מחאה חברתית אאוט: הפנטזיה החדשה של ליף
דפני ליף, הגיבורה הנשכחת של המחאה החברתית, יוצאת עם המוזיקאית יעל דקלבאום למסע בארץ כדי לשמוע את קול ההמון
"החוקים בתקשורת הם: תקצין עמדות, תחשוב על הכותרת הכי עסיסית. אני לא חושבת שהם מבינים עד כמה הדברים האלה מהדהדים בסוף לשטח. הטון הזה נדבק לרחוב ולאיך שאנשים מדברים. אַת כל הזמן שומעת את קולות הקיצון, ואומרים לך שזה העם. אבל אני מסתובבת כבר שנים בארץ ויוצא לי להכיר אנשים. זה לא העם".
עוד כותרות ב-nrg:
- דיווח בטורקיה: עסקת הטילים בין רוסיה לאיראן נכשלה
- ארדן: לא הערכתי את עוצמת ההתנגדות להירש
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
דפני ליף, הגיבורה הנשכחת של המחאה החברתית, מפנטזת כבר תקופה ארוכה על פרויקט תיעודי שיביא את קולו של ההמון, ללא מתווכים. לפני כמה חודשים שמעה שהמוזיקאית יעל דקלבאום מתכננת לחרוש את הארץ ולהגיש את היצירה שלה לקהל בדרך לא שגרתית, שגם תיצור השפעה על השומעים. עכשיו שני החלומות עומדים להתגשם: ב־16 בספטמבר, יום לאחר ראש השנה, ייצאו ליף ודקלבאום למסע משותף. במשך חודש וחצי הן יבקרו במקומות שונים בארץ, מדן ועד אילת, יאספו תובנות מהאנשים שייקרו בדרכם, ויתעדו, יתעדו, יתעדו. את האוהל מ־2011 יחליף קרוואן, את שלטי המחאה יחליף דיבור פתוח ורצון אמיתי להקשיב ולשמוע.
במובנים רבים המיזם הזה נשמע כמו גרסה עכשווית ל"פה ושם בארץ ישראל", מסעו התיעודי של הסופר עמוס עוז, שנפגש עם דמויות מכל קצות החברה הישראלית. "למסע שלנו יש ניחוח של כל מיני דברים, והוא מעלה הרבה קונוטציות - שביל ישראל, חוצה ישראל", אומרת ליף. "בסופו של דבר הרעיון הוא להתקדם יחד, להיות בתנועה ולפגוש".
"להיות בתנועה ולפגוש" נשמע ערטילאי משהו, אבל מאחורי הקלעים המסע מתוכנן לפרטי פרטים. בשבועות האחרונים השתיים מקיימות סבב שיחות קדחתני עם מפיקים וצלמים שיתלוו לפרויקט, ומנסות לשתף אישי מפתח בחברה הישראלית ובהם רבנים, מוזיקאים, ראשי ערים ועוד, במטרה ליצור מעין מעגל דיונים פתוח ונייד. שמות לא יתפרסמו עד שהתוכנית תיסגר, וגם את מפת המסע הן מעדיפות לא לחשוף בשלב הזה. מה שכבר אפשר לספר הוא שמטולה, קריית־שמונה, ירוחם, ירושלים וצפת בתוך הרשימה, ומתוכננים גם ביקורים באריאל, ביישובים ערביים ובריכוזים חרדיים.
"אנחנו עדיין בעבודה על זה", אומרת דקלבאום. "בהתחלה אלה היו שני מסעות ששומרים על הפרדה, ואז זה התגלגל והחלטנו להדביק את שניהם לדבר אחד. עומדים פה שני נושאים ממש חשובים: הנושא החברתי והתפקיד של האמנות בתוכו, מה בעצם מוזיקה עושה. זו שאלה שאני עוסקת בה מאז שדפני נכנסה לי לוורידים. ממסע אישי זה הפך למשהו עצום, ולקח לי זמן לעכל את השינוי. אני רוצה לייצר תדר של אהבה ותום ועדינות, ושל שמחת האדם הפשוטה. אני לא רוצה לדבר על מה לא, רק על מה כן. אני רוצה שהמוזיקה תזכיר לנו מי אנחנו באמת. להבין שמוזיקה היא לא רק בידור או כלי פרנסה, אלא גם ערוץ שמחבר אנשים".
מבחינתה של ליף, הרעיון היה על הנייר עד שבקיץ הכול התחמם, בעקבות הדקירה במצעד הגאווה ושרפת משפחת דוואבשה מכפר דומא. כך הונעה סופית התוכנית שלה לצאת לדרך של היכרות ושיחה בחברה הישראלית – יחד עם יציקת משמעות לתוך המסע המוזיקלי שתכננה דקלבאום. "הרגשתי שיש איזה ייאוש גדול מהארץ, מהאלימות", אומרת ליף. "שמעתי את כל אלו שמדברים, איך ישר תפסו את ההזדמנות, לקחו את זה בשתי ידיים וליבו את הכול. זה משהו שקורה כל הזמן".
קל ללעוג לשתי החברות, לשפה ה"מתחברת" והמרחפת של מעין ילדות־פרחים המגיעות ממגזר פוליטי־חברתי דומה. דקלבאום (36), בתו של סולן להקת "הפונדקאים" דיוויד דקלבאום, העבירה את ילדותה במושב עמינדב, ובהמשך עברה המשפחה למושבה הגרמנית בירושלים. ליף (29), בתו של המלחין ינעם ליף, נשיא האקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים, גדלה ליד כיכר פריז בבירה. "שתינו באות מירושלים, אבל נפגשנו לראשונה בתל־אביב, בלבונטין", מספרת דקלבאום. "דפני ארגנה איזה פסטיבל ובאתי להופיע בו. אבל החיבור האמיתי נוצר לפני שנה, באמצע שיעור מדיטציה".
איך בדיוק?
"ישבנו אחת ליד השנייה, והנשמות שלנו קפצו באוויר ונתנו כִּיף. באותה שנייה נהיינו חברות".
כן, קל ללעוג. אבל במסע המתוכנן של השתיים יש כוח, למרות הנאיביות ואולי בגללה. "התחלנו להיפגש, להטעין זו את זו ולספר על החלומות שלנו ועל מה שמפריע לנו בעולם", ממשיכה דקלבאום. "לדפני היה חלום שכבר שלוש שנים התגלגל לה בבטן, וגם לי היה כזה. סיפרתי לה כמה אני רוצה לנסוע בארץ, לפגוש אנשים ולשיר. זה הגיע מכל מיני קשיים ודילמות שהיו לי, התחככות לא הרמונית עם תעשיית המוזיקה. הרגשתי שהדרכים והשבילים שמונחים בפניי לא מתאימים לי כל כך, שנמאס לי מאיך שהדברים עובדים ואני רוצה לפרוץ את התעשייה הזו. רציתי פשוט ללכת לשיר לאנשים, בלי לעשות מזה עניין".
אבל זה לא היה מספיק מבחינתה. "הרגשתי שאני לא שלמה עם לעשות משהו שרק תומך במוזיקה שלי. נפגשתי עם יואב קוטנר, שליווה את 'מסע הבחירות של מאיר אריאל' (סיבוב ההופעות של הזמר ולהקתו ב־1987 – רמ"ב), ודיברנו על זה שחסר במסע שלי אלמנט שייתן לו איזה ערך מוסף. כשדפני הצטרפה, זה פשוט השלים את המסע".
כמו הרבה מיזמים בשנים האחרונות, גם המסע של ליף ודקלבאום עובר באתר מימון המונים, "ג'אמפסטארטר" במקרה הזה. "שלום, אנחנו יעל ודפני, ואנחנו רוצות להזמין אתכם להשתתף במסע שאנחנו יוצאות אליו בראש השנה", כתבו שם. "זה יהיה מסע אליכם, אל כל אחת ואחד מכם, כדי לאסוף מכם את הרעיונות והתשובות שלכם לשאלה אחת פשוטה: מה צריך להיות כאן, במדינה הזו, כדי שהיא תהיה המקום שרצינו לחיות בו? מה החזון שלכם למקום הזה? (...) אנחנו בטוחות שמה שיהיה כאן יהיה מורכב מהתשובות שנמצאות אצל כל אחד ואחת מאיתנו. בדיוק בשביל זה פינינו חודש בחיים ואנחנו יוצאות לדרך. הדרך הביתה".
רסיסי המידע הללו, שפוזרו כדי לגייס חלק מהעלויות הכרוכות בהוצאת היוזמה לפועל, הספיקו ליצור גל התעניינות. "התחלנו בקטן, וזה פשוט הפך למפלצת", מספרת דקלבאום. "בכל יום מתקשרים עוד ועוד אנשים ומבקשים להצטרף".
מה בעצם הולך לקרות במסע הזה?
ליף: "אנחנו רוצות לאסוף תיעוד של מה שאנשים חולמים פה, כדי לייצר מראה חד־משמעית לכל מי שאומר 'העם', 'הציבור'. תמיד מדברים עליהם, אבל הרוב השקט - אותו כמעט אף פעם לא שומעים".
איך תגרמו לו לדבר?
"נצא ונקשיב. באחת מישיבות הצוות שערכנו, ישבתי עם חבר'ה שעובדים בביגוד, מעמד פועלים הארד־קור. הם אמרו לי, 'שום דבר לא השתנה'. אמרתי להם, 'אם אני נותנת לכם עכשיו מכחול ואתם יכולים לצבוע את המקום הזה איך שאתם רוצים, מה אתם מדמיינים? איך המקום הזה נראה בעוד חמישים שנה?'. הם נתקעו. כשאני שואלת אנשים את השאלה הזאת - ואני שואלת אותה כבר ארבע שנים - הם פשוט נתקעים.
"לפני כמה זמן ליוויתי משפחה שיצאה לרחוב. לא היה להם איפה לגור. הלכתי לשם כדי לתמוך, כי מה כבר אפשר לעשות. לקחתי אותם לסיבוב ושאלתי את האמא שאלה שהיא לא בדיוק פוליטיקלי־קורקט: 'נגיד שאין בעיה של כסף ויש איפה לגור, מה החלום שלך?'. היא לא הצליחה לדבר. עמדה שם עשר דקות ולא מצאה מילים. וזה הדבר הכי כואב, שאנשים הפסיקו לחלום, כי אין להם אופק. בגלל זה אני יוצאת למסע הזה. כדי להחזיר אותם למקום החולם, לכוכב הצפון הזה. לתת להם את ההזדמנות לומר 'תפסיקו לדבר בשמנו, אנחנו יודעים מה אנחנו רוצים, אבל אף אחד פשוט לא שואל'".
השיחה שלנו מתקיימת באחד מבתי הקפה הטרנדיים של תל־אביב, המשקיף אל שדרות רוטשילד ההומות. במבט ראשון קשה לדמיין שלפני ארבע שנים בדיוק, הרחוב האורבני הזה, שרגיל כל כך להיות בתנועה, עצר את נשימתו מלכת. בין הפגנות זועמות להתבטלות עצלה, המוני אדם יצאו אליו גם כדי לדבר ולשמוע, להתווכח ולהסכים. עכשיו תל־אביב שבחוץ כמנהגה נוהגת. שילוב של חום וזיעה ותנועה ועצבים והמון צעירים שלא ברור במה הם עובדים, וכולם יחד מייצרים איזה שקט רועש. ליף מחליפה כיפים עם הברמנים, שואלת לשלומם של העוברים והשבים. דומה שכולם נוצרים לה איזה חסד נעורים, ושהיא מרגישה כאן בבית.
בשלב מסוים עובר הריאיון לבית קפה אחר, שבו ממתינים לנו קובי עזרן ואסף שפיר, שני שותפים עתידיים במסע הישראלי המתוכנן. עזרן, מפיק קולנוע המכנה את עצמו "מהגר עבודה לתל־אביב", היה ממובילי המחאה החברתית בקריות. שפיר, צלם במקצועו, תיעד באותם ימים את ההתרחשויות, ואף נעצר באחת ההפגנות הגדולות. הם דנים יחד בתרחישים שעשויים להיווצר במהלך המסע שלהם, ואף שכולם רואים בו מיזם חדש לחלוטין, המחאה והמסקנות שעלו ממנה ממשיכות להדהד.
אבל האם באמת הופקו הלקחים מהכישלונות הברורים של המחאה? למשל, איפה המגוון? בני החבורה כולם נראים אנשים חיוביים וכנים מאוד, אבל רובם גם תל־אביבים מאוד.
"אנחנו לא עובדות בשיטת הייצוג", מנסות ליף ודקלבאום להסביר. "זה לא עובד ככה. הניסיונות להכניס אנשים לתוך קטגוריות הם בדיוק מה שאנחנו רוצות להימנע ממנו. זה מה שמקטין בני אדם".
ועדיין, הקהל יכול להגיב להרכב האנושי הזה, כמו שאמרו על המחאה ב־2011 שהיא תל־אביבית.
ליף: "רצו שהיא תיראה תל־אביבית - לבן. בורגני. מנותק. היו אנשים שלא עניין אותם שיש מאהל בקריות ולא עניין אותם מה שקורה בגבעת־אולגה ולא עניינו אותם תהליכי עומק שהתרחשו במאהל ג'סי כהן בחולון. היה פה מסע מחושב (להמעיט בערך המחאה – רמ"ב), וההשטחה מעמעמת את הזיכרון. אני יודעת, כי הייתי במקומות האלה וחטפתי את הצרחות שלי שם. ישבתי עם אנשים 12 שעות, ורק אחרי שהם הוציאו את האנרגיה יכולנו להתחיל לדבר.
"כל השנים האלה חטפתי את הביקורת על האשכנזייה הלבנה המפונקת. אין פה שום דבר חדש. עברתי ברחוב וקיללו אותי, צרחו עליי, לא קיבלתי תמיכה כל הזמן. בתהליך ההתבגרות שלי אני מבינה שזה בסדר. שמי שיבחר לראות במחאה מעשה חיובי - מוזמן, ומי שלא - לא. ברור שיש אנשים שבשבילם הפנים שלי הם סדין אדום, אבל זה בדיוק חלק מהבעיה, השיח שבו אנחנו מסתכלים על מי שנראה שונה ומניחים הנחות לגבי העמדות שלו. אני לא צריכה לצמצם את עצם היותי. אני לא מסתכלת על אנשים בתור מגזר, וברור לי שבסוף האנשים הנכונים כן ימצאו אותנו".
ב־2011 קיימתם הפגנות בשעות שהקשו על שומרי שבת להגיע ולהשתתף. התחילו ברוטשילד גם דיבורים על זה שמצוקת הדיור נגרמה בגלל המתנחלים. את יכולה להבין למה יש ציבורים שהרגישו שהם לא שייכים לשם?
"צריך לזכור שנעשתה עבודה אינטנסיבית בניסיון לפרק את המחאה הזאת. אז אמרו לציבורים מסוימים: 'זה לא שלך, גם אם זה נוגע בך במקום הכי עמוק'. זה לא משנה את העובדה שהיו תשעים מוקדי מאהלים ברחבי הארץ, ואת העובדה שגם בתל־אביב גרים אנשים שבאו מהפריפריה. יש השטחה של סקטור, ויש פחד לפגוש משהו שהוא לא אתה. חלק מההתבגרות שלי הוא שאני לא חייבת להתנצל על זה שאני גרה במקום מסוים, ולא חייבת להגיב לזה שאנשים לא מאמינים בכנות שלי ובאכפתיות שלי. ההצלחה של המסע הזה תגיע מהמקום שבו הוא הופך להיות גדול מהחיים. היא תגיע מאנשים שיגיעו אליו ויבינו שאנחנו בסך הכול מייצרות מרחב. זאת האחריות שלקחנו, ואנחנו לא עושות את זה כדי לחנך או לשנות אף אחד".
כשיצאת לרחוב עם האוהל היית בת 25, ילדונת.
"כן, ילדונת. מעניין אם על בחור שמתחיל מחאה היו אומרים 'ילדון'. הייתי סהרורית בעיני המון אנשים: מה היא עושה? מה היא עוברת לגור ברחוב? איך היא מעזה להגיד לראש ועדה להתפטר?"
תיארת לעצמך לאן זה יגיע?
"לא. עבדתי 24 שעות ביממה. בתור אישה צעירה שאין לה משכנתא וילדים, יכולתי להרשות לעצמי לעבוד ככה. ואז היה רגע שבו אמרו לכולנו לעזוב את הדירות כי רצו להשביח את הנכסים. אחרי הרבה זמן שגרתי באותו מקום התחלתי לחפש דירה, וגיליתי שהמחירים ממש קפצו. אני עצמאית (ליף היא עורכת וידאו במקצועה – רמ"ב), לא משלמים לי בזמן, ופתאום קלטתי שנגמרו לי שעות העבודה שאני יכולה לתת ועדיין אין לי שום יציבות.
"מוכרים לדור שלנו 'תנשמו עמוק, תעבדו הרבה, כי יום אחד תוכלו להגשים את עצמכם'. זאת אשליה. את אותו הדבר אמרו להורים שלי על גיל הפנסיה - תעבדו קשה, תפרשו לגמלאות ואז תוכלו לעשות את כל מה שבאמת רציתם. אבל פתאום מתחילים לחתוך מהפנסיה ולהעלות את גיל הפרישה, ואנשים ממשיכים להיות עובדים ועבדים כדי שיום אחד הם יוכלו לחיות".
דקלבאום יוצאת קצת מהבועה התל־אביבית גם ביומיום: לפרנסתה היא עובדת בין השאר ב"מזמור", המקבילה הדתית לבית הספר למוזיקה "רימון". אחת מהשותפות במיזם המסע היא תלמידה שלה שם, בחורה דתייה מגבעת־אולגה שמתפקדת גם על תקן מש"קית דת לעת־מצוא. בין היתר היא מדריכה את החבורה בסוגיות הלכתיות שעשויות לעלות במהלך הפרויקט, כמו שמירת שבת למשל.
ב"מזמור", לפי השמועות, הספיקה דקלבאום לקנות לעצמה מעמד של גורו מוזיקלי ("גורו היא מילה גדולה ומפחידה; אני מורה. אני אוהבת לטפח"). המפגש הראשוני עם האוכלוסייה הדתית שבר לה לא מעט סטריאוטיפים. "לפני שהתחלתי ללמד שם ראיתי את הכסות שלהן: בנות דתיות עם מטפחות. באתי עם איזו סטיגמה בראש של איך ללמד בבית ספר דתי. מהר מאוד גיליתי שזה ממש לא עובד ככה".
איך הייתה החוויה?
"היה ממש מצחיק, ואני מתה עליהן. הפתיעה אותי מאוד האהבה שהייתה בינינו, וכמה קל להוציא את האיכויות שלהן. הן באות ממקום שמחנך הרבה יותר להיות צנוע, וכל הנושא הזה של להיות גאה בעצמך הוא הפוך על הפוך אצלן. אני מנסה ללמד אותן שיש איכות מסוימת, וברגע שהיא באה ממקום טהור ולא מתוך גאווה או תאוות בצע, אלא באמת מתוך נתינה, אין שום סיבה שלא תעמדי במלוא העוצמה שלך על במה ותשירי. יש משהו בקול הנשי, ויש דברים שיכולים לעבור רק דרך מיתרי קול של אישה".
וכשחלק מהן מסרבות להופיע מול גברים בגלל המחסום ההלכתי, זה מתסכל אותך?
"הדילמה הזאת קיימת, ויכול להיות שהייתי קצת אגרסיבית איתן בנושא הזה, כי הוא קשה לי. אני יודעת ששוויון ההזדמנויות שלהן נפגע. כשערכנו הדלקת נרות חנוכה בבית הספר, הגברים שרו את שירי החג ורקדו והנשים מחאו כפיים ועמדו בצד. לי זה צרם מאוד. אם אני רואה מישהי מדהימה, זמרת יוצאת מן הכלל, אני רוצה שהיא תצא ותשיר את זה לעולם. אני אעודד אותה לעשות את זה, אבל אני מבינה שזה לא תפקידי להחליט מה נכון להן ומה לא. בסופו של דבר הבחירה היא שלהן".
גם היא בוחרת בשביל עצמה: ההחלטה לצאת למסע יוצא הדופן במקום לנסות לדחוף את המוזיקה שלה לגלגלצ היא לא מובנת מאליה, אבל בשנים האחרונות הפכה דקלבאום למוזיקאית עצמאית יותר ויותר. את המימון להוצאת האלבום השלישי שלה, "אנוש", גייסה לבדה דרך אתר "הדסטארט". "האינטרנט מקשה להתפרנס ממכירת אלבומים", היא אומרת, "אבל הוא גם כלי שמוריד את המתווך ובעל הממון מהגב של אנשים שרוצים לעשות מוזיקה. זה חלק מתנועה שמחזירה את הכוח והשליטה העצמית בגורל - שלי כאמן ושל הקהל כאנשים בוחרים".
יש כאן גם אכזבה מסוימת ממערכת שבה גלגלצ קובעת את גורלך?
"גלגלצ לא קובעת את גורלי. אני קובעת אותו. אני קודם כול יוצאת מנקודת ההנחה הזו. בסופו של דבר מעולם לא היה לי שיר בפלייליסט אפילו יום, ועדיין הצלחתי לעשות אלבום עם יוסי פיין, שהוא האליל של האליטה המוזיקלית בארץ. בא להקליט אותי טכנאי שהקליט את ג'וני מיטשל וטרייסי צ'פמן. אנשים שהם שיא השיאים באו לעשות איתי מוזיקה. אני לא צריכה את גלגלצ בשביל זה".
גם הזדמנויות להגיע לתהילה לא חסרו לה, כמי שמגיל שמונה הופיעה על הבמות יחד עם אביה. בגיל 20 השתתפה דקלבאום בקונצרט הוקרה לביטלס, שם פגשה את שלמה ארצי והחלה לשתף איתו פעולה. הם הופיעו יחד בקיסריה, הקליטו דואט ("לא יודע מה עובר לך בראש"), קרעו את הבמות. בהמשך חברה לדנה עדיני וקרולינה, ויחד הן הקימו את "הבנות נחמה". אבל בשנים האחרונות נדמה שדקלבאום נמחקה קצת מהרדאר התקשורתי, כשפרשה לעשייה שקטה יותר ולעבודה מול קהלים קטנים ואינטימיים יותר.
"יכול להיות שהנשמה שלי ביקשה את זה", היא אומרת היום. "אולי פשוט לא הייתי מוכנה להתמודד עם דברים גדולים בלי שאני עומדת מאחוריהם. זה תפס אותי ממש לא מוכנה. הייתי בת 20, מצאתי את עצמי עומדת על הבמה בקיסריה, והרגשתי שלא קניתי את זה במעשים. כמו ילד עשיר שמגיע לעולם ומקבל הכול. הרגשתי שכל הדלתות נפתחו בפניי, אבל מי אני בכלל, מה עשיתי בשביל זה? ב־15 השנים האחרונות אני לומדת להכיל, והקהל גדל עם היכולת שלי להכיל. זה לא שאני לא רוצה לעמוד מול קהלים רחבים, אבל אני לא מצליחה להיות שלמה עם עשייה שהמטרה שלה היא תהילה".
בניגוד למה שכן מביא היום קהל, כמו מוזיקה מזרחית למשל?
"המכנה המשותף הנמוך ביותר עובד חזק היום, ומוזיל הרבה דברים. אני לא חושבת שמוזיקה מזרחית היא העניין, השאלה היא האם אנחנו מדברים על פופ זול או על מוזיקה שבאה להעביר מסר. יש מוזיקה שבאה להעביר את הזמן - וזה סבבה, יש לה זכות קיום. יש גם מוזיקה לפרסומות, שמשתמשים בה כדי לעשות מניפולציות. יש כל מיני שימושים. אנחנו בתקופה שבה הזול משתלט, יש רוח של סתמיות ואנחנו מאוד קהי חושים. מהלכים קצת כמו רובוטים".
את ההתמקדות שלה ביצירה בתל־אביב ואת הנטישה של ירושלים, קל לה להסביר. "תל־אביב מאפשרת פריחה של אמנות. כל מי שעושה מוזיקה בארץ, בשלב כלשהו בחיים שלו מתמקד בתל־אביב. אני כבר לא גרה בתל־אביב, אני מושבניקית, וגם במהות אני לא אדם עירוני. לא אוהבת בטון ובניינים של רעש. גם כשגרתי שם זה היה ביפו, בקצה השקט. יחד עם זה אני יכולה להבין שיש מקום שבו מוזיקאים מפרים אחד את השני, כמו שקורה בבית הספר רימון.
"למה זה לא קורה בירושלים? אתמול ישבתי עם דפני ודיברנו על זה. אמרתי לה, יש המון דברים מדהימים שקורים בירושלים - עונת התרבות, פסטיבל הסרטים, לא חסר. ואז דפני אמרה לי, 'רוב האנשים שמפיקים את הדברים האלה לא גרים בירושלים. אני מכירה אותם, הם חברים שלי מתל־אביב'".
לא קצת עצוב?
"זה פשוט כי אנחנו ארץ ממש קטנה. הלוואי שירושלים הייתה מרכז תרבותי שהתל־אביבים לא צריכים לבוא להפריח, אבל זה לא מה שקורה. תל־אביב היא עיר שמושכת אליה אמנים, ואנחנו נמשכים זה לזה".
ליף: "לתל־אביב יש חוקים של תל־אביב. צריך לזכור שהיא המרכז הפלורליסטי החילוני בארץ, ומכיוון שאין פיתוח מהותי של מרכזי יזמות נוספים, זה מודגש עוד יותר. אם אני רוצה לחזור לירושלים אני לא יכולה, לא תהיה לי עבודה שם".
קשה לא להשתאות מהחבורה הזאת, המתכננת מסע מוזר כל כך. אחרי הכול, כמה אנשים מחליטים לעצור את חייהם למשך חודש וחצי, למען מטרה שאין בצדה כל רווחים? דקלבאום אפילו מבטלת הופעות כדי להגיע לפגישות ההכנה, וליף, שנמצאת במינוס מאז ימי המחאה, אומרת כי המסע המתקרב רק יעמיק את חובותיה הישנים. "עבדתי 24 שעות ביממה במשך יותר משנה, בלי להכניס כסף", היא נזכרת בימים ההם. "החיים שלי התהפכו בבת אחת. אם את לא הולכת לכנסת או להיות כוכבנית ריאליטי, את נשארת עם החובות".
ארבע שנים עברו מאז המחאה, ונראה שלא הרבה השתנה: מחירי הדיור עדיין נוסקים, ויוקר המחיה ממשיך להכאיב. ובכל זאת, ליף חושבת שהישראלים נמצאים היום במקום אחר לגמרי מהמדינה שחיו בה לפני קיץ 2011. "אני יכולה לשבת ולדבר שלוש שעות רק על זה. על העלאת שכר המינימום, ועל כך שיש יותר התאגדויות עובדים מאי פעם, ועל חוק שכירות הוגנת שאני מעורבת בו באופן אישי ואני מקווה שיעבור. יש המון התארגנויות פרטיות. זה שלאנשים אכפת מנושא הגז, עצם ההסתכלות על הדברים האלה - זה חדש. לפני 2011 זה לא היה בשולחן שלנו בכלל. אבל הדבר הכי מדהים שקרה במחאה הוא שאנשים הרשו לעצמם לוותר על הבושה ולהודות שקשה. הם נתנו לעצמם רשות להצטרף למשהו, לצעוד לתוכו ולהאמין שאפשר לשנות".
והיום כשאת מסתכלת אחורה, יש גם איזו התפכחות?
"אני רואה את הסכנה שבהתפכחות, בנפילה למקום שאומר 'זה מה יש'. בתור אדם שעבר תהליך חריף מאוד מאז המחאה, המאבק שלי הוא לא לוותר על הכוח שהוציא אותי לרחוב לפני ארבע שנים. לא להסכים לקבל את העובדה שמישהו מגדיר בשבילי את גבולות הגזרה באופן חד כל כך".
ולאן נעלמת מאז?
"לא נעלמתי. אני בפעילות חברתית, כל החיים שלי מנוהלים סביב זה. יש דברים שעשיתי בשקט בתקופה הזאת. הרבה פעמים הייתה פעילות אבל לא היה סיקור, ולכן התחושה היא שנעלמתי".
לא צריך יותר משני משפטים כדי להבחין שליף למדה הרבה מאז קיץ 2011. היא בוררת את מילותיה בקפידה, לא מוכנה להיגרר לכל נושא. היא גם מעדיפה לא להתייחס לשאלות על שותפיה למחאה, סתיו שפיר ואיציק שמולי, שהמשיכו משדרת האוהלים לכנסת.
למה לא נכנסת לפוליטיקה?
"כי המחאה החברתית היא לא הרכוש הפרטי שלי, אני לא יכולה לעשות בה מה שאני רוצה. יש לי זכות ואחריות כי אני מזוהה איתה. לא יצאתי לרחוב כדי שזה יגדל ואהפוך לפוליטיקאית. היה כאן משהו ספונטני, למרות כל תיאוריות הקונספירציה שצמחו סביב זה. אנשים הצטרפו כי הם האמינו, ואם הייתי בוחרת לרוץ הייתי פוגעת באמון שלהם".
כואב לך שגורמים אחרים, בהם כאלה שאפילו לא היו שותפים למחאה, השתמשו בה כמקפצה פוליטית?
"אנחנו כבר ארבע שנים אחרי, ואני חושבת שעברנו תהליכים. כולם עשו איזו דרך. יכולה להיות לי ביקורת, אבל זה לא משנה, האנשים האלה הם כבר חברי כנסת וחלק מהדברים שהם עושים לא מובנים מאליהם. ולא רק הם. בשתי מערכות הבחירות האחרונות נכנסו יותר מחמישים חברי כנסת חדשים; אם הם יעשו עכשיו פעולות הפוכות מהערכים של המחאה, הם יסיימו את הקריירה שלהם, נקודה. ואני חושבת שזה כבר טוב, שנוצרה מערכת ערכים כזאת".
ולמרות הכול, ברגע האמת של הבחירות אנשים הצביעו לפי הנושא המדיני.
"בבחירות האחרונות כל הקמפיינים חזרו לשנות התשעים, כי לא ידעו איך להתמודד עם המורכבות של השיח הנוכחי. יש תזוזה בציבור. אנשים שואלים שאלות מורכבות יותר ומסתכלים באופן מלומד יותר. תדברי עם אדם מהיישוב על ה'תספורות', והוא יידע להגיד לך פחות או יותר במה מדובר. המרחב היום פחות קל לסיסמאות ריקות. אז לאן הולכים? לזהות הכי בסיסית, ל'הפרד ומשול' קלאסי. יש פה משבר מנהיגות חריף. יוצא לי להסתובב המון בכנסת, ואחד הדברים הכי חריפים שאני שמה לב אליהם הוא שאין שם סקרנות".
היא עצמה, לדבריה, לא הצביעה למחנה הציוני, המפלגה שבצמרת שלה נמצאים שניים ממנהיגי המחאה החברתית. "למעשה, כמעט לא הצבעתי בכלל. כשאתה מדבר על 'הרע במיעוטו' אתה מראש מתפשר, וזאת בדיוק הבעיה, שאנחנו לא מנסים לחקור מה הדבר שאנחנו מתפשרים עליו.
"לפני הבחירות השתתפתי בפאנל של ארגון לזכויות נכים, פאנל די רחב שנערך בקריות. זה נראה כאילו כולם שם אמרו 'הנה, על זה אנחנו מסכימים'. אבל ישבו שם אנשים עם צינורות וכיסאות גלגלים, ואותם לא מעניין שמסכימים איתם. מבחינתם השאלה היא 'איך אתה הופך בשבילי שולחן'. הם צריכים את זה מחר בבוקר. אנחנו לא מקשיבים למקומות האלו, אין הקשבה. בבחירות, כשמישהו אמר משהו על מישהו, כל המערכת עבדה בטירוף כדי להגיב. איפה המערכת עובדת בטירוף כדי לפתור לאנשים בעיות?"
קצת כמו בסרט "פורסט גאמפ", שבו טום הנקס מתחיל לרוץ לבד ולאט־לאט מצטרפים אליו עוד ועוד אנשים, גם כאן נדמה שליף ודקלבאום מקוות שמשהו חדש מתחיל בקטן אבל יפתיע ויסתיים הרבה יותר בגדול. "זו מלאכת מחשבת, אופרציה שלמה. אנחנו כל הזמן אומרות: אם יגיעו חמישים איש, אנחנו פיקס. מה קורה אם מגיעים אלפיים? איך קולטים אותם ושומרים שהחוויה לא תיפגע?"
מה תעשו אם יבואו כל מיני פוליטיקאים וגורמים אינטרסנטיים, ותאבדו שליטה?
דקלבאום: "הפוליטיקאים מוזמנים לבוא ולשמוע, אבל מכיוון שיש להם הרבה במות בעולם, הם לא יוכלו לעמוד ולשאת דברים. זה חוק במסע שלנו: פוליטיקאים יכולים לבוא רק כקהל".
אולי זאת הסיבה לכך שהשתיים נחושות שלא לקשור בין המיזם הזה למחאת האוהלים. מבחינתן המסע הקרוב הוא הדבר הכי רחוק ממחאה. "יש נטייה להאשים אנשים פרטיים בכל העוולות של העולם", אומרת דקלבאום. "אומרים 'ביבי' ופוטרים בזה את הכול, אין אחריות יותר. אבל זה לא נכון. אנחנו הברגים והגלגלים והשמן והמנוע. כל עוד נמשיך להפנות את האחריות כלפי מי שיושב בקונטרול, הוא ייקח אותה ויעשה מה שהוא רוצה. אדם צריך לבדוק עם עצמו כמה אלימות יש בגוף שלו, כמה שנאה הוא מייצר, מה קורה כשהוא כותב פוסט מלכלך בפייסבוק, לאן זה מתגלגל. אנחנו מפולגים בטירוף, חשדנים. מה שקורה עכשיו הוא ארץ אוכלת יושביה".
ולמה דווקא עכשיו כל זה פורץ?
"בעיניי, בשביל הלוטוס".
שזה אומר?
"שמהמקום הכי מסריח צומח בסוף הפרח הכי יפה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם