ראשי » חדשות » בארץ

רופאה עם רישיון טיס: הדרוזית שסוללת דרך לאחרות

אחרי שהוציאה רישיון טיס והוסמכה ברפואה למרות שקבעו בשבילה שתלמד הוראה, יכולה ענאן פלאח להסתכל בסיפוק על המוני הסטודנטיות שהלכו בעקבותיה, ולתכנן את התואר הבא: האישה הדרוזית הראשונה בכנסת

כשלתיבת הדואר של ענאן פלאח הגיעה הזמנה לטקס קבלת תואר פרופסור־חבר באוניברסיטה אמריקנית, היא הניחה את המכתב בתיקה בחיוך רחב ולא הקדישה לו מחשבה רבה מעבר לכך. גם לטקס הזה היא לא מתכוונת להגיע, כמו שלא הופיעה בטקסי מתן התארים במדעי החיים ובמשפטים, בטקסי ההסמכה לעריכת דין ולעיסוק ברפואה, ואפילו לא בטקס הענקת רישיון הטיס.

עוד כותרות ב-nrg:
- ערן זהבי: "בשביל לעלות לאלופות צריך לסבול"
- שליסל כשיר לעמוד לדין: תוגש הצהרת תובע
- מחקר: יש לילד כינים? לא תוכלו להיפטר מהן
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

"אני לא אוהבת טקסים, זה לא בשבילי. את המשימה שלי השלמתי, ואין לי בעיה לקבל בדואר את התעודות המעידות על מה שהשגתי", אומרת פלאח.

אבל לא כל מה שהשיגה מתמצה בתעודה המודפסת; כמעט בכל משימה שהשלימה חבשה פלאח לראשה את כתר "הראשונה בעדה", וסימנה ניצחון נוסף במאבק על מקומה של האישה בחברה הדרוזית בישראל. במשך שנים נחשבה למי שמורדת ובועטת במנהגים המסורתיים ובמבנה הפטריארכלי של העדה, כשקראה תיגר על כל טאבו. תמיד ביקשה להגיע דווקא למקומות שנחסמו בפניה.

כך למשל כשנאמר לה שבחורה מהעדה אינה יכולה לכהן במשרה שיפוטית, גם אם היא בת לשופט ואחות לשופט - הודיעה פלאח שתתמודד על כיסא במערכת בתי הדין של העדה הדרוזית. היום, ממרומי הישגיה, היא מודה שהדרך לא הייתה פשוטה וגבתה ממנה גם מחירים אישיים, אבל אינה מצטערת על שום דבר.
 

את היעדים היא מסמנת תוך כדי ריצה. "אני מנסה לפרוץ דרכים, אבל גם ללכת בתלם", אומרת פלאח. בחיוך רחב היא מספרת על החיפוש התמידי אחר אתגרים: "הרבה מההישגים שלי נעשו לא בגלל אהבה לתחום מסוים, אלא מתוך רצון לשנות את החברה שלנו. לפעמים זה היה קשה, אבל לא היה אכפת לי כי אני מאמינה בדרך שלי, מאמינה שגברים ונשים שווים מבחינת יכולת לימודית, תעסוקתית וכן הלאה.

"אני יודעת שבדת שלנו דווקא אין אפליה, גם אם במשך שנים ציפו מהנשים בעדה להישאר בבית, לגדל ילדים ולהכין אוכל. אם בעבר המחסום שעצר את בנות העדה היה תקרת בטון, ולא זכוכית כמו אצל נשים יהודיות, הדור הצעיר אצלנו כבר פתוח יותר ושוויוני".

ענאן פלאח (47), גרושה ואם לילד, מתגוררת היום בעכו. אביה פארס נולד בכפר סמיע, אמה הגיעה מהכפר ראמה. לאחר שהתחתנו עברו לגור בעכו, והיו למשפחה הדרוזית הראשונה שיצאה מתחומי הכפר ההומוגני. בעיר המעורבת הם גידלו את ענאן וששת אחיה ואחיותיה, וכיוונו אותם לחיים של השכלה ועצמאות.

בתיכון זכתה פלאח לציונים מעולים, מה שלא הבטיח לה דבר מלבד המסלול המקובל בעדה: נישואין עם הארוס שכבר שודך לה, לימודי הוראה ועיסוק במקצוע הזה, רצוי כמה שיותר קרוב לבית. "אבל אני לא רציתי בזה - רציתי ללמוד רפואה ולהתפתח", היא אומרת.

"במשך שנה שלמה ישבתי בבית, ירדתי עשרים קילו מרוב עצב, וניסיתי לשכנע את ההורים להסכים לתוכניות שלי. בסוף הלכתי ללמוד מחשבים בטכניון, אבל כל הזמן הרגשתי שזה לא המקום שלי. אחרי שנה עברתי לירושלים כדי ללמוד רפואת שיניים. זה היה מאוד קשה להורים שלי – גם ההחלטה לגור מחוץ לבית, וגם לימודי הרפואה. לא הייתה להם בעיה עם עצם הלימודים, אלא עם זה שאני עושה משהו נגד הזרם ולא כמו שכל החברה מצפה מאישה לעשות".

היא סיימה את הלימודים באוניברסיטה העברית והייתה לרופאת השיניים הראשונה שהצמיח המגזר. בגיל 25 התחתנה, ומיהרה להוציא רישיון נהיגה; בעדה שלה לא מקובל שרווקה תנהג ברכב. את רישיון הטיס החליטה להוציא בעקבות אחיה, שלמד טיסה וסנט בה שלא תוכל לעשות כמוהו. לאחר שנתיים וחצי של לימודים, גם היא החזיקה ברישיון דומה. "יום אחד נערכה מסיבה לכבוד אבא שלי, ואחד השייח'ים הבכירים של העדה, שהיה אורח שם, ניגש אליי ונתן לי את האישור למהלך שעשיתי: 'נכון שלאחרות אסור לנהוג, אבל לך אני מתיר לנהוג במטוס', הוא אמר וצחק. בכל הכפרים של המגזר היה הד לעובדה שבפעם הראשונה יש בחורה דרוזית שהיא טייסת. כל החיים שמעתי 'לא', ופתאום מדברים עליי בגאווה".

לאחר שהשיגה את הרישיון המיוחל, היא לא הקפידה לחדש אותו. "כבר כמה שנים לא עליתי על מטוס. זו הייתה המחאה שלי אז, השגתי את המטרה ועכשיו היא כבר לא בוערת בי, גם אם אין היום עוד טייסות דרוזיות וערביות".

את המחקר שהקנה לה תואר מאוניברסיטה אמריקנית הקדישה לנושא מגדרי: "בחנתי את מעמד הנשים בבית המשפט - איך מתייחסים אליהן כשהן משמשות כשופטות או עורכות דין, לעומת היחס לגברים בעלי אותו תפקיד. גיליתי למרבה הפלא שתמיד הגבר יזכה לכבוד רב יותר ולהערכה גבוהה יותר. מניחים שהוא יותר טוב מהאישה, והיא זו שצריכה להוכיח שזה לא כך. גם במרפאת השיניים שאני מנהלת בעכו, מטופל שנכנס יפנה מיד לרופא הגבר ולא לאישה, כי ממנו הוא מצפה לקבל מידע מדויק יותר".

לצד ניהול המרפאה שלה היא משמשת היום כמפקחת מטעם משרד הבריאות על מרפאות שיניים, דירקטורית בחברה הכלכלית בעכו, שופטת בוועדת פרס סוקולוב לעיתונות, חברה בארגוני נשים מגזריים ומקומיים והיד עוד נטויה. בין לבין היא הספיקה ללמוד משפטים, ולפני חמש שנים הייתה לעורכת הדין הראשונה שביקשה להתמודד במכרז למינוי שופטים בבתי הדין הדרוזיים בישראל. "האמת היא שלא רציתי כל כך להיות שם, אבל עשיתי זאת כמחאה. בסוף נפסלתי - למה? כי אני אישה, כמובן. היו לי כל התעודות, והייתי עדיפה על פני כל שאר המתמודדים, אבל זה לא היה מקובל שאישה מגישה בכלל מועמדות".
 

תנסי את מזלך שוב?
"אני לא מתכוונת להתמודד שוב, כי אנשי הדת לא קיבלו את המחאה שלי בצורה כל כך טובה".
היו שניסו כבר אז לשכנע אותה לעתור לבג"ץ ולדרוש לבטל את הפסילה, אבל כשהרגישה שהיא עלולה לעבור את הגבול הדק שבין פריצת דרך למרידה, החליטה להרפות. "לא רציתי בזה יותר. כל מה שרציתי זה לקבל תשומת לב לדרישת הנשים לשוויון, ולא לעמוד עוד מתחת לתקרת הזכוכית. אנחנו קיימות, וזה המסר".

הרגשת פעם שאת פוגעת בהורים ובמשפחה שלך, כשאת פוסעת בדרכים לא מקובלות?
"אצלנו בבית כולם משכילים. אחי הוא שופט בבית משפט השלום בחיפה, וכל דבר שאני עושה בחיים אני משתפת אותו ומתייעצת איתו. הוא מודרני וריאלי. לאבא קשה עם כל הסיפור, הוא יותר שמרן, אבל אני מכירה אותו היטב ולמדתי לשתף אותו רק בהצלחות שלי.

"רק כשאני משיגה את מה שרציתי אני מספרת לו, נותנת לו ליהנות מהפירות בלבד בלי להיות חלק מהדרך הקשה", היא צוחקת. "אם הייתי אומרת לו שאני הולכת לעשות את התואר, הוא היה אומר לי שאני לא צריכה את זה ושיש לי מספיק תארים. אבל כשהוא שמע שהצלחתי, הוא כבר נהנה והיה מאושר מזה. בסוף הוא מקבל בשמחה את הדברים שאני עושה".

מצד אחד את בועטת בכל המוסכמות, מצד שני את כל הזמן בודקת מה השארת מאחור - האם אדמה חרוכה או מקום שמקבל ומבין. איך חיים עם הדיסוננס הזה?
"כשאני עושה משהו, אני לא רואה בעיניים, כי אני עושה את זה עד הסוף. אבל אני מאמינה שבסופו של דבר יקבלו את זה בעדה שלי, כי לא כתוב בשום מקום שיש הבדל בין גבר לאישה לפי הדת. החברה היום שוביניסטית יותר משהייתה בתקופות קדומות. בדתות אחרות כן כתוב שרק גבר יכול להיות שופט, אבל אצלנו אין שום בעיה שאישה תשפוט בבית הדין. בהיסטוריה של הדת הדרוזית כבר היו נשים שופטות ובתפקידים בכירים אחרים, זה לא שאני ממציאה את הגלגל".

לפני שנים אחדות, בצעד חריג בעדה הדרוזית, התגרשו פלאח ובעלה. היא מבקשת לא להרחיב על כך, אבל מודה שגם כאן יש מסר המתחבר לשליחות שלקחה על עצמה. "אני תמיד אומרת שהדבר הכי שנוא על אלוהים הוא גירושין, אבל גם זה אינו אסור לפי הדת. אם רואים שאי אפשר לחיות ביחד, עדיף לעתים להתגרש. אני זוכרת שאמרתי שמיד כשאני מתגרשת, למחרת אני מתחתנת כדי שלא תהיה לי סטיגמה של גרושה. היום כבר לא נראה לי שאתחתן בתקופה הקרובה. אני עוד צריכה למצוא מישהו שיתאים לי".

מהמונח "פמיניסטית" היא מעדיפה לברוח. "אני חושבת שההגדרה הזו לפעמים מחטיאה את המטרה. אני לא יודעת אם אני פמיניסטית במהותי, או שאני יותר מחפשת את המקום שלי בעולם ואת השוויון שלי בחברה. אני לא מאמינה בכל שוויון עד הסוף, אלא באפשרות להביע את עצמי. יש פמיניסטיות שחושבות שנשים לא רק שוות לגברים, אלא שוות יותר מהם. אני רואה בעצמי שווה בין שווים".

נשאר עוד משהו מהתדמית של האישה הדרוזית עטוית הרעלה, שעובדת במתפרה בלב הכפר ולא יוצאת לפתח קריירה?
"התיאור הזה כבר לא משקף את המציאות. כשסיימתי תיכון, זה באמת היה ככה. הקיום של האישה בעולם שמעבר לבית לא היה מובן מאליו. בכלל לא היה רלוונטי לחשוב על פיתוח קריירה, או ללמוד מה שבא לך. הלימודים היו בשביל מקצוע נטו, ללא כל מושג של מימוש עצמי.

"כשלמדתי בירושלים ב־86' הייתי הסטודנטית הדרוזית היחידה שם. לפגישות ולכינוסים של הסטודנטים בני המגזר לא הייתי הולכת, כי התביישתי להיות בת אחת מול כל הבנים. היום הבן שלי נור לומד משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, המפגשים המסורתיים עדיין מתקיימים פעם או פעמיים בשנה, וגם הוא לא הולך אליהם. שאלתי אותו למה, והוא אמר שלא נעים לו להגיע, כי כולן בנות. היום 72 אחוזים מהסטודנטים הדרוזים הן סטודנטיות, בהחלט לא מה שהיה פעם".

הנתונים שאספה פלאח בעבודת המחקר שלה מלמדים על עלייה תלולה מאוד בשיעור הנשים המשכילות בעדה הדרוזית. כיום כמעט כל נערה שמסיימת את לימודי התיכון ממשיכה מיד להשכלה גבוהה, כשהאופציות המובילות כוללות את מקצועות הרפואה והרוקחות. "השינוי משמעותי כל כך, שאפילו המנהיג הרוחני של העדה, שייח' מואפק טריף, נותן מלגות לבנות דרוזיות כדי לעזור להן לרכוש מקצוע. היום יש לנו כבר הרבה מאוד רופאות דרוזיות בכפרים. יש משפחות שבהן שתי בנות מסיימות לימודי רפואה, וזו גאווה גדולה".

את חושבת שיש לך חלק במהפך הזה?
"כמו שהצעד הקטן על הירח היה צעד גדול לאנושות, אני בטוחה שכל צעד שאחת מאיתנו עושה, ולא משנה מה הדת שלה, מקדם את כולן. זה כמו לפיד שעובר מאישה לאישה, כשהן שוברות נורמות ופורצות דרך לבאות אחריהן.

"אני מאמינה בשוויון, ורוב הדברים שעשיתי בחיים שלי היו כדי לממש את ההגדרה שלנו כשוות בין שווים - לא מבחינת לאום אלא מבחינת מגדר. בכל מה שבחרתי בחיים תמיד הלכתי על הכי קשה וניסיתי לעשות את הכי טוב, כדי להגשים את ה'אני מאמין' שלי. אני מאמינה באדם, אני מאמינה בשוויון, ואני מאמינה שכל אחד צריך לממש את המשימות שלו, כי יש לנו ייעוד בעולם".
 

יכול להיות שהמהפכה שאת מובילה תשפיע גם על נשים שלא מבקשות אותה? אולי לא לכל הבנות הדרוזיות מתאימה מערכת הציפיות של העולם המודרני, שמעדיף מחויבות לקריירה על חשבון הבית וחינוך הילדים?
"אני לא אומרת שהכול צריך להשתנות בחברה שלנו. הכלל הוא שאם אישה מרגישה שקשה לה ומקפחים אותה, שם צריך להיות השינוי. אני לא באה להילחם בשביל מי שטוב להן במקום שלהן, אני נלחמת למען מי שלא מקבלות מענה. אם אישה בוחרת להישאר ליד הבית ולעבוד במתפרה מקומית, אז זה מה שטוב לה ושיהיה לה לבריאות.

"אבל היום המציאות השתנתה: הבעל הולך לעבודה, שהרבה פעמים רחוקה מהבית, או משרת בצבא. האישה נותרת בימי השבוע לבד בבית, ויש לה הרבה יותר זמן מבעבר לעשות דברים ולהתפתח, כי היום הילודה נמוכה יותר ובמשפחה יש ארבעה ילדים או פחות. לכן הנשים יוצאות ללמוד, כדי שלא יהיה להן משעמם. זו התגלגלות נכונה של הדברים".

התמונה שהיא מציירת הפוכה מזו שהייתה מוכרת בעבר: נשות העדה הדרוזית הן המשכילות יותר, ואילו הגברים, שלא הזדרזו להתאים עצמם לעידן הנוכחי, נמצאים לעתים בעמדה נחותה. במקביל נוצר מחסור במקומות עבודה לבנות המשכילות – שרבות מהן נאמנות למסורת, ואינן רוצות להתרחק מהבית. "צצות בעיות חדשות סביב זה", אומרת פלאח, "אבל כנראה תמיד יהיה משהו לריב עליו, ותמיד יהיו אתגרים. אם לא יהיו, אין טעם לחיים".

בין שאר תפקידיה שופטת פלאח בתחרות מלכת היופי של מגזר דוברי הערבית בישראל. כשהמילה "החפצה" הולכת ומתבססת בשיח, נדמה שתחרות כזו אינה עולה בקנה אחד עם ערכי השוויון שאליהם פלאח שואפת - אבל היא עצמה דווקא אינה רואה סתירה בין הדברים. "הבחירה של מלכות היופי קשורה לא רק ביופי, אנחנו מחפשות את השכל. אנחנו מבקשות מהבחורות לעלות על מסלול הצעידה ולהסתובב מולנו רק אחרי שבמשך חצי שעה לפחות ראיינו אותן ושאלנו שאלות. בנוסף, הנשים אצלנו בתחרות לא לובשות בגדי ים, אלא בגדי ערב.

"גם בהקשר הזה, הדרישה שלי לשוויון היא לא אבסולוטית. אם מישהי חושבת שהיא יכולה לבטא את עצמה באמצעות היופי שלה, גם זאת התבלטות. אם בעיניהן זו תחרות שהן רוצות לקחת חלק בה, אז למה לא? למה תחרות ריצה או הרמת משקולות היא לגיטימית, ותחרות של יופי לא? מי אני שאשפוט את האמירה שהן בחרו לבטא? אני לא רואה את הרע בזה".

התהליכים שעוברת החברה הדרוזית והתחזקות המודעות לזכויות האישה מתבטאים גם בעלייה במספר התלונות על הטרדה מינית?
"יש הטרדות מיניות בחברה שלנו, אני בטוחה, אבל אני לא יודעת אם נשים מוטרדות מאמירה כמו 'כמה את יפה'. זה לא במודעות החברתית, ורוב הנשים לא יגיבו רע לאמירה כזאת. אני לא רוצה להיכנס לזה, זה נושא שעדיין לא מדברים עליו, אבל ברגע שיש אדם ויש חוה, יש גם תופעות כאלו.

"אני מקבלת שיחות טלפון מנשים שיש להן בעיות, והן מבקשות עצה. בחורה אחת פנתה אליי לאחר שהיא ביקשה להתגרש מבעלה, והוא שפך לה חומצה על הפנים. האמת היא שאני לא יודעת למה הן פונות אליי, כי זה לא התחום שלי. את חלקן אני מפנה לעובדות סוציאליות".

"בחברה החרדית בדרך כלל האישה לא יכולה לבחור בדרך אחרת, כי היא יודעת מילדות שאלה הגבולות שלה, ולרוב היא גם לא רוצה לפרוץ את הגבולות. הייתי דירקטורית ברשות השנייה כשהתחולל מאבק על הסירוב של רדיו 'קול ברמה' להעלות נשים לשידור, והבנתי ללב הנשים החרדיות. אני חושבת שאם יש אפילו אישה אחת שמפריע לה שהיא לא יכולה לעלות לשידור ברדיו, זה שווה את כל המאבק. אמנם אי אפשר להילחם נגד איסור הלכתי, אבל ישב איתנו בדירקטוריון רב שאמר שאין בעיה לשמוע אישה מדברת".

יש לך ביקורת על היחס של החברה הדתית או החרדית לנשים?
"לדעתי אין מקום לביקורת על חברה ככלל, אפשר רק להפנות דרישה אל הנשים עצמן להוביל שינוי. אם הן מרגישות שאינן באות לידי ביטוי, שידרשו לקבל את המקום המגיע להן. היום אתה הולך למשל בקריה האקדמית אונו, ופוגש שם המון נשים חרדיות. גם בחברה הזו המציאות משתנה".

לחיים בחברה סגורה ושמרנית יש יתרונות מול המתירנות שבחוץ?
"יכול להיות. אני אוהבת במידה מסוימת את השמירה על המרחק שיש במסורת, את ההתנגדות למתירנות. חלק מהדברים שנחשבים היום למותרים בדור הצעיר לא מוצאים חן בעיניי. הבן שלי מתחבק עם חברות שלו ללימודים, וכשאני שואלת 'אתה בסדר?' ומסבירה לו שזה לא מקובל, הוא צוחק עליי ואומר שהיום כולם מתחבקים כשנפגשים. לי זה מוזר".

לאחר השלמת התואר, היא מספרת, צפוי בנה להתגייס לצה"ל. ככל הנראה הוא ישובץ בתפקיד עורפי, בשל היותו בן יחיד לאמו.

אחרי הדרך הארוכה שעשית, את מצפה גם מהבן שלך לחיות חיי שליחות?
"אף פעם לא הסתכלתי על מה שהוא ומה שאני או המשפחה שלי. יש לו היכולות והשכל שלו, והוא ימצא את הדבר שהוא הכי טוב בו, כדי להוכיח שיש לו תפקיד בעולם".

עם כל העצמאות שמאפיינת אותה, גם פלאח מאושרת כשהיא מקבלת גיבוי מאביה לדרך שבחרה. היא חשה שהגשימה חלום כשהאב הקשיש התקשר אליה וסיפר לה בגאווה על פנייה שקיבל מנכבדי העדה: הללו ביקשו שבתו תדבר בפני מאות צעירים דרוזים, בטקס חלוקת מלגות לימודים מארגון גמלאי צה"ל בני העדה. בטקס הזה, שהתקיים לפני כחודש, גם הוענק לה אות הוקרה על הישגיה.

אחרי כל התארים שקטפה והיעדים שכבשה, יש עוד מחסום אחד אחרון שתרצה לפרוץ ביום מן הימים: להיכנס לבית המחוקקים של מדינת ישראל, שעד כה לא מצא בתוכו מקום לנציגה של ציבור הנשים הדרוזיות, למעלה מ־100 אלף אזרחיות. "אני רוצה לייצג שם את הנשים ולא רק אותן, אלא את כל האוכלוסיות החלשות. זה החלום הבא שלי".

יש מפלגה ספציפית שהיית רוצה להשתלב בה?
"אני רואה את עצמי ב'יש עתיד'. אני אוהבת את הרעיון של המפלגה הזו".

באשר למשימות שהיא תמצא לנכון לטפל בהן מירושלים, אומרת פלאח: "הייתי רוצה לקרב בין הדרוזים בגולן לדרוזים 'שלנו' בגליל, שאלו שני עולמות שונים. אני רוצה לעשות שלום, אם אוכל. אם לא נחלום על יום שבו יבוא שלום, נהיה בבעיה כי זו התקווה שמחזיקה אותנו. אבל לפני כן הייתי עובדת על שלום פנימי, כי היום הערבים כאן מבינים שגם להם אין ארץ אחרת כמו שליהודים אין ארץ אחרת - ואם לכולם אין ארץ אחרת, חייבים לחיות בשלום".

יש היום ח"כ דרוזי, איוב קרא. מדוע צריך שתהיה דווקא אישה דרוזית בכנסת?
"הוא לא יכול לייצג את הנשים הדרוזיות, כי רק אישה תבין את הצרכים שלהן. לדוגמה, לנשים מוכות בנות העדה אין שום מקלט שמכיר את מאפייני העדה. יש בעיות פנימיות שאפשר וצריך לטפל בהן. להרבה נשים אין פרנסה, וזה נכון גם לנשים בחברה הדתית, שמתמודדות עם קשיי היציאה למקומות עבודה פתוחים מחוץ לקהילה.

"אני יודעת שאני מיעוט של מיעוט. קשה להיות דרוזי בישראל, ובתוך החברה הדרוזית קשה להיות בחורה. אבל זה חלק מהאתגר. גם את האישה הראשונה שלבשה מכנסיים תקפו בשל כך, אבל בסוף היא הביאה לשינוי - הנה, לא עזר להם, היום כולן לובשות מכנסיים. לא קל להיות הראשון שפורץ דרך, ויש גם מחיר אישי, אבל ככה מובילים מהפכה. אני לא פורצת את הקודים החברתיים. אני נמצאת בתוך החברה השמרנית ולא מורדת בה, אבל אני גם מבטאת את עצמי בכל דבר שאני רוצה"

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...