמז איך עוברים. מה יעשה אותו אדם? יבחר לו דרך אקראית ושם יעבור. אחריו מגיע אדם שני, רואה שאין דרך אבל יש עקבות של פסיעות, וכמובן הוא ילך עליהן. יבוא האדם האלף, יראה שביל שנוצר מהאנשים שהלכו לפניו, והוא כבר ממש לא יתלבט אלא ילך בשביל הזה. ובסוף השביל יש מערה עם נמר, שלא מבין למה כולם באים לו ישר לתוך הפה.
"אלמוג מסיים באמירה שמזל שיש גם אנשים משוגעים, שחושבים 'אם יש כאן שביל, אולי נלך בדרך אחרת'. כי המשוגעים האלה הם בסופו של דבר פורצי הדרך. אני תמיד מאחלת לסטודנטים שלי שאף פעם לא יבחרו את המסלול המובן מאליו, שתמיד יחפשו דרכים חדשות, ובלב אני חושבת לעצמי שהבן שלי היה כזה. אהד באמת היה פורץ דרך".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם