מינהלת ההתנתקות: "אנשים צריכים להפסיק להתבכיין"
עשור אחרי הפינוי מגוש קטיף וחלק מהמפונים עדיין לא מצליחים להשתקם. ראש מנהלת תנופה: "מי שהתנהל נכון יצא משם עשיר"
יוסי פישהיימר (פישקה) היה בן חמישים כשנעקר מביתו שבמושב גני־טל בגוש קטיף. במשך שלושים שנה הוא בנה בעשר אצבעותיו משק חקלאי ועסק משגשג, שגלגל מחזור כספים של כ־900 אלף שקל בשנה. היום, עשור לאחר ההתנתקות, מתפרנס פישקה מדמי ביטוח ומביטוח לאומי. מחדלי החקיקה שקדמה להתנתקות גרמו לכך שמצד אחד הוא לא יכול להקים מחדש את העסק, ומצד שני הוא לא קיבל פיצוי על פי ערכו האמיתי של העסק שהיה בבעלותו.
עוד כותרות ב-nrg:
- מנכ"ל משרד הביטחון על דו"ח לוקר: "מה רצו, שנשתוק?"
- המשטרה תפסה את הנער שברח מטיפול בביה"ח
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"חוץ מהחממות שהיו לי בגוש קטיף, היו לי גם משאיות וטרקטורים להובלת התוצרת הטרייה של 'עלי קטיף' מהחממות ולפינוי פסולת חקלאית", מספר פישקה. "הייתי מוביל את התוצרת, מפנה להם את הפסולת הירוקה ומוכר אותה לרפתות של הקיבוצים באזור. בנוסף לזה פיניתי את הזבל של כל החממות ביישובי הגוש. זה היה פרויקט של 4,000 דונם חממות. אלפי טונות של פסולת בשנה".
כבעל עסק גדול, מה חשבת לעצמך כשהכריזו על ההתנתקות?
"צריך להבין שהעסק הזה היה מבוסס על שלושים שנה אחורה בגוש קטיף, ושבניתי אותו אבן על אבן. בגוש קטיף הייתי בלעדי בתחום שלי. לא היו לי מתחרים. הקבלנים החיצוניים לא התלהבו כל־כך לנסוע בגושֿ ואני חירפתי את נפשי ונסעתי בכבישים בימים ובלילות. מה הרגשתי? חרב עליי עולמי. ידעתי שאין שום סיכוי שאוכל לשקם את העסק במקום אחר. גם ככה זה ענף קשה שבניתי בעשר אצבעות, והקליינטים שלי היו יישובי הגוש. ברגע שיצאנו אני לא שווה כלום, ומכרתי את כל הציוד. שלא לדבר על זה שכשיצאנו הייתי בן חמישים, גיל שבו אתה לא מתחיל עסק מחדש, בטח לא בענף שלי. גם הבריאות שלי התערערה".
יש בך כעס על אנשים מסוימים?
"כן. הקימו לנו את המנהלת שהייתה אמורה לטפל בנו. לא שהם לא עשו כלום, אבל יש דבר אחד שאני רואה כרשעות. הייתה הוועדה המיוחדת שלשם אמורים להגיע מקרים שלא פוצו כראוי. אחרי שיצאתי מהגוש לקחנו שמאי שעובד גם עם המדינה, והוא העריך את המשק ואת העסק שלי. הגענו לכארבעה מיליון שקלים. קיבלתי פיצוי של אולי מיליון שקל, הרבה הרבה פחות ממה שהייתי אמור לקבל. הלכתי לוועדה המיוחדת עם הערכת השמאי, והם זרקו אותי מכל המדרגות. למה? ככה. לכל מי שאמר שהפיצוי נמוך מדי הם אמרו: 'לא מוצא חן בעיניך? תתבע אותנו'. טבענו בים של המלל ומערכת המשפט, שלא לקחו אותנו לשום מקום".
אז הפסקת עם הניסיונות?
"אני מדבר איתך עשר שנים אחרי, כשאני כבר בן שישים. הם מחכים שהכלב ימות, או שהפריץ ימות או ששניהם ימותו".
מי מת בינתיים, לדעתך?
"אנחנו, בטוח. למערכת יש הרבה יותר כוח וסבלנות, ואנחנו לא נהיים יותר צעירים".
החוק ליישום תוכנית ההתנתקות, שכונה 'חוק פינוי־פיצוי', עבר בחקיקת בזק בין נובמבר 2004 לפברואר 2005. החוק קבע מנגנוני פיצוי לתושבי גוש קטיף על פי רכושם ועוגמת הנפש שנגרמה להם. פיצוי עוגמת הנפש חושב על פי מספר שנות המגורים בגוש קטיף. הסעיף הזה, אגב, כונה בשם המכובס 'פיצוי ותק', ההולם את הרוח הכללית של הספינים והיח"צנות שאפפו את תוכנית ההתנתקות כולה.
עוד קבע החוק כי יינתן סיוע למפונים באמצעות מנהלת סל"ע, שלימים שינתה את שמה למנהלת תנופה. החוק עבר כמה תיקונים במהלך חקיקתו ושונה מנוסחו המקורי. פיצויי עוגמת הנפש לכל אחד מתושבי גוש קטיף גדלו מ־2,400 שקלים עבור כל שנת מגורים ל־4,800 שקלים. בעתירה שהוגשה נגד החוק, ושנדונה בהרכב של 11 שופטי בית המשפט העליון, נקבע בדעת רוב כי מדובר בחוק חוקתי. זאת לאחר שבית המשפט העליון פסל כמה סעיפים, בהם סעיף 'ייחוד העילה' שקבע שהמפונים לא יוכלו לתבוע את המדינה על נזקים שייגרמו להם מעבר לפיצויים שיקבלו מכוח חוק ההתנתקות, וסעיף שניסה להגביל את פיצויי עוגמת הנפש לתושבי גוש קטיף מגיל 21 בלבד. כזכור, השופט היחיד שטען שחוק ההתנתקות אינו חוקתי מעיקרו היה אדמונד לוי.
"חוק ההתנתקות היה גבינה שווייצרית מחוררת", אומר עו"ד יוסי פוקס, יו"ר הפורום המשפטי למען ישראל. פוקס, שליווה את חוק ההתנתקות במסגרת תפקידו בפורום מהרגעים הראשונים ושממשיך ללוות את מפוני גוש קטיף, מסביר כי המדינה לא נתנה דעתה לקשיים שייגרמו למי שייאלצו להתמודד עם אתגר כמעט בלתי־אפשרי – להקים מחדש עסק בגיל מתקדם.
בין האנשים שמצאו את עצמם בין הכיסאות מונה פוקס את מי שנטעו מטעים חדשים בשנים שקדמו להתנתקות, ולא קיבלו שקל על כל השנים שבהן לא היו יכולים להרוויח מהמטעים.
"מי שמבין כמה זמן עובר מאז ששותלים את המטע עד שנהנים מהפירות, בגלל שנות עורלה ונטע רבעי, יודע שהמחוקק פשוט דילג עליהן", הוא מסביר. "הם הלכו לוועדה הרגילה והיא דחתה אותם. הוועדה המיוחדת הכירה בהם לפנים משורת הדין אבל שילמה להם קצת, אז הם הלכו לערעורים על ההחלטה של הוועדה המיוחדת כדי להעלות את גובה הפיצוי. לפי השומות שיש לנו, המסתמכות על פרמטרים של משרד החקלאות, הם לא קיבלו את מה שמגיע להם. גדעו את העתיד שלהם בלי לתת להם פיצוי הוגן. עד שהמדינה מצאה שטחים חלופיים לחקלאים עברו שנים רבות. עד לפני כשנתיים נהגו ועדות הפיצוי לדון בחומרה יחסית, ובמקרים של ספקות ביחס לשומת הפיצוי הן פסקו לרעת המפוצים.
"המדינה טענה שהיא תעמיד לחקלאים שטחים חלופיים באופן מיידי, אבל זה לקח שנים. בדרך תקעו אותם בזיקים ונתנו להם שטחים חקלאיים שבסוף התברר שאסור היה לעבד אותם. לא נערכו להקצאה מיידית של שטחים חלופיים שיאפשרו לחקלאים להמשיך ברציפות את העבודה שלהם. יש המון חקלאים שהתמוטטו עם השנים. הם לא נהיו צעירים יותר. בגוש קטיף הייתה להם נחלה שהייתה יכולה לפרנס אותם ואת ילדיהם לאורך ימים ושנים, ולקחו את זה מהם. אחרי תיקוני חקיקה אפשרו למי שרצה לקבל 400 אלף שקל במקום הקרקע החלופית. זה לא מעט כסף, אבל לא משתווה לשטח חקלאי שיכול לפרנס דורות".
מעבר לכל הצרות הללו ולקשיים נוספים שעמם נאלצו עקורי גוש קטיף להתמודד, כמו בעיות בריאותיות ומשברים משפחתיים שבאו לידי ביטוי באחוזי גירושין גבוהים, רבים מהמפונים נפלו קורבן להונאות עוקץ. לטענת עו"ד פוקס, כשליש מן המפונים איבדו באופן הזה בין 100 אלף למיליון שקלים וחצי.
"היה להם כסף בבנק שהם קיבלו כפיצויים מהמדינה ובאו אליהם נוכלים שאמרו שלא כדאי להם להחזיק את הכסף בבנק עם שני אחוזי הריבית שיש שם על הפק"ם. גם הדבר הזה קרה בגלל חוסר הבנה של המדינה", מאשים פוקס, ומסביר כי אם היה תכנון קפדני ומסודר של המהלך ולא חקיקת־בזק דורסנית, היו לוקחים בחשבון את ענייני השיקום והקמת העסקים. כך אנשים לא היו מגיעים למצב שבו 'שוכב' להם כסף גדול בחשבון הבנק.
"נתנו לנו את הכסף ביד, ולא כולם היו אנשי עסקים ולא ידעו מה זה כסף גדול", אומר גם יוסי פישהיימר. "זרקו אותם לקארווילה וציפו שהם יסתדרו. לתוך הוואקום הזה באו כל ה'עורבים' וגמרו את האנשים האלה, שעד הגירוש היו חקלאים פעילים. כף הקלע לגמרי".
מול טענות אנשי גוש קטיף והפורום המשפטי למען ישראל, טוען ראש מנהלת תנופה, מנחם גרנית, כי ברוב המקרים שבהם נקלעו מפוני גוש קטיף למצוקה כלכלית – האשמה הייתה על כתפיהם. "הסכום שקיבל חקלאי ממוצע מגוש קטיף מהמדינה היה פי עשרה ממה שהוא היה שווה לפני ההתנתקות. מי שהתנהל נכון יצא עשיר. המדינה הייתה נדיבה מאוד כלפי המפונים. מפונה שפוי יצא מגוש קטיף עם פי כמה וכמה ממה שהיה לו קודם לכן. החבר'ה שנפלו הם הרבה פעמים אותם אלה שגם שם היו חלשים כלכלית, או שלקחו את הכסף והימרו עליו.
"יש לי אח שגורש מגוש קטיף, מנווה־דקלים. הוא גר כבר חמש־שש שנים בביתו שבניצן, ומצבו הכלכלי טוב לאין שיעור ממה שהיה בגוש קטיף. הוא התנהל נכון עם הכסף שקיבל. זאת האמת. מי שעובר לגור בגני־טל ומקים חממה בכרם־שלום, קיבל החלטה שטותית. איך אפשר לנהל חממות במרחק של מאה קילומטרים מהבית? כשהמחשב 'צועק' לו שיש פריצת מים הוא ייסע מאה קילומטרים בלילה? הוא יחכה עד הבוקר וייסע. יש אנשים שקיבלו החלטות בלתי־סבירות, וזה חלק מהבעיה".
גרנית מציין בכנות כי חוק ההתנתקות אכן חוקק בחיפזון וכי היו בו 'חורים', אולם הוא טוען שאת כל החורים הללו אמורה לסתום ועדת הפיצויים המיוחדת. "בסופו של דבר, הוועדה המיוחדת היא מעל החוק ומחליטה מה שהיא רוצה. אדם בנה מבנה מסוים במיליון שקלים, אבל הוא בנה אותו 'בשחור' ורשם אותו בספרים בשווי 100 אלף שקל. על פי החוק, הוועדות משלמות על פי מה שכתוב בספרים. באו אנשים ואמרו שהמבנה שלהם היה שווה הרבה יותר ממה שהצהירו עליו. הוועדה המיוחדת לוקחת כל מקרה כזה, בודקת את צילומי המבנה ואת השמאות שלו, ומפצה על פי הערך האמיתי".
גם במקרים כאלה של העלמת מס?
"כן, אנחנו לא מס הכנסה".
על פי החלטת ממשלה מ־14 ביוני 2015, מנהלת תנופה תסיים את תפקידה ביומה האחרון של שנת 2015. "זו החלטה שאני הובלתי", מציין גרנית. "הגעתי למסקנה שכל עוד המנהלת קיימת, אנשים ימשיכו לבוא בתביעות. אני מקבל תביעות שחלקן הזויות ברמות־על. יש פה שלושים ומשהו עובדים שמטפלים ב־230 משפחות. לשם השוואה, בחטיבה להתיישבות יש שלושה עובדים על אלף משפחות. 90 אחוז מהאנשים כבר מסודרים, ולכן מוכרחים להרוג את המערכת הזו".
לדברי גרנית, ועדות הפיצוי ימשיכו לעבוד על התביעות שהטיפול בהן טרם הסתיים, נושא ההתיישבות יעבור ככל הנראה לחטיבה להתיישבות ומבני הציבור יהיו באחריות משרד השיכון.
על פי נתוני המנהלת, ישנן עדיין 340 משפחות ממפוני גוש קטיף שלא בנו בתי קבע חדשים. 180 משפחות מתוכן טרם החלו בהליך הבנייה, ו־160 החלו בתהליך רק לאחרונה. בוועדות הפיצויים מונחים נכון לעכשיו 1,250 תיקי תביעות פיצויים שטרם התקבלו בהם החלטות. אל התיקים הללו נוספים 1,000 מקרים נוספים שטרם מומשו בהם סיכומים שהתקבלו בפשרות בין המדינה למפונים. בוועדה המיוחדת, שאמורה לטפל בתביעות לפנים משורת הדין, יש עדיין 300 תיקים פתוחים. בכל חודש מוגשות עשרות בקשות נוספות לוועדה המיוחדת, ורק בחודש האחרון הונחו על שולחנה 60 תביעות פיצוי.
"ההרגשה שלי היא שהאנשים צריכים להתנתק ממה שקרה", אומר גרנית. "די, מספיק להתבכיין. צריך להתחיל ללכת קדימה, וצריך לעזור להם ללכת קדימה. עצירת נתיב התביעות תדחף את האנשים להסתכל קדימה. חד־משמעית. אנשים עוד ירוצו להגיש בימים הקרובים תביעות, ואחר כך יפסיקו".
אם הוועדות ימשיכו לעבוד, מה יעצור את המשך הפנייה אליהן?
"אחד הדברים שאנחנו הולכים לעשות ושאנחנו נמצאים בשלבים מתקדמים שלו הוא פנייה לבית המשפט בבקשה לדחות את התביעות שהוגשו לוועדות בגלל השיהוי בהגשתן. איפה הייתם עשר שנים? זה לא סביר. אני רוצה לקבל מבית המשפט החלטה שבגלל השיהוי התביעות הללו נדחות על הסף, ושמכאן ואילך אי־אפשר להגיש תביעות".
למרות הדברים הקשים למדי שגרנית מטיח בתושבי גוש קטיף הפונים עדיין אל הוועדות, הוא מרגיש לדבריו קרבה גדולה אל המפונים. כפי שציין, אחיו ובני משפחתו פונו מנווה־דקלים. הוא מצהיר כי ישמור באדיקות על נתוני הפיצויים שקיבלו המפונים ולא יפרסם אותם, אלא אם יקבל צו בית משפט שיכריח אותו לעשות זאת, וזאת כדי שלא יצטייר כאילו המתיישבים עשקו כביכול את קופת המדינה.
על היו"ר הראשון של מנהלת סל"ע, יונתן בשיא, אין לו מילים טובות להגיד. "בגלל ההזדהות האידיאולוגית שלו הוא לקח משימה שכישלונה היה בטוח ושאי־אפשר היה להצליח בה, ויצא בקמפיין של 'יש פתרון לכל מתיישב'. הוא גם פיזר כספי מדינה שהעבירו למנהלת מתוך תקווה שיהיה שיתוף פעולה עם התוכנית, בתקווה שזה ישבור את ההתנגדות".
"מי שאומר שבשוליים היו אנשים שנדפקו ושזה לא כל־כך נורא, זה לא נכון", משיב פוקס לדבריו של גרנית. "כולם נדפקו בגלל שהמדינה לא הבינה מה היא עושה להם". לדבריו, הוא אינו מוטרד מסגירת מנהלת תנופה בסוף דצמבר. "הם יכולים לסגור את הכלי שנקרא מנהלת תנופה, אבל את ועדות הפיצוי ואת הוועדה המיוחדת שצריכות על פי החוק לתת פיצוי, ויש מאות תיקים בכל אחת מהוועדות האלה, הם לא יכולים לסגור. אין להם שום סיכוי לסגור את הוועדות, כי גם עוד שלוש שנים יהיו שם תיקים פתוחים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם