"הטרור דורש מאיתנו להבין למה אנחנו פה"
הרב יעקב ליטמן ובנו נתנאל ז"ל מצטרפים לרשימה ארוכה מאוד של נופלים וחללי טרור מקריית־ארבע וחברון. מה מושך דווקא לשם את אש המרצחים? לתושבים זה ברור: לא מדובר בסתם מקום
את הרב יעקב ליטמן שנרצח ימים ספורים לפני חתונת בתו, תיארו השבוע בקריית־ארבע כ"אדם שאין לו תחליף". סיפרו עליו שהיה המורה בה"א הידיעה של בית הספר, שכולם רצו שילדיהם ילמדו אצלו. שהיה בו "טוב לב נדיר, בשילוב מאור פנים לכל אחד" ושיהיה לא פשוט להמשיך בלעדיו.
עוד כותרות ב-nrg:
- בזמן תפילת מנחה: מחבל נכנס - רצח ופצע מתפללים
- נוסע שיכור דיווח על פצצה במטוס: "זו הייתה בדיחה"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
ההומור השחור, שאי אפשר בלעדיו בקריה, קובע שהעובדות הסוציאליות המקומיות מסיימות תמיד להכין את השבת כבר ביום חמישי. הן התרגלו, על כל צרה שלא תבוא בשעות אחרי הצהריים של יום שישי. ופיגועים כאלה היו לא מעטים.
מדובר באחד מחבלי הארץ שתושביו שילמו מחיר דמים כבד במיוחד, ולא רק באופן יחסי, מאז נאחזו בו לפני קרוב לחמישים שנה. "בסך הכול קריית־ארבע היא מקום קטן. בכל שנה בהזכרת נשמות קוראים אצלנו את שמות כל ההרוגים, והרשימה פשוט לא נגמרת", נאנח עורך הדין אליקים העצני, ממייסדי ההתיישבות המתחדשת במקום.
באחד הפיגועים שאירע ביום שישי, לפני כשמונה שנים, נרצחו דוד רובין ואחיקם עמיחי הי"ד. שני לוחמים ביחידות מובחרות, שביקשו לנצל את שעות החופשה שלהם מהצבא לטיול בטבע, לא רחוק מהבית. הם ירדו לנחל תלם ושוטרים פלסטינים ארבו להם וירו לעברם. השניים ניהלו קרב יריות, והצליחו לפגוע במחבלים.
הרב מישאל רובין, אביו של דוד, אומר השבוע כי למרות האסון הפרטי שלו, הוא חש שליחות בחיים בחברון. "אני מלמד בישיבת שבי חברון כבר הרבה שנים", הוא מספר, "לכאורה הייתי יכול ללמד גם במקום אחר, אבל זו שליחות של האומה, שליחות של כלל ישראל. זה המקום של השורשים שלנו, של האבות והאמהות שלנו. אני לא אומר שכל אחד צריך לבוא לגור פה. מי שגר פה עושה בחירה, וכל הזמן בוחרים מחדש. זה דורש מאדם לעשות את החשבון שלו, אם זה מתאים לו, אם זה מתאים למשפחה שלו. כי זו שליחות שהיא לא רק אישית אלא גם משפחתית וגם קהילתית.
"חשוב גם להביט בפרופורציות הנכונות על גל הטרור שעובר עלינו", הוא מוסיף. "אני השתתפתי במלחמה, וטרור זה לא מלחמה. טרור לא מנצח מדינה, אין דבר כזה. ברור שאני מצר על כל אדם שנפגע, אפילו על אדם שרק נשרט, וזה לא צריך להיות כך כי עם ישראל חזר לארץ ואנחנו צריכים לפתח ריבונות פה. אבל היו פיגועי דקירה גם בירושלים וברעננה, אז מה - אנשים לא גרים שם יותר? כך גם פה, בקריית־ארבע ובחברון. צריך לתפוס פרופורציה. חייבים כמובן לנהוג בשכל, לא לקחת סיכונים מיותרים, אבל בכל הדורות עם ישראל הוא עם נרדף, גם בגלל המסר האלוקי שלו. והיום ברוך ה' יש לנו צבא.
"גל הטרור הנוכחי דורש מאיתנו להעמיק, אי אפשר היום לחיות במדינת ישראל בכלל ובחברון בפרט, בלי להבין את המשמעות של מה שאתה עושה. כי אחרת, בשביל מה? לכאורה אפשר ללכת לחיות בברלין. אם מישהו חושב שהוא יבוא לפה לחיות בווילה ואין לו עניין אידיאליסטי ותחושת שליחות, זה פשוט לא יעבוד".
תחושת השליחות עוזרת גם בהתמודדות לאחר שקורה אסון חלילה?
"כשקורה אסון, זה אסון. אני לא עשוי מברזל. אם אתה אדם דתי ומאמין בתחושת השליחות שלך, זה לא אומר שהכול בסדר אצלך. אחרי אסון קשה מאוד. צריך לטפל, ללכד את התא המשפחתי, וזה מורכב. כל אדם הוא עולם ומלואו, וככל שאתה קרוב יותר לאדם שאיננו, קשה לך יותר. אבל ממשיכים הלאה מתוך בירור מעמיק יותר, יותר שליחות, יותר תרומה לאחרים. מאז שדוד נפל אני מרגיש שזה לא אותו מסלול חיים. שמדובר במסלול אחר. זה לא אומר שאין רגעי משבר, אבל אתה בוחר איך להוביל את החיים שלך".
כמו אצל משפחת ליטמן, השילוב הנוראי של אב שנרצח יחד עם בנו הכה כבר בעיר האבות, ולא פעם אחת. מרדכי לפיד היה אסיר ציון בעברו וממחדשי ההתיישבות היהודית בשומרון. שלושה ימים לפני חנוכה, לפני 22 שנה, ירו מחבלים ערבים אל עבר המכונית של משפחת לפיד בצומת גבעת החרסינה שבקריית־ארבע. מרדכי לפיד ובנו שלום נהרגו מהירי, שלושה בני משפחה אחרים נפצעו. המונים ליוו אז את האב והבן בדרכם האחרונה.
יעקב לפיד אמור היה לחגוג את שבת בר המצווה שלו בדיוק בשבוע שבו התייתם מאב ושכל אח. הוא שינן לאורך חודשים את טעמי הפרשה, ההכנות לשבת החגיגית היו בעיצומן, אבל האוטובוסים שהוזמנו מראש כדי להסיע את האורחים לשמחה, הסיעו בסופו של דבר את באי ההלוויה.
כיום הוא מתגורר במושב צפרירים, נשוי ואב לשניים. "אני חושב שאנחנו צריכים להתחזק מבפנים", הוא אומר השבוע, מעדיף לא לדבר על מה שהיה אז. "להשקיע בחינוך. לטפח את המשפחות שלנו. להסתכל פנימה, לא לדבר על הערבים. הפתרון בעיניי הוא להוסיף אור וזה מתאים גם לחנוכה. לטפח את החברה, את התרבות - וכשמוסיפים אור, ממילא החושך נגוז. העניין הזה התחדד לי יותר ברבות השנים", אומר לפיד.
השנה אמור אחיינו של יעקב לחגוג בר מצווה, ממש באותה שבת כמוהו, ובמשפחה מתכוונים להעלותו לתורה, אולי לזרוק כמה סוכריות. "לא יודע, זה לא ממש מצליח לרגש אותי", מסרב לפיד להתפעם.
בין כל פיגועי הדמים שידעו תושבי חברון, נחרטה בתודעה הציבורית ההתנקשות המכוונת בחייה של התינוקת שלהבת תחיה פס. בתחילת ניסן לפני 15 שנים וחצי עמדו יצחק פס ובתו לא רחוק מביתם שבשכונת אברהם אבינו בחברון. מחבל פלסטיני כיוון אל עגלת התינוקות ופגע בראשה של שלהבת. היא הייתה בת עשרה חודשים בלבד בהירצחה. "בכל פעם שעוברים ליד המקום שבו זה קרה, ליד האנדרטה, הזיכרון חי", מתאר השבוע יצחק פס. "וזה קורה הרבה, כי אנחנו גרים ממש קרוב. הילדים שלנו יודעים הכול, אנחנו לא מסתירים מהם כלום. הם יודעים שהייתה לנו תינוקת ושערבים הרגו אותה. הם מכירים את התמונות שלה ובאים לאזכרות".
איך זה שינה אתכם?
"אני חושב שנהיינו יותר עקשנים מאז".
באיזה מובן?
"במובן של להתעקש להיות במקום הזה. לצערנו, מי שאמור להיות אחראי לזה שנוכל לחיות פה בשקט, לא עושה כלום מלבד דיבורים. אנחנו ממשיכים לספוג אבנים בכבישים וממשיכים להירצח, ויש תחושה שלא עושים כל מה שאפשר כדי לשמור על הביטחון שלנו ומתחשבים יותר מדי בצד השני. הייתי רוצה לראות שנלחמים בטרור כמו שצריך, ולא עם כל מיני 'פוליטיקלי קורקט'. כולנו יודעים ורואים שהתוצאה של המדיניות הזו היא עוד נרצחים ועוד פיגועים, זה לא תיאורטי, אלו החיים שלנו".
פס עצמו נפצע בינוני באירוע הירי שבו נרצחה בתו. "יש לי כמה חורים ברגל, אבל אני בסדר. כדי להנציח את שלהבת, הקמנו בחברון כולל על שמה והוא פועל כבר הרבה שנים. הייתה תקופה שבה עשינו אזכרות יותר גדולות עם שיעורים, אבל קצת התעייפנו מזה. בגדול אנחנו ממשיכים בחיים, משתדלים לחנך את הילדים שלנו לערכים, זו ההנצחה הכי טובה. אנחנו משפחה שחטפה הרבה טרור. אבא של אשתי נפצע קשה בראש־חודש כסלו לפני כמה שנים, אחי נפצע מכדור ברגל, אימא של אשתי נדקרה - אבל כל זה לא ישבור אותנו. בזמן האחרון אירוע רודף אירוע, ואנחנו ערניים יותר. מוודאים שהילדים יהיו בסביבה ופוקחים עין. אבל אנחנו לא נמנעים מלנסוע בכבישים או להמשיך בחיינו".
שנתיים לאחר הרצח של בתו, נעצר פס בשל החזקת אמל"ח וחשד לתכנון פגיעה בפלסטינים, ונידון למאסר של שנתיים. "מאז השתחררתי והמשכתי בחיים", הוא אומר. כיום הוא כותב דוקטורט בהיסטוריה באוניברסיטת בר־אילן. "כשאתה בן 40, התחושות שלך אחרות משהיו כשהיית בן עשרים", הוא אומר, אבל לא רוצה להישמע תבוסתני בשום צורה. "זה לא שכולנו בדיכאון ומיואשים; מה שהצבא רוצה זה שיהיה שקט באזור. אם היה נוצר איזשהו מאזן אימה, למשל אם לאחר כל פיגוע תושבי היישוב הסמוך היו מחליטים לחסום את הכפר לידם לכמה שעות, כוחות הביטחון היו מבינים שגם יהודים יכולים לעשות בלאגן והיו שוקלים שנית את אופי הפעילות שלהם נגד הערבים. הצבא רוצה שקט, לא בלאגן".
כבר ניסו את זה בעבר, במסגרת 'ערבות הדדית'.
"אני לא מדבר על פעולה אלימה, אלא על 300 איש שהולכים ועומדים ליד הכפר. כששלושים אנשים עושים משהו לבד, זה לא יעיל, וגם מתייגים אותם ויותר קל להיכנס בהם. אבל אם כל יישובי יו"ש היו עושים את זה, אם אנשים היו לוקחים חופש מהעבודה ויוצאים למחאה לא אלימה, זה היה יכול לעזור".
אליקים העצני משתף ואומר כי הוא חושב הרבה על מחיר הדמים הכבד שמשלמים תושבי חברון. "אנחנו רואים שכל שונאי ישראל שולחים את השליחים שלהם לעיר, כדי להראות לתיירים, לדיפלומטים, לעיתונאים את הרחוב הארוך שאנחנו קוראים לו רחוב דוד המלך והם קוראים לו השוהדא. כמה יהודים מתו על קידוש השם לאורך הרחוב הזה. ואני לא מדבר על פציעות, דקירות, יידויי אבנים והצקות לבנות, אלא על מקרי הרצח. אתה יורד מתל־רומיידה לכיוון קריית־ארבע וזה פשוט לא ייאמן. זה מעין ויה־דולורוזה, דרך ייסורים יהודית. למה זה קורה דווקא בחברון? אולי כי כגודל ההישג, כך גודל הקורבן.
"בתקופה האחרונה, בכל הדמגוגיה של הרוצחים בתואנה שזה קשור להר הבית, הם אומרים שהם רוצים למנוע שם בכל מחיר מצב כמו זה שקורה בחברון. ומה בעצם קרה בחברון? אני לא חושב שהיה יהודי אחד, כולל הקיצוני ביותר, שהציע שההסדר עם המוסלמים על מערת המכפלה ירשה להם להגיע רק עד המדרגה השביעית מחוץ למבנה, כפי שהותר ליהודים במשך כל השנים.
"הדרישה היהודית הכי קיצונית היא לשוויון בזכויות התפילה במקום. ולעומת זאת, אני מכיר בחברון הרבה ערבים, מהם שהיו ידידים שלי בימים שלפני פרוץ האינתיפאדה הראשונה וה'שלום'. היו מוזמנים לחתונות, שותים קפה יחד, מטיילים יחד. אצל כל הערבים האלה, גם אצל הכי מסביר פנים שבהם, כשעלתה השאלה איזה משטר יושלט במערה אם השלטון לא יהיה בידי היהודים, הם ענו בלי היסוס - יהודים עד המדרגה השביעית. זו לא סברת כרס שלי, שאלתי באמת. לא מצאתי ערבי אחד שאמר שמגיע ליצחק שוויון עם ישמעאל".
למה לדעתך זה כך?
"אני לא יודע. מישהו יכול להסביר את הג'ננה שיש באסלאם בכל העולם כיום? הם לא מסוגלים להשלים עם הדבר הזה שגם ליהודים יש דריסת רגל במערת המכפלה". וזו בעצם, על פי העצני, תמצית הסכסוך כולו. "בניין־האב האידיאולוגי שנבנה לזה כתוב באמנות של אש"ף ושל חמאס, והוא גורס שהיהודים אינם עם. הם דת, אספסוף שהתקבץ לפה ואין להם זכות למקום. זרים פה לגמרי. חברון היא המקום היחיד שבו יהודים יושבים בתוך עיר ערבית. ההישג הזה שאנחנו חיים בעיר האבות, שהיא באמת המקום שבו התחיל הכול, שהצלחנו לתקוע יתד, ש'האגן הקדוש הקטן' כאן הוא בידי ישראל, שיש כאן משטרה, צבא, מתנחלים - זה הישג משמעותי, וההישג הזה גובה מחיר.
"יש אומרים, והם לא מעטים, שזה לא שווה את המחיר. אבל ההיגיון הזה מוביל לירידה מהארץ. לא נצליח לשכנע את 'שלום עכשיו' כי אצלם זו כבר ממש דת, אבל המציאות היא שמוסלמי לא יכול לחתום שהוא מוותר על שום מקום בארץ. אפילו על תל־אביב הם לא יסכימו לעולם לוותר לטובת היהודים. השמאל דורש מהם את הבלתי־אפשרי מבחינתם, וזו בעצם כל הבעיה בינינו לבינם, בקליפת אגוז".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם