ראשי » חדשות » בארץ

"הרגו את הבן שלי ואמרו 'טעות'. לא מתקבל על הדעת"

אמו ואחותו של שמחה חודדטוב שנורה לאחר שנחשד כמחבל, מתקשות לסלוח לכלי התקשורת שהציגו אותו כצעיר מעורער בנפשו. ליורים, שלא הגיעו לנחם הן אומרות: "לא מעניין אותנו אם הם ייענשו כאן או לא, בשמיים ישלמו להם על מה שעשו"

יום חמישי שעבר, השמש כבר נוטה לשקוע. במרכז רחוב פינסקר בפתח־תקווה עומדים שישה גברים ומנסים לגייס ארבעה למניין. "סליחה, אני ממש ממהר", אומר הצעיר הממושקף. "אני לא יכול עם הילדה", אומר אב שמוציא את ילדתו מהגן הסמוך. "לא התפללתי אף פעם, ואני לא מתכוון להתחיל עכשיו", מפטיר שלישי ורץ לדרכו.

עוד כותרות ב-nrg:
- לבנוני אותר סמוך למושב בצפון: "איך קל לחדור לכאן?"
- יהודי תקף שוטר שמנע לינץ' במחבל מנתניה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

ששת הגברים מתייאשים לבסוף, ומתפזרים איש־איש לביתו. גם היום לא יתקיים מניין לעילוי נשמת הנפטר שמחה חודדטוב, המאבטח שנהרג לפני כשבועיים לאחר שזוהה בטעות כמחבל. על אוהל האבלים ועל דלת הבניין אין מודעת אבל, ורק מודעה מאולתרת בכתב יד מלמדת על המתרחש מאחורי הדלת הסגורה. "עם ישראל משתתף בצער משפחת חודדטוב על פטירתו הטרגית של הבן והאח הפטריוט הלוחם, אוהב התורה וירושלים שמחה חודדטוב ז"ל מירי כוחותינו בירושלים", נכתב שם. "משתתפים בצערכם, כל עם ישראל".
 
בתוך האוהל יושבות אמו של שמחה, בלה, ואחותו קרינה. השתיים מקבלות את המנחמים, שאת רובם אינן מכירות, מנסות למצוא נחמה בזרים שנענו לקריאה שהופצה ברשתות החברתיות והגיעו לשבעה. אביו של שמחה נשאר ברוסיה, בגלל מצבו הבריאותי הרעוע.

מעל דברי הניחומים השגרתיים מרחף סימן שאלה טורד מנוחה, שאינו מרפה לרגע: מה בדיוק אירע שם, בשניות שבמהלכן נורה חודדטוב למוות, וכיצד קרה שהצעיר שעלה לישראל לבדו מצא את מותו דווקא בעיר שאהב יותר מכול.

מתוצאות החקירה הראשונית שפרסמה המשטרה יממה לאחר האירוע עולה כי לפני שנורה, תקף חודדטוב שני חיילים שהוצבו במשימת אבטחה בתחבורה הציבורית. לפי דו"ח המשטרה, "אדם שירד מהאוטובוס הבחין בחיילים וביקש מהם תעודה מזהה. הוא העלה את חשדם של החיילים והם ביקשו ממנו להזדהות. לפי החשד התפתח ויכוח, ובמהלכו הוא תקף את החיילים ואף ניסה לחטוף את נשקו של אחד מהם. נהג האוטובוס שהבחין במתרחש ניסה לסייע בהשתלטות עליו תוך שימוש בשוקר. למרות זאת, אותו אדם המשיך בניסיונו, לפי החשד, לחטוף את הנשק מהחייל". מחקירת המשטרה עולה כי "במהלך המאבק על הנשק של החייל קרא החשוד: 'אני דאע"ש'. מאבטח שהיה בסמוך הבחין במאבק, רץ למקום וביצע ירי ראשוני לעבר החשוד. ירי נוסף ביצעו החיילים עצמם".

מכריו של שמחה חודדטוב - החברים בבית הספר, החברים מהצבא ומהישיבה וכמובן בני משפחתו - מתקשים מאוד לקבל את גרסת המשטרה. הצגתו של הבן והחבר כאדם מעורער בנפשו, הם אומרים, אינה הולמת את האדם שהכירו. לדבריהם, נעשה כאן רצח אופי לאדם ישר ויציב בנפשו.



חקירת המאבטח היורה במשטרה הסתיימה, וחומרי התחקיר הועברו לפרקליטות, ושם יוכרע אם להגיש כתב אישום. החקירה במצ"ח בנוגע לחיילים היורים עדיין נמשכת. למרות סימני השאלה הרבים, דבר אחד ברור לאם ולבת: שמחה, הילד שהתעקש לחזור בתשובה, הנער שרצה ללמוד בישיבה, הצעיר שחלם לעלות לארץ, לשרת בצה"ל ולגור בירושלים והצליח להגשים את חלומותיו, נהרג מירי מיותר שהיה יכול להימנע.

שמחה חודדטוב נולד לפני 28 שנים בעיר מחצ'קלה שבקווקז למשפחה יהודית חילונית. אמו בלה היא כימאית שעסקה בביקורת מזון, אביו שבאד הוא מורה להיסטוריה. לפני חודשים אחדים פרשה בלה מעבודתה והגיעה לארץ, לדירה שכורה בשכונת הר־נוף בירושלים, שבה התגוררה עם שמחה. בין השאר הגיעה לכאן כדי למצוא כלה לבנה, כנהוג בעדה הקווקזית, שבה האם היא העוסקת בענייני שידוכים. "שמחתי לראות את שמחה בחודשים האלה. הוא התבגר, עבד קשה, הקפיד על לימוד תורה. כשהיינו הולכים ביחד ברחובות ירושלים הוא תמיד מצא למי לעזור: אישה קשישה, ילד שנפל מאופניים. כשהגעתי לכאן הוא הכיר לי בהר־נוף את כל המשפחות שנהג לאכול אצלן. כולם אמרו לי שהוא כמו בן בית אצלן וסיפרו כמה הם שמחים לארח אותו".

אביו של שמחה, שבאד, נותר מאחור כדי להשלים את עבודתו עד לגיל הפנסיה, ותכנן להצטרף לאשתו בעוד כשנה. בינתיים, כאמור, החמיר מצבו הבריאותי של האב, והוא לא הצליח להגיע אפילו ללוויה ולשבעה.
בלה מתארת את שמחה כילד שקט אך עקשן, שידע להשיג את רצונותיו כבר בגיל צעיר. בתור ילד, היא מספרת, אהב לעסוק בצורפות. ליד ביתה של סבתו היה מפעל תכשיטים, ושמחה אהב להעביר שם את שעות הפנאי וללמוד את רזי המקצוע.
 

קרינה מספרת שהיא ואחיה תמיד הסתדרו ביניהם. "הוא היה ילד שקט, מנומס ורגוע מאוד. אני הייתי הטמפרמנטית", היא נזכרת. כבר בגיל צעיר החלו קרינה ושמחה להשתתף בשבתות של הסוכנות היהודית. שמחה למד בהדרגה על יהדותו, ובגיל 12 התעקש לעבור ללמוד בישיבה במוסקבה. "זאת הייתה הפתעה גדולה להורים", אומרת קרינה. "הם אנשים חילונים, והם ניסו לשכנע אותו להישאר בבית, אבל הוא היה נחוש בדעתו להיות דתי ולהמשיך בעניין הדתי. שמחה היה עקשן מאוד. כשהחליט משהו, בדרך כלל ככה זה היה. ההורים הבינו שאין טעם להילחם בו".

בחופשתו הראשונה מהלימודים סירב שמחה לאכול בבית, ולא נגע במאכלים שאמו הכינה. בלה מספרת שכל הניסיונות לשכנע אותו לטעום מהמאכלים שאהב כל כך בעבר נענו בשלילה. את ארוחותיו אכל שמחה אצל קרינה, שכבר הייתה נשואה לאדם דתי וניהלה מטבח כשר. היא גם הייתה זו שתיווכה לבסוף בינו ובין הוריהם בנושא הדת. "אמרתי להם: 'אתם צריכים לשנות את אורח חייכם, או לפחות להכשיר את המטבח, כדי שלא תאבדו את הילד'. ניסיתי להסביר שבעקשנות הם לא ישיגו כלום, רק יפסידו".

בגיל עשרים החליט שמחה לעלות לארץ. "הוא אמר שזה המקום של היהודים בעולם, ושאחרי שהוא יסתדר כאן ושאנחנו ההורים נפרוש מהעבודה, הוא ידאג גם לנו שנגיע לארץ", אומרת בלה. "קיבלנו את ההחלטה שלו בשמחה".

חודדטוב הגיע לארץ בשנת 2008 כתייר, החל ללמוד בישיבת "דבר ירושלים" בהר־נוף, ובעיצומו של תהליך קבלת האזרחות פנה לצבא וביקש להתנדב לגדוד החרדי "נצח יהודה". "כשנודע להורים שהוא התגייס בהתנדבות, מעצמו, הם היו בהלם", אומרת קרינה. "הם דאגו לו מאוד במהלך השירות. מי היה מאמין שהוא ימצא את מותו דווקא כאזרח".

שמואל היימן התגייס עם חודדטוב במחזור גיוס נובמבר 2010, ושירת לצדו לאורך חודשי ההכשרה. "שמחה היה אז שנתיים בארץ. העברית שלו לא הייתה כל כך טובה אבל הוא היה חברותי מאוד, והצלחנו לתקשר למרות שלא תמיד הבנו את העברית שלו. בכל מקרה שהיה צריך מתנדב - אם זה לתורנות מטבח, או להכניס עוד בחור לאוהל צפוף - שמחה היה הראשון לקפוץ לעזור".

היימן מתאר לוחם מקצועי עם כושר גופני מעולה, "אלוף באומנויות לחימה. כשהמ"כ היה נותן לנו שעה פנויה, שמחה היה מעביר לנו שיעור בקרב מגע, מלמד אותנו להילחם עם הידיים". לצד זאת, היימן מספר שחברו הקפיד על קלה כחמורה. "תמיד הוא היה מארגן מניינים, בבסיס או בשטח, ומקריא הלכה יומית כשהיינו באמצע האוכל. הוא לא היה פשרן בענייני דת, התנהג כחרדי אמיתי. הזמנו אותו אלינו הביתה לסופי שבוע, אבל הוא העדיף לחזור לישיבה שלו כדי ללמוד".

כשהיימן שמע את שמו של חודדטוב בתקשורת הוא התקשה להאמין שזהו האדם שהכיר. "הרמתי טלפונים לחבר'ה מהצבא, והם אישרו לי שמדובר בו. בתקשורת עשו ממנו פסיכופת עם סעיף נפשי, אבל אני לא מאמין לתיאורים הללו. חד־משמעית, זה לא הגיוני. שמחה היה אדם בריא בנפשו ובגופו, אין סיכוי שהוא עשה את מה שמתארים. לא מתקבל בכלל על הדעת שהוא ניסה לחטוף נשק".

הרב יצחק וגנר מארגון "חב"ד בעלייה", שהתנדב בבית הספר שבו למד חודדטוב במוסקבה, זוכר נער ישר, מסודר וקפדן, אבל גם מלא חוש הומור. "הוא לא היה מסמר החבר'ה, אבל היו לו חברים טובים", הוא אומר.
בערב ההוא, יום רביעי 21 באוקטובר, כששמועות על האירוע החלו לזרום בוואטסאפ, הרב וגנר נתקל בשם שמחה חודדטוב והצטמרר. "קיוותי שזה רק צירוף מקרים, אבל השם היה נדיר מדי", הוא אומר. הוא החל בסדרת טלפונים לבחורים שעלו לארץ והכירו את שמחה, ושאל אותם אם הוא עובד כמאבטח וגר בירושלים. משהתברר שההרוג הוא אכן שמחה, ושזק"א והמשטרה לא מצליחים לאתר את משפחתו, הוא פתח במבצע איתור משל עצמו.

אחרי שאיתר את קרינה ובישר לה על מותו של אחיה בשיחת טלפון למוסקבה, השיג וגנר את כתובתה של האם, שהתארחה בבית דודתה בפתח־תקווה. קרינה אמרה לו שאמה חולה ושהיא חוששת לשלומה. וגנר הודיע למשטרה על מקום הימצאה של האם, והגיע לבית עם שוטרים, חובש ורופא.
 

"זה כאב לב נוראי להודיע לאם שהבן היחיד שלה, שבגללו הגיעה לארץ, איננו. היא חשבה שהוא נהרג בידי מחבל, וכשהסברנו לה שהוא נורה בידי ישראלים היא פשוט התקשתה להאמין שדבר כזה קרה להם דווקא כאן, בישראל".

מהיכרותך עם שמחה, התרחיש שהציגה המשטרה יכול להיות אמיתי?
"לא, ממש לא. זה פשוט מקרה של עולה חדש שלא נקלט כאן כמו שצריך. הוא לרגע לא הבין שחושדים שהוא מחבל, והוא היה בריא בנפשו לגמרי. אני חושב שהרצח הזה קרה מתוצאה של קשיי קליטה עם שפה לא ברורה. לשמחה היה מראה כהה, לא אשכנזי. הוא סיים יום עבודה ארוך, היה עייף ונראה אולי מותש, אבל איך זה הוביל לסיטואציה שיורים בו - אני לא יודע. אין אף אחד שייקח אחריות, אין מי שיטפל בנושא האזרחות לאם, המקרה הזה נופל בין הכיסאות ואין מי שיסייע למשפחה".

וגנר גייס לעזרת המשפחה את עו"ד מרדכי ציבין, הידוע בקשריו המסועפים ברחבי העולם, שקיבל על עצמו לייצג את המשפחה בהתנדבות מול הרשויות. "נסיבות המקרה, כפי שנבדקו על ידינו, מוכיחות שמדובר ברשלנות רבתי שנוצרה עקב פאניקה והיסטריה, וגרמה לאצבע קלה על ההדק", אומר ציבין.

הטרגדיה של משפחת חודדטוב כפולה ומכופלת. טקס הלוויה התקיים ביום ראשון 25 באוקטובר, רק לאחר שהמשפחה והמשטרה הגיעו להסכמה לגבי נתיחת גופתו. באין לאם ולבתה כמעט קרובי משפחה בארץ, הן ישבו בדד בסוכת האבלים עד להודעה שהפיץ יונתן ברנסקי, מנכ"ל עמותת "נצח יהודה", ברשתות החברתיות.

ביום שישי שעבר, עוד ועוד מנחמים המשיכו להגיע אל סוכת האבלים מכל רחבי הארץ. הם מגיעים מחיפה, מנתניה, מירושלים, מגוש עציון ועוד. לבית האבלים הגיע גם הרב מיכאל ימר, סגן ראש ישיבת שעלבים, עם קבוצת תלמידים שוויתרו על היום החופשי שלהם ובאו לנחם את המשפחה. "הרגשנו שאמנם הבן שלכם נהרג, אבל הצער הוא של כולנו", מנסה הרב ימר לנחם, ומסביר לאבלות כי "כתוב במקורות שכל מי שנהרג מתוך דאגה לעם ישראל זוכה למקום הגבוה ביותר בגן עדן. לנו כאן בארץ קשה עם האבדה, אבל הוא נמצא במקומות הגבוהים ביותר".
 

התלמידים מבקשים לשמוע על שמחה, ומספרים שכתלמידי ישיבת הסדר, המשלבים תורה ושירות צבאי, דמותו נגעה ללבם. אל המקום מגיעים גם יעקב ושארה יובל, ממגורשי נווה־דקלים, המתגוררים כיום בניצן. עד שבת הם צריכים להגיע לבני משפחתם ברמת הגולן, אך הם לא מוותרים על עצירה בפתח־תקווה, מצוידים בחלות לשבת ובעוגה ביתית. הם מבקשים לשמוע על שמחה, מנסים לנחם. הם שמעו על המקרה ועל כך שהמשפחה יושבת שבעה לבדה, כמעט ללא מנחמים, והחליטו לעשות מאמץ ולבוא. יעקב מספר למרינה על מקרים של אובדן מאש כוחותינו. "לצערנו זה קורה במלחמות", הוא מנסה למצוא דברי נחמה. "חיילים הורגים חיילים, זה חלק מהמאבק למען המדינה, מהרצון לשמור על הארץ. בקרב לא תמיד מצליחים לזהות אם מדובר במישהו מהכוחות שלנו, כתוצאה מהמתח והלחץ שיש במדינה. האירועים האלו הם חלק ממסירות הנפש שיש בארץ".

גם החברים שעבדו עם שמחה כמאבטחים בסוכנות היהודית מגיעים לנחם, ההלם ניכר על פניהם. הם מבקשים לא לציין את שמותיהם, אבל חשוב להם לספר על שמחה שהם הכירו, ולמחות על העוול שלדעתם נעשה לו בתקשורת. "הוא היה גבר אמיתי, שאהב את העבודה", הם מספרים. "אפילו התמונה שהוצגה בתקשורת, כשהוא עומד עם נשק, הציגה אותו כמו איזה רוצח. עשו לו רצח אופי".

"אין מצב שהוא צעק דאעש. הייתה לו בעיה עם העברית, וכנראה שהם לא הבינו מה הוא אמר. אולי הוא צעק 'אני חדש' או משהו כזה", אומר אחד מהם.

החברים המאבטחים מוחים על כך ששמחה הוצג בתקשורת כמאבטח בגן ילדים, כשבפועל עבד כבר למעלה משנה כמאבטח בסוכנות. "יש לנו הכשרה של שבועיים ולא של כמה ימים, ועוברים כל הזמן רענונים. אנחנו מאומנים ודרוכים. נכון שהמצב בירושלים מתוח בטירוף, העצבים חשופים, אבל מכאן ועד להרוג כזה אדם יקר? לא ברור איך דבר כזה קרה. מישהו צריך לתת את הדין על כך", אומר אחד החברים. אחר מוסיף: "הוא עשה את העבודה טוב מאוד, גם בדברים שמאבטחים אחרים מחפפים הוא הקפיד מאוד, וביצע כמו שצריך את כל הסיורים ואת כל המוטל עליו על הצד הטוב ביותר. תמיד עזר לאנשים, תמיד חייך. אם היית צריך להחליף משמרת, ידעת שתמיד תוכל לפנות אליו והוא יעזור לך. הוא שיתף אותנו בכמה שהוא שמח וגאה לגור ולעבוד בירושלים".

קרינה מבקשת מהחברים לעבודה לסייע לה לאתר פריטים שהיו של אחיה ולא נמצאו בביתם, וגם לא התקבלו מהמשטרה מזירת האירוע. במיוחד חשוב לה למצוא את סידור התפילה שלו, שעליו מוטבע שמו. החברים מבטיחים לעשות כל מאמץ כדי לאתר ולרכז את כל חפציו ולהעבירם לידי המשפחה.

היורים ומי שהכו בשמחה לא הגיעו לשבעה, והאם והאחות מתקשות למצוא כלפיהם חמלה בלבן. "עבר כבר שבוע והם לא מצאו את הזמן, היכולת או האומץ לבוא לכאן, להסתכל עלינו בעיניים ולבקש סליחה", אומרת קרינה. "לא מעניין אותנו אם הם ייענשו כאן או לא, כשהם יעלו לשמיים ישלמו להם על מה שעשו".

בכל זאת, זאת הייתה טעות שלא נבעה מכוונה רעה.
"בנאדם שנמצא בצבא ויש לו סמכות צריך לדעת להבדיל בין מחבל לאדם תמים. אי אפשר להרוג בנאדם ולומר 'טעות', זה לא מתקבל על הדעת".

לאורך השיחה עמה, בלה לא מצליחה לעצור את הדמעות. "אני אישה חולה", היא אומרת בקול שקט. "שמחה היה כל מה שיש לי כאן. אני לא דוברת את השפה וזקוקה לתרופות שאין באפשרותי לקנות כאן, כי אני לא אזרחית. שמחה עזר לי בכל תהליך האזרחות. מי יעזור לי עכשיו?"

קרינה תישאר בארץ בשבועיים הקרובים כדי לסייע לאמה, ואחר כך תחזור לביתה, שם מחכים לה בעלה ושלושת ילדיה. למרות מה שקרה, בלה אומרת כי תמשיך בתהליך קבלת האזרחות שלה, ותישאר לגור כאן. "עכשיו הבן שלי קבור כאן. הגורל שלי קשור לגורל של המדינה הזאת, אני לא אשאיר אותו לבד". 

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...