ראשי » חדשות » בארץ

"לא הצלחתי להוציא קול כשהידיים שלו נגעו בי"

המתלוננת הראשונה בפרשת עזרא שיינברג מספרת בפעם הראשונה על התקיפה המינית שעברה לפני 13 שנה: הזיכרונות האיומים מהלילה שבו לקח אותה "הרב מהצפון" לקרחת יער, הנגיעות שלא פסקו והתפילות לרגע שבו הכול ייגמר

"עכשיו אני כבר לא מפחדת": "אני יושבת בחנות בעיר, ופתאום ניגשת אליי בחורה ושואלת אם אני מהנשים שהתלוננו על הרב עזרא שיינברג. 'סלחי לי, הן מטומטמות', היא אומרת לי. 'מה, הן לא הבינו שזה אסור? הן לא פחות אשמות ממנו'."אתה לא יודע כמה משפילים את הנשים, כל אחד שואל ומרכל ומאשים אותנו. מה נראה לכם, שעשינו את זה כי רצינו? הוא היה אלוף האלופים בהפחדות. אז עכשיו תשמעו את הסיפור שלי. סיפור שאחרי 13 שנה של סבל אני יכולה לספר אותו, ומישהו בעולם הזה יאמין לי".

כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

בנשימה עצורה, לעתים נשנקת מכאב, פורסת בפניי אורית (שם בדוי) את שעבר עליה. איך הרב הנערץ עזרא שיינברג הפך את חייה ולדבריה דחף אותה לעבר שנים ארוכות של חרדות, קשיים בגידול הילדים וזוגיות כושלת. היא מבקשת לספר את סיפורה ולחשוף את הנקודות הכואבות ביותר, כדי להסביר איך ייתכן שבחורות נורמטיביות - חילוניות לצד דתיות - יכולות ליפול קורבן לדמות הנחזית כתורנית, ראש ישיבה ומנהיג קהילה שחולש על מוסדות חינוך וחסד.

זה היה בקיץ של שנת 2002. אורית עברה אז תקופה קשה, ודודתה, שעבדה בישיבתו של שיינברג, סיפרה לה על כוחו ועוצמתו והמליצה לה להגיע אליו ולבקש ברכה. כוכבו בדיוק החל לזהור כרב צעיר המסוגל לחולל נסים, לראות נסתרות, לחזות עתידות ולגלות נבכי לב – הכול הודות ללימוד הקבלה ותורת הסוד, עולם מופלא ונשגב שהרציונליות הקרה אינה מסוגלת לתפוס.

שיינברג בבית המשפט
 

"שמעתי הרבה סיפורים על נסים שחולל ודברים שידע לומר, אבל עד אז לא האמנתי שקיימים כוחות כאלה בעולם", אומרת אורית. "חשבתי שאלו דברים שהיו מקובלים אולי במאה הקודמת. מצד שני, שמעתי על אנשים שבאו אליו עם גידולים סרטניים, והוא ידע לזהות את הבעיה שלהם, עשה פלאים והעלים הכול. חשבתי - וואו, איזה אדם צדיק מסוגל לחולל כאלה נפלאות. היה לי קצת מוזר שהוא מוכן לקבל נשים להתייעצות, ובדיעבד אולי החשדנות שלי הצילה אותי בסיפור הזה".
 
היא עוצמת את עיניה כשהיא מגיעה לתיאור הפגישה עם שיינברג, והכאב ניכר בכל אחת ממילותיה. "הישיבה שלו הייתה בעיר העתיקה בצפת, לא במבנה שבו היא שוכנת היום. הגעתי בלבוש צנוע, עם שרוולים ארוכים ומכנסיים רחבים מאוד, כי ידעתי שאני באה לרב. גדי מלכא, העוזר שלו (כיום מנכ"ל ישיבת "אורות האר"י" – י"ק), קיבל אותי והכניס אותי לחדרו של ראש הישיבה. ישבתי איתו לבד וזה נראה לי מוזר בהתחלה, אבל חשבתי שאם יש עוד אנשים בבניין זה כנראה בסדר.

כעבור כמה שעות קיבלתי טלפון: 'שלום, זה הרב עזרא שיינברג'. התרגשתי והתלהבתי מכך שהוא מתקשר אליי, לא האמנתי שזה אמיתי. הוא אמר לי שקיבל תשובה בענייני מהשמיים, ושאני צריכה לעשות תיקון עוד היום כי 'ירדו נשמות' ואחת הנשמות פגעה בי ויש עליי קללה. הוא השתמש בביטויים נסתרים שלא הכרתי, אבל הבנתי שאני חייבת להיפגש איתו דחוף. הוא אמר שצריך מקום שקט ורגוע, ושאל אם יש צימר שבו נוכל להיפגש. שאלתי אותו מה הוא רוצה לעשות, והוא אמר שיעשה לי תיקון וברכות והכול יהיה בסדר".

בעוד הרב המקובל מציע מפגש במקום מבודד ואינטימי, דווקא אורית הייתה זו שביקשה להימנע מכך. "אחרי שעה שיינברג התקשר אליי ואמר שהוא יוצא ברכבו ושאצא אחריו. נסעתי עם מעיל עליי, למרות שזה היה בחום של חודש יולי, כי חשבתי שאני צריכה להיות צנועה לידו. בעלייה של בסיס פיקוד צפון ראיתי את הרכב שלו והוא סימן לי לנסוע אחריו. כבר התחיל להחשיך. לא הבנתי לאן הוא לוקח אותי וכמעט ברחתי, אבל הסקרנות הרגה אותי, הייתי חייבת לדעת מהו התיקון שעליי לעשות כדי להיפטר מכל הנשמות הרעות שירדו אליי.

בתוך־תוכי התלבטתי, אבל הרגשתי ביטחון כי הרי כל המשפחה שלי יודעת איפה אני נמצאת ועם מי אני. "בשלב מסוים הוא נכנס לחורשה ועצר בקרחת יער. נראה היה שהוא מכיר היטב את האזור. הייתי מהוססת והחלטתי לא לצאת מהרכב ולהשאיר את המנוע עובד. הוא יצא מהרכב שלו עם מגבת לבנה, בקבוק מים וכוס חד־פעמית, ונכנס לשבת לצדי. מכיוון שחששתי, אמרתי לו 'כולם יודעים שאני פה', אבל רציתי כל כך לראות את הנסים והנפלאות שהוא עושה.

בשלב הזה אורית נשנקת, המילים מתבלבלות לה ועיניה בוערות. לרגע היא נתקפת שתיקה, אבל אז מתנערת ומבקשת להמשיך בסיפור, שאותו היא מספרת בזמן הווה כאילו חוֹוה מחדש את הרגעים הכואבים ההם. "הוא שואל אותי שוב ושוב אם אני רגועה, ואומר לי לנשום עמוק. הוא מבקש שאשעין את הכיסא לאחור כדי שיעשה לי ברכה מלמעלה. הבקשה הזו נראית מוזרה, אבל אני חושבת לעצמי - מה הוא יכול לעשות לי, הוא אדם קטן וכולם יודעים שאנחנו ביחד.
 
"הוא אומר שהוא צריך לשים לי מים על הצוואר בין העצמות, וממשיך כל העת להתפלל בלחש. אני שואלת אותו האם מותר לו לגעת בי, והוא אומר שמותר כי זה טיפול, ושאני אאמין לו שזה נגזר עליו, וגם לו, כמוני, זה לא נעים. הוא מורח עליי את המים בקצות אצבעותיו, ושואל אם אני מרגישה משהו. הקול שלו הולך ונחלש ונהיה רחוק מאוד".

אורית רועדת כעת בכל גופה, משדרת מצוקה גדולה. היא מספרת שמצאה את עצמה שרועה ללא בגדים, בעוד הרב שיינברג נוגע במקומות שונים בגופה, מורח מים ולא מפסיק לברך. "אני מסתכלת לשמיים ולא יכולה לזוז, מבוהלת בצורה מטורפת, בוכה, מתפללת לאלוהים שיעזור לי ושהוא לא יעשה לי כלום. אני זוכרת את הדמעות נכנסות לי לאוזניים, שוטפות אותי ואני לא מצליחה להוציא קול ולצייץ בזמן שהידיים שלו נוגעות בי. אי אפשר להסביר במילים את חוסר האונים הזה".

גדי מלכא, עוזרו לשעבר של עזרא שיינברג, כתב בתגובה:

"היא צדקה, כולנו טעינו. לפני כ־13 שנים שימשתי כמזכירו של הרב. תפקידי התרכז בניהול ובהכנסת הפונים אליו להתייעצות בחדרו. פנייתה הראשונה של אורית לא נעשתה באמצעותי, והיא לא פגשה את הרב במשרדו. פגישתי האחת והיחידה איתה הייתה כשנכנסה אליו למשרד, ודרשה כי יתחייב שלא לפגוש יותר נשים. הרב הניח ידו על ספר קודש שהיה על שולחנו ואמר "מקובל". בכך למעשה הסתיים הקשר שלי עם העניין.

אורית מעולם לא סיפרה לי על תוכן המפגש שלה עם הרב ומה היה שם, ועד היום למעשה אינני יודע פרטים, מעבר לטענתה שהוא עשה דברים שלא ייעשו. צריך להבין שהתייחסותי לטענות באותה העת, כמו גם התייחסות אנשים גדולים ממני, הייתה באי אמון מוחלט. הרב הכחיש נמרצות את הטענות, ועל רקע ההתנהלות דומני שהטחת האשמות בנו איננה נכונה.

מתוך המצג שהיה מול עינינו, עיני בשר ודם, ראינו רב גדול, פרוש, צדיק וטהור, בעל רוח הקודש, ששועי ארץ ועולם כמו גם פשוטי העם נועצו בו ונושעו בכל העניינים – עסקים, פרנסה, בריאות, זיווג, פרי בטן ועוד. ראינו נסים וישועות עין בעין, לצד התמדה ושקידה עצומה בתורה.

באצטלה דאז היה זה בלתי מתקבל על הדעת לתת אמון בטענות, ולא ניתן לנתק את הדברים מהמצג הכללי ולדון בהם כיום, על רקע הדברים שנחשפו בשבועות האחרונים. יתרה מזו, לפי הידוע לי פנתה אורית לגורם מוסמך והתיק כנראה נסגר, דבר שכמובן חיזק את אמוננו שלגרסת הרב היה על מה להישען.

כיום אני רק יכול לומר שאורית צדקה בצעקה שלה, ואנחנו טעינו, כולנו טעינו, הרבה זמן טעינו. אני תקווה שכולנו - אנשי הקהילה, תלמידים, ר"מים וציבור ענק בארץ ובחו"ל, המרגישים צער וכאב, תסכול ושבר בל יתואר - נזכה לצאת מהמשבר הזה חזקים יותר".


הכתבה המלאה תתפרסם בסוף השבוע במוסף "דיוקן" של מקור ראשון

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg