סיור במזרח ירושלים: "מצדי שהיהודים יקחו את הר הבית"
התושבים היהודים במזרח ירושלים לא מתרשמים מהבטונדות שהוצבו בשערי השכונות הערביות, ובג'בל מוכבר מאשימים את ישראל בענישה קולקטיבית. סיור בעיר שסועה
ממרפסת ביתה של נעמי, תושבת שכונת ארמון־הנציב, נשקף נוף מרהיב. אוויר ההרים כאן באמת צלול כיין. אבל ברחוב אבו־רביע הסמוך, היורד מהבית אל שכונת ג'בל־מוכבר, מתנפצת הפסטורליה אל חומות הבטונדות. רק כמה ימים לאחר הצבת המחסומים ה'נושמים', מישהו הבין שאין בהם תועלת. ביום שלישי הגיע לשטח השר וחבר הקבינט נפתלי בנט, וביקש לצפות במו עיניו ולהתעדכן מכלי ראשון בנעשה בשטח.
עוד כותרות ב-nrg:
- בנט תוקף את לבני: "היא חיה בשוודיה, לא בארץ"
- "חשבו שהיא בובה": תינוקת נשארה נעולה במעון
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
נעמי, מורה בתיכון 'דרור' בירושלים, ושכנתה ליאורה כועסות מעט על השר החולף לידן מבלי לעצור ולשאול לשלומן. זה יותר משנה סופגת השכונה מטחי אבנים, בקבוקי תבערה וזיקוקים, המתנפצים אל הבתים כמעט מדי ערב. "ביום של חטיפת הנערים התחילו ליידות אבנים אל הבתים שלנו", מספרת נעמי.
"בימי רגיעה זה היה רק בסופי שבוע, אבל כשגאה המתח היו מטווחים עלינו מדי יום. אני לא אשכח את הלילה שבו הייתה תקרית הנגמ"ש בשג'עייה. מכוניות החלו לעלות ולרדת בכביש בצפירות שמחה איומות. נושאי דגלים מכל הסוגים - דגלי אש"ף, חמאס ואחרים - התארגנו מול בתינו כשהם מלווים את ההתפרעויות ביידוי אבנים וירי זיקוקים. התקשרתי למשטרה ואיש לא ענה. רק אחרי ארבעים דקות הואילה המשטרה לשלוח לכאן ניידת ראשונה. ההפגנה פוזרה רק אחרי שהשוטרים השתמשו בגז מדמיע וברימוני הלם".
האם התושבים חושבים שהבטונדות ישפרו את המצב?
"אנחנו מרגישים כמו בכלוב בגן החיות עם הגדרות הללו", עונה נעמי. "המצב נעשה גרוע יותר. הייתי יותר רגועה עם האבנים והזיקוקים כשאני יודעת שהמשטרה נמצאת בשטח. היום אני מתלבטת אם בכלל לעלות לאוטובוס".
הפיגוע בקו 78 לפני שבוע וחצי, שבו נהרגו שניים ונפצעו 16, התרחש כמאתיים מטר מהמקום שבו עמדנו. המחבלים באו מכאן, מג'בל־מוכבר. השר בנט עומד על הגבעה, צופה אל החנויות הריקות מאדם של ג'בל־מוכבר ומשוחח עם אלי כהן, מוציא לפועל מטעם עיריית ירושלים, שבא לגבות חובות עירוניים מחייבים תושבי ג'בל־מוכבר וצור־באהר.
כהן מציג בגאווה צרור שטרות. "היום התחלנו במבצע גבייה מקיף. יש כאן 2,500 שקל שהצלחנו לגבות היום, ועוד אלפיים בכרטיסי אשראי". שאלתי אותו אם אינו חושש לעשות כאן את עבודתו. "אם נישאר רק בטריטוריה שלנו, נאבד את כל הבית", הוא עונה. "התושבים כאן רוצים זכויות? שישלמו גם את החובות. אין שום סיבה שבבית הזה בארמון־הנציב ישלמו ארנונה, ובג'בל־מוכבר לא ישלמו".
אבל מבצעי הגבייה הללו לא נערכים בלב השכונה פנימה. גם אם לכהן יש אומץ לעשות זאת, המשטרה לא תיתן לו.
"זו בדיוק הבעיה", אומר לנו אריה קינג, חבר מועצת העיר ירושלים שנלווה למסענו בין שכונות התפר ותולה את האשמה בראש הממשלה בנימין נתניהו. "אני מאמין שנתניהו החליט לחלק את ירושלים כבר לפני חמש או שש שנים, וכעת הוא עושה זאת הלכה למעשה. הוא רוקן את השכונות מתחנות המשטרה שהיו בהן, ואינו מאפשר לעירייה להיכנס, לגבות חובות ולהוציא לפועל צווי הריסה. רק השבוע הוא הנחה, באמצעות ראש המועצה לביטחון לאומי, לבטל הריסת בית שנבנה שלא כחוק בשכונת בית־חנינא. זה נוהל בלתי מקובל ובלתי נסלח. לא הייתה שום מניעה ביטחונית להרוס את הבית, שעשר שנים העירייה מנהלת מאבק להרוס אותו והיא קיבלה את אישור בג"ץ".
אולי ראש הממשלה יודע שבעת הזאת כדאי להנמיך את הלהבות?
קינג דוחה זאת על הסף. "דווקא ההתערבות הזו מביאה לגל טרור. היא זו שהורסת את מרקם החיים בעיר, ותוצאותיה הן הפגיעות בנפש שאנו חווים היום. הם מבינים שלא אוכפים את החוק מולם, ועד לרמדאן הבא כבר יתחילו לירות משועפאט ומענאתא אל תוך הבתים. זו לא הערכה שלי אלא של המשטרה".
מה אתה היית עושה?
"אם הייתי ראש העיר לא הייתי סופר את ראש הממשלה. הייתי אוכף את החוק, נכנס לשכונות לגבות חובות, מתכנן ובונה. ניר ברקת רק חושב שהוא ראש העיר, ראש העיר האמיתי הוא בנימין נתניהו".
דב קלמנוביץ, המשנה לראש העיר ירושלים, מסרב להצטרף להגדרה של קינג. "אני בא ממקום ערכי שבו יש להגן על חיי אדם. אחדות העיר חשובה לי מכדי להיכנס למשחקים מי שולט בה. העירייה איננה אחראית לביטחון אלא ראש הממשלה, והוא זה שמחליט להיכן נכנס הצבא ואילו משימות מוטלות עליו. לדעתי הוא לא נכנס מספיק ולא מוטלת עליו המשימה להיכנס כשצריך. אם הייתה לנו ריבונות מספקת במזרח העיר, לא היינו מגיעים למצב שבו כל דבר צריך לקבל אישור מהגורמים המדיניים".
במה ריבונות כזו צריכה לבוא לידי ביטוי?
"פשוט להיכנס לתוך השכונה. איש לא יעמיד דוכן ללא אישור, כולם ישלמו מסים ותוגבר הנוכחות בשטח. כשאתה בשטח אתה שולט גם במידע ויודע מה מתרחש, ואותו בעל דוכן שפרנסתו תלויה בך ישתף איתך פעולה. מי ששולט היום, בהיעדר נוכחות, זה ההמון הפרוע".
האם נתניהו מחלק את ירושלים? שאלתי. "אידיאולוגית לא, אבל במרקם העירוני שלה ירושלים כבר לא יכולה להיות מחולקת. צריכה להיות החלטת קבינט מפורשת שמחזירה את הריבונות".
ירדנו אל רחוב אבו־רביע. בפתח חנות לחומרי בניין יושב חוסיין דאוד. "עד לא מזמן תושבי ארמון־הנציב היו יורדים לכאן, קונים כנאפה. אנחנו היינו עוברים בלי בעיות לצד השני", הוא אומר באנגלית לא רעה.
אז מה קרה פתאום?
"מסגד אל־אקצא, זו הבעיה", הוא נאנח.
אתה מאמין לשקרים שמפיצים אבו־מאזן ושאר המסיתים?
"אני מאמין שלאט לאט זה מה שיקרה. הרבה יהודים עולים לשם ומתחילים להתגרות בנו, לרקוד ולהתפלל, והמשטרה מגנה עליהם. המוסלמים לא מקבלים את זה שאחרים ישתלטו על המקום או יחלקו אותו. צריך להפסיק את כל הבעיות. אתם תלכו לכותל, ואנחנו למסגד. שלא יסגרו לנו אותו או ימנעו מאיתנו את הגישה אליו. זה אור אדום שנדלק לפלסטינים מג'נין ועד רפיח. אם משהו יקרה כאן – כולם יבואו!"
הפתרון הוא רצח יהודים?
"חס וחלילה. אבל הרבה דברים נעשים נגד הפלסטינים. הורגים את הילדים שלהם, לוקחים את הארץ שלהם, חוסמים אותם מללכת בחופשיות. יש כאן 30 אלף איש שהרוב המוחלט שלהם מתנגד לאלימות. אני רוצה שלום".
בבית הקפה הסמוך יושב עלי עווסאת. "מה אכפת לי מהר הבית", הוא מפתיע. "מצדי שהיהודים ייקחו אותו. כולם שקרנים. מה שחשוב לי זה מה שיהיה לי בכיס. לאנשים במזרח העיר אין עבודה, אין שכר הולם. זו הבעיה וזה מה שמביא לייאוש".
לשאלה מי אשם במצב הוא משיב "שני הצדדים", אבל מיד מוסיף ש"יש אשם עיקרי". תן לי לנחש, אמרתי לו. בנימין נתניהו. "בדיוק. הוא ראש הממשלה, שיפתור לנו את הבעיות. המנהיגים דואגים לעצמם היטב, גם הוא וגם עבאס, ואנחנו הקטנים משלמים את המחיר".
לכן יוצאים עם סכינים לדקור יהודים?
"כשהבן שלך יוצא מהבית, אתה יודע לאן הוא הולך? אם היית יודע שהוא מתכוון לדקור אנשים, היית שובר לו את היד. אני לא נותן לילד שלי בן ה־17 לצאת מהבית. אבל נתניהו צריך לחשוב היטב למה זה קורה. הוא יכול לעצור את זה".
בטיילת ארמון־הנציב זרם התיירים נמשך. לאורך הנתיב ספרנו כשלושים אוטובוסים. אורי כץ, מדריך בחברת 'בייבל לנד' מחיפה, עומד עם קבוצת תיירים מגרמניה ומסביר להם בגרמנית על הר הבית הנשקף במלוא הדרו ממרפסת התצפית. "אני מספר לתיירים את האמת על הר הבית, ומזים את השקרים שהם שומעים בכלי התקשורת שמראים מה שנוח להם", הוא מספר. "הם חוזרים הביתה כשהם מבינים את העניין טוב בהרבה".
לשכונת נוף־ציון, שלוש דקות מתלפיות, יורדים בין בתי ג'בל־מוכבר ואבו־תור. השכונה מורכבת משבעה בניינים גדולים שבהם גרות 91 משפחות. המתחם סגור בחומות ושערי ברזל. צמוד לחומה בונים כעת הערבים בית רב־קומות. "משום מה הוא קיבל אישור", קובלת מיכל צמח, המתגוררת בקומה העליונה בבניין המרכזי. ממרפסת ביתה נשקפת ירושלים כולה, מאבו־תור, הר הבית והשילוח, דרך הר הצופים והר הזיתים ועד מורדות ים המלח.
אבל התחושה היא כמו מגורים בכלוב של זהב. ילדיה של מיכל אינם משחקים בחצר, אלא אם מבוגר נלווה אליהם. את הדרך הביתה עושים במהירות, לפני שהפורעים מהגבעה הסמוכה חוזרים מבית הספר ומתחילים במטווח הקבוע שבין 12 ל־4. התריסים בקומות התחתונות מוגפים בלילות, מאימת בקבוקי התבערה והאבנים.
את אדמות נוף־ציון קנה לפני מאה שנה יהודי אמיד בשם יהודה רחמים. בנו ביקש לבנות שכונה לעשירי חו"ל אך כשל, וכעת נמכרו הבתים למשפחות 'רגילות'. מיכל, בעלה, וחמשת ילדיה חיים בשכירות מזה שלוש שנים בשכונה. "שלוש השנים הראשונות היו שקטות והיחסים היו טובים", היא מספרת. "הילדים שיחקו בגינה הסמוכה עם ילדי השכונה הערבית, אף שלא דיברו באותה שפה. אם צלמי 'שלום עכשיו' היו באים לכאן הם היו מגלים מופת לדו־קיום. הכרנו את כולם. אותו רכב של 'בזק' שנהגו, תושב השכונה, ביצע באמצעותו את הפיגוע ברחוב מלכי ישראל, היה מוכר לנו היטב.
"המהפך קרה אחרי חטיפת הנערים ו'צוק איתן'. החלו להתעופף לעברנו אבנים, בקבוקי תבערה וזיקוקים. באחד המקרים אפילו היה ירי לעבר מגרש החניה שלנו. הפכנו למוקד השנאה".
מיכל עומדת בראש ארגון קטן בשם 'לך ירושלים', שמטרתו לקדם את הריבונות הישראלית במזרח העיר. "אחת הבעיות המרכזיות היא החלל הריבוני האזרחי השורר בעיר", היא אומרת. "זה מתחיל בצד הפיזי - אין גני שעשועים, אין אכיפה על בנייה, אין תשלומי ארנונה, הנשירה מבתי הספר היא באחוזים הגבוהים בעיר. החלל הזה מתמלא בדברים אחרים כמו קיצוניות והסתה.
"בקבוצת הפייסבוק של ג'בל־מוכבר מעודדים שאהידים. הקימו סוכה לזכר אחד המרצחים שעליה מתנוססת תמונת הרוצח ו'עשרת הדיברות' שלו, ומביאים אליה ילדים ומחלקים להם חולצות עם תמונתו. והכול באישור העירייה והמשטרה. אנחנו מממנים את החינוך שלהם ללא כל פיקוח. צריכים לפעול במקביל - גם לשפר את תנאי החיים שלהם, אבל גם לפקח ביד תקיפה על מילוי חובותיהם ולמנוע את ההסתה".
שאלתי את מיכל אם ההצעה העולה שוב בימים האחרונים, לבטל את החלת הריבונות על השכונות הערביות, עשויה להיטיב עם התושבים בירושלים. זו עצימת עיניים, היא אומרת. לדעתה הפתרון היחיד הוא להחיל ריבונות אמיתית וממשית בכל חלקי העיר.
"זו הצעה אבסורדית", מצטרף קינג. "במזרח ירושלים יש היום 300 אלף יהודים, ורק 250 אלף ערבים. הגדר לא מנעה טרור. אפילו יובל דיסקין, שהיה ראש השב"כ, אמר זאת בוועדת החוץ והביטחון. מה שקרה הוא ש־70 אלף איש נכנסו בחזרה פנימה, מכיוון שהם מעוניינים לחיות תחת ריבונות ישראלית. רבים מהם גרים היום בפסגת־זאב, בגבעה הצרפתית או בארמון־הנציב".
"על פי הסכמי אוסלו", אומר קלמנוביץ, "עיריית ירושלים מחויבת להדפיס את ספרי הלימוד לתיכונים במזרח העיר. בישיבת ועדת המכרזים אמרו שאנחנו עוברים על הספרים ומוציאים את כל התכנים האנטישמיים והאנטי־ישראליים המודפסים שם. אתה מבין את זה? לא פלא שבהצגות סוף השנה בבתי הספר הם מראים איך הורגים חיילים ישראלים.
"האנטישמיות נמצאת כל הזמן במרחב הלימודי. תלמידי בתי הספר המפוזרים לאורך הציר מא־טור עד האוניברסיטה העברית בהר הצופים הפכו זאת ללחם חוק לרגום באבנים את המכוניות הנוסעות, מבלי שאיש ייגש למנהלי בתי הספר המקבלים מימון עירוני ויזהיר אותם לקחת אחריות על מעשי תלמידיהם. כמו שאמרתי, אין ריבונות".
ליד מעלה־הזיתים, בואכה ראס אל־עמוד, יוצקים את הבטון למקווה חדש. קינג מביט בהתפעמות על המחזה. הקבלן מספר לו כי המנופאי קיבל איומים שאם יביא לשטח את המשאבה ישרפו לו את המנוף. בכניסה לראס אל־עמוד עומד מחסום 'נושם' של משמר הגבול. כמה נערים ניסו ליידות אבנים, ובתגובה סגרו השוטרים את המחסום כליל. התוצאה הייתה שמי שנפגעו מהאבנים היו דווקא הערבים.
בביתו של קינג, תושב השכונה, זכוכית החלון מעוטרת בקישוט סוריאליסטי אמנותי. רק כשמתקרבים מבחינים שבעצם מדובר בזכוכית מנופצת. "אלה הם חיינו בשגרה", אומר קינג, תושב השכונה. "מה שחווים כעת בארמון־הנציב, היה עבורנו שגרה יומיומית במשך שנים. פעם־פעמיים ביום ספגנו משהו, כך שאצלנו אין 'החמרה' של המצב. המקווה שנבנה כעת יהיה חיץ נוסף שלא יאפשר למיידים להתקרב לבתינו".
התחושה במעלה־הזיתים היא כמו במבצר. הקבלן נחמן זולדן, שבנו עדודי נרצח בפיגוע בשנת 2007, מקבל את פנינו בדירתו. הוא מתגורר בשומרון, ואת הדירה הוא מציע לכל המעוניין להתארח בה בשבתות. "אין שום בעיה ללכת מכאן ברגל לכותל בשבת", הוא אומר. "רק לפני כמה שבועות עשינו את זה עם כלתי והנכדים".
בבית הסמוך למתחם מתגוררים בני דודים של יאסר ערפאת. "יום אחד", מספר זולדן, "הם יצאו אלינו עם מגש גדול וכוסות תה. הם אמרו לנו: 'אתם נבלות. מה הבאתם עלינו את כל האסון הזה כשהחזרתם את ערפאת? איתנו הייתם מסתדרים הרבה יותר טוב'". אותם שכנים התריעו לא פעם על מיידי בקת"בים שהסתתרו בחצר והתכוונו לפגע.
ביציאה פוגש קינג שכן אחר, מוניר דעלוואן. השניים מתחבקים. דעותיו הימניות של קינג אינן מפריעות לדעלוואן. בכלל נראה שלקינג יש חברים ערבים לא מעטים. "לא אחת הם באים אליי כדי שאשמש בורר בסכסוכים בין שכנים", הוא מספר. מוניר סבור שההתחממות בגזרה היא תוצאה של התנהגות בלתי הולמת מצד המשטרה כלפי אנשים ובעיקר נשים בהר הבית. "הם דוחפים את הנשים, משפילים אותן ומזלזלים בכבודן. אחר כך הצעירים שלנו רואים את התמונות בפייסבוק ובוערים מבפנים. לפעמים זה מרגיז גם אותי".
אבל אתה לא לוקח סכין ויוצא לדקור יהודים, אני מקווה.
"אם אין לך משפחה ועבודה ותקווה, מה יש לך להפסיד? מה שמשפיע יותר מכול זה המצב הכלכלי. אם היו נותנים למזרח ירושלים מיליארד אחד מתוך המיליארדים ששופכים על הביטחון, לא הייתה שום בעיה".
אז הבעיה היא כסף ולא אל־אקצא?
"הבעיה היא כשהתחילו להפעיל כוח, כשסגרו את המסגדים, כשהתחילו להעניש בענישה קולקטיבית בגלל עשרה אחוזים שמתפרעים. לא נותנים לנשום. מגבילים אותנו מבחינת דת, מבחינת תקציב. כשניר ברקת מגיע לשטח עם M16 כמו קלינט איסטווד זה סימן שמתכוונים להרע לנו. מה אתה רוצה, שנגיב בנשיקות ופרחים?“
כשאני שואל את מוניר אם למנהיג כמו אבו־מאזן אין אחריות למנוע הסתה, הוא מצהיר: “אבו־מאזן אינו המנהיג שלי. הוא דואג למיליונים שלו ברמאללה. כשאנחנו צריכים הלוואות הבנקים ברמאללה לא נותנים לנו כי אנחנו ערביי מזרח ירושלים, והבנקים בישראל לא נותנים לנו מאותה סיבה. מה נעשה? אין לי כסף לשלם ללימודים של הבן שלי“.
סיימנו את הסיור ברחוב הגיא ברובע המוסלמי, שבו נרצחו הרב נחמיה לביא ואהרן בנט. שער שכם הומה אדם, אך תיירים אין. החנויות ריקות כמעט. בכניסה עוצרים שוטרי מג“ב צעיר חשוד ובודקים אותו מכף רגל ועד ראש. ליד השלט המציין את מקום הרצח יושבים כמה מבעלי החנויות שראו הכול ולא נקפו אצבע, חלקם אף פגע באלמנה הפצועה והמדממת. בני שיחנו מצהירים כי באותו ערב לא היו בחנות.
ואם היית פה, היית עוזר לה? אני שואל את בעל החנות עב הכרס. הוא מגמגם. “לא אגיד כן ולא אגיד לא. הייתי חושש שיהרגו אותי גם כן“. יהרגו אותך כשאתה עוזר לפצועה? אני נדהם. “כן, ראית מה קרה בבאר־שבע. החיילים היו עלולים לחשוב שאני מחבל ויורים בי“.
אנו פונים לביתו של נחשון קנדל, המתגורר בבתים שנקנו לפני כ־150 שנה על ידי הרב חיים אליעזר ווקס, מרבני פולין המפורסמים, ונגאלו בידי יורשיו. הדרך המרוצפת עוברת בין גינות פורחות, ונותנת לך תחושה מזויפת של כפר קטן בטוסקנה. משפחת קנדל נכנסה לכאן לפני 16 שנה. היום יש להם תשעה ילדים, והם אפילו לא חולמים לעזוב למרות התנאים הלא פשוטים והקושי לסחוב סלי מזון או להוביל מיטה ותנור על המדרגות האינסופיות משער הפרחים, וכמובן האירועים הביטחוניים. הוא מלמד ב'עטרת כוהנים', והיה חברותא של הרב נחמיה לביא.
שאלתי אותו על ההצקות הבלתי פוסקות, התהלוכות הלאומניות ואזלת ידה של המשטרה. “למשטרה יש קושי מבחינה משפטית, וגם בגלל גישה רכה מדי. יש חבורות צעירים משועממים שרואים את עיקר עניינם בהצקות ליהודים, וקשה לטפל בזה. הזיקוקים והאבנים מגיעים כשרמת המתיחות בארץ כולה עולה. מה שהערבים יכולים לעשות זה הפרות סדר שנרגעות אחרי שעה־שעתיים, או להציק לאנשים שמסתובבים לבד“.
וגם לדקור.
"זה עלול לקרות בכל מקום. נכון שצריכים לנקוט פה אמצעי זהירות, ללכת עם ליווי, להסתובב עם נשק ולשמור על ערנות. עם ילדים זה יותר מסובך".
ושנאת הערבים מסביב אינה גורם במשוואה?
"אני לא בא לכאן כדי להכיר את השכנים או לבנות איתם קהילה. גם הם לא שואפים להתחבר עם עם ישראל, אבל רובם כאן אנשים סבירים שרוצים לחיות בשקט. לפני כמה שנים שמענו דפיקות חזקות בדלת, וכשפתחנו ראינו ערבי זקן שהצביע למעלה לעבר המרפסת וצעק 'אל וולד'. מתברר שהתינוק שלנו בן השנה וחצי הצליח לטפס לגג ולזחול מתחת לגדר. הערבי הזה הציל את חייו".
ואיך מגיבים הילדים לחיים המסובכים כאן?
"כמו ההורים. אם ההורים בלחץ – הילדים בלחץ. אם ההורים מתוסכלים מהמשטרה ומהעירייה או מזה שהמצב כאן לא כמו בצפון תל־אביב, גם הילדים מתוסכלים. אבל ההורים אינם מתוסכלים. כולנו אוהבים את הסמטאות, את הקהילה ואת ירושלים כולה. לכן אנחנו פה ונישאר פה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם