האיש שבחר לשאת את זכרון גוש קטיף בשמו

איציק וזאנה נצרים שנפצע לפני עשרים שנה בפיצוץ מכונית תופת בנצרים ואיבד את עינו, מתגורר כיום באריאל. שנה לאחר הגירוש הוא ניגש למשרד הפנים והוסיף בתעודת הזהות שלו את שם היישוב שממנו גורש לשם משפחתו

"בשנת תשנ"א (1991) הגענו מירושלים לעצמונה שבגוש קטיף. מצאנו שם 'כולל' שהתאים לי מאוד, ולאחר שנתיים עברנו יחד עם ה'כולל' ליישוב נצרים, שבו התגוררנו 12 שנים. עבדתי כמחנך בישיבה התיכונית באשקלון. היו לנו חממות לירקות אורגניים, ובשנים האחרונות ועד הגירוש עצמו שימשתי כדובר נצרים. שבעה מתוך תשעת ילדינו נולדו בגוש. המגורים בנצרים היו חוויית חיים שלמה, מאתגרת ויצירתית בכל הרבדים - האנושי והלאומי. ככל שהקשיים מסביב התגברו, המוטיבציה והיצירתיות למציאת פתרונות גברה.

• כל התכנים הכי מעניינים -בעמוד הפייסבוק שלנו

"לפני עשרים שנים, כשאשתי, אני וילדינו חזרנו הביתה בשיירה מנסיעה משפחתית, התפוצצה לידנו מכונית תופת ובה מחבל מתאבד. נפצעתי קשה בידי, איבדתי דם רב וגם את עיני. בחסדי שמיים ובזכות תושיית המטפלים שהגיעו למקום במהירות, היישר מפיגוע קשה אחר שאירע שעתיים קודם לכן בכפר-דרום, נשארנו בחיים. אשתי נפצעה באורח קל מרסיסים, ושני הילדים, ובהם בתי הקטנה שהייתה אז בת פחות מחודש, לא נפגעו. בחודשים הקרובים נחתן את שני ילדינו הגדולים, שהיו תינוקות בזמן הפיגוע. בשבילנו זה מסמל המשכיות ומבט קדימה.

ממשיכים במורשת הגוש. בני משפחת וזאנה - נצרים צילום: אריק סולטן

תעודת הזהות של איציק צילום: אריק סולטן

"הגירוש היה מבחינתי מכה הרבה יותר חזקה, טראומטית והרסנית מהפיגוע שחווינו עשר שנים קודם לכן, כי הוא היה ניסיון לעקור את הכול. זו הייתה פגיעה במקום היציב ביותר בחיים - בבית ובאדמה. מכה כזו כואבת יותר מפגיעה בפינה כזו או אחרת של הגוף.

"אני חושב שעד שלב מסוים היה אפשר למנוע את הגירוש. אמנם ידענו שזה מאבק קשה, אך הוא לא היה חסר סיכוי. היינו משוכנעים שהוא צודק ונכון בכל קנה מידה – רוחני, ערכי ולאומי. היו שלבים רבים שבהם מניעת ההתנתקות הייתה בהישג יד. יחד עם נורמות פוליטיות קצת אחרות ומחויבות של מנהיגים למילתם, זה היה עשוי לקרות במשאל מתפקדי הליכוד, בעת התרחבות המחאה והצעדות הגדולות ועוד. גם לבג"ץ הייתה הזדמנות להתערב בפיטוריהם של השרים בנימין נתניהו ונתן שרנסקי, מה שהיה יוצר זעזוע ציבורי גדול.

"לא הייתה טקטיקה נכונה אחת להתנגדות לגירוש, זה לא שחור ולבן, אבל ברמת העיקרון היינו צריכים לעבוד על דעת הקהל של העם במובן הכי רחב שלו. היינו מוכרחים לבחור במסר שהיה רותם אחריו מעגל רחב יותר מאשר הגרעין הקשה של המאבק. בשביל זה היה עלינו למקד את עצמנו, עם הרבה סבלנות ועצבים של ברזל, יחד עם מאבק פוליטי תכליתי – מעשה קשה ביותר. מסובך להחזיק עין אחת צופה קדימה למטרה העיקרית, שהיא הרצון לעורר הזדהות, ומצד שני לכוון כל העת לאירועים הפוליטיים שעל סדר היום. אריאל שרון ידע מדוע הוא מבצע את הכול במהירות, והבין גם שככל שיחלוף הזמן יכולתו להוציא לפועל את תוכנית ההתנתקות תפחת.

"הרגע הכואב ביותר זכור לי מיום הגירוש. משפחתי התכנסה בבית עם הילדים, בננו הגדול היה אז בן 12, והרגע הזה ניקז אליו תחושות עוצמתיות מאוד. ערב קודם לכן התקיימה אספת תושבים לקראת ההיערכות לפינוי. עלתה בי אז האסוציאציה של שמשון הגיבור, שעבד לבדו ושערי העיר עזה על כתפיו. הרגשתי שכיישוב האחרון בכל המרחב ההרוס שמסביב, אנו עומדים ושערי עזה על כתפינו. שלחתי הודעות לחבריי שהיו אז במלונות ושאלתי אותם לאן אנו נושאים את השערים. חשתי שאנו מוכרחים להמשיך הלאה, שאסור לקבור או לנפץ את השערים הללו, שההתיישבות לא מתה – היא אינה חלק מהבעיה אלא אולי המפתח לפתרון של משבר לאומי גדול.

"חצי שנה לפני הגירוש, באמצע תפילת שחרית, פגעה פצצת מרגמה בבית הכנסת בנצרים ופערה חור בגג. הרבה אבק עלה באוויר, המתפללים הסתכלו סביבם וראו שפחות או יותר כולם בסדר. ללא מילים הם ירדו לקומה המוגנת, והתפילה נמשכה מהמקום שבו נעצרה, בלי היסטריה או אובדן עשתונות, אפילו ללא דיבור מיותר. זהו הסיפור שמסמל את נצרים וגוש קטיף - חטפנו מהלומה, והמשכנו הלאה מהמקום שבו הפסקנו כדי לתקן.

"כאדם מאמין אני מחפש את החלק הטוב שבגירוש, אך לא כדי להכשיר את השרץ בדיעבד. כמות האנשים שקשורה היום למורשת גוש קטיף כפולה מבזמן ההתנתקות. גם כאן, באריאל, משפחות הגוש הביאו איתן גוון חשוב של תורה וערבות הדדית, והם משתלבים בעיר ותורמים לה הרבה. זה מפץ שהגיע למקומות רחוקים רבים. חבל עזה לא זכה להרבה נקודות בדעת הקהל, אבל ההתנתקות יצרה סוג של געגוע לגוש קטיף. אין כמעט יום שבו אני לא פוגש מישהו שמספר לי בגאווה כי שירת בגוש קטיף, שנאבק עליו או שביקר בו.

"לפני ההתנתקות ניקרה בי המחשבה שנצרים היא חלק מהזהות שלי שלא בקלות יימחק. מיד אחרי הגירוש החלטנו, אשתי ואני, שנוסיף לשם משפחתנו את השם 'נצרים'. בניגוד ליהודים שנושאים בשמותיהם את המקומות בגולה שמהם סולקו והם לא משתוקקים לחזור אליהם, אנו לוקחים את נצרים איתנו הלאה. כעבור שנה, כשראינו שזו לא גחמה חולפת ואנו שלמים עם ההחלטה, פנינו למשרד הפנים והוספנו את השם נצרים כשם משפחה שני לנו ולכל צאצאינו. בתעודת הזהות שלי מופיע כבר תשע שנים השם יצחק וזאנה נצרים, וכך גם אצל אשתי וכל ילדיי".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg