ראשי » חדשות » בארץ

הצוער שפונה מגוש קטיף: "לא ראיתי עצמי כחייל"

אריה אידלס שהתגורר עם משפחתו במורג, נאלץ להתמודד עם הפינוי במהלך קורס קצינים. "הבטחתי לאחי שהוא לא יעשה דברים כאלה בצבא"

אריה: "משפחתי התיישבה בעצמונה שבחבל ימית. נולדתי למחרת הפינוי מסיני, ביום הראשון של הוריי בגוש קטיף. התגוררנו בעצמונה שבגוש קטיף במשך 12 שנים, ועם הקמת הרש"פ אחרי הסכמי אוסלו עברנו לתקופה קצרה למורג. היה זה יישוב קצה מבודד שכמעט התפרק וביקשנו לחזק אותו, אלא שחודשיים הפכו במהרה ל-11 שנים.

עוד כותרות ב-nrg:
- משרד הביטחון הסיר שלט מקברו של חלל צה"ל
- שבע שגרירויות ישראליות בעולם יישארו ללא שגריר
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

"אבי היה פעיל מרכזי במועצה האזורית, חיינו ונשמנו בבית אווירה של פיתוח גוש קטיף. הזיכרון הראשון שלי משם הוא הים. אין תחליף לשקט, למרחב, ליופי ולניקיון שלו. זה משהו שאי אפשר לתאר במילים.
"כל עניין הפינוי התפוצץ כשהייתי בן 21 וחצי, במהלך שירותי הצבאי בגדוד 'שמשון' שבחטיבת 'כפיר'. שבוע לפני כנס הרצליה, שבו הציג אריאל שרון את תוכנית ההתנתקות, עליתי לתעסוקה מבצעית בנצרים ובניסנית, כך שחייתי את הגוש משני כיוונים – האזרחי והצבאי. חודש לפני הגירוש יצאתי לקורס קצינים. החלטתי שאני ממשיך במסלול חיי כרגיל, בתקווה שהגירוש לא יתבצע. זו הייתה ההתנהלות במשפחה ובחברה שלי – ממשיכים לחיות כרגיל, ולא מדברים על היום שאחרי הגירוש.

"יומיים אחרי תחילת הקורס היינו אמורים לרדת לשטח בפעם הראשונה. העירו אותנו לפני השעה המתוכננת, וקראו לנו להגיע במהירות לאולם הכינוסים, שבו הודיעו לנו שיש שינוי בתוכניות ולוקחים את כולנו - 600 חיילים שנפגשו לפני יומיים ולא מכירים אחד את השני - לכפר-מימון. אפילו במלחמות לא נלקחו חיילים ככה, והדבר שידר לי עד כמה המדינה והצבא בהיסטריה מהאירועים בכפר-מימון. ביקשתי מהמפקד לא ללכת לשם, כי לא רציתי לקחת חלק במכונת הגירוש. איכשהו נשארתי לתורנות בבסיס ועברתי את השבוע הזה בשלום.

"שבועיים לפני הגירוש החלו בבה"ד 1 ההכנות המנטליות לגירוש. ראש אכ"א דאז אלעזר שטרן הוציא חוזר נוקשה ומזעזע, ובו הנחיות לתושבי הגוש שמשרתים בצה"ל. היה כתוב בו שהם מחויבים לחזור ליחידותיהם ב-16 באוגוסט, יום חלוקת הצווים בגוש, ושחייל שלא יחזור לצבא עד ה-18 בחודש ייקנס ויישפט. גם הרב הצבאי הראשי ישראל וייס דיבר איתנו בניסיון למנוע סירובי פקודה, והסביר שאין מה לעשות נגד הפינוי. רתחתי מבפנים, אבל התאפקתי. ידעתי שאם אדבר בנוכחות מפקד הבסיס, הסיכוי שאמשיך בקורס קצינים נמוך. בשלב מסוים לא יכולתי יותר, נעמדתי והצגתי שאלה הלכתית שהכנתי מראש לגבי הגירוש. שתי שאלות נוספות, תוקפניות יותר, כבר לא נתנו לי לשאול. אם הייתי שואל אותן, כנראה לא הייתי ממשיך בקורס.

"לאחר מכן שלחו את החיילים תושבי גוש קטיף הביתה. אלו היו שבועיים קשים ומורכבים, רוויי רגשות. בה"ד 1 הוא מוסד הדגל של צה"ל להכשרת מפקדים ולהנחלת ערכים, אך דרך העיניים של צוער שראה את הפינוי הבנתי שאין קשר בין הערכים שמרצים לנו עליהם ובין הפעילות בפועל.



"ביום הגירוש ראיתי בהלם את השמש מאירה לחדרי, והעולם כמנהגו נוהג. היום שמפניו פחדנו במשך שנה וחצי הגיע, למרות התקווה שיקרה נס. באותו יום לא התייחסתי לחיילים האחרים ולא ראיתי את עצמי כחייל. חיבקתי את אחי, שהיה אז בן עשר, והבטחתי לו שכשיהיה בצבא הוא לא יעשה דברים כאלה. הוא עומד כעת בפני גיוס, ואני לא יכול לעמוד בהבטחתי. אמרתי לאבי שנחזור לגוש ואשמש כמפקד פלוגה או גדוד, וגם בהבטחה זו לא יכולתי לעמוד.

"גורשנו לשום מקום, מבלי לדעת לאן. אחרי שעות נסיעה ארוכות הגענו לאולפנה בעפרה. המפקד הישיר שלי התקשר אליי ואמר לי שקיבלנו הארכה ושאנחנו יכולים להישאר בבית, אבל כבר לא היה לנו בית. אחרי שבוע חזרתי לבה"ד 1, אבל הרגשתי שבכל המתחם הענק הזה אין אף אחד, למעט שני חברים, שיכול להבין מה עבר עליי. במשך חצי שנה פשטתי את המדים בשנייה הראשונה אחרי שיצאתי מהבסיס. לא יכולתי ללבוש אותם.

"בסוף כיתה ט' הרגשנו שבמורג אנו מצויים בחזית המאבק על ארץ ישראל. מחוץ לגדרות היישוב היה שטח שערבים ניסו להשתלט עליו, ובתגובה זרענו שם חיטה. הצבא הוציא צו אלוף שאסר על כניסה לשטח, והסבירו לנו שלא צריך להבעיר את המזרח התיכון בשביל עניין קטן. בהמשך הקימו הערבים אוהלים בשטח הזה, ולכן הפגנו ועשינו בלגן. כנער הייתה זו אבן דרך חשובה בעיצוב האישיות שלי ובגאוותי כתושב מורג. כשחיילי הפלוגה שהוצבה ביישוב עזבה אותו, הם הכינו חולצה כחולה ועליה ציור המאבק על האוהלים והנוף של גוש קטיף, וחילקו אותה גם לנו.

"מאז החולצה הזו מלווה אותי, ואני מחובר אליה בנפשי. היה לי חשוב ללבוש אותה ביום הגירוש, כי היא מסמלת בשבילי המון – את החיים במורג, את הנפש שלי שהתפתחה וגדלה שם. בבוקר הגירוש לבשתי את החולצה הזו, ואבא שלי ביצע 'קריעה' דווקא בה. כמה ימים אחרי הפינוי עוד הסתובבתי איתה לגופי, ורק כשהחלטנו שאנחנו צריכים לבנות את חיינו מחדש הורדתי אותה".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...