הצעיר השוודי שהפך מפרו פלסטיני לאוהד ישראל
דניאל בורג, סטודנט באוניברסיטת סטוקהולם, הגיע לחברון להתנדבות במסגרת 'תנועת הסולידריות הבינלאומית', ולהפתעתו נתקל בחיילים ישראלים שלא תאמו את הסטיגמות שלהן ציפה. עדות מבפנים: כך מנצלת התעמולה הפלסטינית את תמימות צעירים אירופה
כמו צעירים רבים בני גילו בשוודיה, עד לפני שנה, הגדיר את עצמו דניאל בורג (28) פרו-פלסטיני. הוא היה פעיל במפלגה הסוציאליסטית בעיירה קטנה ליד שטוקהולם, ואף שימש יושב ראש הדור הצעיר במקום מטעמה. "התפיסה שלי הייתה שישראל היא כוח צבאי שכובש באכזריות את העם הפלסטיני הקטן והמסכן. האמנתי שישראל אינה לגיטימית, ושמעשיה הם קולוניאליזם", סיפר בורג בשיחת טלפון משטוקהולם השבוע.
עוד כותרות ב-nrg:
חמאס: אם לא תגובש רגיעה – נחזור ללחימה
בדרך לאקוודור: מיתון, סופה והתפרצות הר געש
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
בתחילת 2007 פגש בורג, שאז היה בן עשרים, את חבר הפרלמנט השוודי גוסטב פרידולין ממפלגת הירוקים, המשמש כיום שר החינוך מטעם ממשלת השמאל השולטת בשוודיה. "הערכתי אותו כאדם רציני ומהימן. הוא סיפר לי שהתנדב להיות פעיל ליום אחד בחברון במסגרת 'תנועת הסולידריות הבינלאומית' עם הפלסטינים (ISM), וזה מה שנתן לי את הרעיון לצאת לשם בעצמי".
בורג, כיום סטודנט באוניברסיטת שטוקהולם, יצא לשלושה שבועות לרמאללה ולחברון. את רשמיו העלה השבוע לאתר חדשות שוודי. נדרשו לו אמנם כמה שנים, אך ההתרשמות בגוף ראשון מן הנעשה ברשות הפלסטינית גרמה לו להטיל ספק בכל מה שחשב או הכיר לפני כן.
"אני זוכר את הפעם הראשונה שבה ראיתי חיילים של צה"ל. זה היה בתל-רומידה בחברון, והתפקיד שלי היה להיות המודיע על בואם של החיילים. כל מה שידעתי על החיילים הישראלים הוא שהם אמורים להיות אכזריים, אבל אז הגיע אליהם ילד פלסטיני כבן עשר והם התנהגו אליו בחביבות גדולה. זה הפתיע אותי מאוד, אבל חשבתי שהם מקרה חריג ושיתר החיילים רעים, כפי שקראתי ושמעתי עד אז במפלגה ובתקשורת השוודית. כלל לא ידעתי שיכולה להיות אפשרות אחרת".
החוויה הראשונה בחברון ניטעה עמוק בלבו של בורג, וכך גם יתר החוויות שספג בביקורו הממושך ביהודה ושומרון. הוא לא שינה את עמדותיו והמשיך להגדיר את עצמו פרו-פלסטיני ואנטי-ישראלי. רק שנתיים אחר כך, כאשר יצא שוב לישראל לבקשת אחותו, התעוררו אצלו סימני שאלה ראשונים.
"שוחחתי עם ישראלים שבמשך הזמן גם הפכו לחברים שלי", הוא סיפר. "ראיתי שבניגוד למה שקראתי עד אותו זמן בתקשורת השוודית ובאתר 'הארץ', הישראלים דווקא הומניים. הם לא שונאים את הפלסטינים ומוכנים לפשרה. אחותי ואני באנו לישראל פעם ועוד פעם. החברים שלי ראו שיש לי חיבה לישראל, אך עדיין הגדרתי את עצמי פרו-פלסטיני. באחד הביקורים שוחחתי עם ערבים ישראלים על מצבם כאן, והם אמרו שטוב להם. כששאלתי אם יש בישראל אפרטהייד וגזענות הם צחקו עליי, ואמרו שהם אוהבים להיות כאן ושמצב הפלסטינים בלבנון, בסוריה ובמקומות אחרים גרוע בהרבה מאשר בישראל.
"למרות כל זאת לא שיניתי את דעתי. רק לפני שנה, כששמעתי הרצאה של משפטנים ישראלים שבאו לספר על הצד האחר של הסכסוך, דעתי השתנתה. הם סיפרו על הפשעים של חמאס ופת"ח, והראו כיצד התרומות הכספיות שמגיעות מאירופה - מהכסף שלי כמשלם מסים - מנוצלות לטרור. זה הדהים אותי. אלה דברים שמעולם לא הוצגו בתקשורת המרכזית בשוודיה, כך שלאדם ממוצע אין שום סיכוי לדעת על כך. התחלתי לשאול שאלות ברצינות, והגעתי למסקנה שאיני יכול לקרוא לעצמי פרו-פלסטיני כי זה פשוט יהיה שקרי. ההבנה שלי כיום היא שהפלסטינים עושים את כל שביכולתם כדי לפגוע בישראל, ולא כדי להביא לשלום".
על רקע השינוי המהותי בתפיסותיו החליט בורג לעזוב את המפלגה הסוציאליסטית, ולפרסם בפירוט את זיכרונותיו מלפני שבע שנים בבלוג 'ישראלי קול'. במאמר שהתפרסם בתחילת השבוע כתב בין היתר את הדברים הבאים: "לפני שהצטרפתי לקבוצת הסולידריות בחברון, עברתי שני ימי אימון ברמאללה. התאמנו כיצד לחסום חיילים, ללכת בחופשיות בשכונות ולהזהיר את אנשי הקשר הפלסטינים מפני סיורים של צה"ל, לצאת מהמחבוא באופן שלא יעזו לירות לכיוונך, להפוך למגן אנושי מפני הריסת בתים ולזורקי בקבוקי תבערה ואבנים.
"המתאמים מטעם פת"ח הבהירו לנו שכמתנדבים לא נהיה מעורבים בשום פעילות אלימה, אך בה בעת לחצו עלינו להפוך למגנים אנושיים של פלסטינים שינקטו פעולות אלימות. הם טענו שכפלסטינים החיים תחת כיבוש יש להם הזכות לקבל את ההחלטות המבצעיות ואנו, המערביים, צריכים להגן עליהם. בנוסף, התאמנו שעות ארוכות כיצד לצרוח בקולי-קולות במטרה להפחיד ילדי מתנחלים. צרחנו במלוא יכולתנו. אם מישהו ברמאללה קורא עכשיו את הדברים, אני מבקש את סליחתו על הרעש", כתב בורג.
אחר כך תיאר כיצד אנשי פת"ח עודדו את המתנדבים לסכן את נפשם למען המאבק. "הם הבהירו לנו באופן חד-משמעי שאם ניפגע או ניהרג על ידי צה"ל, הדבר יגרום נזק של ממש למדינת ישראל, יגרור כיסוי תקשורתי נרחב ואולי אפילו את סוף הכיבוש. לי נאמר שבשל תפקידי במפלגה הסוציאל-דמוקרטית, אם איהרג או איעצר הדבר יזכה לכותרות ראשיות בשוודיה. כיום אני מבין שזו שיטת לוחמה משפטית. בשל הנוכחות המערבית צה"ל לא ישתמש באותה מידה של כוח, וכך אגן על הטרוריסטים ואף אעניק להם את הניצחון. מותי גם יוכל להיות כלי תעמולתי יוצא מן הכלל בדעת הקהל הבינלאומית".
בעיר הטעונה קיבל על עצמו בורג משימות פציפיסטיות בלבד. "היה עליי לעקוב אחרי פעילות החיילים ברחוב דוד המלך (שוהדא) ובמחסום שליד תל-רומידה. חשבתי שזה תפקיד קשה, כי לפני כן כל אנשי פת"ח ואנשי 'בצלם' אמרו לי שהחיילים אלימים, שהם זורקים אבנים על פלסטינים, עוזרים למתנחלים לתקוף ילדים פלסטינים ומכים ואוזקים באלימות פעילים מערביים כמוני".
בבוקרו של הבוקר הראשון בחברון התייצב בורג מול עמדת החיילים בתל-רומידה, והבחין בחייל קורא לילד פלסטיני בן עשר. "הילד היה מפוחד מאוד וגרר רגליים. הייתי משוכנע שהחייל עומד להכות אותו, והכנתי את המצלמה כדי לתעד את האלימות. במקום זאת, לתדהמתי, החייל לחץ את ידו האחת והניח על כתף הילד את ידו השנייה. הילד חייך, והם דיברו והתבדחו. הייתי מופתע והרגשתי הקלה. את המצלמה החזרתי, לא היה מה לצלם.
"מה שראיתי עמד בסתירה מוחלטת לכל מה ששמעתי וידעתי עד אז. חשבתי שהחייל הזה הוא כמו דולפין בין כרישים ומה שראיתי הוא יוצא מן הכלל, אלא שהמשכתי להשגיח על קבוצת החיילים הזו מבוקר עד ערב וראיתי שזו ההתנהגות הנורמלית, שהם מתנהגים באותה דרך אל הפלסטינים, לא מתערבים בענייניהם ומכבדים אותם. אפילו פעם אחת לא ראיתי משהו שקרוב לאלימות, ושהיתי שם שלושה שבועות. המצלמה הייתה על צווארי ונותרה ללא שימוש", כתב בורג.
בורג העיד כי באותו זמן לא ידע שההתיישבות היהודית בחברון "נתונה תחת מתקפות טרור בלתי נפסקות נגד ילדים, נשים וזקנים, ושרק כוחות הביטחון הם המגנים עליהם מפני התקפות כאלה. לא ידעתי שהאפרטהייד האמיתי הוא מצד ערביי חברון נגד הקהילה היהודית הקטנה. לא ידעתי על השורשים הדתיים וההיסטוריים ועל החשיבות של חברון כבירה ההיסטורית השנייה בחשיבותה של העם היהודי. יתרה מכך, לא הייתי מודע לכך שאנשי פת"ח ו'תנועת הסולידריות הבינלאומית' שלעזרתם באתי מנחים ילדים פלסטינים לזרוק אבנים, ולעתים אפילו להרוג את היהודים. לא ידעתי שכאשר אנו כמתנדבים מפריעים לפעולה של צה"ל, אנו מגנים למעשה על טרוריסטים המעוניינים לתקוף ישראלים חפים מפשע".
בשלב זה מגיע בורג לבעיה הקשה של ישראל באירופה, שהיא למעשה בעייתם החמורה של האירופים עצמם. אף לא אחד מכלי תקשורת המערביים מציג לצופה האירופי את המבט הישראלי על הסכסוך. "וכי איך יכולתי לדעת?" הוא שאל בשיחת הטלפון, "אנחנו שבויים בידי הנרטיב הפרו-פלסטיני השקרי. אנחנו מולכים שולל בידי 'סי-אן-אן', 'ניו-יורק טיימס', 'לה-מונד' והאחרים. מעולם לא קראתי ב'גרדיאן' על כך שהחיילים הישראלים דווקא נחמדים לפלסטינים. תמיד הם מתוארים כגזענים, כמי שנוהגים באלימות ובאכזריות. גם ב'הארץ' זה תמיד חד-צדדי נגד ישראל - מראים את התגובה האלימה לעתים של החייל הישראלי, אבל לא מראים את ההתגרות של הפלסטיני שאולי קדמה לתגובה שלו".
אם להסתמך על דברי בורג, המקרה שלו הוא יוצא מן הכלל שלא מעיד על הכלל. באופן מפתיע, העניין הפלסטיני הוא מרכיב משמעותי בזהות הפוליטית של הצעירים השוודים. "כולם כאן סבורים שחשוב מאוד לנקוט עמדה בנושא הפלסטיני. התפיסה כאן היא שהסכסוך הזה הוא הכי חשוב. זו השאלה הבינלאומית היחידה שמעוררת כל כך הרבה רגשות ותחושות - נגד הכיבוש, נגד הפלסטינים המסכנים.
זה נתפס כמו מלחמת וייטנאם, שבה הרבה אנשי שמאל עשו דברים כדי לעזור לווייטנאמיים. התפיסה כאן היא שזה אותו מנגנון של כוח צבאי שכובש באכזריות את העם הקטן והמסכן. למרות שבשנים האחרונות יש הרבה סכסוכים אחרים במזרח התיכון, שגובים מחירים קשים פי כמה - בסוריה, בעיראק ובמקומות אחרים - אתה לא רואה את אותן הפגנות רגש. אין מחאות, אין דיווחים, אין גינויים. זה תמיד חד-צדדי נגד ישראל".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם