העיר האחרונה של הורדוס: מבנים, פסיפסים וגללים
ביקור בפצאליס מגלה לצופה מקוואות עתיקים, כנסייה ותעלות מים מרשימות. העזובה במקום שולטת ביד רמה, אך עונת החפירה השלישית שתחל בקרוב במקום עשויה לחשוף ממצאים נוספים
במבט ראשון לא רואים דבר, אך כשמתקרבים לעיר הקדומה פצאליס שעל כביש הבקעה - אחת הערים המפוארות שבנה המלך הורדוס – המראה מאכזב: שטח חשוף נרחב, שכל מה שנראה על פניו זו רק אדמה יבשה וחרסים שבורים. פה ושם מבצבצות שורות של חלוקי נחל, זכר לבסיס של מבנה עתיק. ממרחק נראית תעלה, שריד למפעל המים האדיר שהחיה את היישוב.
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
כשמתקרבים קצת יותר אפשר לראות שרידים ארכיטקטוניים ומבנים כמו חדרי מגורים, מקוואות, בית מרחץ וברכת אגירה ענקית. אך כשמגיעים ממש לאתר, אפשר אפילו לראות פסיפסים יפהפיים, מלאכת מחשבת שיוצרה לפני אלפיים שנה.
כיום השטח הענק, המשתרע על פני מאה דונמים בשולי "ארץ המרדפים", הוא שטח הפקר. צריפים ואוהלים בדוויים נמצאים עליו, ובתוך המבנים שנחשפו בפצאל ועל שכיות החמדה של הפסיפס הצבעוני עושים התושבים המקומיים את צורכיהם. ריח צחנה עולה מהאתרים שנחפרו. במקומות רבים נראים סימני "עבודה" – לא מאומצת במיוחד - של שודדי עתיקות שחפרו בחיפוש אחר ממצאים יקרי ערך והשאירו אחריהם חורבה או תלוליות עפר, כמו ערמה שמשאירות אחריהן חפרפרות.
התחושה היא שהקרקע קוראת לנו לחשוף את המכמנים שבתוכה, אך חמור מכך - התחושה היא שמשהו השתבש פה. 48 שנים שולטת ישראל באזור, אך מאז ועד היום נערכו רק שתי עונות חפירה, וגם הן לפני ארבע ושלוש שנים.
במנהל האזרחי ביהודה ושומרון הבטיחו כי כאשר ירדו מידות החום בבקעת הירדן לרמה נסבלת – בקיץ האחרון הן זינקו ל-49.5 מעלות – וזה יקרה ככל הנראה בתחילת החורף, תחל עונת החפירות השלישית בעיר העתיקה. הכול כאן הוא שאלה של תקציב ועדיפויות.
פצאליס, השוכנת במרכז הבקעה, כ-12 קילומטרים מצפון ליריחו, על מניפת הסחף של נחל פצאל, נקראה על שם אחיו של הורדוס. מפעלי הבנייה האדירים של המלך ממוצא אדומי, ששלט ביהודה לפני אלפיים שנה, מוכרים לכול: הוא הרחיב ופיאר את בית המקדש, בנה את קיסריה, שיקם את העיר שומרון (סבסטיה), הקים וחיזק את המבצרים מצדה והרודיון ועוד.
את העיר פצאליס הקדיש הורדוס לאחיו האהוב פצאל. זהו מיזם הבנייה האחרון של הורדוס, וייתכן שאפילו לא הספיק לסיימו. הוא החל לבנות את העיר בשנת 8 לפני הספירה, ארבע שנים לפני מותו בשנת 4 לפני הספירה. נראה שעד הרגע אחרון לחייו, על ערש דווי ממש, הוא המשיך במפעל חייו - הבנייה.
חנניה היזמי, קצין מטה לענייני ארכיאולוגיה במנהל האזרחי, סיפר כי בשתי עונות החפירה שנערכו בשנים 2011-2012 בפצאל התגלתה במקום ברכת אגירה גדולה, שבה נאספו המים שהגיעו ממעיינות הנמצאים במורדות הרכס, כ-5-6 קילומטרים ממערב ליישוב פצאל דהיום.
הורדוס נאלץ למשוך את המים בתעלות, ובסמוך לאתר נחשפו תעלות מים רבות שהובילו את הנוזל היקר לתושבי היישוב ולשטחים החקלאיים שמסביבו. מפעל מים זה אִפשר "להפריח את השממה" באזור. ברכת האגירה הייתה מוקפת בשורת עמודים, וכותרות עמודים ובסיסיהם שנמצאו במקום מעידים על כך.
בפצאליס התגלו גם בית מרחץ המרוצף בפסיפס צבעוני, שהמשיך ככל הנראה לתפקד גם בתקופה הביזנטית. לידו נמצאו שרידים של עיטורי סטוקו, חֵמר מכויר, שכמוהם נמצאו גם בארמונותיו של הורדוס ביריחו ובהרודיון. הללו מעידים על עושר הבנייה במקום ועל איכותה.
כמו כן נחשף באתר החפירות מבנה מגורים מפואר מאוד ומקווה טהרה ששולב בתוך מערך החדרים שלו. מעט הפרסקאות, עיטורי טיח, שהתגלו שם רמזו אף הן כי ייתכן ומדובר בבית של אחד הנכבדים שהתגוררו ביישוב, ואולי אף של השליט המקומי. שני מקוואות צמודים אחד לשני מצביעים על כך שייתכן ובעיר גרו גם כוהנים. בסמוך לעיר, על צלע ההר, אותר גם בית קברות.
באתר נמצאו גם נרות שמן, כלי אבן המעידים על נוכחות יהודית ביישוב – בשל המודעות לסוגיית הטהרה – קערות ועליהן ציורים של תמר, וכן כלי זכוכית וצפחות ליין, לבשמים או למטבעות. האחרונים מתוארכים מזמנו של הורדוס ועד לשנות שלטונו של אגריפס הראשון, מה שמעיד על רצף התיישבותי בעיר עד החורבן, בשנת 70 לספירה.
מתחם נוסף שנחשף באתר הכיל בתוכו כנסייה ביזנטית. לאחר חורבן בית המקדש ננטשה העיר, ויושבה מחדש במאה ה-5-6 לספירה, בתקופה הביזנטית. במקום נבנה מנזר נוצרי צלבני ולצדו כנסייה קטנה יחסית, מרוצפת פסיפס. נמצאו בה שלוש כתובת שהוקדשו לאבות המנזר שפעלו למען הקהילה. בכנסייה התגלה גם אפסיס, גומחה בקיר, הפונה מזרחה, וכן שני חדרי איקונין – פסלים – ובפטיסטריום – אגן שבו היו טובלים את המתנצרים והילדים.
המנזר המשיך לפעול עד המאה השמינית לספירה, ואז נחרב. לאחר מכן, בתקופה הערבית, ככל הנראה התיישבה במקום קבוצה קטנה של בתי אב, אף שלא ניתן היה להגדיר את האתר כיישוב של ממש.
יוסף בן מתתיהו סיפר כי האזור שמצפון ליריחו היה שומם ולא מיושב. הוא ציין כי זהו שטח מדברי צחיח, וגם חקלאות לא הייתה שם. עם הקמתה של העיר פצאליס הוכשרו השטחים החקלאיים שמסביב והאזור הפך פורה ביותר, ובעיקר גידלו בו תמרים. ייסודה של העיר הביא לפריחתו של האזור.
לאחר מותו של הורדוס הועברה פצאליס בירושה לאחותו שלומית, יחד עם ערים נוספות שהיו חלק מהממלכה של הורדוס, כולל ארכילאיס שבבקעה, יבנה, אשדוד ובית המלך באשקלון. שלומית שלטה על האזור במשך עשר שנים, ולאחר מכן הורישה את כל רכושה לליוויה, אשתו של הקיסר אוגוסטוס, שעמה הייתה מיודדת. באופן זה הפך האזור לרכוש הקיסר הרומי.
שלא כמו מפעלי הבנייה האחרים של הורדוס, פצאליס אינה מוכרת כמעט, וזאת משום שעד כה אין לה זכר בשטח. העיר נהרסה ברעש אדמה שפקד את בקעת הירדן בשנת 363 לספירה, וכן בשל פגעי הזמן. הסיבה לכך היא שהבנייה באזור הבקעה הייתה מאופיינת בשימוש בלבנים. חלוקי נחל הועמדו כבסיס המבנה שעליו הוקמו לבנים מיובשות. במשך השנים, כתוצאה מבלייה, הלבנים נעלמו ונותר המסד של האבן.
כיום חורבותיה של פצאליס מכוסות עפר. היא לא נחפרה דיה בשביל לגלות את שרידי המבנים המונומנטליים החבויים מתחת לפני השטח. גם אם יגדרו את השטח המוזנח, מי שנמצא באזור יכול לעשות בו כרצונו. הבדווים, כאמור, כבר פועלים באופן זה. במנהל האזרחי הסבירו כי ביהודה ושומרון ישנם כ-2,300 אתרים ארכיאולוגיים, וקשה מאוד לשמור על כולם. אולי עונת החפירה השלישית, אם תיפתח, תגלה ממצאים משמעותיים – והיחס למקום ישתנה ויוענק לו המקום הראוי.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם