תמלילי עמיר: "אחרי הכדור הראשון, עצרתי לראות מה קורה לו"
"הייתי עושה את אותו הדבר עוד פעם": תמליל העדות שמסר יגאל עמיר לוועדת שמגר מגלה לא רק מה קרה באותו ערב בכיכר, אלא גם איך הפך סטודנט מהרצליה לרוצח ראש הממשלה: "הייתי אומר 'צריך להרוג את רבין', והייתי מחייך. לך תסיק מזה מה יגאל מתכוון"
"עשיתי הכול בשביל לא לפגוע באף אחד אחר (...) הסיבה האמיתית שלא עשינו מכונית תופת וכל הדברים האלה, זה בגלל שלא להרוג את הנהג (...) גם לא הייתה לי מטרה להרוג אותו (את רבין). אם הייתי יכול רק לשתק אותו, גם היה טוב. לכן לא יריתי לו בראש (...) כיוונתי לו לעמוד השדרה, לא כיוונתי אפילו ללב (...) אם הייתי יכול לירות לו בברכיים והוא היה מפסיק את הפעילות הפוליטית שלו, הייתי יורה לו בברכיים. אם הייתי יכול לתפוס אותו באף ולהגיד לו 'אדוני, אתה משוגע קצת, אתה שיכור, תתעורר', הייתי עושה את זה (...) אין לי מטרה לבנאדם. אני אפילו עמדתי בצפירה שלו".
עוד כותרות ב-nrg:
- בנט תוקף את לבני: "היא חיה בשוודיה, לא בארץ"
- "חשבו שהיא בובה": תינוקת נשארה נעולה במעון
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
25 בדצמבר 1995, כשבעה שבועות לאחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין. בתום חקירות המשטרה והשב"כ, שהתמקדו בהיבטים הפליליים של המעשה, החלו לחקור את יגאל עמיר גם נציגיה של ועדת שמגר, ועדת החקירה הממלכתית שהוקמה כדי לבחון את הכשלים המערכתיים.
מטבע הדברים ואופי הוועדה, הרבו התחקירנים, עורכי הדין סיגל קוגוט ואמיר זולטי, להציג לעמיר שאלות בנוגע לליל הרצח ולכלל הפעילות הפוליטית שלו, במטרה לברר האם ניתן היה לסכל את תוכניתו מבעוד מועד. לצד זאת, עמיר נשאל על הנסיבות האידיאולוגית - מה היו מניעיו, האם נועץ ברבנים או באישים אחרים לפני שנתן לעצמו לגיטימציה לרצוח ראש ממשלה, וכן הלאה.
קוגוט וזולטי אפשרו לעמיר גם להשמיע דברים ביוזמה עצמית, ללא קשר לשאלותיהם, מה שהפך את עדותו בפניהם למקיפה בהרבה מזו שניתנה בבית המשפט. לידי nrg הגיע התמליל המלא, המקיף למעלה מתשעים עמודים, וכל הציטוטים שיובאו להלן הם מתוכו.
הערת אזהרה: בכל עדות של אדם ביחס למעשיו־שלו יש פוטנציאל של שכתוב בדיעבד; קל וחומר כשמדובר במי שביצע רצח לפני שבעה שבועות, ומאז הספיק לפתח מודעות הן לעוצמה ולהד של מעשיו, והן לעובדה שהוא הולך לבלות את שארית ימיו בכלא.
בעת ששוחח עם נציגי הוועדה כבר הבין עמיר כי המעט שנותר לו הוא לנסות ולהשפיע על האופן שבו תזכור אותו ההיסטוריה. יתר על כן: דברים מסוימים שאמר עמיר לקוגוט וזולטי מנוגדים למה שאמר בחקירה המשטרתית – כמו בשאלת ההשפעה הרבנית עליו. במשטרה סיפר שפעל בהתאם ל"דין מוסר" שנפסק לרבין על ידי "הרבה רבנים", ואילו בעדות המובאת כאן טען עמיר כי פעל לפי הבנתו העצמית את ההלכה.
אך למרות ההסתייגויות האלה, גם עשרים שנה אחרי הרצח יש עניין ומשמעות בעדותו של הרוצח, שחידת מניעיו טרם פוענחה במלואה.
ההחלטה לרצוח את רבין התקבלה אצל עמיר מתוך שיקול מעשי - כיצד ניתן לבלום את הסכמי אוסלו בצורה היעילה ביותר. דווקא שמעון פרס היה מבחינתו אבי ההסכמים: "פרס זה המן ורבין היה אחשוורוש", אמר עמיר לשני התחקירנים.
ובכל זאת, כמה חודשים לפני הרצח החליט להתמקד בראש הממשלה, מתוך הערכה שהוא זה שנותן להסכמים אחיזה בציבור: "הבעיה היא שלרבין היה את התדמית הביטחונית בעם. רבין עצם לאנשים את העיניים. אנשים אמרו שכשהוא שם אפשר לסמוך עליו, וזה טעות. זה היה בעיה רצינית", הסביר עמיר (שגיאות הלשון במקור).
הוא החל אפוא להגיע לאירועים שונים שבהם השתתף רבין, מחפש את ההזדמנות הטובה ביותר לפגוע בו, ובכל פעם נסוג. גם כשהסתובב בשולי עצרת השלום בכיכר במוצאי השבת ההיא, כלל לא היה בטוח שהערב זה יקרה: "כשהגעתי להפגנה לא ידעתי שאני אהרוג את רבין. אני תמיד הולך עם כדור בקנה, דרך אגב. כי נראה לי דבילי ללכת עם כדור לא בקנה, כי ברגע אמת זה תמיד עניין של שנייה (...) בברטה יש לי דבל־אקשן, מה שנקרא, אז בחיים לא יכול להיפלט כדור".
עוד סיפר שהיה מוטרד מאוד מהאפשרות שההתנקשות תיכשל: "הכי פחדתי שאני אירה, הוא לא יקרה לו כלום, ואני אתפס. כמו אידיוט, כל החיים שלי אשב בכלא (...) דרגה יותר פחותה: חשבתי שאני אירה ויהרגו אותי. אבל הייתי מוכן לזה. על הסיכון הראשון לא הייתי מוכן בשום פנים ואופן. לכן עשיתי את זה בצורה הכי־הכי. זאת אומרת, שמהרגע שאני שולף את האקדח עד לרגע הירייה, אף אחד לא יכול לפעול".
מכיוון שלא היה משוכנע בהצלחת התוכנית, חיפש אותות שיסמנו לו את סיכוייו. "אמרתי כזה ניסיון: אם איזה שוטר אומר לי ללכת, אז אני הולך ואני מבין שזה לא הזמן שלי. אם לא, אז אני אעשה את זה". כדי לא לעורר חשד, החליט עמיר לשדר קור רוח וביטחון עצמי, כאילו שהותו בזירה היא הדבר הטבעי ביותר. הוא נשען על רכב הסעות שעמד במקום, ויצר את הרושם שהוא עובד של חברת ההסעות.
"המטרה שלי הייתה כמה שפחות להחשיד את עצמי. אם תשימו לב, בכל הניסיונות הקודמים לא התקרבתי בכלל. אף פעם לא הצטלמתי, גם ניסיתי להימנע מלהצטלם (...) קודם כול אתה קר רוח, משחק אותה רגיל, וכשאתה עומד צמוד לשוטר ולא מדבר כלום, וכשהוא אומר לכולם להתפנות ואתה לא מתפנה, אז אתה גורם לאיזה מחשבה, 'בטח הבחור שייך פה, מהצוות'. זה פסיכולוגיה רגילה. אז הוא מפנה את כולם, ואני עומד ונשען שם. אנשים באו אליי בתור אחד כזה שמהעסק".
על שוטר אחד, שהחל להראות סימני התעניינות כלפיו, הפעיל עמיר תרגיל פסיכולוגי אחר. כשאביב גפן עבר במקום, פנה עמיר אל השוטר בסחבקיות מופגנת, החל לשוחח איתו על הזמר, וכך רכש את אמונו: "התחלנו לדבר על זה שהוא (גפן) לא היה בצבא. כל מיני שטויות. זה קנה אותו (...) עכשיו לא יהיה לו נעים לבוא ולשאול אותי 'מי אתה' או משהו, כי לכאורה אני חלק מזה, וגם אנשים שראו שהוא מדבר איתי, השוטרים האחרים, אז זה כיסה אותי. מבחינתי זה היה מעולה".
התרגיל הצליח כל כך, שאותו שוטר ביקש כעבור דקות אחדות להיעזר בעמיר: "הנהג שהיה באוטו שנשענתי עליו יצא (...) ואז ההוא (השוטר – י"ש) בא אליי ואומר לי: ההוא משלכם? אני לא אוהב לשקר, אז אמרתי לו: אני לא מכיר אותו, אבל הוא היה פה באוטו כל הזמן. אז הוא המשיך להסתובב".
את שלבי הירי בראש הממשלה מתאר עמיר בפרוטרוט: "אחרי הכדור הראשון שיריתי עצרתי שנייה, לראות מה קורה, לראות את התגובה שלו, של הגוף (...) הוא המשיך לעמוד באותה צורה. ואז קפצו עליי מהצדדים, ואז יריתי עוד שני כדורים (...) את שני הכדורים האחרונים יריתי בלי לראות את הגב שלו".
במהלך העדות הדגיש עמיר כמה פעמים שלא הוא האיש שהשמיע את הצעקה המפורסמת "סרק סרק": "אני לא אמרתי כלום. זה אחד מצד ימין שלי, אחד מהמאבטחים היה (...) אני זוכר שהייתי בהלם, שבמקום לפעול ולעזור לו הם צועקים 'כדורי סרק'". כשעו"ד זולטי חזר והקשה איך מתיישבת העדות הזו עם עדויות אחרות שלפיהן הצעקה נשמעה מפי המתנקש עצמו, השיב עמיר, כמעט נעלב: "אמנם אני רוצח, אבל אני לא שקרן (...) אני זוכר שגם לפני כן אני אמרתי לעצמי, אני אסור לי להגיד שום דבר, בשביל לא להזהיר. מה אני ערבי, 'אללה אכבר'?"
לעמיר הייתה אפילו ביקורת חריפה על מחדלי האבטחה בכיכר. ברגע מסוים בעדותו הוא רמז לתיאוריית הקונספירציה שלפיה מאבטחיו של רבין היו מוכנים לתרחיש של ניסיון רצח מבוים, שמטרתו להפליל את חוגי הימין: "היה שם בלגאן שלם עם השוטרים. כל כך הרבה כוחות. היה שוטרים, יס"מניקים ומאבטחים. אז ידעתי שיד ימין לא ידעה מיד שמאל. בדרך כלל זה ככה: המאבטחים סומכים על השוטרים, השוטרים סומכים על המאבטחים (...) היו שם דברים מאוד מוזרים. לא נראה לי שמאבטח, ברגע שיורים על ראש הממשלה שלו, אז הוא שואל אם זה סרק. הוא קודם כול לוקח את האפשרות הכי גרועה – אלא אם כן הוא ציפה למשהו אחר".
לאוזניו של עמיר הגיעו ככל הנראה פרסומים על המסקנות המקצועיות של השב"כ מן הרצח, ולפיהן תתמקד מעתה אבטחת האישים בצדם האחורי של המאובטחים, ומספר המאבטחים מקדימה יופחת. "אתה יודע מה מוזר לי בכל התחקירים וכל זה?" אמר בעדותו לוועדה, "הלקחים שיופקו ממה שהיה. מעכשיו, אז כל המאבטחים מקדימה ומהצדדים מוציאים, רק מאבטח אחד מאחורה (...) זה שבלונה, ככה עובדים בדרך כלל. אני לא מבין את הרעיון".
דרכו של עמיר אל רצח ראש הממשלה התחילה בלוויה של ברוך גולדשטיין, שבפברואר 1994 טבח במערת המכפלה 29 מתפללים מוסלמים. "עד אז הייתי מנותק קצת", סיפר. "הייתי באוניברסיטה, הייתי בשבתות ביריחו, הייתי בהפגנות, אבל לא הכרתי את הציבור של חברון (...) כששמעתי מה שגולדשטיין עשה, ותיארו אותו ברדיו אנשים שהכירו אותו, רופא, בתור אדם עדין נפש - מאוד סִקרן אותי. זאת אומרת, איך אדם כזה קם ומקריב את החיים שלו. תכל'ס הוא הקריב את החיים שלו. כמה שכולם יצחקו ויקללו, אבל זה בנאדם שעזב משפחה והקריב את החיים שלו.
"הלכתי להלוויה. רציתי קודם כול להכיר. אף פעם לא הכרתי את הציבור הזה (...) אמרתי: אם בנאדם קם ומקריב את החיים שלו, כנראה שהציבור הזה מציק לו משהו, כנראה שהוא חרד על משהו. אז הלכתי למקום וראיתי את כל האלפים שהיו בהלוויה. ראיתי את האהבה שהייתה להם אליו והבנתי שזה לא פשוט. דיברתי עם אנשים, התחלתי להבין שיש פה... זה לא סתם ציבור פנאטי קיצוני. זה ציבור שמאוד נלחם למען העם. מאוד חשוב לו הערכים. מאוד חשוב לו הרבה דברים, ומנדים אותו ומקצינים אותו".
בעקבות הלוויה הפך עמיר לאקטיביסט ימין. הוא החל לארגן שבתות לסטודנטים ברחבי יש"ע, במטרה לחזק את ההיכרות ואת הקשר עם ההתיישבות. הבעיה העיקרית שלו, סיפר בעדותו, הייתה הדימוי הנחות של השבתות האלו, כאירועים שנועדו לבילוי ולהיכרויות אישיות. "היה לזה שם מאוד רע. אבישי (רביב, שנחשף בהמשך כסוכן שב"כ – י"ש) היה עושה שבתות ביריחו, שהיו באים לו עשרה איש, לפנויים־פנויות כאלה, בשביל חתונות וכל זה, אף אחד רציני לא היה בא (...) אז הייתי תופס את ה'ראשי בקר', זאת אומרת אנשים שדומיננטיים מאוד בחברה, ואותם הייתי יושב שעות ומשכנע. זה היה מאוד קשה. (אבל) ברגע שהם היו באים, כבר חבורה שלמה הייתה באה איתם".
בסופו של דבר הצליח עמיר להביא לשבתות ביש"ע מאות סטודנטים: "בהתחלה באו הרוב בנות, כי תמיד בנות הרבה יותר אידיאליסטיות. או שיותר אידיאליסטיות, או שיותר קלות לשכנוע (...) בכלל, בכל הפעילות שלנו בנות הן הרבה יותר פעילוֹת. הבנים הרבה יותר רדודים, יותר שטחיים, יותר חשוב להם קריירה, כסף. אין להם כל כך הרבה ערכים".
ההצלחה הארגונית שלו הייתה כה גדולה, עד שאוניברסיטת בר־אילן עצמה ביקשה ללמוד את הסוד: "ראשי האוניברסיטה רצו להיפגש איתי, לסבסד לי. הם שמעו עליי, הם עשו ישיבה, כי הרי גם האוניברסיטה מארגנת שבתות קמפוס ואף אחד לא בא להם (...) הם ישבו איתי, שאלו אותי איך אני עושה, איך אני עובד".
אבל בסופו של דבר, עמיר נחל אכזבה מהשבתות ביישובים. הוא קיווה שהן יהיו מתאבן שיוביל לגיוס המוני פעילים למאבק נגד הנסיגות, אך התברר לו שהסטודנטים ברובם המוחלט באים רק כדי ליהנות מהשבת, ולא מתכוונים להשקיע מעבר לכך: "חוץ מהשבתות, שזה כיף לא נורמלי, אנשים לא היו מוכנים לעשות כלום (...) השורה התחתונה זה, איך זה במדינת ישראל הפרופסורים אלה שפעילים, ובכל העולם הסטודנטים הם אלה שפעילים (...) הסטודנטים זה הראשונים, ובמדינה שלנו הסטודנטים אחרונים. הסטודנטים זה כזה עם רדוד במדינה שלנו".
הבוז של עמיר לעמיתיו הסטודנטים הוא בוז של מהפכן המביט על הבורגנים, שמעדיפים חיי נוחות על נחרצות המאבק. כזה הוא גם יחסו לחברה הישראלית הרחבה: "מעם הספר נהיינו עם העיתון. היום אנשים כבר לא חושבים לבד. אתה שואל אותם דעה, הם זורקים איזה מאמר שהם קראו בעיתון, איזה דעה שהם קראו מאיזה עיתונאי, מהספקולנטים שמה".
ביקורת חריפה הוא מטיח גם במתנחלים, שלהם הוא מייחס השלמה והפנמה של עמדות יריביהם: "אלה בשטחים אף אחד מהם בחיים לא היה עושה כזה דבר (רצח ראש ממשלה – י"ש). הם מרגישים נרדפים. הם רוצים לגיטימציה. הם שונאים אותי עכשיו (...) אף אחד מהם לא עושה שום דבר קיצוני מרוב הפחד. מי שיעשה דברים קיצוניים זה אנשים פה במרכז שאכפת להם, אנשים שעדיין לא הורגלו בפחד (...) כמו שאומרים על יהודי גלותי שמגיע מחו"ל, שהוא נרדף כזה, אז הוא מפחד לעצבן את הגוי".
המוזיקה בדבריו של עמיר משדרת סיפוק מכך שהוא יכול לבדל את עצמו מהרוב הדומם, להיות אחד מיחידי הסגולה המוכנים לכל קורבן – כפי שעשה ברוך גולדשטיין, המודל המופתי שלו. "אני התחלתי לפעול ברגע שראיתי שזהו, ששותקים. כולם שתקו, כולם התייאשו (...) אני אומר לכם: אם העם ישתוק, ואם אין מחאה, אז היחידים פועלים".
כשנשאל למניעי הרצח, ערבב עמיר בעדותו שורה של גורמים והחליף ביניהם בכל פעם. מצד אחד הציג מניעים פוליטיים שיכולים להיות משותפים גם לאיש ימין חילוני: "מה שגרם לי לעשות את זה זה לא הארץ, זה לא האדמה הקדושה. זה החיי־אדם שהוא (רבין) מפקיר בצורה כל כך אבסורדית (...) כל אחד שנוסע היום בכבישים שם נתון לחסדיו של איזה שוטר פלסטיני (...) עושים פה ניסויים בחיי אדם".
בהזדמנות אחרת הוא מדבר על הקרע שנוצר בעם בגלל הסכמי אוסלו, ובגלל רבין אישית: "אני לא אחד של ארץ ישראל השלמה. אני מאמין שכשיבוא המשיח נקבל הכול. אני לא צריך עכשיו את ארץ ישראל השלמה. אני צריך פשוט עם, זה מה שאני צריך. והעם שלנו נקרע, ולא אני קרעתי אותו".
מצד שני ביטא עמיר תפיסה הלכתית שהחילה על רבין את "דין רודף" ו"דין מוסר", שניים שלפי המקורות ההלכתיים חייבים מיתה ללא משפט. "כמה שכולם מנפנפים עם ה'לא תרצח', זה נחמד מאוד. אבל בתורה יש דיני נפשות. יש דין מיתה למי שמחלל שבת וכל הדברים האלה (...) זה רק על ידי סנהדרין, ורק פעם בשבעים שנה שסנהדרין הייתה פוסקת מיתה למישהו, היו קוראים לה 'סנהדרין קטלנית' (...) זה בתור ענישה, כי העונש הוא לאלוהים (...) אבל יש שני דינים שהם שונים – דין רודף ודין מוסר.
"זה דין מניעתי. דין רודף זה אומר שאם את רואה (עמיר פונה כאן לעו"ד קוגוט – י"ש) מישהו רודף אחרי מישהו אחר להרוג אותו, את חייבת להציל אותו בנפשו, חייבת להרוג את הבנאדם (...) הדין רודף הוא קבוע, ודין מוסר, שמישהו מוסר חלקים מארץ ישראל ומי שמפקיר חיי יהודים, הוא גם קבוע". כשהתחקירנים מציינים שגם החוק הישראלי "מלפני כמה חודשים" תובע מאדם להיחלץ להגנה על זולתו (כוונתם כנראה לחוק "לא תעמוד על דם רעך" שיזם הח"כ דאז חנן פורת) - עמיר מגיב באירוניה: "נו, אז יש לי הגנה".
בתשובה לשאלה האם התייעץ עם מישהו לפני שהחליט להרוג את רבין, השיב עמיר: "חברים בעיקר". הוא הבהיר שעמדתם של אנשי הציבור למיניהם, כולל הרבנים, ממילא אינה מעלה או מורידה מבחינתו. "אין הרבה אנשים שאני מעריך במגזר הימני, ככה ששיקול דעת שלהם לא היווה בשבילי גורם (...) כי רוב אלה שפועלים זה אינטרסנטים בדרך כלל (...) ברגע שמגיע תכל'ס שהם צריכים להקריב משהו, הם לא מסוגלים. גם מרבנים אני לא מחזיק (...) אתה רואה את הצביעות, את הפחדנות. תביאי לי כל רב במדינה, אני אוכל לשכנע אותו (שחל על רבין דין רודף – י"ש). האנשים מפחדים, הרבנים מפחדים פחד מוות".
עוד הסביר שכשם שרק איש צבא, ולא רב, יכול לקבוע האם מצב ביטחוני מסוים הוא בגדר "פיקוח נפש", כך רק אדם המכיר מקרוב את המציאות ביש"ע יכול להכריע האם חל על רבין דין רודף. כשהתחקירנים ביקשו לברר באילו נסיבות "דיבר עם חברים" על הרעיון לרצוח את ראש הממשלה, עמיר התחמק: "לא כמשהו אופרטיבי, אלא יושבים אנשים על הדשא ומדברים על אלף ואחד דברים, אבל גם על הנושא הזה". הוא סיפר כיצד בחן את תגובות חבריו לרעיון, בלי לעורר את חשדם שהוא מתכוון לכך ברצינות: "הייתי אומר 'צריך להרוג את רבין', והייתי מחייך. לך תסיק מזה מה יגאל מתכוון (...) אנשים לא לקחו אותי רציני. אנשים התווכחו רעיונית, כמו שאת מתווכחת (...) אני מבטיח לך שהרבה היו שמחים עם הסוף".
הוא קישר בין מניעי הרצח לבין תחושה של סתימת פיות למחנה שלו, מחנה שכאבו וחרדותיו כלל לא מובאים בחשבון בשיח התקשורתי־ציבורי: "כל הקיצוניות הזאת נבעה מהחוסר סיקור. כל הפעילות הוונדליסטית, גם בחברון וכל המקומות האלה של הארגונים הקיצוניים לכאורה, זה הכול נובע מהחוסר תשומת לב; הכול נובע מהחוסר התייחסות של התקשורת (...) אין לך קול, אין לך גוף שמבקר את הממשלה: התקשורת לא מבקרת; בתי המשפט, הבג"צים (...) לא מתערבים בשיקולים פוליטיים".
תחילה ביקש לסכל את הסכמי אוסלו באמצעות פעולות לגיטימיות. "אני ניסיתי את כל הדרכים האחרות (...) אפילו הלכתי לגולדפרב (ח"כ אלכס גולדפרב מ"צומת", שהצטרף לקואליציה של רבין יחד עם חברו לסיעה גונן שגב - י"ש), יום לפני אוסלו ב', והשפלתי את עצמי בצורה מדהימה, במסעדה. הוא טיפוס נאלח. יושב איתנו במסעדה מולי ואומר לי: מה ייצא לי מזה אם אני אצביע נגד? אתה תצביע לי אם אני ארוץ לבד לבחירות? אמרתי לו, לא. אז הוא אומר, מה אתה רוצה? אמרתי לו: אידיוט, אתה מייצג 40 אלף איש. אתה כלום, אתה קול, אתה כולך שופר של 40 אלף איש. מי אתה שתלך ותיקח את ה־40 אלף איש ותגיד להם אתם מחזירים. זה אבסורד".
מתא המעצר עקב עמיר בעניין רב אחרי הפרסומים על אודותיו. בעדותו הוא לועג לניסיונות לשרטט לו פרופיל פסיכולוגי: "שמעתי שכתבו, לפי הכף יד שלי יודעים שאני מתוסבך מגיל ילדות, וכל מיני תיאורים. מעניין, חבל שלא מספרים לי את זה".
מן העדות ניכר שמעמדו הציבורי וההיסטורי העסיק אותו מאוד. את הירי בראש הממשלה המשיל לפגיעה במחבל, ואילו את עצמו השווה להרשל גרינשפן, הצעיר היהודי שבנובמבר 1938 רצח בפריז את הדיפלומט הגרמני ארנסט פום־ראט. ברוח זו, הזעם הגורף של השמאל כלפי חוגי הימין והציונות הדתית בעקבות הרצח, הושווה בעיניו לליל הבדולח, התגובה הגרמנית לחיסולו של פום־ראט.
"אז כל היהודים בגרמניה אמרו: יימח שמו היהודי הזה, מה הוא עשה לנו. והיו את החכמים שאמרו: אנחנו מבינים את הרמז. רואים את השנאה. זה יכול לגרור לדברים מאוד חמורים, וברחו משם ונצלו (...) אז יש כמה אנשים במדינה שחייבים את החיים שלהם לאותו יהודי שהרג. לכאורה היה פנאט קיצוני, אידיוט, אבל הוא האיר להם את העיניים. הוא הראה להם את המציאות, כי הם לא רוצים לראות את המציאות. הפילוג שקורה היום בציבור, את חושבת שאני המצאתי את הפילוג? זה רק מראה לך, השנאה הזאת מראה מה קרה פה שלוש שנים".
בסופו של התחקיר מציעים קוגוט וזולטי לעמיר לומר את דברו באופן חופשי, ללא שאלות מנחות. הוא מנצל את ההזדמנות כדי להדגיש שכל ההצדקות לרצח שציין, הן בעיניו מקור ללגיטימציה חד־פעמית, ולא שיטה כוללת: "אני מקווה שמה שעשיתי ייצא מזה טוב לטווח הארוך (...) אבל אני לא ממליץ לאף אחד ללכת ולהתחיל להרוג פה ראשי מדינה, ואני לא חושב שזה פתרון אף פעם. אני חושב שאם זה יהיה, יהיה פה אנרכיה. אבל מצד שני, בתור אקט חד־פעמי זה היה חייב לקרות. כי אם העם הזה לא יתעורר אז מישהו אחר יעיר, וכשמישהו אחר יעיר אותו זה כבר יהיה מאוחר מדי".
את עצמו שב ומציב עמיר כמי שמסוגל להקריב את חייו כדי למלא את תפקיד "המעורר": "אני מוכן להיות כל החיים שלי בכלא. יש לי מה לעשות בכלא. אני אלמד כל החיים שלי. אבל אני מקווה שהקורבן הזה לא היה לשווא. אני בטוח שהקורבן לא היה לשווא, אחרת לא הייתי מצליח".
לתמליל העדות צירפו קוגוט וזולטי מכתב המיועד לשלושת חברי ועדת החקירה – השופט מאיר שמגר, ראש המוסד לשעבר צבי זמיר ופרופ' אריאל רוזן־צבי ז"ל. במכתבם ציינו התחקירנים כי לאחר שכבר כיבו את מכשיר ההקלטה, ביקש עמיר לומר שני דברים נוספים, מעין מסר אחרון: האחד – "הכי הרבה אני מתגעגע לבנות", ככל הנראה הסטודנטיות שגייס לשבתות התמיכה בהתיישבות; והשני – "הייתי עושה את אותו הדבר עוד פעם".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם