מלחמת התשה: מי באמת שולט באל אקצא?
מזכ"ל האו"ם וג'ון קרי הגיעו לאזור כדי לנסות למנוע מלחמת דת. אבל מאחורי הקרב על הר הבית מעורבים מאבקי כוחות בין מנהיגים אסלאמים קיצוניים, בין ירדן לרשות הפלסטינית, ובין אבו מאזן לתודעה הציבורית העולמית
החשש מפני הידרדרות הסכסוך הישראלי־פלסטיני למלחמת דת, שתצית תבערה בעולם המוסלמי, הריץ לכאן השבוע את מזכ"ל האו"ם באן קי־מון ואת מזכיר המדינה ג'ון קרי לשיחות דחופות עם הצדדים, כולל ממלכת ירדן, הממונה על המקומות הקדושים.
עוד כותרות ב-nrg:
- בנט תוקף את לבני: "היא חיה בשוודיה, לא בארץ"
- "חשבו שהיא בובה": תינוקת נשארה נעולה במעון
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
מזכ"ל האו"ם, איש של ניסוחים מפותלים, נאלץ לנקוט הפעם שפה ברורה ולקרוא לצדדים "לסגת אחור מהתהום שעל סִפּה הם עומדים". כן, אחרי גל טרור, אינתיפאדה שלישית ואביב פלסטיני, הגיע תורו של החשש ממלחמת דת. המזכ"ל אף נקט צעד לא שגרתי של עדכון נציגי המדינות החברות במועצת הביטחון של האו"ם בזמן אמיתי.
מזכיר המדינה קרי היה זהיר מאוד השבוע, כשאמר שהשיחות שהוא מתכוון לנהל עם הצדדים נועדו לדון אך ורק באדמיניסטרציה של השמירה על הסטטוס קוו בהר הבית - לא מילימטר מעבר לזה. אבל לנהל שיחות על הסטטוס קוו בהר הבית זה יפה, בתנאי שמבינים מי באמת שולט בהר.
וזו, כך מתברר, שאלה לא פשוטה. בבדיקה לאחור של אירועי השנה האחרונה אפשר לראות שצלה של השאלה מרחף מעל האירועים בהר. החל מניסיון ההתנקשות ביהודה גליק, עבור במהומות בספטמבר וכלה בפנייתה של הרשות הפלסטינית לאונסק"ו להכיר בכותל המערבי כחלק ממתחם אל־אקצה.
חיילים פרוסים בירושלים (רויטרס):
ביקשתי מנדב שרגאי, חוקר בכיר ב'מרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה' שעוקב אחרי הנעשה בהר שנים רבות, לעשות סדר בשאלה מי באמת שולט היום באל־אקצה. מי השחקנים המרכזיים ומי המשניים. ובעיקר: האם שחקני המשנה מצליחים כעת לכפות את רצונם על שליטי ההר.
"ישראל היא השולטת בהר", אומר שרגאי, "אבל מדובר בשלטון נכה. ב־1967 ישראל ויתרה על שליטה בלעדית בשערי ההר, כך שהמוסלמים יכולים לסגור ולפתוח אותם לפי רצונם. גם חוקי העתיקות, התכנון והבנייה כמעט ואינם נאכפים. לישראל יש שותפה בהר הבית - ממלכת ירדן. מעמדה נובע מתוקף סעיף בהסכם השלום עמה, וגם מכוחם של אינטרסים משותפים, ביטחוניים וכלכליים רחבים יותר, בכלל זה מעמדה של הממלכה והמשך קיומה. אולם בדרך כלל מדובר בהבנות ובהסכמות לא פורמליות.
"כל תנועה שלטונית ישראלית בתוך ההר מתואמת עם הממלכה הירדנית. כך למשל, כשירדן הטילה וטו על החלפת גשר המוגרבים הזמני בגשר קבוע, ישראל קיבלה את הווטו הזה. ישראל גם נמנעה במשך חודשים ארוכים מלהיכנס למסגדים, אף שהפכו למחסני נשק קר ולעיר מקלט לפורעים, בעיקר בשל הרגישות מול ירדן. דיון בכנסת בשאלת הריבונות על ההר נדחה לבקשת המלך עבדאללה. גם מיעוט העולים היהודים לביקור - ולא לתפילה - נובע מהרגישות הירדנית".
שרגאי מציין כי "הגורם המשמעותי ביותר בהר, אחרי ישראל וירדן, הוא הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית בראשות ראאד סלאח. התנועה היא האחראית להכשרת שני המסגדים התת־קרקעיים החדשים באורוות שלמה ובאל־אקצה הקדום, לתופעת המוראביטאת – קבוצות הנשים שניאצו, גידפו, קיללו והפכו בשנים האחרונות את ביקורי היהודים ופעילות המשטרה בהר לסיוט מתמשך, אך רק עתה הוצאו אל מחוץ לחוק. על שמו של סלאח רשום גם ניסיון לייבא את מי מעיין הזמזם ממכה, ולמלא בהם את בורות הר הבית כד לשדרג את קדושתו ביחס למכה ומדינה ולשדרג את מעמדו שלו כמנהיג אסלאמי".
במקביל, אומר שרגאי, יש לחמאס נוכחות חזקה בהר הבית באמצעות ציבור אוהד ותומך, שמניף לא פעם את דגלי הארגון במקום. בשנים האחרונות עצרו גורמי הביטחון פעילים בחוליות טרור של התנועה, שהועסקו בעבודות שונות בהר. רוח חמאס, כמו דגליו, מורגשים מאוד באזור, בין היתר באמצעות התנועה האסלמית שקרובה מאוד לחמאס מבחינה אידיאולוגית - שתיהן תנועות בנות של האחים המוסלמים. כך למשל, רבות מדרשותיו של סלאח, ובכלל זה המוכנות 'להקריב את הדם למען אל־אקצה' - משודרות באתרים שונים של חמאס, ומלהיטות את הרוחות.
"גורם משמעותי נוסף הוא ארגון 'חיזב א־תחריר' - תנועה אסלאמית בינלאומית", אומר שרגאי. "גם הוא מדבר על מדינת ח'ליפות מוסלמית, ומגדיר את הדמוקרטיה כמשטר כפירה. לכאורה מדובר בגורם לא אלים, אבל האידיאולוגיה שלו קיצונית ויעדיו הרחוקים כוללים את העלמת מדינת ישראל ועקירת כל נוכחות יהודית ממנה".
ההגדרות של רמת הקיצוניות של השחקנים בהר הן יחסיות. בדרשת יום שישי, בדיוק לפני חודש, קרא הדרשן של 'חיזב א־תחריר' לאומה האסלאמית ולצבאותיה להקים את הח'ליפות, ולשחרר את מסגד אל־אקצה ואת והאדמה המבורכת. "מתי ינועו צבאות התהילה והניצחון לירושלים כדי לשחררה ולעקור את ישות היהודים משורשיה?" שאל בעודו משמיע קריאה לכוחות המזוינים בסוריה, במצרים, בפקיסטן, בטורקיה, בירדן ולכל צבאות המוסלמים לצאת לשחרר את פלסטין. "מסגד אל־אקצה אינו ממתין להחלטות בינלאומיות, לא לוועידות פסגה ערביות ולא להצהרות של שליטים מנוולים", הוא אמר.
את המקום המרכזי בהוויה סביב ההר תופסת היום עלילת 'אל־אקצה בסכנה'. שרגאי, שאחד משני ספריו על הר הבית הוקדש לעלילה הזו, מגדיר בספרו את עלילת אל־אקצה כ"שוות ערך למחבל מתאבד, טיל וקסאם".
לדבריו, "העלילה הפכה למחוללת האלימות הישירה והמיידית, למרות היותה שקרית בעליל. איש הרי אינו מחדיר חומרים ממיסים מתחת ליסודות המסגדים, או עולה עליהם עם דחפורים וגרזנים שגודעים את כיפותיהם. איש גם לא שינה את הסטטוס קוו בהר לרעת המוסלמים. להפך - הוא משתנה כבר שנים ברכיבים מאוד משמעותיים דווקא לרעת הצד היהודי, אבל העלילה הפכה לאפקטיבית מאוד. היא מופנית נגד מדינת ישראל ומשרתת מטרות אישיות ופוליטיות".
ועדיין, חשוב להבין בדיעבד, שבחודש שעבר בתקופת החגים נעשה שינוי כדי לאפשר ליותר יהודים לעלות על הר הבית. שינויים כאלה נעשים כל הזמן בהתאם לנסיבות. אולם, השנה לא רק שחג הקורבן ויום כיפור חלו באותו יום, איש כנראה לא טרח להסביר למוסלמים שמדובר בשינוי זמני בלבד, שאחרי החגים המצב יחזור לקדמותו. בנקודה הזו התממש בעיני המוסלמים החשד שהיהודים ממשים את שינוי הסטטוס קוו על ההר. התוצאה, השד יצא מהבקבוק. ועכשיו לא ברור אם אפשר להחזירו. וגם אם כן זה יקח עוד זמן רב.
בכל המארג הסבוך הזה, הרשות הפלסטינית היא אולי החוליה החלשה ביותר בהר. כאשר השר הפלסטיני לענייני דתות, מחמוד אל־הבאש, הגיע להר, הוא הוכה בידי פעילים וגורש מהמקום. אולם בחודש האחרון דברים השתנו: אבו־מאזן, שנחלש אישית ופוליטית, החליט להעביר הילוך. ברמאללה חשים שהעולם הערבי זנח אותם לאנחות והשאלה הפלסטינית נדחקה לשוליים. ואבו־מאזן, שככל הנראה עשה הערכה מחודשת, הגיע למסקנה שהדרך היחידה להחזיר אותו ואת הסוגיה הפלסטינית לקדמת הבמה העולמית עוברת דרך אל־אקצה. גם אם מדובר ברכיבה על גב נמר.
באמצע ספטמבר, כשאירועי הר הבית כבר היו בעיצומם, ניצל אבו־מאזן את המומנטום והודיע כי בדעתו לכנס בקרוב ועידה אסלאמית שתדון בענייני ירושלים ואל־אקצה. השר הממונה על המקומות הקדושים, אל־הבאש, הוסיף פרטים ואמר: "הוועידה תעסוק בהשתלטות הכיבוש על מסגד אל־אקצה. הרשות מתכוונת לאסוף תמיכה כלל־מוסלמית נגד ישראל בעניין. הפלסטינים לא יעמדו מול פעולותיה של ישראל בעניין זה לבדם".
ועידה אסלאמית לא התכנסה עדיין, אבל אבו־מאזן בהחלט הצליח להפתיע עם הפנייה של הרשות הפלסטינית לאונסק"ו להכיר בכותל המערבי כחלק ממתחם אל־אקצה. בדיעבד, התברר כי הפלסטינים אכן לא פעלו בעניין זה לבד. יחד עמם הוגשה בקשה על ידי שש מדינות ערביות: אלג'יריה, מצרים, כוויית, מרוקו, תוניסיה ואיחוד האמירויות.
והנה הסיבוך הנוסף: בסבב השיחות שצפוי בניסיון להחזיר מעט שפיות למה שמתרחש על הר הבית, יש לירדן מקום מרכזי כאחראית למקומות הקדושים. גם לישראל וגם לאמריקאים ולאירופים יש ציפיות בנושא. אולם, לדברי מקור ישראלי שמכיר מקרוב את הנושא, המצב מסובך להפליא. בין המלך עבדאללה לאבו־מאזן יש מתח עצום, הוא אומר.
עוד בחנוכת תעלת סואץ החדשה, לפני כחודשיים, ניגש אבו־מאזן למלך עבדאללה, אולם המלך הפנה לו את הגב. הוא כועס על יו"ר הרשות מכיוון שבמהלכים להכרה ברשות הפלסטינית כמדינה משקיפה בשנה שעברה היה חלק בנוסח שהוגש לאו"ם שפגע בירדן, אך הפלסטינים התעקשו עליו. הירדנים ביקשו להימנע מאותו קטע, מכיוון שמי שהגיש אז בשם הפלסטינים את הבקשה הייתה השגרירה הירדנית, והם ראו בכך השפלה מבחינתם.
בהמשך הייתה גם תקרית על הר הבית, שבעקבותיה גורשו המופתי של ירדן ושר ההקדשים שלה מאל־אקצה בידי פעילי 'חיזב א־תחריר'. אבל החלק המדהים, אומר המקור, הוא העובדה שכאשר הרשות הפלסטינית התקבלה כמדינה משקיפה באו"ם נחתם הסכם נפרד בין הרשות לירדן שלפיו מי שמייצג את המקומות הקדושים לאסלאם באונסק"ו היא עמאן. הפלסטינים מצדם קיבלו את בית־לחם.
לא יבשה הדיו על ההסכם, והנה מתברר שאבו־מאזן הפר אותו ופנה לאונסק"ו בעניין ההכרה בכותל המערבי. בכך הוא הוכיח למלך שמילה שלו אינה מילה, והסכם אינו הסכם. מנכ"לית אונסקו, אירינה בוקובה, ניסתה השבוע למנוע פיצוץ בהקדימה קריאה לוועד המנהל של אונסק"ו להימנע מצעדים שעלולים להתפרש כשינוי בסטטוס קוו. נכון לעכשיו, כל האפשרויות פתוחות.
בשוליו של השבוע הסוער נדחקה לשוליים עוד חוליה בתגובת הדומינו המזרח תיכונית לחתימה על הסכם הגרעין עם איראן: ערב הסעודית הודיעה כי היא פועלת לגוון את מקורות האנרגיה שלה. יצואנית הנפט הגדולה בעולם, המודאגת מהידלדלות מקורותיה, חתמה השבוע על הסכם שיתוף פעולה עם הונגריה לשימוש באטום לצורכי שלום.
ההסכם כולל שיתוף פעולה בתכנון, בנייה ותפעול כורים גרעיניים, אבטחת כורים וטיפול בפסולת גרעינית. על ההסכם חתמו שליחו המיוחד של המלך עבדאללה, שהוא גם "ראש העיר לאנרגיה אטומית ומתחדשת", והשר לפיתוח לאומי של הונגריה.
כאן מגיע גם החלק המעניין ב"שרשרת המזון" האטומית הבינלאומית: לפני שנה חתמה הונגריה עם חברת 'רוסאטום' הרוסית על חוזה בסך 10 מיליארד דולר להרחבת שיתוף הפעולה בכור הגרעיני האטומי היחידי בהונגריה המכונה 'פאקס'. הכלכלה ההונגרית, כידוע, אינה בשיאה והכסף כולו מגיע כהלוואה מרוסיה, שבעצמה נמצאת בעיצומו של משבר כלכלי. ערכו של הרובל הידרדר השנה בעשרות אחוזים כתוצאה מאפקט רעיל משותף של צניחת מחירי הנפט והסנקציות המערביות. ובנתונים הכלכליים האלה יש למשולש הביזארי הזה פוטנציאל להפתיע.
הכוח המניע הוא כמובן החשש הסעודי המתמיד מפני איראן גרעינית, שתכפה את עצמה על שכנותיה. וכך, מאז החתימה על הסכם הגרעין בין איראן והמעצמות בקיץ האחרון סעודיה נמצאת בעיצומו של מרוץ לחתימת הסכמים לשיתוף פעולה אטומי. עוד ביוני חתמו הסעודים עם צרפת על הסכם למחקר היתכנות להקמת שני כורים גרעיניים.
הסכמי שיתוף פעולה נחתמו גם עם סין, פינלנד וארגנטינה. ריבוי ההסכמים פותח לפני הסעודים לא רק ערוצי ידע אופרטיביים, אלא גם מייצר תחרות רבתי בין השחקנים. מה שמבטיח שלא ירחק היום שבו לסעודים יהיה כור משל עצמם. לצורכי שלום כמובן. בנתונים אלו, החשש מפני מזרח תיכון גרעיני עלול להתממש הרבה יותר מהר מהצפוי.
אקו"ם