גל הפליטים: אירופה חייבת להציל את עצמה
אם העולם רוצה לעצור את גל ההגירה, אם אירופה מעוניינת לבלום את גל הפליטים ששוטף אותה, אם מדינות ערב רוצות לגלות סולידריות, יש רק דרך אחת לעשות זאת: להתחיל להשקיע בעולם השלישי
ארבע שנים וחצי של אלימות, כרבע מיליון קורבנות ומיליוני בני אדם שנותרו ללא קורת גג - זהו המחיר של מלחמת האזרחים בסוריה. אולם מה שעומד כעת על הפרק מבחינת אירופה הוא משבר המהגרים. רק בשביל לסבר את האוזן, בקיץ האחרון פרסמה נציבות האו"ם לפליטים (UNHCR) דו"ח שבו צוין כי ישנם 4 מיליון פליטים רשומים, אך מספרם גבוה בהרבה. רוב הפליטים התרכזו במדינות השכנות לסוריה: לבנון, טורקיה, ירדן ועיראק. הם חיים שם במחנות סגורים בתת-תנאים המזכירים יותר את ימי הביניים מאשר את המאה ה-21: רעב, ביוב שזורם ברחובות ומחלות.ברי הוא שאין סיכוי שהמדינות המארחות יצליחו לתת מענה ראוי לגלי הפליטים שמגיעים אליהן תדיר, משום שמצבן הכלכלי לא מאפשר זאת. בנוסף, וזו סיבה משמעותית יותר, לחלקן אין שום רצון לקלוט את הפליטים משום שהם עלולים לשנות את המאזן הדמוגרפי השברירי הקיים בתוכן. קחו כדוגמה את לבנון. מדינה בת 4.5 מיליון תושבים, שמחולקים לשלוש עדות מסוכסכות: נוצרים, שיעים וסונים. עד היום לבנון קלטה לשטחה למעלה ממיליון פליטים, רובם הגדול סונים. למדינה בלתי מאוזנת חברתית ופוליטית (אין נשיא ללבנון כבר למעלה משנה) כניסה של מאות אלפי פליטים סונים תטה משמעותית את המאזן הדמוגרפי ותערער את היסודות החברתיים שבה. כך המצב בירדן ותמונה דומה אפשר למצוא בעיראק.
בדיוק כמו בהיסטוריה העולמית הרחוקה, נדידת עמים הובילה לשינויים מרחקי לכת. הוויזיגותים ברחו מההונים, פלשו לאימפריה הרומית הגוססת ובסוף החריבו אותה. ההונים עצמם נדדו מאסיה והשתקעו במזרח אירופה, אחרי שאנסו, רצחו, שדדו ולמעשה השמידו כל מה שעמד בדרכם. וכן, גם האדם הלבן "הנאור" שהיגר (יש יאמרו פלש) ליבשת אמריקה והחריב שם תרבויות בנות אלפי שנים.
אין כאן כוונה לגזור גזירה שווה בין נדידת הפליטים של היום לזו של מאות שנים לאחור, אולם ישנה מסקנה אחת ברורה: אלו כמו אלו שינו לחלוטין את המפה העולמית בכלל וזו האירופאית בפרט. הצורך לשרוד, הצורך למצוא חיים נורמליים במקום טוב יותר - חזק מכל.
עוד כותרות ב-nrg:
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
הבעיה היא שהעולם עצם את עיניו מאז תחילת המשבר בסוריה, והעדיף להתעלם מחבית אבק השריפה ששמה מלחמת האזרחים. מלחמה שבה הנשיא בשאר אל-אסד הורג בשיטתיות את בני עמו; מלחמה שכמעט כל צד בלחימה מבצע טיהור אתני נגד הצד האחר; מלחמה שהולידה את דאעש – הכוח האסלאמי החזק ביותר במזרח-התיכון מאז ימיה המפוארים של האימפריה העות'מאנית במאה ה-16. אולם ארצות הברית ואירופה העדיפו לטמון את ראשן בחול. וכך, הלך לו המשבר הסורי והתעצם, ועתה הוא מתדפק על דלתות אירופה בעוצמה שעתידה לזעזע אותה.
אבל לא רק אירופה וארצות הברית עצמו עיניים בשנים האחרונות. ארצות האסלאם ומדינות ערב בפרט התגאו תמיד בסולידריות החברתית שמאפיינת אותם. לכן מיד עולה השאלה: היכן היו קטאר, דובאי, סעודיה, כווית ויתר מדינות ערב? איפה גילויי הסולידריות לחורבנה של עיראק, היכן האכפתיות לאור התפרקותה של לוב, ולאן נעלם הלב האסלאמי המבין והמתחשב נוכח מעשי הרצח והזוועה בסוריה?
לא מזמן פורסם כי דובאי מתכוונת לבנות את אתר הסקי המקורה הגדול ביותר בעולם, בהשקעה של כ-7 מיליארד דולר. המתחם כולו יכלול את בניין המגורים הגדול בעולם (711 מטר), מרכז קניות מפלצתי ומרינה ליאכטות של עשרי הנסיכות הערבית. עם מחצית מהסכום הזה, ואפילו פחות, אפשר היה לסייע למאות אלפי הפליטים הסורים שכל יום הוא מלחמת שרידות עבורם.
הפליאה נוכח אטימות הלב הערבית גוברת משום שגם הכווייתים וגם הסעודים ידעו פליטות מהי. בית המלוכה של אבן סעוד נאלץ לברוח פעמיים מריאד לאחר שנרדף על-ידי אויביו. בפעם האחרונה, בשלהי המאה ה-19, הוא ברח לכווית שם התארח בבית המלוכה המקומי. כעבור 100 שנים גמלו הסעודים לכווייתים בחזרה והעניקו להם מסתור לאחר שסדאם חוסיין פלש לארצם וכבש אותה. אם כן, דווקא לאור הנרדפות שחוו הכווייתים והסעודים בעברם, היינו מצפים הם לגלות יותר מעורבות בעניין הפליטים הסורים. אבל זו, כידוע, לא בנמצא.
אם העולם רוצה לעצור את גל ההגירה, אם אירופה מעוניינת לבלום את גל הפליטים ששוטף אותה, אם מדינות ערב רוצות לגלות סולידריות (ורצוי פחות ראוותנות) יש רק דרך אחת לעשות זאת: להתחיל להשקיע בעולם השלישי. ארצות הברית ומדינות מערב אירופה צריכות לסיים את הטרגדיה הסורית; להתחיל להילחם ברצינות במדינה הטרור האסלאמית של דאעש; ולבנות ולשקם את התשתיות החברתיות והכלכליות בעיראק, באפגניסטן ובאפריקה, מקומות שבעבר הרחוק שימשו כמגרש משחקים של המעצמות הגדולות. בדיוק כמו ש"תכנית מרשל" האמריקאית שיקמה את אירופה, ובעיקר גרמניה, לאחר מלחמת העולם השנייה, כך גם עתה, שבעים שנה אחרי, יש לגבש תכנית הבראה עולמית חדשה. תכנית שתציל לא רק את המזרח התיכון ואפריקה מקריסה מדינית וחברתית, אלא גם תציל את אירופה מפני התמודדות עם אחד מהמשברים ההומניטריים הגדולים ביותר שידעה האנושות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם