האנשים שוויתרו על ההיי-טק לטובת חינוך העתיד
הם עזבו משרות יוקרתיות, שכר גבוה ורכב צמוד כדי ללמד את הדור הבא של ישראל. לרגל פתיחת שנת הלימודים מסבירים ארבעה אנשי היי-טק מדוע עברו מהמקצוע הנחשק לטובת הוראת מתמטיקה ומדעים
סופי ברונפמן, בת 31 מראשון־לציון, עסקה בשמונה השנים האחרונות בבנייה וניהול של מערכות מידע לצה"ל, בין היתר גם ביחידות מסווגות. היא עזבה את צה"ל בדרגת סרן, ובשנת הלימודים הקרובה תחל לשמש מורה למתמטיקה בחטיבת ביניים.
עוד כותרות ב-nrg:
- דיווח: החוטף של טננבאום מקים תשתית חיזבאללה ביו"ש
- הורים: לפטר מורה שהשתתף בתקיפת החייל
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"ראיתי איך את כל מערכות הביטחון הכי חשובות, כמו 'כיפת ברזל' ומערכות תוכן מסווגות שלא יודעים עליהן, מובילים ומפתחים מתמטיקאים גאונים שעד לפני שנים ספורות ישבו בכיתה בתיכון", היא אומרת. "הם לא היו מגיעים ליעדים האלו בלי הידע שרכשו בבית הספר. במהלך השירות הצבאי שלי פגשתי חיילים שהתקשו בהשלמת בגרויות ובלימודים לפסיכומטרי, והצטערתי שלא הכרתי אותם כמה שנים קודם לכן, כשעוד היו תלמידים ויכולתי להשפיע על הבחירות שלהם".
אסי דביר, בן 58 מתל־אביב, כיהן במשרות ניהול בכירות בחברות אמריקניות הפועלות בישראל, כמו 'מוטורולה סמיקונדקטור' ו'דייזיקס'. אחרי 33 שנות פעילות בתחום החליט לעזוב מאחוריו את השכר, הפנסיה והרכב הצמוד, וכיום הוא משמש רכז מתמטיקה בגימנסיה הרצליה ומרצה במכללת לוינסקי. "בגיל חמישים התחלתי לחפש משמעות אחרת לחיים", מספר דביר. "עברתי מלשכת מנכ"ל לעולם שבו מסתובבים עם תרמיל על הגב והולכים מכיתה לכיתה. עכשיו אני זוכה לסיפוק מלא מעבודה עם תלמידים, שבעיניי היא עבודת קודש".
גרשון אברהם, בן 53 מאבן־יהודה, שאחרי שלושים שנה כמנהל פרויקטים בחברות הייטק ייכנס בשנה הקרובה למערכת החינוך כמורה מתחיל, מספר איך גילה את האהבה להוראת המתמטיקה ממש במקרה. "לפני עשר שנים התחלתי לשבת עם הבן שלי על שיעורי המתמטיקה שלו, ולאט-לאט הצטרפו אלינו גם חברים שלו. פתאום מצאתי את עצמי נהנה מאוד מהישיבה עם הילדים. גיליתי את היכולת שלי לגרום להם ללמוד ולאהוב את המקצוע".
אברהם ממשיך לכיוון ההוראה בכיתה, לאחר תקופה שבה עסק במתן שיעורים פרטיים. "אני מרגיש בשיעורים הפרטיים סיפוק גדול שלא הרגשתי שלושים שנה בקריירה. לאחר שעה שאני יושב עם ילד אני יוצא מרוצה לזמן ארוך".
שחף אסס, בן 30 מקיבוץ מצובה שבגליל המערבי, החליט לעזוב את עולם ההיי-טק אחרי שבע שנים בלבד ולהפוך למורה לפיזיקה, מתוך ראייה חברתית ומחשבה על דור העתיד של מדינת ישראל. "היה לי חשוב לעשות למען האחר, והוראה היא המקום הכי מתאים לזה. ילדים רבים חולמים היום להשתלב בתחום ההיי-טק ולהיות מהנדסים. כמי שעשה את כל המסלול ועבד בתחום, אני אוכל לעזור להם ולהכווין אותם".
"לא כל השנים ניקר בי החיידק החינוכי", מספר דביר. "רק בגיל 55 עזבתי את העולם המפנק ואת 'כלובי הזהב' של ההיי-טק ועברתי לתחום החינוך". אף שהמעבר מאולמות ההייטק לכיתת בית הספר היה כרוך בירידה של עשרות אלפי שקלים בשכרו ובוויתור על אופציות ותנאים פנסיוניים מפליגים, דביר מספר כי קיבל את תמיכת המשפחה לצעד. "בתי הבכורה הייתה מלאת התרגשות והערכה כלפיי. כולם בבית הבינו את החשיבות של עבודה עם ילדים, ואת הרצון שלי להגשמה עצמית. מאבא שהיה עסוק בנסיעות לחו"ל, הם קיבלו אבא שעובד בצורה מקומית ומפנה את כוחו לתרומה לקהילה".
ברונפמן, שעזבה את שירות הקבע בצה"ל, מספרת גם היא על ההקרבה המשמעותית שביצעה לטובת הגשמת החלום: "ויתרתי על חצי משכורת. כולם סביבי היו בהלם מהבחירה הזו. הייתי באמצע תפקיד בצבא ודיברתי עם בעלי על האפשרות לעבור להוראה בעתיד הרחוק, והוא דווקא תמך באפשרות שאעשה זאת כבר עכשיו". גרשון אברהם מספר כי החליט לעשות את המעבר בהדרגתיות בשל הצמצום המשמעותי הצפוי במשכורתו, ומספר גם הוא על התמיכה שקיבל בבית: "הילדים שלי מאושרים מההחלטה. אמנם אשתי חוששת מנושא השכר, אבל מבחינת העשייה עצמה כולם שמחים".
"חברים ובני משפחה ניסו להניא אותי מהצעד וביקשו שאחשוב שוב", מתאר אסס. "השכר נפגע מאוד במעבר מהנדסה להוראה, אבל כשאתה מאמין בתחום החינוך ובקידום אנשים זה פחות משמעותי. התייעצתי עם אשתי, וידענו שתהיה ירידה ברמת החיים שלנו ונתמודד איתה".
בקליטתם במערכת החינוך מצפה למורים המתחילים בעיה נוספת: הוותק שצברו, כל אחד בתחומו, שלעתים הגיע לעשרות שנים, נמחק באחת ואינו מקבל ביטוי בשכר הלא מתגמל לכתחילה. המאמץ לגרום למשרד החינוך להכיר בניסיון הרב ולתגמל את המורים החדשים בהתאם, נתקל בקשיים. "לא קיבלתי הכרה בוותק הצבאי שלי, רק בשירות החובה", מספרת סופי. "בגלל ששירַתּי ביחידות מסווגות אני לא יכולה להראות למשרד החינוך מה בדיוק עשיתי, וכך כל הניסיון שלי בצבא הלך". לטענתה, לקצינים בגיל פרישה כן מכירים בוותק, אף שהוא לא רלוונטי לתחום.
גם דביר, נשוי ואב לשלושה, מספר על אכזבה מהתנהלות מערכת החינוך בנושא ההכרה בוותק שלו. "אם מערכת החינוך רוצה לשאוב אליה כוחות עם ניסיון וידע, היא צריכה להכיר בניסיון שמורים שעברו הסבה מביאים איתם. מדובר במחסום מרתיע מאוד עבור אקדמאים אחרים שמעוניינים לבצע את השינוי הזה. העבודה בחינוך קשה יותר מעולם ההייטק, ובסוף התנאים אינם הולמים את הדרישות".
"מדובר בכשל חמור של המערכת", מסכים גרשון אברהם. "אי אפשר למשוך ככה אקדמאים. אחרי עשרות שנות ניסיון אני צפוי לקבל שכר של מורה מתחיל, וזה מרתיע אותי מלהיכנס באופן מלא לעבודת ההוראה".
בשלוש השנים האחרונות פועלות בישראל תוכניות חדשניות להסבת אקדמאים להוראה, בהובלת משרד החינוך ובשיתוף 'קרן טראמפ' ומוסדות אקדמיים. התוכניות נמשכות כשנתיים, מתוכן תקופת הכשרה מקוצרת הנמשכת בין חמישה שבועות לשנה, והיתר ביום אחד בשבוע תוך כדי העבודה בהוראה. לתוכניות השונות מתקבלים רק המצטיינים בתחומם לאחר מיונים ארוכים, והן מסובסדות לחלוטין על ידי משרד החינוך המממן 80 אחוזים מהעלות, והמוסדות שבמסגרתם מתקיימות ההכשרות.
במהלך ההכשרה מקבלים האקדמאים ליווי צמוד על ידי מורים למתמטיקה, ואת האפשרות להתנסות בהוראה בכיתה כבר מהרגע הראשון. בניגוד ללימודים הרגילים לתואר ראשון ולתעודת הוראה, כאן עיקר ההכשרה היא הקניית כלים מעשיים להוראה, בעיקר משום שהמורים לעתיד הם כבר בעלי תואר ראשון, שני ואפילו שלישי בתחומי המדעים המדויקים. כיום לומדים בתוכניות ההסבה השונות כ־600 מורים לעתיד.
"המורים החדשים שמגיעים מההייטק ומעולם המדע של היום מביאים איתם ניסיון עשיר ורלוונטי", מסביר אלי הורוביץ, מנכ"ל 'קרן טראמפ' השותפה לתוכנית. "הם עבדו בסביבת עבודה מדעית מתקדמת, והם ממחישים לתלמידים את האופק. הם עושים פשרה גדולה על השכר שלהם ומהווים חלוצים לשיפור פני החינוך. בכוחם להוציא את המערכת מהבוץ שבו היא תקועה. הם פשוט עושים אקזיט לחינוך".
שחף אסס עבר את ההכשרה להוראה במכללת לוינסקי, במסגרת תוכנית 'חותם' השואפת שכל ילד בישראל, בדגש על הפריפריה, יזכה לחינוך איכותי. התוכנית מתחילה בהכשרת קיץ בת חמישה שבועות אינטנסיביים בתנאי פנימייה, והיא נמשכת תוך כדי העבודה ב־80 אחוזי משרה כמורה, ביום לימודים אחד בשבוע למשך שנה עד לקבלת תעודת ההוראה. את שנת הלימודים הקרובה יפתחו 500 מורים של 'חותם' הפזורים בכל רחבי הארץ, ובעיקר בפריפריה.
"בשבועיים הראשונים היו לנו הרצאות ופעילויות קבוצתיות, ובהמשך התנסינו ולמדנו מתודות הוראה וכלים לעמידה מול כיתה", מספר אסס. סופי, שלמדה במהלך השנה האחרונה בתוכנית 'דלתא' במכללת לוינסקי, מספרת כי הלימודים כללו יום בשבוע של התנסות מעשית בבתי ספר, תוך צפייה במורים בפעולה. אולם לדבריה ההכשרה לא הייתה מספקת: "ציפיתי להעביר יותר שיעורים, אבל היו הרבה קורסים מקוונים. אני לא מרגישה בטוחה מבחינת ארגז הכלים שקיבלתי לקראת התמודדות עם כיתה".
אסי דביר, שכבר השתלב במערכת ההוראה, מתאר את תחושותיו בעקבות המהפך שביצע. "עשיתי מעבר דרסטי מישיבה מול המחשב לעבודה עם נוער", הוא מתאר. "אתה יכול לצפות איך מחשב יתנהג, אבל המכונה האנושית מורכבת לאין ערוך ואין לדעת איך היא תגיב לכל דבר. זהו האתגר הגדול - לגרום לכל תלמיד לחיוך שמגיע עם ההבנה הסופית של החומר. היום כשאני רואה עד כמה אפשר להשפיע בהוראה, זה הרבה יותר משמעותי מהדברים האחרונים שעשיתי בעולם ההייטק. בתחילת התפקיד חשבתי שהרמה האינטלקטואלית של החומר תהיה נמוכה עבורי, אך היא מציבה לי אתגרים יפים".
הארבעה מתארים את כוונתם להשתמש ביתרונות שהם מביאים איתם מהעבודה הקודמת, ופורשים לפנינו את תוכניותיהם לקדם את התלמידים ולגרום להם לאהוב את מקצוע המתמטיקה, עד כמה שזה נשמע לעתים בלתי אפשרי בימינו.
"אני מביאה איתי את הניסיון מהשטח, ואספר להם על הביקוש בשוק למקצועות ההנדסה", אומרת ברונפמן. "התלמידים מבינים טוב מאוד כמה מרוויח מהנדס, ולשם הם ישאפו. הם צריכים להבין שלמידה במוסד אקדמי נחשב תקדם אותם לעבודה טובה, והזמן שלהם לכוון למעלה ולהצליח זה עכשיו".
כאמור, בשנה הקרובה תחל ברונפמן ללמד מתמטיקה בחטיבת הביניים, אך היא שואפת להגיע להוראה בתיכון ולהכנת התלמידים לבגרויות. "החשש הכי גדול שלי הוא ההתמודדות עם המשמעת והניסיונות לייצר אווירת למידה בכיתה", היא מתארת את הקשיים שממתינים לה. "ראיתי את זה בהתנסות שלי במהלך הלימודים בכיתות בבתי ספר קשים. ראיתי תלמידים מטיילים בכיתה, ומורים ותיקים שלא משתלטים על המצב. אני מקווה שאצליח לעניין אותם. התלמידים צריכים להבין שהלמידה היא המפתח שלהם להצלחה. ראיתי חיילים שהצטערו על השנים שהם לא למדו כי לא הייתה להם מוטיבציה ללמוד. אני מקווה להיות דוגמה טובה".
"אני מביא איתי הרבה אמביציה ורצון שהתלמידים יצליחו", מתאר אסס את תחושותיו. "במהלך התואר אתה נחשף לאנשים שקשה להם בתחומים הללו, וכמורה הייתי רוצה לגרום לתלמידים להבין שהם יכולים ומסוגלים. בעקבות העבודה בהייטק יש לי ידע לא מבוטל בתחומי המדעים, ואת הניסיון המעניין הזה אני שואף להעביר לתלמידים. כילד לא ידעתי שאני רוצה להיות מהנדס, והיום זה החלום של הרבה ילדים. אני אוכל לעזור להם ולהכווין אותם. חשוב לי ליצור תחושה של מסוגלות וסקרנות אצל התלמידים שלי, לצד הגשת עזרה הדדית בין התלמידים בכיתה".
"מהניסיון שלי בהוראה הפרטית אני רואה שאני מצליח ליצור אמון אצל הילדים", אומר אברהם, המציב לנגד עיניו את המטרה לספק לתלמידים כלים ללמידה עצמית. "צריך ללמד את התלמידים איך לפתור תרגילים, כי היום הילדים מקבלים מרשמים לפתרון כדי להצליח בבחינה אבל לא מקבלים כלים לפיתוח למידה עצמית".
בעיניו, מתמטיקה היא לא הבעיה המרכזית במערכת החינוך אלא סימפטום לרעה חולה קשה יותר. "הילדים היום חיים בעולם שהקצב שלו מאוד מהיר. ההורים לא מחוברים אליהם, וערך הלמידה והספר יורדים. הכול צריך להיות מהיר, והתוצאה היא הידרדרות מהירה בכל תחומי הלימוד ולא רק במתמטיקה".
דביר, המשמש בתפקיד רכז מתמטיקה, אומר: "כשאני מכין תלמידים למבחני בגרות ברמת חמש יחידות לימוד, אני מוצא את עצמי שותף למשימה לאומית כפי שהוגדרה על ידי השר בנט וקודמיו - להעלות את מספר הניגשים למתמטיקה בהיקף מוגבר. זוהי מלחמה יומיומית במטרה להנגיש לתלמידים את מקצוע המתמטיקה, מתוך רצון שהחרדה מהמקצוע תרד וההנאה תגבר".
לטענת דביר, המערכת סובלת מחוסר של מורים מקצועיים, והדרך להעלות באופן משמעותי את מספר הניגשים לבגרות מוגברת במתמטיקה היא באמצעות תוספת שעות והכשרת מורים נוספים. בהקשר זה, הוא אומר, עיקר הבעיה היא בפריפריה. "במרכז הארץ יכפילו את המספרים בלי בעיה, אבל המבחן הגדול הוא ביצירת שוויון הזדמנויות עבור תלמידים באוכלוסיות מוחלשות. השקעה בלימודי המתמטיקה היא מנוף לשמירת היתרון היחסי של המדינה בתחום ההייטק".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם