ראשי » חדשות » בארץ

מרגש: הצמיד של הילד האחרון בגוש קטיף

עשור אחרי ההתנתקות, מנחם ציון בראלי, הילד האחרון שנולד בגוש קטיף ואימו אורית, נזכרים בימים הקשים והמרגשים. אורית: בסוף ההיריון הייתי מאד מתוחה וחששתי שלא אוכל לחזור הביתה

אורית (39) ומנחם ציון (10) בראלי מתגוררים בעשהאל. לידתו של מנחם ציון, הילד האחרון שנולד בגוש קטיף, הייתה ביום תחילת העקירה. "גדלתי בגוש קטיף מגיל ארבע. אבי, הרב יגאל קמינצקי, היה רבה של גוש קטיף. אחרי שהתחתנתי גרנו חמש שנים בנווה-דקלים, ואז עברנו לכפר-דרום. במשך כל השנים ועד היום אני מורה בבית ספר של עצמונה. היום אני מחנכת בבית ספר 'עצמונה' בשומריה. בעלי למד בכולל בנווה-דקלים ובכפר-דרום, וכיום הוא משמש כרב היישוב עשהאל", סיפרה אורית.

עוד כותרות ב-nrg:
עזרא שיינברג מצפת הוא 'הרב מהצפון' החשוד באונס
ארה"ב: חמוש ירה למוות ב-4 חיילי מארינס וחוסל
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

"הזיכרון הכי מתוק שלי מהגוש הוא מכיתה ט'. פעם אחת כשחזרתי הביתה הלכתי ברגל מהשער של היישוב עד הבית. זו הייתה חתיכת דרך. מימיני היה הים ומשמאלי הבתים. אני זוכרת שאמרתי לעצמי: 'וואו, לו הייתי יכולה לאסוף, לקפל ולחבק חזק-חזק את הרגע הזה. זה היה רגע של חיבור, אהבה ושייכות גדולה מאוד, בלי סיבה מיוחדת, סתם בבוקרו של יום שישי רגיל. אבל משהו בי נפתח באותו רגע. לא ידעתי מה לעשות מרוב האהבה למקום שהרגשתי אז.

"ערב הגירוש האמנתי שאפשר למנוע אותו. לא הייתי עסוקה בשאלה איזו דרך מאבק נכונה יותר, אבל היה ברור לי שאם נגיד את המילים הנכונות לחיילים הם לא יעמדו בזה, ולא יבצעו את הגירוש. לא חשבתי שהם באמת מסוגלים להיכנס לבתים של אנשים ולהוציא אותם בכוח. נשאתי את ההלם וההכחשה עוד פרק זמן. בהתחלה היה קשה להאמין שזה מוחלט, סופי ואמיתי, שאין דרך חזרה.

"תאריך הלידה המשוער של מנחם ציון, הבן השישי שלנו מתוך עשרה, היה ז' באב, יום חמישי. בסוף ההיריון הייתי מאד מתוחה. מה נעשה? איך אסע ללדת? הייתי היסטרית וחששתי שלא אוכל לחזור הביתה. אפילו דיברתי עם ד"ר סודי נמיר, כדי שאולי אלד בבית. הצירים הופיעו לפני שהכרעתי. ילדתי ביום שלישי בחמש לפנות בוקר בבית החולים 'סורוקה', יומיים לפני הגירוש של כפר-דרום. רציתי רק שמאיר יחזור מהר הביתה כדי שהילדים לא יהיו לבד. הוא ניגש לאחיות ואמר להן: 'אשתי נשארת לבד. ההורים שלה בנווה-דקלים ולא יכולים להגיע, ההורים שלי בכפר-דרום ולא יכולים להגיע'. גם גיסי ישב אז בכלא, כי הוא היה קצין שקרא לסירוב פקודה. כל המשפחה הייתה מגויסת.

"למחרת הלידה בחמש בערב כבר הייתי מוכנה עם התיקים. גיסתי באה לקחת אותי, סידרנו את כל האישורים ונסענו הביתה. נסיעה שאורכת בדרך כלל חמישים דקות ארכה שלוש שעות. בזיכרון שלי היו המון מחסומים בכל הדרך לגוש, ובכל אחד הייתי צריך להציג תעודת זהות, אני והתינוק. בבית חיכו לנו כל בני המשפחה. זכורים לי המון אנשים וצלמים. חמקתי לחדר ונשכבתי על המיטה. התחושה הייתה של הקלה ושמחה, בלי בכלל לחשוב מה יהיה עוד יום או יומיים - העיקר שילדתי וחזרתי הביתה בשלום. למחרת בבוקר ביקש מאיר סליחה שהוא העיר אותי, ואמר לי: 'הגירוש היום, והיישוב מלא בחיילים'.

אחר הצהריים הדלתות נפרצו, והוציאו את בעלי, שהתנגד בכוח. הייתי עם התינוק בחדר, ופחדתי ממאבק כוחני. אמרתי לחיילות שהגיעו אליי כל מה שיכולתי, ואז ביקשתי להיניק. בזמן שהן הלכו פשוט מיררנו בבכי. אמרתי לילדים שייקחו מה שהם רוצים מהבית. משם נסענו להורים שלי, שעוד לא גורשו. אני הייתי באבל על הגירוש, והם היו בכלל בשמחה של הלידה. אנחנו מייבבים והם שמחים וצוהלים. זה היה פער גדול מאוד.

"הברית הייתה שלב מייסר מאוד. ברית עושים במקום שאתה מחובר אליו, ומה היה הקשר שלנו למלון בבאר-שבע? בסוף עשינו את הברית שם, וזה היה באמת הזוי. ביום שישי היה צריך לארגן 'שלום זכר', ואני זוכרת שבעלי עמד בלובי והמשימה נראתה לו בלתי אפשרית.  התפיסה שלו אמרה שלא ניתן בכלל לצאת מהמלון. למזלו, חב"דניק סידר לו שיכול לצאת החוצה לקנות מצרכים.

"עד היום אני שומרת למזכרת את הצמיד שהיה למנחם ציון על היד בלידה. הוא זכה להיות יממה בגוש קטיף. הוא מרגיש שזו זכות שלו, זה מלווה אותו, ואני מקווה שהחיבור הזה מעורר אצלו את הגעגוע, הרצון והכיסופים לחזור לגוש קטיף. הרי החיים שלנו מתחלקים לשניים, והוא עוד שייך לגוש קטיף, הוא חלק מהסיפור. כשהוא נולד התלבטנו על השם אלישיב, מתוך תפילה שהשם ישיב אותנו לגוש קטיף. אבל אני לא מסתפקת בחזרה, אני רוצה את הגאולה השלמה".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...