ראשי » חדשות » בארץ

ח"כ מיקי לוי: "מחבלים לא מנטרלים אלא הורגים"

למפקד מחוז ירושלים לשעבר יש תכנית שתגרום לגל הטרור לחלוף, כולל טיפול קשוח בהתפרעויות בהר הבית, מניעת לוויות למחבלים ואפילו גירוש משפחות לרמאללה. אבל למרות הרצון להשפיע, לא תראו אותו ליד שולחן הממשלה בזמן הקרוב

זה קרה בלילה שבין חמישי לשישי, בשעה שלוש לפנות בוקר. ניצב מיקי לוי, אז מפקד מחוז ירושלים של המשטרה, קיבל שיחת טלפון בהולה: מידע מודיעיני מדויק מורה שמחבל־מתאבד עושה כעת את דרכו לבירה. לוי קפץ ממיטתו, ותוך שהוא שוטף פנים ומתלבש החל לחלק הוראות בטלפון – להקפיץ 600 לוחמי מג"ב אל העיר, לפרוס מארבים בשטח ולהציב מחסומי משטרה.

עוד כותרות ב-nrg:
- בנט תוקף את לבני: "היא חיה בשוודיה, לא בארץ"
- "חשבו שהיא בובה": תינוקת נשארה נעולה במעון
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

השעות חלפו, ולמרות בדיקה מדוקדקת של רכבים במחסומים, החשוד לא נמצא. "הרמתי עיניים לשמיים וביקשתי מאלוהים: 'תעשה לי טובה, שלא יהיה היום פיגוע. אל תהרוס לנו את השבת בירושלים'", מספר לוי. "כבר התחלתי לקוות שמדובר בהתרעת שווא".
 
אחר הצהריים החליט לקפוץ הביתה לשעה קצרה ולחזור אל הכוחות בשטח, אך בדיוק כשהגיע לביתו, שוב קיבל שיחת טלפון: המחבל נתפס בצפון ירושלים וכעת הוא כפות, כשחגורת הנפץ עליו. הקצין בשטח הסביר למפקד המחוז כי חייהם של השוטרים עדיין בסכנה. "אמרתי לו בקשר: אני מאשר לך לנהוג לפי מיטב הבנתך, ואם אתה חושב שהוא מסכן את שלום השוטרים מסביב, תירה בו".

לוי נהג במהירות למקום שבו נלכד המחבל, ומצא אותו כפות כשידיו לאחור, ולוחם מחזיק אותו כדי שלא יזרוק את עצמו קדימה ויפעיל את המפסק שעל בטנו. חבלן שהוזעק למקום קבע כי לא יוכל לנטרל את חגורת הנפץ כשהיא על גופו של המחבל, והמטען עלול להתפוצץ בכל רגע. בינתיים זרמו לזירה גם צוותי תקשורת. לוי קיבל החלטה במקום: יש להרוג את המפגע. אחד השוטרים שלף אקדח וירה במחבל למוות. אחר כך הרחיק רובוט את המטען ופוצץ אותו.

לוי מיהר לדווח למחלקה לחקירות שוטרים על אופן ניהול האירוע. כשחזר הביתה כינס את משפחתו: "ייתכן שאאלץ לעמוד לחקירה, ואולי יקראו לכם בקריאות גנאי", הסביר להם. לאחר שכלי התקשורת פרסמו את שאירע, דרשו בני משפחתו של המחבל להעמיד את לוי לדין באשמת רצח, אבל המחלקה לחקירות שוטרים סגרה את התיק כעבור ארבעה ימים.

13 שנה חלפו מאז, וגם כיום, על רקע הקריאות להימנע מהריגת מפגעים אם ניתן לעצור אותם בדרכים אחרות, לוי בטוח שיש רק דרך אחת למנוע אבדות: "אני שמח לראות את התגובות של השוטרים, של לוחמי מג"ב ושל אזרחים, שיורים על מנת להרוג את המחבלים. אמרתי זאת השבוע בריאיון בטלוויזיה, והמנחה שאל אותי אם אני בטוח במה שאני אומר, אם לא טעיתי. אז כן, אני בטוח".

מה לגבי נטרול שאינו כרוך בהריגת המחבל?
"לנטרל זוהי מילה מכובסת. בשירותי במשטרה ראיתי מספיק אירועים שבהם מחבל עם סכין המשיך את מסע הרצח עד שהרגנו אותנו. רק כך באמת נטרלנו אותו. מחבל שבא להרוג, אחת דינו - מוות. לא אסכן חיי אזרח ישראלי תמורת המילה נטרול".

בראשית השבוע נהרג אזרח זר חף מפשע, לאחר שנחשד כמחבל. אתה לא חושש מגל של תקריות כאלה, כשאזרחים לא מיומנים יחזיקו בנשק?
"אני רואה את האירוע הזה כתקלה מבצעית. אני בעד נשיאת נשק על ידי אנשים ששירתו ביחידות קרביות, וחייבים לדאוג שכל אדם שמסתובב עם נשק יעבור אימון אישי לא כל שלוש שנים, אלא כל שנה".

דמותו קרת הרוח של מיקי לוי נצרבה כאחד הסמלים של שנות האינתיפאדה השנייה. בתמונות החוזרות ונשנות של אוטובוסים קרועים לגזרים, זירות בוערות שעד לפני רגע היו בתי קפה שוקקים או מסעדות, אמבולנסים שועטים, פרמדיקים ואנשי זק"א מתרוצצים – בלט הניצב שמחלק הוראות, משליט סדר, ורק בסוף מתייצב מול מצלמות הטלוויזיה לסיכום האירוע.

לוי כיהן כמפקד מחוז ירושלים בין השנים 2000־2004, מהשנים הקשות ביותר שעברו על הבירה מבחינה ביטחונית. הפיגועים במסעדת סבארו, בקפה הלל ובקו 2, מהומות בהר הבית ואירועים ביטחוניים נוספים בעיר המסוכסכת, הרכיבו את סדר יומו. "52 מחבלים, 11 מכוניות תופת, 156 הרוגים ומעל 1,500 פצועים", הוא מדקלם את המספרים שנחרתו על לבו.
 

על גל הטרור הנוכחי מתבונן לוי מהכנסת, כחבר בסיעת יש עתיד. אמנם כבר לא בשטח, אבל עדיין חי את מה שקורה בו, את גל הפיגועים ואת האירועים סביב הר הבית. "השוני בין הפיגועים היום לבין האינתיפאדה שהייתה בזמני, הוא מהותי. למה שקורה עכשיו אני לא קורא אינתיפאדה, אלא גל טרור. אין כאן תשתיות טרור, אלא פעולות יחידים. שכחנו שלפני שנה היו גם אירועי דריסה, והיה הרצח הנורא בהר־נוף. גם הגל הזה ייגמר, והשקט יחזור. הם לא יכריעו אותנו, אבל צריך למצוא פתרון מדיני לטווח הרחוק".

הגל הזה, השונה אמנם ועדיין דומה, זורק אותו שוב ושוב אל המראות של ראשית העשור הקודם. "בכל אירוע בירושלים הכול חוזר אליי, בפרט אם זה קורה בעיר העתיקה. כששמעתי על פיגוע הדקירה שבו נהרגו אהרון בניטה ונחמיה לביא ידעתי בדיוק איפה זה קרה, אילו עסקים יש מסביב, איפה עמדו הנרצחים. אלו רחובות שצעדתי בהם אינספור פעמים ברגל במסגרת תפקידיי השונים, עם אם־16 על הכתף ושכפ"ץ. הסוליות שלי כבר מדברות עם המרצפות שם".

זו הייתה כאמור אחת התקופות המדממות והסוערות שידעה העיר. כל יום שהתחיל כעוד יום עבודה רגיל, היה יכול להסתיים בזירה מדממת. ובכל הרגעים הקשים האלו, מול גופות מפויחות ומול ילדים בוכים שעדיין לא יודעים את גודל אובדנם, לוי היה חייב לעמוד איתן. "היה בי בכי פנימי כשהגעתי למקום פיגוע, אבל חיצונית לא הייתי נשבר", הוא מספר.

"נשארתי קר כקרח בקבלת ההחלטות ובמתן פקודות. רק כשהייתי חוזר הביתה, כשכולם כבר ישנים ולא נשאר אפילו כוח להתקלח, הייתי שם את הראש על הכר והמראות היו חוזרים אליי – חמשת בני המשפחה שנהרגו יחד בסבארו, הרופא שנהרג עם בתו יום לפני חתונתה, ילדים שנהרגו באוטובוס בדרכם מהכותל. ואז הכרית נרטבת, ואתה לא נרדם, והנה מגיעה השעה חמש בבוקר, ואתה קם כאילו לא קרה דבר וממשיך לנהל את העיר המטורפת הזאת".

ההתמודדות המתמשכת עם תנאי הלחץ והמראות הקשים, גבתה ממנו מחיר. באחד מימי 2002 הוא ישב במשרדו שבמגרש הרוסים, כשנשמע פיצוץ אדיר. לוי אפילו לא טרח לקחת את הרכב המשטרתי, אלא יצא החוצה ורץ לעבר רחוב יפו. "מרחוק אני רואה את הרחוב הרוס, כאילו נזרקה שם פצצת אטום, ואני חושב: אלוהים, בטח יש כאן מאה הרוגים, אני לא יכול להתמודד עם זה, אין לי הסברים לתת לתושבי ירושלים, אני מבקש למות". תוך כדי ריצה חש לוי דקירות בצד שמאל, אבל לא האט. כשהגיע לזירת הפיגוע התברר לו כי מחבלת־מתאבדת התפוצצה במעבר החצייה באמצע הרחוב ולא בתוך חלל סגור, וכך "רק" אדם אחד נהרג וכמה עשרות נפצעו.

בשלב הזה לוי גם הבין כי הוא בעיצומו של התקף לב, אבל רק אחרי 25 דקות, כשכל הפצועים פונו ונוהל התקשורת הסתיים, פינה מפקד המחוז את עצמו לבית החולים. הוא הגיע לשם בג'יפ משטרתי ללא סירנה, וסירב שיעבירו אותו לתוך בית החולים על אלונקה. "לא רציתי שתמונה כזאת תתפרסם, ולרגע האויב יחשוב שהצליח להכניע אותנו", הוא אומר.

חזית בוערת במיוחד שאיתה נאלץ לוי להתמודד במהלך כהונתו כמפקד המחוז, הייתה זו שבהר הבית. לאחר מהומות אוקטובר 2000 היה ההר סגור למבקרים במשך שלוש שנים. לאורך התקופה הזו דאג לוי להכניס בכל זאת קבוצות קטנות של מבקרים, כדי "להרגיל את ההר" לנוכחות זרים. במקביל נסע לירדן, וניהל שם מגעים בנושא.

כזכור, ביקורו של אריאל שרון בהר הבית שימש עילה לפרוץ המהומות. עם היבחרו לראשות הממשלה קרא שרון ללוי וביקש ממנו לעשות הכול כדי לאפשר כניסת מבקרים להר. "ניסיתי למצוא פתרון לבעיה של מה שאני קורא 'הר הגעש של העולם'", מספר לוי. "גם בשנים קודמות, המשטרה פרצה להר הבית כמה פעמים, ותמיד היו שם הרוגים. דם על הר הבית זה רע מאוד לשני הצדדים, אבל במיוחד למדינת ישראל ולאינטרסים שלה. זה גורר אותנו למלחמה דתית, ואסור שנהיה שם.
 

"נתתי הוראה ששוטרים שפורצים להר לא יהיו חמושים בנשק חם, ורק הקצינים יישאו נשק למקרה חירום. הרגשתי באותה תקופה כמו הילד ההולנדי שתוקע אצבע בסכר, בניסיון לעצור את הסחף".

איך טיפלתם בהתפרעויות על ההר?
"עד שנת 2000, בכל פעם שפרצו מהומות בהר הבית היו נזרקות אלפי אבנים לכיוון הכותל, ורק כעבור שלוש־ארבע שעות היו נכנסים למקום כוחות. שרון אמר לי 'במדינת ישראל החופשית לא יברחו יהודים מהכותל המערבי, המקום הקדוש ביותר לעם היהודי, בגלל זריקת אבנים. תפקידך למנוע זאת'. ובאמת שיניתי את התפיסה הקיימת וקבעתי שברגע שהאבן הראשונה נזרקת, אנחנו פורצים למקום. הנהגתי נוהל שלפיו מיד עם תחילת המהומות, דוחפים את הפורעים לצד המזרחי של הר הבית. מאז ועד היום אין במקום הרוגים".

עד כמה הר הבית הוא מוקד הבערה של גל הטרור שאנו רואים היום?
"אבו־מאזן והפלסטינים החלו את הסופה הנוכחית באמצעות הסתה שקרית, כשטענו שישראל מנסה לשנות את הסטטוס־קוו בהר. אם לא די בכך, חברי כנסת מהרשימה המשותפת נסעו לטורקיה ולירדן כדי לחזק את הטענה הזאת. בהתנהגות חסרת האחריות שלהם הח"כים הערבים מחממים את השטח, וההתבטאויות של אנשי הציבור במגזר מביאות לגילויי אלימות. לכל הטוענים להפרה של הסטטוס־קוו, הן מקרב הציבור הערבי והן מהצד היהודי, אני יכול לומר חד־משמעית שאין הפרה כזו. הדבר היחיד שהשתנה הוא שבשעות הביקור מגיעים היום הרבה יותר מבקרים".

אתה מצליח לנהל קשרי עבודה עם חברי הכנסת הערבים במשכן?
"עם חלקם יש לי יחסי עבודה קרובים, חלקם הם בני שיח, אבל שלושת חברי הכנסת מבל"ד כמובן אינם קרובים אליי. חנין זועבי, ג'מאל זחאלקה ובאסל גטאס אינם בני שיח מבחינתי, לא בתפיסת העולם שלהם ולא בשום מובן אחר. המטרה שלהם היא שמדינת ישראל תיעלם".
 
כשעובד בזק ובוגרת הטכניון מבצעים פיגועים, יש בכלל סיכוי להגיע להבנה כלשהי עם ערביי ישראל?
"ערביי ישראל הם ברובם אזרחים שומרי חוק, ואסור לנו לעשות הכללה. הם לא ייעלמו סתם כך מעצמם בהוקוס־פוקוס, ואת מערכת היחסים בינינו צריך להמשיך לבנות, כי אם נהרוס אותה נגיע לדרך ללא מוצא. אנחנו כנראה צריכים לחיות כאן יחד בשלום, אין לנו אפשרות אחרת ולכן יש צורך בהרגעה של השטח. תראי מה קרה עם הבדווים בדרום. הבדווים הם עם ללא דת, ואנחנו דחפנו אותם לתוך האסלאם".

להתלהטות הרוחות בקרב המגזר הערבי, אומר לוי, אחראי במידה רבה הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, בראשותו של ראאד סלאח - ש"נלווה" לקריירה של לוי לאורך השנים. "לא פעם נתתי הוראה לפזר בכוח הפגנות שהוא הוביל מול משרד ראש הממשלה. סלאח הוא גורם מחרחר ריב ומדון, ובאמירה הקבועה שלו, 'אל־אקצה בסכנה', הוא עלול להצית כאן אירועים שכל הצדדים יקיזו בהם דם. הגיע הזמן לטפל בו בצורה הרבה יותר רחבה".

המאבק מול סלאח וחבריו הוא שלב משמעותי בתוכנית שמשרטט לוי למיגור הטרור. "ראשית, צריך לטפל בהסתה במסגדים, ולהבדיל - בהסתה ברשתות החברתיות. שנית, התגובה של כוחות הביטחון כאשר מתרחש פיגוע צריכה להיות חד־משמעית – יורים על מנת להרוג. שלישית, מפוצצים את בית המחבל, שוללים את תעודות הזהות הכחולות ואת דמי הביטוח הלאומי מבני משפחה קרובים של מחבלים ישראלים, ומעבירים אותם לרמאללה. שאבו־מאזן יטפל בהם".

גופות של מחבלים, קובע לוי, אסור בשום פנים ואופן להחזיר. "זו פשוט טעות אומללה בהבנת המצב. מסירת הגופה וקיום הלוויה המונית, רק מלבים את האש. אלפים רואים במו עיניהם את הכבוד שלו זוכה הגיבור המפוקפק, מקבלים השראה, ומחפשים לעשות מעשה דומה. הגיע הזמן להקשיח את היד ולא לשפוך עוד שמן על המדורה. כשמדובר בביטחון אזרחי ישראל, צריך להיות נחרצים, ויש לנו מספיק אמצעי אכיפה והרתעה – סגירת הר הבית לצעירים, חסימת צירים. הגל הזה של הטרור ילך וידעך, אבל ללא אופק מדיני הסבבים הללו יחזרו".
 

היכן נמצא האופק המדיני הזה? בשיחות עם אבו־מאזן?
"הרבה שנים חשבתי שאבו־מאזן הוא גורם מתון שיכול להיות פרטנר לשיחות, אלא שרגליו מדשדשות בביצה. הוא פוחד מהגורמים הקיצוניים. בעת כהונתו לא התקדמנו בשום צעד. האם אנחנו יכולים לעשות איתו משהו? אין לי תשובה. כרגע אין לנו מה לדבר איתו. אני רק יכול להגיד לו: אל תאיים עלינו בכוח".

אנחנו נפגשים יממה לאחר הצבת הבטונדות בשכונת ארמון־הנציב. בעוד חברי כנסת רבים הביעו הסתייגות מהמהלך, המתפרש כחלוקת העיר, לוי מרוצה מאוד מהרעיון. "זו גדר ביטחונית שלא מחלקת את ירושלים, אלא עושה אותה פעולה כמו המחסומים. כשתחושת הביטחון תחזור, אפשר יהיה להסיר את הגדר. נפגשתי בשבוע שעבר עם תושבים בצד היהודי והם סיפרו על יידויי האבנים ובקבוקי התבערה. אפשר לראות שם את הסימנים השחורים על קירות הבתים. הצבת בטונדות זו התשובה המהירה, השלב הבא מבחינתי הוא להכניס פנימה כוחות ולעצור את המיידים".

הבעת בעבר תמיכה ברעיון של היפרדות ממזרח ירושלים. אחרי שההתנתקות הוכיחה שנסיגות חד־צדדיות לא מעלימות את הטרור, למה שהפרדת שכונות תועיל?
"קודם כול, אני יכול להתווכח איתך לגבי ההתנתקות. מספר ההרוגים פחת מאז שיצאנו מעזה. לגבי מה שקורה עכשיו - ירושלים היא בירת מדינת ישראל לנצח נצחים, ואני לא מוותר על עיר דוד או על העיר העתיקה, לא על חלקה המזרחי של ירושלים ולא על חלקה הדרומי. לא אוותר עליה עד טיפת דמי האחרונה.
 

"עם זאת, צריך להגיע לאיזה הסדר, כי אני לא רוצה שגם נכדיי ימשיכו לחיות על החרב. לכן נצטרך לעשות איזושהי היפרדות, בצורה כזו או אחרת. לא נחלק את ירושלים, אבל יש שכונות בעוטף ירושלים שנמצאות כרגע בתוך הגדר, והן מסכנות את עתיד העיר. צור־באהר, אום־טובא, שועפאט – התושבים שם הם פלסטינים שאוחזים בידם תעודה כחולה, וזכותם להשתתף בבחירות המוניציפליות. שערו בנפשכם מה יקרה בעוד כמה שנים, אם חלילה הם יהפכו להיות רוב ויבחרו את ראש העיר על פי רצונם".

גל הטרור הנוכחי הביא איתו תופעה של סרטונים המתעדים את הפיגועים ומופצים בסמארטפונים, בפייסבוק ואף בכלי התקשורת הממוסדים, מה שכבר הוליד את הכינוי "אינתיפאדת הוואטסאפ". התוצאה היא לעתים פגיעה בפרטיות של פצועים, ביזוי כבודם של נרצחים, או מתן נשק תעמולתי לפלסטינים. לוי סבור שהגם שמדובר בתופעה מטרידה, אי אפשר באמת לשלוט עליה.
 
"בעידן שלנו, שבו כל אחד הוא צלם טלוויזיה לעת מצוא והמצלמות הסלולריות הן באיכות גבוהה, אין דרך למנוע זליגה של סרטונים לרשתות החברתיות ומשם לכל העולם. מה שכן, משטרת ישראל צריכה מיד אחרי פיגוע לשים את ידה על מצלמות האבטחה ולהחרים את החומרים שבהן. גם עורכי החדשות צריכים לגלות אחריות, ולא לשדר כל חומר שמגיע אליהם, למרות המלחמה על הרייטינג".

חידוש אחר שנלווה למצב הביטחוני הוא "חוק המישוש", שמרחיב את סמכותם של שוטרים לערוך חיפוש גופני. "אני בעד החוק", אומר לוי. "בניגוד למה שהוצג בתקשורת, הוא מכוון לזמן מוגבל ולשטח מוגבל, שייקבעו על ידי קצין בדרגת ניצב. זה חוק מאוזן, אבל נצטרך להמתין לנוסח הסופי ולפרטים. ככלל, דווקא כשוטר לשעבר אני מתנגד לשינוי החוק באופן שיאפשר לשוטר לבצע חיפוש על אדם בצורה בלתי מוגבלת, בכל מקום ובכל זמן. צריך מאוד להיזהר מסחף של פגיעה בפרטיות. בסופו של יום גם שוטר הוא בן־אדם, ואסור לתת בידיו כוח בלתי מוגבל ללא שום בקרה, כי יהיה מי שישתמש בו לרעה".

יש סיכוי שבעקבות המצב נראה את מפלגת יש עתיד נכנסת לממשלה? האם זה לא הזמן לאחדות?
"חד־משמעית התשובה היא לא. אין סיכוי כזה".

אמרת בעבר על החרדים ש"אי אפשר להיות טפילים על הציבור הישראלי", ועוררת אצלם כעס גדול. זו הסיבה לכך שלא תוכלו לשבת בממשלה?
"לא, אין קשר בין הציבור החרדי לבין אי־ההצטרפות שלנו לממשלה. אני אישית מנהל מערכת יחסים טובה עם הציבור החרדי מזה שלושים שנה, ובכל תפקידיי במשטרת ירושלים הקפדתי להיפגש עם ראשי העדה ולשמוע מהם על הצרכים שלהם, כדי לשמור על מרקם היחסים העדין בעיר. לצערי שיבשו את מה שאמרתי בכנסת. לא אמרתי 'החרדים הם טפילים', אלא 'אי אפשר להיות טפילים על הציבור הישראלי'.
 
"התכוונתי לכל מי שבחר שלא לעבוד, והוא לנטל על הציבור הישראלי. כיום אני ביחסים מצוינים עם חברי הכנסת החרדים - עם גפני אני יושב בוועדת הכספים ויש בינינו הבנה, וגם עם ליצמן קיימת מערכת יחסי עבודה טובה".

שלושים מתוך 64 שנותיו של מיקי לוי עברו עליו במדי משטרת ישראל. הוריו, מצליח ושרה, היו לוחמי אצ"ל, והאב אף ישב שנתיים במעצר בלטרון. את ילדותו ונעוריו העביר מיקי בשכונת הכורדים הירושלמית, בדלות חומרית אך בעושר אנושי. עד היום הוא מבין כורדית וחובב את מנת הדגל של העדה – הקובה. גם בתקופות העמוסות והלחוצות בחייו, השתדל לא להחמיץ את הקובה של אמו בימי שישי.

לאחר שחרורו מצה"ל עסק לוי בשמאות רכב ובהוראת נהיגה, ורק בגיל 30 התגייס למשטרה. הוא החל את דרכו בימ"מ, מילא כמה תפקידים במג"ב, ואחר כך חזר למשטרה ה"כחולה". את מרבית תפקידיו עשה במשטרת ירושלים, עד שמונה למפקד המחוז.

השכול והתופת לא זרים לו גם בחייו האישיים. כשהיה בן 38 איבד בתוך חודשים ספורים שניים מאחיו – פיני, שכחייל מילואים נהרג בהיתקלות עם מחבל בבקעה, ורונן, שנהרג בתאונת דרכים. "כשאני מגיע למשפחה שכולה אני יודע בדיוק איך הם מרגישים", אומר לוי. "לצערי, אין היום כמעט משפחה במדינת ישראל שלא שילמה בדם - אם זה במעגל הראשון ואם במעגל השני - עבור תקומת עם ישראל".
 

אביו של לוי לא הצליח להתאושש מהמכות שפקדו את המשפחה. כעבור שלוש שנים הוא לקה בהתקף לב ונפטר, והוא רק בן 66. "אחרי שקרה מה שקרה, אמרתי לאמא שלי: 'תבחרי בחיים, או בהליכה לארץ החיים. יש בשביל מי לחיות'. לשמחתי, היא בחרה בחיים, למרות שזה לא קל לה, והאובדן תמיד ילווה אותה ואת משפחתנו".

לימים שוחרר רוצחו של פיני לוי, יחד עם מחבלים נוספים בעלי אזרחות ירדנית, במחווה של ראש הממשלה אהוד אולמרט למלך עבדאללה. "זה ים של כאב המתווסף לכאב הקיים", אומר לוי. "ראש הממשלה התקשר אליי וביקש את הסכמתי למהלך. עניתי לו שהאינטרסים הביטחוניים והמדיניים של ישראל קודמים לכאב של משפחתי".

כקצין משטרה זכה לוי להערכה רבה, ובשנת 2003 עלה שמו כמועמד אפשרי למפכ"לות. אלא שהשר לביטחון הפנים דאז, צחי הנגבי, העדיף את משה קראדי, ולוי מונה לנציג המשטרה בארצות הברית. כעבור ארבע שנים, כשקראדי הודיע על התפטרותו בעקבות מסקנות ועדת זיילר, הוצע ללוי לשמש כסגנו של המפכ"ל המיועד, יעקב גנות. לבסוף מונה דודי כהן לשוטר מספר אחת, ולוי הודיע על הסרת מועמדתו לסגנות, פשט מדים ועבר לשמש כמנכ"ל אגד תעבורה.

בעבר אמר לוי כי עובדת היותו חבר אישי של אהוד אולמרט הייתה לו לרועץ במירוץ למפכ"לות. "היו מי שחשבו שזה יכול להשפיע בהקשר לחקירות שהתנהלו נגד אולמרט", הוא מסביר. "לכולם אמרתי ואני אומר גם היום - אם זה המחיר שצריך לשלם על החברות, אני מוכן לשלם אותו".

החברות ביניכם עדיין קיימת, אחרי שאולמרט הורשע בפלילים?
"אנחנו לא יושבים לשתות קפה יחד, לא הייתי אצלו בבית ואני לא מדבר איתו בשוטף, אבל מדי פעם דרכינו מצטלבות. החברות בינינו הייתה מבוססת על יחסי עבודה; אולמרט היה ראש עיריית ירושלים בזמן שאני הייתי מפקד המחוז, ושיתפנו פעולה בצורה מושלמת לטובת העיר הזו. אני רק יכול להצטער בשביל אהוד על שנקלע למצב שנקלע, ועדיין אני בתקווה שהסאגה הזאת תסתיים בלא כלום".

שורת הכשלים שפקדו את המשטרה בשנים האחרונות – חוסר הטיפול בשיחת הטלפון של הנערים החטופים, מחדל הרצח במצעד הגאווה, הקשרים עם הרב פינטו וכמובן הסתבכות בכירים רבים בפרשיות שחיתות והטרדות מיניות - לא גורמת ללוי להפנות עורף לארגון שבו גדל. "בשנה האחרונה אירעו במשטרה בעיות כאלה ואחרות, כמו שקורה בכל מקום שיש בו עבודה מסביב לשעון", הוא אומר.

"זה קרה בצה"ל, בשב"כ וגם במשטרת ישראל. האירועים האלו לא עשו טוב לארגון שבעבורי הוא בית, אבל בכל פעם שתקפו את המשטרה – אם זה פוליטיקאים ואם כלי תקשורת - התייצבתי מול המצלמה להגן עליה. לא באתי והצדקתי את הכשלים; ביקרתי אותם, ובאותה נשימה אמרתי שמשטרת ישראל היא גוף נקי, שעושה הכול להגנתם ולביטחונם של תושבי ישראל. היום אנחנו רואים שהשוטרים ולוחמי מג"ב הם השכפ"ץ החי של המדינה. אני קורא לציבור: אל תשפכו את התינוק עם המים. נכון, אירעו מקרים שדורשים טיפול והתייחסות והדחות, אבל אי אפשר להכתים ארגון שלם".

האירועים שקדמו למינוי המפכ"ל החדש הפתיעו את לוי, שעד לרגע האחרון קיווה כי דמות מתוך הארגון תקבל את התפקיד. ובכל זאת, עם מינויו של רוני אלשיך איחל לו לוי בהצלחה, ופנה להסביר לחבריו למדים הכחולים כי זוהי הבחירה הטובה ביותר בתנאים הנוכחיים.

"בתחילת הדרך ישבתי עם השר גלעד ארדן לפגישה, שבה מניתי בפניו את המעלות ואת המגרעות של כל אחד מהמועמדים מתוך המשטרה. הסברתי לו מדוע לדעתי מועמד מבפנים עדיף על מועמד מבחוץ: להיות שוטר זה מקצוע שצריך לגדול בו מלמטה, לעבור את כל הקורסים, להבין איך לטפל באזרחים. בישראל קיימת המשטרה היחידה בעולם שעל פי החוק חלה עליה החובה גם להילחם בטרור וגם למנוע פשיעה. ביקשתי מארדן שאם הוא מתכנן למנות מועמד מבחוץ, שיקרא לי לשיחה נוספת".
 

ושיחה כזו התקיימה?
"לא הייתה".

גל הירש היה בעיניך מועמד מתאים?
"הירש הוא קצין מעולה, לוחם מיומן שתרם למדינה את מיטב שנותיו, ביצע מעשי גבורה וסיכן את עצמו מעבר לגבול - אבל לעניות דעתי, לעת הזאת הוא לא התאים לתפקיד המפכ"ל. הרי אם היה לפנינו תת־ניצב שהוא בהכשרתו מהנדס מוצלח אבל כשל בתפקידו, היו לוקחים אותו להיות רמטכ"ל, או אפילו ראש אגף לוגיסטיקה בצה"ל? הצגתי לקצינים בכירים בצבא את השאלה הזו, והם חד־משמעית ענו שלא".

על רוני אלשיך הוא אומר: "אם נגזר עלינו שיבוא מועמד מבחוץ, הוא הטוב ביותר. אני מכיר את רוני, דרכינו הצטלבו בעבר, וראיתי שהוא איש חכם מאוד, אחד שמבין מודיעין, מבין מה זו חקירה. מודיעין של השב"כ קרוב למודיעין משטרתי - להבדיל ממודיעין צבאי, שהוא שונה. אין לי ספק שהוא יצליח בתפקידו".
 
ובכל זאת, השוטר שבך נפגע מההנחתה הזו של מפכ"ל מבחוץ?
"לא אכחיש שחשתי צביטה בלב. אני גם מבין מה זה עושה לארגון, אבל זו ההחלטה שהשר קיבל. שלחתי לרוני מסרון שבו איחלתי לו הצלחה, ואמרתי שכל היכולות שלי והניסיון שלי עומדים לרשותו".

בשעות הפנאי המעטות שלו מבלה לוי עם המשפחה - אשתו רונית, ארבעת ילדיו ושש הנכדות. "משטרת ישראל והעשייה הציבורית הם הפרויקט המרכזי בחיי, והמשפחה זה ההובי המרכזי", הוא אומר. "חשוב לי לשמור על ארוחות משפחתיות ועל קידוש בשבת, וללכד את המשפחה כמה שיותר".

את אחד הבילויים האהובים עליו, הליכה משפחתית משותפת למשחקים של בית"ר ירושלים, הוא החליט להפסיק לאחרונה. "אני אוהד את הקבוצה משחר נעוריי, ותמיד אהבתי לבוא למגרש עם ילדיי ונכדיי, אבל קשה לי אל מול הצעקות הגזעניות והאווירה. יש לנו מספיק מהומות מחוץ למגרש. הייתי שמח אם האצטדיון היה חוזר להיות מקום שאפשר לבוא אליו ולהירגע, אי של שפיות במציאות לא שפויה".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...