"שאלתי את הרב אם מותר לו לגעת, הוא ענה 'זה הטיפול'"
במשך 13 שנה נשאה עמה אורית את הזיכרונות האיומים מהלילה שבו לקח אותה עזרא שיינברג, לקרחת יער ליד צפת. איש לא הסכים להקשיב לה, ועכשיו היא מעזה לספר את סיפורה. "אין פה מה להיתמם ולהאשים את הנשים, כולם היו עבדים שלו"
"אני יושבת בחנות בעיר, ופתאום ניגשת אליי בחורה ושואלת אם אני מהנשים שהתלוננו על הרב עזרא שיינברג. 'סלחי לי, הן מטומטמות', היא אומרת לי. 'מה, הן לא הבינו שזה אסור? הן לא פחות אשמות ממנו'.
עוד כותרות ב-nrg:
- מבצע סודי: מאחורי הקלעים של הפינוי בבית-אל
- שרי הבית היהודי יתפטרו ברוטציה, מועלם תחזור
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"אתה לא יודע כמה משפילים את הנשים, כל אחד שואל ומרכל ומאשים אותנו. מה נראה לכם, שעשינו את זה כי רצינו? הוא היה אלוף האלופים בהפחדות. אז עכשיו תשמעו את הסיפור שלי. סיפור שאחרי 13 שנה של סבל אני יכולה לספר אותו, ומישהו בעולם הזה יאמין לי".
בנשימה עצורה, לעתים נשנקת מכאב, פורסת בפניי אורית (שם בדוי) את שעבר עליה. איך הרב הנערץ עזרא שיינברג הפך את חייה ולדבריה דחף אותה לעבר שנים ארוכות של חרדות, קשיים בגידול הילדים וזוגיות כושלת. היא מבקשת לספר את סיפורה ולחשוף את הנקודות הכואבות ביותר, כדי להסביר איך ייתכן שבחורות נורמטיביות - חילוניות לצד דתיות - יכולות ליפול קורבן לדמות הנחזית כתורנית, ראש ישיבה ומנהיג קהילה שחולש על מוסדות חינוך וחסד.
זה היה בקיץ של שנת 2002. אורית עברה אז תקופה קשה, ודודתה, שעבדה בישיבתו של שיינברג, סיפרה לה על כוחו ועוצמתו והמליצה לה להגיע אליו ולבקש ברכה. כוכבו בדיוק החל לזהור כרב צעיר המסוגל לחולל נסים, לראות נסתרות, לחזות עתידות ולגלות נבכי לב – הכול הודות ללימוד הקבלה ותורת הסוד, עולם מופלא ונשגב שהרציונליות הקרה אינה מסוגלת לתפוס. "שמעתי הרבה סיפורים על נסים שחולל ודברים שידע לומר, אבל עד אז לא האמנתי שקיימים כוחות כאלה בעולם", אומרת אורית. "חשבתי שאלו דברים שהיו מקובלים אולי במאה הקודמת. מצד שני, שמעתי על אנשים שבאו אליו עם גידולים סרטניים, והוא ידע לזהות את הבעיה שלהם, עשה פלאים והעלים הכול. חשבתי - וואו, איזה אדם צדיק מסוגל לחולל כאלה נפלאות. היה לי קצת מוזר שהוא מוכן לקבל נשים להתייעצות, ובדיעבד אולי החשדנות שלי הצילה אותי בסיפור הזה".
היא עוצמת את עיניה כשהיא מגיעה לתיאור הפגישה עם שיינברג, והכאב ניכר בכל אחת ממילותיה. "הישיבה שלו הייתה בעיר העתיקה בצפת, לא במבנה שבו היא שוכנת היום. הגעתי בלבוש צנוע, עם שרוולים ארוכים ומכנסיים רחבים מאוד, כי ידעתי שאני באה לרב. גדי מלכא, העוזר שלו (כיום מנכ"ל ישיבת "אורות האר"י" – י"ק), קיבל אותי והכניס אותי לחדרו של ראש הישיבה. ישבתי איתו לבד וזה נראה לי מוזר בהתחלה, אבל חשבתי שאם יש עוד אנשים בבניין זה כנראה בסדר.
"הוא התחיל לספר לי על דברים שעשיתי וחוויתי, ושאל אותי שאלות שקשורות בנושאים שהצנעה יפה להם. לא הבנתי למה רב שואל אותי דברים כאלה. הוא אמר לי שיש מחילה על הכול, ושהוא ידאג שהעניינים יסתדרו. לאורך כל השיחה הזו הוא לא הישיר אליי מבט ולא הרים את העיניים מספר הלימוד שעל השולחן שלו.
"יצאתי מחדרו לאחר שהבטיח לי שיתפלל עליי, והלכתי לבקר את אחי הגדול. כעבור כמה שעות קיבלתי טלפון: 'שלום, זה הרב עזרא שיינברג'. התרגשתי והתלהבתי מכך שהוא מתקשר אליי, לא האמנתי שזה אמיתי. הוא אמר לי שקיבל תשובה בענייני מהשמיים, ושאני צריכה לעשות תיקון עוד היום כי 'ירדו נשמות' ואחת הנשמות פגעה בי ויש עליי קללה. הוא השתמש בביטויים נסתרים שלא הכרתי, אבל הבנתי שאני חייבת להיפגש איתו דחוף. הוא אמר שצריך מקום שקט ורגוע, ושאל אם יש צימר שבו נוכל להיפגש. שאלתי אותו מה הוא רוצה לעשות, והוא אמר שיעשה לי תיקון וברכות והכול יהיה בסדר".
בעוד הרב המקובל מציע מפגש במקום מבודד ואינטימי, דווקא אורית הייתה זו שביקשה להימנע מכך. "בסוף סיכמנו שניפגש בקבר בניהו בן יהוידע, סמוך לבסיס של פיקוד צפון שבעיר. זה מקום שאני מתחברת אליו, אזור שקט ולא מלא באנשים. התקשרתי לדודה שלי ושאלתי אם נראה לה הגיוני שהרב ירצה להיפגש איתי לבד, והיא התלהבה ואמרה בהתרגשות כמה זכיתי שהרב מבקש לתקן אותי. גם לאמא שלי סיפרתי. אני חושבת שאולי רציתי שמישהו יזהיר אותי ויגיד שזה לא בסדר, אבל הן רק אמרו איזו זכות יש לי, ושזה לא מובן מאליו.
"אחרי שעה שיינברג התקשר אליי ואמר שהוא יוצא ברכבו ושאצא אחריו. נסעתי עם מעיל עליי, למרות שזה היה בחום של חודש יולי, כי חשבתי שאני צריכה להיות צנועה לידו. בעלייה של בסיס פיקוד צפון ראיתי את הרכב שלו והוא סימן לי לנסוע אחריו. כבר התחיל להחשיך. לא הבנתי לאן הוא לוקח אותי וכמעט ברחתי, אבל הסקרנות הרגה אותי, הייתי חייבת לדעת מהו התיקון שעליי לעשות כדי להיפטר מכל הנשמות הרעות שירדו אליי. בתוך־תוכי התלבטתי, אבל הרגשתי ביטחון כי הרי כל המשפחה שלי יודעת איפה אני נמצאת ועם מי אני.
"בשלב מסוים הוא נכנס לחורשה ועצר בקרחת יער. נראה היה שהוא מכיר היטב את האזור. הייתי מהוססת והחלטתי לא לצאת מהרכב ולהשאיר את המנוע עובד. הוא יצא מהרכב שלו עם מגבת לבנה, בקבוק מים וכוס חד־פעמית, ונכנס לשבת לצדי. מכיוון שחששתי, אמרתי לו 'כולם יודעים שאני פה', אבל רציתי כל כך לראות את הנסים והנפלאות שהוא עושה.
"הוא שאל אם אני רגועה, תוך שהוא מקפיד להשפיל את עיניו ולא להסתכל עליי. אמר לי שנעשה ברכה, אחר כך אשתה את המים, ואז הוא יעשה לי טיפול. הוא ביקש שאחזור אחריו ואומר את המילים שהוא יגיד. מעולם לא שמעתי את המילים האלו ולא הבנתי מה אני אומרת, למרות שלמדתי 12 שנים בבית ספר דתי. חזרתי שוב ושוב במשך כמה דקות על הלחשים שהוא אמר. כשסיימנו את השלב הזה בטקס, הוא אמר לי לנדור שלא אספר לאף אחד את מה שאראה, והזהיר אותי שהפרת הנדר תפגע בנפש.
"חזרתי על השבועה. הוא מזג מים לכוס וכל הזמן המשיך להתפלל ולהתפלל. בירכתי על המים ושתיתי. הוא ביקש שאקח מעט מהמים שבכוס ואמרח בעזרת קצות האצבעות על מקומות שונים בגוף שלי. לא הבנתי למה, אבל עשיתי זאת. כשהוא אמר לי למרוח גם על הבטן, אמרתי שאני עם בגדים ולא נוח לי, והוא הסביר שזה לא חוצץ ואני יכולה למרוח גם על הבגד. חשבתי שזה היה החלק הכי מביך ועברתי אותו".
בשלב הזה אורית נשנקת, המילים מתבלבלות לה ועיניה בוערות. לרגע היא נתקפת שתיקה, אבל אז מתנערת ומבקשת להמשיך בסיפור, שאותו היא מספרת בזמן הווה כאילו חוֹוה מחדש את הרגעים הכואבים ההם. "הוא שואל אותי שוב ושוב אם אני רגועה, ואומר לי לנשום עמוק. הוא מבקש שאשעין את הכיסא לאחור כדי שיעשה לי ברכה מלמעלה. הבקשה הזו נראית מוזרה, אבל אני חושבת לעצמי - מה הוא יכול לעשות לי, הוא אדם קטן וכולם יודעים שאנחנו ביחד. הוא אומר שהוא צריך לשים לי מים על הצוואר בין העצמות, וממשיך כל העת להתפלל בלחש. אני שואלת אותו האם מותר לו לגעת בי, והוא אומר שמותר כי זה טיפול, ושאני אאמין לו שזה נגזר עליו, וגם לו, כמוני, זה לא נעים. הוא מורח עליי את המים בקצות אצבעותיו, ושואל אם אני מרגישה משהו. הקול שלו הולך ונחלש ונהיה רחוק מאוד.
"אין לי ספק שהיו לו כוחות, כי פתאום קיבלתי בגוף זרם חזק שבחיים שלי לא הרגשתי משהו דומה לו. כמו במכת חשמל איומה, הגוף שלי קפץ והרגשתי שכולי מתפוצצת. לא יכולתי אחר כך לזוז. שכבתי עם הראש כלפי מעלה, מביטה בשמיים דרך החלון שבגג הרכב, משותקת לחלוטין, פשוט מאובנת. אני לא יודעת כמה זמן עבר, ואני לא יודעת מה קרה בזמן הזה. התעוררתי פתאום ופתחתי את העיניים, לא מבינה מה קרה לי. אני מנסה להסביר את מה שחוויתי, אבל זה קשה כי זה מעל ההבנה שלי".
אורית רועדת כעת בכל גופה, משדרת מצוקה גדולה. היא מספרת שמצאה את עצמה שרועה ללא בגדים, בעוד הרב שיינברג נוגע במקומות שונים בגופה, מורח מים ולא מפסיק לברך. "אני מסתכלת לשמיים ולא יכולה לזוז, מבוהלת בצורה מטורפת, בוכה, מתפללת לאלוהים שיעזור לי ושהוא לא יעשה לי כלום. אני זוכרת את הדמעות נכנסות לי לאוזניים, שוטפות אותי ואני לא מצליחה להוציא קול ולצייץ בזמן שהידיים שלו נוגעות בי. אי אפשר להסביר במילים את חוסר האונים הזה.
"בבת אחת, אני לא יודעת מאיפה הגיע הכוח, הקב"ה עזר לי והוציא אותי מהידיים שלו. קפצתי, העפתי לו את היד וצעקתי שאני לא מסוגלת. לקחתי ממנו את המגבת הלבנה הרטובה שלו לכסות את גופי. רציתי להקיא. הייתי כולי מסוחררת כאילו לקחתי סמים, הכול לא תקין מסביבי, ואני לא אני. הוא נורא התעצבן עליי וצעק 'מה את עושה? זה אסור! עכשיו כל הנשמות יבואו אלייך. כולן יירדו. הן ייכנסו בך בחזרה ויפגעו לך בנפש'. הוא הביא אותי לחשוב שכל הנשמות האלה נמצאות סביבי והולכות להרוג אותי. אני אדם ריאלי, מעולם לא האמנתי בדברים האלה, אבל באותו רגע הוא היה יכול למכור לי הכול. הרגשתי שזה הסוף שלי, אבל הסברתי לו שאני לא מסוגלת להמשיך. ניסיתי לשכנע אותו שיעשה נס ויעיף את הרוחות שנכנסו בי. הוא חזר ואמר שאני לא מבינה מה עשיתי, וגם לו זה לא נעים".
בשלב זה, מספרת אורית, ניסה שיינברג לשכנע אותה שהיא יכולה לעשות תיקון של "אור חוזר" אם תיגע בו בצורה אינטימית. "אמרתי לו שאני לא מסוגלת לגעת בו ככה, אבל הוא אמר שאין לו ברירה. דחפתי אותו מהאוטו, וברגע שהוא יצא נעלתי את הדלתות ורציתי לברוח, אבל לא הייתי מסוגלת לנהוג. פתאום הוא נעמד לידי מחוץ לרכב, שולף את הטלפון ומדבר. אני פותחת את החלון - חשבתי שהוא הולך לשלוח אליי אנשים - ואני שומעת שהוא אומר למישהו: 'הזהרתי אותה שכל השדים והנשמות יירדו עכשיו לאוטו ויפגעו בה, אני לא יודע מה לעשות, הם יעשו בה שפטים'. אני המומה. אני לא שומעת אף אחד בצד השני, ולא יודעת אם הוא עובד עליי ומה אני אמורה לעשות עכשיו.
"הוא ממשיך לדבר בטלפון, אומר שהוא מבין שזה יפגע לי עכשיו בכל בני המשפחה ובנפש, ושההורים שלי ייפגעו. הוא שואל את בן שיחו מה הוא מציע לעשות. לפתע הוא עוצר את השיחה ושואל אותי האם אני מוכנה להמשיך בטיפול. רציתי לומר לו שאני מוכנה לעשות מה שיגיד לי, העיקר שההורים ובני המשפחה שלי לא ייפגעו, אבל לא יכולתי. לא הייתי מסוגלת לעשות כלום. אני בוכה ובוכה ואומרת לו שאני לא מסוגלת לבצע את הדבר הזה, אבל אני מתחננת לפניו כמו כלב, שלא יפגע בהורים שלי.
"הוא ניתק את הטלפון, פנה אליי לפתע ושאל אותי האם אני מכירה בחורה מסוימת מהעיר. מרוב בהלה לא עניתי לו. הוא אמר לי 'היא חשבה שהיא חכמה, סיפרה לבעלה מה שהיה לה, ואחרי שבוע אח שלה נהרג'. הזהיר אותי שלא אספר לאף אחד את מה שהיה בערב הזה, ואקח בחשבון שזה עלול לעלות לי במחיר של נפש. הוא הפחיד אותי פחד מוות ברמה שרעדתי מאימה. שוב ושוב הבהיר לי שאני נדרתי בפניו, ואם אספר - לא רק שהמשפחה שלי עכשיו תיפגע, אלא גם הילדים שייוולדו לי יהיו חולים וימותו. הוא שאל אותי אם אני רואה את השדים והרוחות, ואמר לי שהם מסביבי ונכנסים בי.
"אני זוכרת שזרקתי לעברו בגועל מחוץ לחלון את המגבת וברחתי ברוורס. עדיין הייתי עירומה ולא ידעתי איך הגעתי למצב הזה. אני לא יודעת מה הוא עשה איתי, אבל ההיגיון אומר לי שאם הוא היה מצליח לעשות לי את מה שרצה, הוא לא היה כועס עליי כל כך. זה מנחם אותי. אני מאוד מקווה שלא היו באותו לילה יותר מאשר נגיעות, כי לא הייתי מצליחה לחיות עם עצמי".
השעה הייתה כבר קרוב לשתיים לפנות בוקר. אורית ההמומה נסעה לדירתה, יחידת דיור מתחת לבית הוריה, ורצה במהירות למקלחת בניסיון לשטוף את החוויה האיומה שעברה. "אני יושבת במקלחת, צורחת באימה ולא מפסיקה. חשבתי שסוף העולם הגיע, הרגשתי שבגדו באמונה שלי. קיללתי את הקב"ה, איך הוא היה יכול לשלוח אותי לאדם הזה. שנאתי את כל העולם, את כל הקרובים שלי שהרגיעו אותי ואמרו שכדאי לי ללכת איתו. צרחתי לשמיים, עד שההורים שלי שמעו אותי ודפקו בדלת, אבל לא הייתי מסוגלת לזוז ולפתוח להם. בסוף הכנסתי אותם. כשאבא שלי שמע שנדרתי שלא אספר מה היה עם הרב, הוא אמר לי שהוא לוקח על עצמו את הנדרים. סיפרתי לו ולאמא שלי שהרב נגע בי. לא רציתי לספר להם את כל מה שהיה, כי עדיין פחדתי שהם ימותו בגלל הפרת הנדר שלי. אבא בשלב מסוים לא היה מסוגל עוד לשמוע את מה שעברתי, ונשארתי רק עם אמא שלי. בכיתי בכי תמרורים במשך שעות".
למחרת בבוקר החליטה אורית ללכת אל שיינברג ולהתעמת איתו. "התלבשתי וביקשתי מאמא שלי לבוא איתי. התכוונתי ללכת ולהרוג אותו, פשוט להרוג בידיים את מי שפגע בי וריסק אותי ומעך אותי. לא רק כי הוא פגע בגופי, אלא בגלל החור העצום שפער באמונה שלי. ירדתי עם אמא שלי לישיבה, ופגשתי את גדי, העוזר שלו. הוא אמר לי שהרב חולה ושאל בזלזול מה אני רוצה. אמרתי לו שאתמול, כשהרב פגש אותי, הוא לא היה חולה. גדי אמר שאני מדברת שטויות, ושהרב בכלל היה אתמול במקווה. הוא התחיל ללגלג עליי בצורה בלתי רגילה ואמר לי לעוף החוצה. אמרתי לו שיגיד לרב שיינברג שאם הוא לא מקבל אותי אליו בתוך חצי שעה, אני מתקשרת למשטרה. ידעתי שלא אפנה למשטרה, כי הייתי מפוחדת, אבל אחרי כמה דקות גדי התקשר אליי ואמר שהרב מוכן לקבל אותי.
"הגעתי עם אמא שלי לחדרו של הרב, שישב עם אברך נוסף. ברגע שנכנסתי לחדר, האברך ירק עליי. הרב נשאר ישוב על הכיסא ולא הביט לעברי, רק אל ספר הקודש שממנו למד. כל הלהט והרצון שלי להרוג אותו פשוט נעלמו. ראיתי אותו רכון על הספר, צדיק כל כך, ואמרתי לעצמי לרגע שאולי בעצם טעיתי וזה היה תיקון נכון, והכול בסדר. שאלתי אותו אם הוא זוכר מה שקרה אתמול, והוא לא הגיב. שאלתי אותו שוב 'האם מה שעשית לי היה בסדר?', ואז הוא אמר בשקט 'לא'.
"הייתי המומה, כי לא האמנתי שהוא יודה כל כך מהר. אפילו נבהלתי מהתגובה שלו. אמרתי לו שאני דורשת שהוא יישבע שלא יקבל יותר נשים. הוא אמר לי בנחת 'יהודי לא נשבע'. עניתי לו 'אתמול כשדרשת ממני להישבע, זה היה בסדר?', אבל הרגשתי שהוא פשוט לא סופר אותי. ביקשתי שלפחות ישים את ידיו על ספר הקודש ויבטיח. הוא עשה זאת ואמר לי שהוא 'מקבל, מקבל, מקבל' לא להיפגש יותר עם נשים להתייעצות.
"יצאתי בתחושת ניצחון – הנה, עשיתי משהו, הצלחתי לתקן במעט את הפגיעה שחוויתי. עובדה, הוא הודה בפניי שלא הזיתי את הסיפור. אבל כשיצאתי מהחדר, גדי מלכא אמר לי בזעם 'לכי, לכי יא פסיכיאטרית'. האברכים שם הסתכלו עליי בבוז. חשבתי שאולי שיינברג עבד עליי כשקיבל את הדרישה שלי כל כך בקלות, אבל לא ידעתי מה לעשות. עדיין חשבתי שאני לא יכולה לדבר על זה עם אף אחד בגלל הנדר שלי, והייתי אבודה ובודדה".
בשבועות שלאחר מכן יצאה אורית בליווי קרוביה למסע בין רבני צפת, בניסיון למצוא אוזן קשבת לסיפור שלה על האדם הצדיק שכולם העריצו. לדבריה, היא נתקלה במסך אטום וזועם. אז וגם היום היא רואה את הרבנים ואת סביבתו של שיינברג כמי שהעלימו עין, ובכך אפשרו לו לבצע את זממו בעשרות נשים. בדיעבד יטענו כולם כי לא יכלו להאמין לבחורה הצעירה שהגיעה אליהם עם האשמות כה יוצאות דופן.
"החלטתי לפנות אל הרבנים כדי לבקש מהם שיסירו ממני את הקללה ואוכל לספר את מה שעבר עליי", אומרת אורית (שמותיהם המלאים של הרבנים שעמם נפגשה שמורים במערכת nrg). "הראשון שהלכתי אליו היה רב ידוע מקהילה חרדית בעיר. ביקשתי מאשתו שתישאר איתנו בחדר, ומאמא שלי ביקשתי לצאת כדי שלא תשמע את הסיפור במלואו. הרב אמר לי שהנדר מותר ואני יכולה לדבר. אני מספרת לו מה שקרה, והוא מתחיל לזעוק שאני צריכה להתבייש, וששום דבר מכל זה לא קרה: 'את חולמת. צאי החוצה. עופי מפה, אני אומר לך'.
"כשיצאתי המומה, אשתו הרבנית תפסה אותי ביד ומשכה אותי למטבח. היא אמרה לי 'אל תקשיבי לבעלי. יש חבורה שקוראים לה משמרת הצניעות, לכי אליהם והם ישברו לו את הרגליים והידיים'. לא היה לי אומץ לעשות דברים כאלה. מתוך מחשבה שאולי אני לא בסדר הלכתי לרב נוסף, דמות מוכרת ואהובה בצפת. סיפרתי לו רק חלק מהסיפור, כי כבר פחדתי מתגובתו. הוא אמר לי שאנחנו צריכים להתקשר למקובל ידוע, צדיק גדול ונסתר ששיינברג נמצא איתו בקשר. אנחנו מחייגים אל אותו מקובל, והרב מספר לו את הסיפור ושם אותו על רמקול. המקובל התחיל לצעוק עליי שאני פרוצה ושלא אעז לדבר על הרב שיינברג, כי מי אני שאעז לומר משהו עליו, ושאסתום את הפה שלי. התקשרתי אחר כך לעוד רב מירושלים שאמר לי שהוא מזועזע, אבל הוא לא יכול לעשות כלום. הרגשתי שאומרים לי שאני צריכה לשתוק, כי קורה שאדם מוֹעד וחוטא".
לדברי אורית, היא סיפרה על המקרה גם לשוטר שהכירה, אך לא העזה להגיש תלונה רשמית במשטרה. מאז, במשך 13 שנה נמנעה מלפרסם את סיפורה. קשה לשער כמה סבל היה יכול להיחסך מנשים אחרות אילו טרח מישהו להאזין לה מיד לאחר המקרה. במקום זאת, בקהילתו של שיינברג היו שכינו אותה בכינויי גנאי כל אימת שנתקלו בה. לעתים אף דרשו ממשפחתה לשלוח אותה לטיפול ואמרו שהיא משוגעת לחלוטין, שטן המנסה לפגוע בתואנות שווא במנהיגם הרוחני. מבין דבריה של אורית מצטיירת תמונה של מעין כת שהתגבשה סביב אדם אחד, האדירה אותו והפכה אותו לדמות שאין עליה עוררין. שיינברג נתפס אצל תלמידיו כמי שכל דבריו הם דברי אלוהים חיים, ולכן יש לרמוס כל מי שמהרהר אחריו. היריקות והעלבונות שספגה אורית העבירו כנראה מסר לנשים אחרות: אם תעזו לספר על שנעשה לכן, אם תקראו תיגר על טוהר מידותיו של הרב, תוקעו בפומבי.
"אם בהתחלה רק הוא פגע בי, בתוך זמן קצר גיליתי שכל הקהילה שלו והרבנים מתגייסים להגנתו, תוך שהם רומסים אותי ואת שמי. העיקר ששמו וכוחו, שהוא גם כוחם, לא ייפגעו", אומרת אורית. "הפכתי להיות קורבן של כל הקהילה. הכוח של הקהילה הזו היה עצום, הם השתלטו על מערכות עיקריות בעירייה. כל מי שהעז לומר משהו שמנוגד לעמדת הקבוצה פשוט חטף".
בשנת 2004 התחתנה אורית, אך ב־2010 התגרשה ומאז היא מגדלת לבד את שני ילדיה בביתה שבעיר צפת. במשך כל השנים הללו, היא מספרת, לא עצמה עין בלילות מרוב פחד. "הילד שלי היום בן 9, ומרגע שנולד אנחנו מסתובבים ביחד בבתי חולים. הייתי מגיעה איתו לחדר המיון בגלל מחלות קלות או שיעול, והיו מביאים פסיכיאטר לדבר איתי. קראו לי 'אמא חרדתית'. אמרתי להם שהבן שלי עומד למות, והם חייבים להציל אותו. במשך חצי שנה עברתי איתו בין בתי חולים בגלל שעלת, ובשלב מסוים ראיתי את עצמי הולכת לרב שיינברג, מחבקת את רגליו ומתחננת שיסיר מעליי את הקללה. הייתי מוכנה לעשות הכול למען הילדים. אני המומה לראות לאיזה מקום נמוך הגעתי, כמה פחדתי מהזבל הזה. לא נתתי לילדים שלי לזוז ממני. הייתי עוקבת אחרי הנשימות שלהם כשישנו, שלא ימותו לי בלילה בגלל האיש הזה.
"שנים התפללתי לקב"ה שיעשה איתי חסד. הרי לא ייתכן שהאיש הזה ימשיך לעמוד בראש ישיבה ויצבור כוח עצום כל כך כשהוא עושה מעשים כאלה. 'זה התלמיד שלך, איך אתה נותן לדבר כזה לקרות?' שאלתי את הקב"ה. התפללתי אליו בלי סוף, ויום אחד הקב"ה שמע לתפילותיי".
התפנית בסיפור התרחשה לפני חודש. בדיוק כשילדיה חזרו מבית הספר, מנופפים בתעודות סוף השנה, הטלפון של אורית צלצל. על הקו היה אחיה, ובפיו הבשורה שתסגור את המעגל המצלק את לבה. "הוא מספר לי: 'שמעי, הרב שמואל אליהו הוקיע את הרב שיינברג עקב מעשים מגונים. תפסו אותו כשהתעסק עם נשים, עשו לו משפט פנימי והחליטו להוציא אותו מצפת'. הכול צף ועלה באותו רגע, חשבתי שאני מתה. התחלתי לצחוק ולבכות באותה הנשימה".
אורית מתאמצת לאחוז בתדמית החזקה שבנתה לעצמה בשנים שחלפו. היא מבקשת לעצור להפסקת סיגריה. בחוץ נעשה חשוך, השמש כבר נבלעה במי הכנרת הנשקפים ממרפסת הבית.
איפה היית במשך כל הזמן הזה, מדוע לא המשכת לדרוש צדק?
"תגיד לי אתה, מה יכולתי לעשות? הבנתי שאין לי עם מי לדבר, וזו מלחמה אבודה. הרב דב קוק מטבריה היה היחיד שהאמין לי ואמר שהקב"ה יודע איך לשלם לו (לשיינברג - י"ק) ומתי לשלם לו, והוא ייפול בזמן שלו. הוא היחיד שאמר את זה. תדע לך, אין צדיקים בעולם הזה. יש רק בני אדם - והקב"ה. אני מאמינה שלא סתם הסיפור הזה התפוצץ רק עכשיו, כששיינברג בטופ של הטופ ואין לו לאן לעלות יותר. הוא היה 'באבא' לכל דבר, באו אנשים מכל קצות העולם לקבל ברכה ולשמוע את דבריו. הוא עשה בעיר מה שהוא רוצה, והכספים זרמו למוסדות שלו בטירוף".
לאחר מעצרו של שיינברג זומנה אורית להתעמת איתו בתחנת המשטרה. זו הייתה פגישתם הראשונה מאז מה שאירע בחדרו בישיבה לפני 13 שנה. את שהתחולל בעימותים של שיינברג מול נשים אחרות היא מתארת כסיטואציה שבן אנוש לא יוכל להכיל. זעקות השבר של הנשים הפגועות, הבעלים ההמומים שצועקים לעבר ראש הישיבה שלהם מדוע עולל להם כך – ומנגד הצחוק הזחוח של שיינברג וההאשמות שהטיח בקורבנות.
"זה היה דבר נורא. שמעתי אותו מבעד לדלת אומר למישהי בלגלוג, בעודה בוכה ובקושי מצליחה לנשום: 'מה את בוכה עכשיו? את ביקשת את זה!'. הוא צוחק ואומר לה 'הרי בעלך ביקש שאני אעזור לו. הוא ידע הכול, הוא ביקש שאעשה את זה'. האישה צועקת לו בחזרה 'בעלי לא ידע כלום עד היום! זה לא יכול להיות, אתה שקרן!'. היא הייתה גיבורה ופתחה עליו פה. אני הייתי המומה מזה שהיא אזרה אומץ לדבר אליו ככה, אבל הוא המשיך לצחוק עליה ולטעון שהיא מפזרת רוח.
"החוקרים הכניסו גם את בעלה לעימות, ואני שומעת אותו אומר בבכי: 'הרב, איך עשית לי דבר כזה? היית כמו אבא בשבילי'. שיינברג עונה לו: 'אבא יש רק בשמיים, אתה ביקשת ממני לעשות זאת'. הבעל נאנק 'אבל אני לא ידעתי, אם הייתי יודע נראה לך שהייתי שולח את האישה שלי?', ושיינברג עונה לו 'כן־כן, אתה שלחת אותה וביקשת ממני'".
התיאורים של הבכי והזעם מתישים את כוחה. במטבח ביתה הקטן היא מכינה כוס קפה שחור וממתיקה אותו בסוכר. למרות הקושי היא מבקשת לחזור ולתאר את שהתרחש בחדר החקירות, כאילו רוצה להכאיב לעצמה שוב ושוב - העיקר שהדברים יישמעו וכבודן של הנשים הפגועות יוחזר להן.
"הגיע מועד העימות שלי איתו. בחיים לא שמעתי את הלב שלי דופק ככה, לא ידעתי שיכולה להיות רמה כזו של בהלה. הוא עולה במדרגות לחדר החקירות, אני שומעת את שלשלאות הברזל שאוזקות אותו מרעישות, ואני לא מצליחה להפסיק לרעוד. הוא נכנס לחדר, מחייך אליי חיוך ענק בעזות פנים שהדהימה אותי. במהלך העימות הוא מתרווח בנוחות על הכיסא ומגחך אליי ואל החוקרים. אני שואלת אותו 'למה אתה צוחק? אתה מבין באיזו סיטואציה אתה?', והוא אומר לי 'שמעתי את הסיפורים שלך. את פסיכיאטרית'.
"החוקרת שואלת אותו אם הוא מכיר אותי, והוא אומר 'אני לא מרגיש בה כלום ולא מזהה בה כלום. לא יודע מי הבחורה הזו'. כמעט יצאתי מהחדר. אני מספרת על מה שקרה ביער, והוא אומר שהוא לא יודע על מה אני מדברת. כשהזכרתי לו את ההתחייבות שלו בפניי שלא יקבל נשים, הוא התעצבן ושאג 'מי את בכלל שתגידי לי לא לקבל נשים? למה את חושבת שאני שואל וסופר אותך?' והוסיף: 'כבר אז לא קיבלתי נשים'".
השבוע הוגש נגד שיינברג כתב אישום בגין עבירות מין ב־12 נשים. מכיוון שעל המקרה של אורית כבר חלה התיישנות הוא לא נכלל בכתב האישום, אך קולה יישמע במשפט. היא מקווה שאם יש עוד נפגעות שטרם התלוננו, הן יסכימו לשבור את השתיקה ויצטרפו לאלו שכבר דיווחו במשטרה על עבירות מין שונות שביצע ראש הישיבה מצפת. באמצעות הריאיון הזה היא מבקשת להניע גם נשים שנפגעו מינית בידי בעלי סמכות אחרים, לאזור כוח ולהתלונן.
"חשוב שנשים שנפגעו יבינו: הוא יכול להמשיך להתנפח ולטעון שיש לו כוחות, אבל הכוח שלו קיים רק כשאת מאמינה שהוא יכול להשפיע עלייך. ברגע שאת מפחדת ממנו, הוא מצליח לשלוט בך. למה הוא אמר בחקירה שהוא לא מכיר אותי? כי הוא לא זיהה את האישה האמיצה, שעכשיו כבר לא רועדת ממנו ולא מפחדת. הוא לא הכיר את האישה הזו, שלא מוכנה יותר להיות פגועה.
"לפני העימות הכינו אותי לכך שהוא יגיד שהכול נעשה מרצון. אמרתי לחוקרת שהוא צודק - הרי לא התנגדתי לו ולא אמרתי 'לא' על הדברים שהוא עשה. אבל תבין שלא יכולתי לומר לו לא. הייתי גופה מהלכת, זומבי. אני רוצה שכמוני גם הנשים האחרות יידעו שאין לנו מה להתבייש, כי לא רצינו בזה. כל אחת ואחת בתוך־תוכה יודעת את האמת - היא לא רצתה. לולא השימוש שהוא עשה בכוחות שלו ובמילים שלו, אף אחת לא הייתה נשארת איתו לרגע. מדובר בנשים טהורות וצדיקות, הן לא עשו שום דבר מרצון, אלא הוא כפה זאת עליהן באלגנטיות ובשטניות תוך הצגה מושלמת של תורה ותורה ותורה. כשהוא צועק לנשים בחדרי החקירות 'אתן הסכמתן ורציתן', זה לא כי אמרתן לו 'כן'".
ובכל זאת, יש לך הסבר איך הן האמינו לטיעונים שלו על כשרות המעשים שדרש מהן לעשות?
"איך הן יכלו שלא להאמין לו? הרי הוא ידע לתת פתרון מדויק לבעיות שהן העלו בפניו כשפנו אליו לראשונה, בזמן שאחרים לא ידעו. ואם לידע שלו ולאבחנות הרפואיות כן אפשר להאמין, איך אפשר לא להאמין לדרישה שלו לעשות תיקון בגופך? למרות כל מה שלא היה הגיוני, ולמרות כל תמרורי האזהרה שזעקו להן 'זה לא יכול להיות, את הרי אשת איש' - לא הייתה להן ברירה. בטח כשהוא מאיים עליהן, משביע אותן שלא יספרו לאף אחד, וטוען שהבעלים שלהן יודעים על המעשים ומסכימים להם.
"יש פה אדם בעל כוחות, שלובש חליפה וקורא לעצמו רב והולך להשכיב בחורות. הוא לא רב, הוא נוכל מצוין. אני בטוחה שאם הוא היה חושק בגברים, גם הם היו נופלים ברשתו. גם אותם הוא היה מביא למצב של 'תאמינו שמה שאתם עושים זה טוב'. אין פה מה להיתמם ולהאשים את הנשים. כולם היו עבדים לרגליו, הוא היה אומר משהו וכולם מיד עשו. אז שהגברים יגידו תודה שזה לא היה הפוך, ובטח שלא יבואו בהאשמות לנשים. הוא האדם הכי רע שפגשתי בחיי. פושעים ורוצחים הם לא אנשים צרופי רוע כמוהו".
בזו אחר זו נכנסו הנשים לחדר החקירות, לעימות מול שיינברג. הרבנית טובה אליהו והרבנית טובה בזק (רעיותיהם של הרבנים שמואל אליהו וחיים בזק, חברי בית הדין שהוקיע את שיינברג) סייעו להן לקראת הרגע הקשה, והעמידו לרשותן פסיכולוגיות ועובדות סוציאליות שהכינו אותן למפגש עם האדם שממנו פחדו עד מוות. כחלק מההכנה, כתבו הנשים מכתב שיועד לשיינברג ובו נאמר בין השאר: "קראנו את הדברים שאמרת לעיתונאים, כי אתה לא מכיר אותנו ואתה רוצה להסתכל לנו בעיניים. אתה באמת לא מכיר אותנו. אתה מכיר רק את גופנו. לא ראית אותנו בכלל, לא ראית שיש לנו נשמה, שיש לנו בעל, ילדים, משפחה. רמסת אותנו, רמסת את כבודנו".
אורית מספרת שהקפידה שלא להתרועע איתן לפני החקירה או אחריה. "הן היו מאוד מבוישות. כל אחת עוברת ליד חברתה ומורידה את המבט בבושה. אני מבינה שהן משתייכות לחברה דתית ושמרנית, אבל זה כואב לי. אתן עדיין אנושיות, יש לכן רגשות, יש לכן בעלים, האהבה קיימת אצלכן. אין הבדל בין חילונים ודתיים בבסיס האנושיות. אתן לא צריכות להתבייש, אתן יכולות לחזק זו את זו. מצד שני, מה הן יגידו זו לזו? ומה יגידו לבעלים שלהן?
"בא אברך לרב, מתייעץ על בעיות שיש לו בחיי הנישואין, והרב אומר לו 'לך הביתה, תעשה ככה וככה, אני אתפלל עליכם וזה יעבור'. ואז הוא מתקשר לאשתו של אותו בחור ואומר לה 'תשמעי, בעלך דיבר איתי. אל תספרי לו שאני דיברתי איתך כדי שלא תפגעי בו. בואי לפגישה איתי'. האישה עושה כדבריו והולכת אליו בחשאי כדי לא לפגוע בבעלה, וכשהיא מגיעה הוא מתחיל לספר לה דברים כמוסים שהוא רואה עליה. הוא מספר על הבעיות הרפואיות של הילדים שלה, והפתרונות שהוא מציג לכך הם ברמת האנטומיה. וכמה היא מאמינה לו? לחלוטין. ואז הוא מספר לה שכחלק מהתיקון הוא צריך לנקות לה את הנפש, ומספר על כל מיני נפילות שהיו לה, ובטיפול שהוא עושה, למרבה הפלא, הוא שוכב עם האישה.
"היא חוזרת הביתה מזועזעת עד עמקי נשמתה, אחרי שהוא אפילו הסביר לה שבתורה עצמה יש פסוקים מפורשים שמראים שהוא והיא היו צריכים להיות ביחד. כאילו הוא כתב את התורה. והיא מאמינה לו. הוא נוכל וחכם. לא טיפש אלא רשע. זו המומחיות שלו - לשקר לנשים בשם כוחו הגדול".
בבית המשפט חזר שיינברג ואמר כי עדותן של הנשים תופרך והוא ישוחרר נקי מכל אשמה. הוא אף הזמין את העיתונאים לסעודת הודיה שיערוך, ובה יודה לקב"ה על החסדים שעשה עמו. "הכול עורבא פרח", הכריז כשהגיע להארכת מעצרו. בעימותים דבק בטענה כי הנשים הן אלו שפיתו אותו ושכנעו אותו, בהודעות טקסט ודואר אלקטרוני, להיפגש איתן ולטפל בהן. לפי גרסתו, הכול נעשה בהסכמה. "אחת אחר השנייה הודו המתלוננות שהן אולצו להגיד דברים שלא היו, האמת תתברר בבית המשפט", אמר. עורך דינו אפרים דמרי הסביר ש"אלו תלונות שאין בהן כלום, הזויות לגמרי, ריקות מתוכן. אלו נשים שלא מכירות את הרב, ואני די מסופק אם הרב מכיר אותן".
כשאני שואל את אורית איך היא מסבירה את הופעתו השלווה והבטוחה של שיינברג בבית המשפט, היא עונה: "זו בדיוק כל המהות שלו. אני חושבת שהוא מעולם לא היה דתי. הוא לא דתי שמעד, אלא פושע שהתחפש לדתי. זה שטויות, לשים כיפה וציצית ולעשות את עצמך מתפלל כל היום. אולי הוא יצא מדעתו. אל תתבלבלו מהחזות החיצונית שלו, ראיתי אותו בעימות והוא יודע שהוא פושע גמור. הוא מצליח לבלבל בין הזהות של הפושע לזו של החסיד והקדוש, וזה סוד הכוח שלו. אם הוא היה נורמלי, הוא לא היה עושה דברים כאלה בשם אלוהים. הוא לא היה נוגע בנשים ואומר להן שזו מצווה. הוא לא היה שוכב עם אישה נשואה ואומר לה שזה מה שצריך לעשות, אחרת הילד שלה שחולה באסטמה ימות בעוד כמה ימים. הוא אדם סחטן ומאיים. מה אתה חושב, שאם הוא לא היה מפחיד אותי הייתי נשארת בקרחת היער? הייתי נכנסת בו עם האוטו ובורחת".
ואם הוא יצליח לצאת מזה נקי? אולי בית המשפט יקבע שהכול נעשה בהסכמה מלאה, ושאין כאן יחסי מרות ולכן שיינברג חף מאשמה?
"אני לא מאמינה שהוא ייצא מזה חופשי. זה לא משנה אם הוא יישב בכלא או לא - חופש כבר לא יהיה לו לעולם. הוא לא יכול להראות את פרצופו בקהילה שלו, עכשיו כשכולם יודעים מה הוא עשה".
עו"ד אפרים דמרי, פרקליטו של עזרא שיינברג, מסר בתגובה לדבריה של אורית: "נגיב ברגע שנלמד את חומר הראיות".
אורית מכירה את הסיפורים שלפיהם כמה מהנשים ששיינברג ניצל מינית אף נכנסו להיריון ממנו. "עד כמה שאני יודעת ושומעת, יש לו ממזרים. זו הבעיה הקשה ביותר, והנשים שנולדו להן ילדים ממנו לא יתלוננו לעולם. הן לא ירצו שמישהו יחשוד או ינסה לברר, חס וחלילה, אם הילדים שלהן הם ממנו.
"אבל אנחנו מפספסים את העיקר פה, הסיפור זה לא מה שהוא עשה, זו כבר רכילות. הסיפור הוא שהקב"ה בא ומוכיח ואומר לנו בבירור: 'ילדים יקרים, יש לכם אותי. אני יושב למעלה ואתם לא צריכים אף אחד כדי להגיע אליי. תרימו עיניים ותדברו אליי'. הוא לא צריך מתווכים. אני הגעתי למצב הזה כי האמנתי ברב הגדול יותר מאשר האמנתי באלוהים".
איך לא איבדת את האמונה בקב"ה, אחרי שכך התנהג אדם המציג עצמו כשליחו עלי אדמות?
"אני לא שואלת איך אפשר לא לאבד את האמונה, אלא איך אפשר לאבד אותה. אני לא יכולתי לאבד אותה, כי הקב"ה הציל אותי והוכיח שיש מנהיג לעולם. תזכור ששיינברג הוא הפושע, ולא הקב"ה. עכשיו הקב"ה חושף אותו ואומר לנו 'חשבתם שהוא צדיק וקדוש - הנה תראו מי הוא באמת. אילו הייתם מאמינים בי באמונה שלמה, הבן־אדם הזה לא היה משתלט עליכם'. הרי למה שיינברג הצליח לעשות לנשים את הדברים האלה? למה אני נשארתי ברכב באותו לילה ארור? האמונה באדם היא זו שהפילה אותנו. יש אבא בשמיים והוא מנהל את העולם, לא האדם הקטן שהחליט שהוא דתי ומקובל אלוהי".
זה אומר שאסור בכלל ללכת לרבנים ולמקובלים כדי לבקש את עצתם ועזרתם, מחשש שהם מסתירים עולם אפל ושחור?
"אני לא חושבת שכולם כאלה. יש חוקים בתורה, ואם רב רוצה להיפגש איתך ב'ייחוד', הוא לא דתי. אם הבן־אדם מבקש ממך לשהות איתו לבד, הוא לא אמיתי. אל תלכו אחרי האנשים האלה, זו הנקודה. לא באנו לעולם בשביל לעשות לנו פסלים ולסגוד להם, ואין הבדל בין לסגוד לפסל לבין לסגוד לאדם בשר ודם".
עם אמונה כל כך גדולה, יש שיתהו מדוע היא אינה שומרת על אורח חיים דתי. "זו שאלה טובה. אני אולי לא הילדה הכי טובה של הקב"ה, אבל זה לא אומר שאני לא מאמינה בו באמונה שלמה. יש לי גם ילד כזה, שהוא מקסים ונהדר ואוהב אותי אבל לא תמיד מקשיב לי. קשה לי לשמור שבת. כשהייתי נשואה שמרתי שבת, אבל כעת זה מכניס אותי לדיכאונות. אני מנסה להיות ילדה טובה. עוד אתחתן ואשמור שבת, הדברים עוד יסתדרו, בעזרת השם".
לא מעט נפגעות תקיפה מינית מספרות שאיבדו את האמון בגברים כולם. בך עוד נותר אחרי המקרה הזה רצון לזוגיות?
"אולי יש לי בעיה כזו, ואולי בגלל זה נפגעו חיי הנישואין שלי", היא אומרת, ולראשונה דמעות מציפות את עיניה. "אבל להגיד שכל הגברים רעים - אני לא מאמינה בזה. יש לי אבא מדהים ורגיש, ואני מכירה גברים טובים. לא איבדתי אמון באדם. אולי אני לא מאמינה היום לרבנים, בעקבות הסירוב שלהם להאמין לי. חטפתי מהם הרבה סטירות, כי הם בחרו לא להאמין לי. זו בחירה שהם יכלו לעשות או לא לעשות, והם בחרו לא להתעורר ולהאמין בי, אלא לקרוא לי משוגעת".
בראש צוות החקירה שהוקם במשטרה לטיפול בפרשייה הקשה הזו, עמדה רב־פקד גלית וינוגרד, שהושאלה מיחידת חקירות פשיעת הסייבר במחוז הצפון. במשך חודש שלם עמלה וינוגרד עם צוות החוקרים, מרביתם נשים, לאסוף את העדויות ולבנות את כתב האישום החמור.
"האירוע התחיל מבחינתנו בחודש יולי, כששתי נשים פנו לתחנת צפת ודיווחו שהותקפו מינית בידי עזרא שיינברג", מספרת וינוגרד. "קיבלנו ידיעה שלפיה הוא מתכנן לעזוב את הארץ, והוצאנו צו עיכוב יציאה. התמונה שהתבררה לנו הראתה ששיינברג באופן שיטתי ניצל את מעמדו ואת העובדה שנשים מכל הארץ פנו אליו להתייעץ בנושאים בריאותיים ואחרים. הוא ניצל את חולשותיהן וסיפר להן על טיפול מיני שהוא נותן, והזהיר שאם לא יקבלו אותו מצבן יחמיר. לנשים שחששו וביקשו לספר לבעליהן על הטיפול, הוא אמר שאם יעשו זאת - משהו רע יקרה להן. מכיוון שהנשים הכירו בכוחותיו, הן פחדו לשתף ולספר".
איך הצלחתם לקלף מהן את שכבת הפחד ולאפשר להן לדבר, אחרי שנים של שמירה על נדר השתיקה?
"זה לא שברגע אחד הנשים משנות את כל החשיבה שלהן ומוכנות להתלונן ולשתף במה שנעשה להן. הן עוברות תהליך ארוך וקשה, שבו אנחנו יושבים איתן והן צריכות לספר את שעברו. קיימתי המון שיחות עם הנשים האמיצות האלה, בטלפון ובפגישות אישיות, ולשמחתי רובן הגדול החליטו לבוא בסוף ולהתלונן. יתרה מזו, הן הסתכלו לנאשם בעיניים והטיחו בו דברים קשים. הנשים הללו עברו תהליך נפשי לא פשוט, שהתחיל מהקושי להתלונן ולשמחתי הסתיים בזה שהן הצליחו להתעמת מולו. התפקיד שלנו היה להסביר להן מה השלבים והיכן הן צריכות לשתף פעולה".
וינוגרד מספרת כי בשל חריגותו של התיק, הן מבחינת ההיקף והן מבחינת אופן הפגיעה, אנשי צוותה הילכו בין הטיפות ברגישות, וגילו הבנה למצוקה האיומה שבה נתונות המתלוננות. "אני אמורה לעבוד מול הראיות באופן מאוד שכלתני, אבל אי אפשר שלא להיות פה מעורבים ברמה רגשית מאוד גבוהה. אני לא שופטת את הדברים שעשו הנשים הללו, אלא חוקרת ואוספת ראיות לתיק ממקום של בירור האמת ללא כל שיפוטיות. אבל למרות שאני לא באה מהעולם הדתי, יכולתי להבין מה רמת ההשפעה שהייתה לאדם הזה על אותן נשים, ועד כמה השבר אצלן הוא גדול. בעולם התוכן שבו הנשים האלה חיו, הוא הונה אותן וגרם להן להאמין שאלו דברים שמותר לעשות.
"מכאן הייתי צריכה לבוא ולהעצים אותן כך שיוכלו להגיע ולהתעמת איתו, וזה לא היה פשוט להן בכלל. הן עברו תהליכים מאוד מורכבים, אך הצלחנו הודות לשיתוף פעולה עם הרב שמואל אליהו. הוא נתן תמיכה נפשית ועודד אותן להתלונן, שזה לא דבר מובן מאליו. גייסנו גם את המרכז לסיוע לנפגעות תקיפה מינית, והרכזת אלה קנור הגיעה עם הצוות שלה יום־יום וליוותה את המתלוננות".
כעת, כששיינברג נמצא מאחורי סורג ובריח, במשטרה ממתינים עדיין לנשים נוספות שיאזרו אומץ להתלונן. רפ"ק וינוגרד תשוב אל עולם הסייבר, אך מבחינתה הפרק הזה לא תם עדיין. "השלב הבא הוא בבית המשפט, ואני אהיה שם ככל שהבנות יצטרכו. מעבר לתפקיד שלי כחוקרת, התמיכה הרגשית מאחורי הקלעים תיתן להן יכולת להתמודד גם עם השלב הזה".
גדי מלכא, עוזרו לשעבר של עזרא שיינברג, כתב בתגובה:
"היא צדקה, כולנו טעינו. לפני כ־13 שנים שימשתי כמזכירו של הרב. תפקידי התרכז בניהול ובהכנסת הפונים אליו להתייעצות בחדרו.
פנייתה הראשונה של אורית לא נעשתה באמצעותי, והיא לא פגשה את הרב במשרדו. פגישתי האחת והיחידה איתה הייתה כשנכנסה אליו למשרד, ודרשה כי יתחייב שלא לפגוש יותר נשים. הרב הניח ידו על ספר קודש שהיה על שולחנו ואמר "מקובל". בכך למעשה הסתיים הקשר שלי עם העניין.
אורית מעולם לא סיפרה לי על תוכן המפגש שלה עם הרב ומה היה שם, ועד היום למעשה אינני יודע פרטים, מעבר לטענתה שהוא עשה דברים שלא ייעשו. צריך להבין שהתייחסותי לטענות באותה העת, כמו גם התייחסות אנשים גדולים ממני, הייתה באי אמון מוחלט. הרב הכחיש נמרצות את הטענות, ועל רקע ההתנהלות דומני שהטחת האשמות בנו איננה נכונה.
מתוך המצג שהיה מול עינינו, עיני בשר ודם, ראינו רב גדול, פרוש, צדיק וטהור, בעל רוח הקודש, ששועי ארץ ועולם כמו גם פשוטי העם נועצו בו ונושעו בכל העניינים – עסקים, פרנסה, בריאות, זיווג, פרי בטן ועוד. ראינו נסים וישועות עין בעין, לצד התמדה ושקידה עצומה בתורה.
באצטלה דאז היה זה בלתי מתקבל על הדעת לתת אמון בטענות, ולא ניתן לנתק את הדברים מהמצג הכללי ולדון בהם כיום, על רקע הדברים שנחשפו בשבועות האחרונים. יתרה מזו, לפי הידוע לי פנתה אורית לגורם מוסמך והתיק כנראה נסגר, דבר שכמובן חיזק את אמוננו שגרסת הרב היה לה על מה להישען.
כיום אני רק יכול לומר שאורית צדקה בצעקה שלה, ואנחנו טעינו, כולנו טעינו, הרבה זמן טעינו. אני תקווה שכולנו - אנשי הקהילה, תלמידים, ר"מים וציבור ענק בארץ ובחו"ל, המרגישים צער וכאב, תסכול ושבר בל יתואר - נזכה לצאת מהמשבר הזה חזקים יותר".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם