ההתקפה של זחאלקה: ימנים, תיהנו מהרגע
סתיו שפיר גילתה שלסרטונים ויראליים של צעקות ממליאת הכנסת יש גם צד אפל. אבל האם העובדה שח"כ ערבי חושף את השקר על הסכמי אוסלו מבשרת על עידן חדש ביחסי יהודים-ערבים? כמובן שלא
ביום שבו אישרה הכנסת (חלקית) את מתווה הגז, עלה ח"כ ג'מאל זחאלקה על דוכן הנואמים עם התקף זעם ספונטני מוכן מראש, כנהוג אצלו. הוא דיבר כמה שניות לפרוטוקול כדי לבנות את הקרשנדו, ואז עלה למאה קמ"ש בבת אחת. הקורבן המרכזי שלו הייתה חברת הכנסת החיננית (והמבולבלת לעתים) סתיו שפיר ממפלגת העבודה. עיקר תוכן דבריו: אתם, מפלגת העבודה, מדברים על הבעייתיות שבמתווה הגז, אך אשמים בעוולות מהותיות יותר: גזענות (הפתעה) וכיבוש (של 48' הפעם).הנאום, או התקף הטנטרום התורני, ייזכר בשל הנימה האישית ששיווה לו זחאלקה, כשצווח מעל דוכן הנואמים באופן די מעורר חמלה: "מאז שאת בכנסת מעולם לא דיברת איתי, שלום לא אמרת לי, אני מנסה לומר לך שלום ואת לא עונה, גזענית".
בשורות הימין עלזו ושמחו. לא רק בגלל שחברת הכנסת שעשתה את הקריירה שלה מקטעי וידאו ויראליים נופלת בעצמה בפח של סרטון ויראלי משפיל, אלא בגלל ההאשמות המהותיות שהטיח זחאלקה במפלגת העבודה לדורותיה. בעיקר כשאמר שמפלגת העבודה "גזענית יותר מהליכוד", כי "הליכוד הקים התנחלויות ליד היישובים הפלסטינים, אתם הקמתם את הקיבוצים שלכם והסוציאליזם שלכם על חורבות היישובים הפלסטינים". ה"כיבוש" של 1967 הוא אולי אחרון הנכסים הפוליטיים האסטרטגיים במלאי של מה שנקרא בטעות "מחנה השמאל הישראלי", ובאופן מדויק יותר - "השבט הלבן", צאצאיהם של דור בוני המדינה. איך מרגלית צנעני קראה להם? "אלה עם הדירה שסבתא הורישה להם בבאזל".
זחאלקה מודע היטב לניואנסים של המחלוקות בתוך החברה היהודית בישראל, ולא שכח להטיח בשפיר ההמומה את מילת הגנאי "אשכנזים". ועל מה נשען כל המצע הפוליטי של אותם אשכנזים ממפלגת העבודה? על התהום הפעורה בין הכיבוש של 48' לזה של 67'. שניהם עוולות, על פי הנרטיב האמור, אך הראשון הוא מלחמת אין ברירה והשני הוא שורש כל רע. תיקונו של השני - הכרוך בהרס ההתיישבות החדשה, כפי שאבחן יפה זחאלקה, זו המאוכלסת ליכודניקים, חרדים ומתנחלים דתיים לאומיים - אמור ליישב גם את הראשון, בלי שהקיבוצניקים שבריכותיהם בנויות על חורבות יישובים פלסטינים יאלצו לשלם דבר.
הימין התרגש מדברי זחאלקה כי הם שמו את כל היהודים בסל אחד ובכך השמיטו את הבסיס לרציונל הפוליטי של "מחנה השמאל" זה שנות דור, הרציונל של אוסלו, של השלום בהישג היד, של הערבים המתונים והערבים הקיצוניים, המקבילים כמובן ל"יהודים טובים" ו"אויבי השלום" מהשטחים. הרי מבחינת הערבים, כך טוענים בימין תמיד, אין הבדל בין 48' ל-67', הכול אותו כיבוש, ואין הבדל בין סתיו שפיר לאביגדור ליברמן, כולם מתנחלים כובשים וגזענים.
אך האם קריעת המסווה מעל השקר של אוסלו על ידי ח"כ ערבי בכיר מול מצלמות המליאה מבשרת עידן חדש ביחסי יהודים-ערבים, או למצער, ביחסי מפלגות הערבים-מפלגות השמאל? כמובן שלא. זחאלקה הוא פוליטיקאי ומעשיו מחושבים פוליטית. אם מחר, משום מה, הוא יחשוב שמשתלם לו להאמין בכל לב ב"פתרון שתי המדינות" או "הסכם קבע", הוא יצטלם מחובק עם סתיו שפיר תחת כל עץ רענן ועל כל גבעה רמה. אבל בינתיים, ימנים, תיהנו מהרגע.
אקו"ם