קרב הקפה בבני ברק: קופיקס מתחרה בקפה ב-3 שקלים
על השליטה העסקית במתחם הסואן ביותר בעיר מתחולל קרב ענקים בין שלוימל'ה לרשת קופיקס, בזמן שהקהל לוגם מהקפה הזול במדינה. במלחמה על שוק הקפה־ומאפה החרדי, כל האמצעים כשרים
מעשה בספינה טעונת יין, שהפליגה בים ועמד עליה תנין לבלוע אותה. נטל רב החובל חבית יין והטילה לתוך פיו של התנין – ולא נתקררה דעתו. הטיל לתוך פיו גוי מן הגויים שבספינה – ולא נתקררה דעתו. חזר והטיל לתוך פיו יהודי מן היהודים שבספינה – ומיד נתקררה דעתו והסתלק מן הספינה והלך לו. לימים ניצוד אותו תנין. העלוהו הציידים ליבשה, פילחו את בטנו ומצאו – יהודי עומד ומוכר יין לגוי.
עוד כותרות ב-nrg:
- פיגוע בגוש עציון: הרוג, פצוע קשה ומספר פצועים נוספים
- "המוח" מאחורי מתקפת הטרור בפריז - חוסל
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
3,170 סיפורי שטייטעל אסף אלתר דרויאנוב ביצירתו הידועה "ספר הבדיחה והחידוד", והראשון שבהם הוא הנ"ל. ללמדנו, שבסופו ובתחילתו של כל סיפור עיירה איכותי עומד יהודי שמנסה למכור למישהו משקה. וזה בדיוק הסיפור גם הפעם. אמנם, לא מדובר בספינה אלא בבני־ברק; ולא ביהודי שמוכר לגוי אלא ביהודי שמוכר ליהודי; וגולת הכותרת - הזמנים השתנו והיום אנו עוסקים לא ביין אלא בקפה; אבל כל שאר המרכיבים של מעשייה יהודית רוויַת רכילויות, השמצות, טובים ורעים שמשמשים בערבוביה, גבירים וכאלה שרואים בהם פריצים ולהפך, ובעיקר המון שעומד בכיכר המרכזית, מביט בנעשה ומחכך את ידיו בהנאה – כל אלה יש גם יש.
כמו ריטה ומדונה, כך גם בבני־ברק אתה יודע שהפכת למותג ברגע שקוראים לך רק בשמך הפרטי, ולאיש כמעט אין מושג מהו שמך המלא. בתחום האוכל יש אחדים כאלה בעיר: לייבלה, בעל מעדנייה ותיקה ברחוב רבי עקיבא; זהבה, המכינה דגים מלוחים שאין כמותם בחצי הכדור המערבי; ושלוימל'ה. שלוימל'ה הגיע לפני עשרים, או עשרים וחמש, או שלושים שנה – המסתורין בפרטים הקטנים הוא חלק מהקסם – למתחם איצקוביץ', בצומת הרחובות רבי עקיבא והרב שך (שאז עוד נקרא רחוב הרצל). שם, בטיימס־סקוור של בני־ברק, בלבה הפועם של עיר התורה והישיבות, נמצא בית כנסת הפועל 24 שעות ביממה. האגדה מספרת על דקה אחת ביום שבה מאחרי הקום מסיימים את תפילת השחרית, לצדם מתקיים מניין של תפילת מנחה, ובחדר הסמוך כבר נאספים ראשוני המתפללים לתפילת ערבית. כ־25 אלף איש ואישה עוברים בצומת הסואן הזה מדי יום, ולפעמים הם גם צריכים לאכול ולשתות. וכאן נכנס שלוימל'ה לתמונה.
שלוימל'ה הוא שלמה יום־טוב, תל־אביבי שנכנס לעסקי ההזנה במתחם איצקוביץ' לפני שנים רבות. עם הזמן הלכה האימפריה שלו וגדלה, והיא מופעלת היום בעיקר בידי שני בניו, יוסי ושמוליק. בתפריט: חנות בשרית וחנות חלבית הנמצאות מול בית הכנסת האינטנסיבי, מעברו השני של רחוב הרב שך; ופיצוצייה עתירת ממתקים וסלטים ומיצים ושתייה ומכל הבא ליד, הנמצאת ממש בצמוד לאיצקוביץ'. במשך שנים רבות איש לא איים על ההגמוניה, ושלוימל'ה היה מלך המזון של המתחם. היחידים שעסקיהם שגשגו לידו הם אלה שלא התעסקו במזון מוכן: חנות מחשבים השייכת גם היא לשלוימל'ה (נגיע אליה עוד מעט), חנות לפירות וירקות (גם היא קשורה לסיפור), ועוד כהנה וכהנה. כל מה שאפשר למכור ולא יוצר תחרות למעצמת שלוימל'ה – תפאדל.
אלא שלפני שמונה חודשים נכנסת לסיפור דמותו של הגביר, או הפריץ – כל תושב בבני־ברק יכנה אותו לפי הצד שהחליט לתפוס – ומאז העיירה בוערת. ושם הגביר בישראל: אבי כץ, הבעלים של רשת קופיקס. כץ הגיע לכבוש את בני־ברק אחרי שכבר רישת כמעט את כל המדינה בבתי הקפה הזולים שמוכרים הכול בחמישה שקלים. גם הישראלים הסקפטים ביותר לא יכולים להתעלם מהעובדה שכשנתיים וחצי לאחר הקמתה, הרשת היא חברה ששווה למעלה מ־002 מיליון שקלים, שפותחת סניפים בזה אחר זה, ושמחזיקה ברשימה של כמעט אלף איש העומדים בתור לזיכיון.
למוד מאבקים לאחר שנים רבות בענף הקמעונאות, כץ ידע מראש שהקרב הגדול בבני־ברק יתרחש כשינסה להיכנס לאיצקוביץ'. לכן, הוא בנה את כיבוש העיר כמו מבצע צבאי. רצינו להיפגש איתו לשיחה בשדה הקרב ממש, אבל הוא העדיף דווקא את אחד הסניפים שנמצאים בשולי העיר. "אני לא רוצה לנקר עיניים", הסביר. בסופו של דבר אנו יושבים איתו בגלידרייה שמול סניף קופיקס בכניסה הצפון־מזרחית של העיר, צומת ז'בוטינסקי־השומר, והוא פורש בפנינו מפה דמיונית ומחווה באצבעותיו, משל היה מג"ד שמתאר קרב במלחמת יום כיפור: "לכל עיר יש תוכנית סדורה, ומהבחינה הזו בני־ברק לא הייתה שונה מכל עיר אחרת שהחלטנו להיכנס אליה. ידענו שנפתח בכל הכניסות המרכזיות - רחוב השומר, קוקה־קולה, רחוב סוקולוב ומכון מור. ידעתי גם שברבי עקיבא (רחובה המרכזי של העיר - א"ש) יהיו לכל אורכו עוד חמישה סניפים, וסניף באיצקוביץ'".
ואכן, בתוך שמונה חודשים נפתחו בבני־ברק שישה סניפים, ובקרוב ייפתחו עוד שלושה הנמצאים כרגע בשיפוצים. "כל עיר והמאבקים שלה", אומר כץ. "גם בנתניה היו אמוציות, רק מסוג אחר. בבאר־שבע, שם יש ענייני פרוטקשן של בדווים, היו איומים ממשיים. התקשרו ואמרו לי 'לבן שלך קוראים ככה, לבת שלך ככה, אתה גר פה ופה, נבוא לביקור אם לא תצא מכאן'".
בבני־ברק, כמובן, המאבק תפס אופי אחר לחלוטין. "כל עוד לא דרכנו על הרגליים של אף אחד, וכל עוד התמקדנו בכניסות וביציאות מבני־ברק, היינו יקירי העיר", מספר כץ. "הרי מי אם לא בני־ברק זקוקה לקונספט של אוכל מהיר ובזול. הניצנים הראשונים להתגייסות מערכתית של עסקנים ורבנים נגדנו הייתה כשפתחנו את הסניף בגן ורשה".
הגן שוכן ברחוב רבי עקיבא, מרחק שניים־שלושה רחובות בלבד מאיצקוביץ'. "כאן כבר התקרבנו כנראה לסנסורים הרגישים של העיר", אומר כץ. "פתאום אני שומע על מנהל חיידר שמוציא מכתב להורים, שאומר לא לקנות אצלנו כי זה אוכל שגורם להשמנה ולהתמכרות ולכל מיני מרעין בישין. אתה מבין, במשך שנים מכרו שם כריך ב־51 שקל או פחית קולה בתשעה שקלים, וזה לא הפריע לאף אחד. ברגע שנכנסנו לאיצקוביץ', המאבק עלה מדרגה".
סניף קופיקס באיצקוביץ' נפתח במקום שעד לפני כמה חודשים פעל בו ירקן. הראשון שאליו פנה הירקן כשהחליט לעזוב את המקום היה שלוימל'ה, מדין "בר מצרא", שלפיו לשכנו של המשכיר יש זכות קדימה בשכירת הנכס. המשא ומתן עלה על שרטון, ומי ששכר את החנות היה זכיין של קופיקס. "לא הופתענו עד עכשיו מכל מהלך שנעשה נגדנו באיצקוביץ'", אומר כץ. "בניגוד למי שמבטיחים ולא מקיימים, הם הבטיחו וקיימו".
אנשי שלוימל'ה, שלמרות פניות חוזרות ונשנות סירבו להתראיין לכתבה, החלו לדברי אבי כץ לפעול בכמה כיוונים. האחד גלוי וידוע, ומתמקד במלחמת המחירים שמיד נספר עליה. את המהלך השני מכחישים אנשי שלוימל'ה, ורק באופן נסיבתי אפשר לשער שהם קשורים אליו: כשנפתח סניף קופיקס באיצקוביץ' הופצו פשקווילים בעיתונות החרדית ובלוחות המודעות, תחת כותרת הענק "כי הייתי זוללה": גוף עלום ששמו "הוועדה לשמירת צביון העיר" הכריז כי "נגע חדש הופיע בעת האחרונה ומאיים קשות על צביונה הטהור של עיר התורה והחסידות.
גל עכור של חנויות לממכר מזון מהיר פושה בכל רחבי עירנו בני־ברק, כאשר בן לילה צצות ונפתחות חנויות חדשות בכל עבר ופינה, עד שאין כבר כמעט אזור בעיר שאין בו חנות מסוג זה". הפשקוויל ממשיך וזועק, כמיטב המסורת, את נזקי התופעה החדשה, ומסיים במסר שאינו משתמע לשתי פנים: "עתיד עירנו ועתיד ילדינו ותלמידינו מוטל בסכנה! אל תתנו שינה לעיניכם ולעפעפיכם תנומה!"
סמוך ונראה לאחד הסניפים של קופיקס ניצב לוח מודעות שבו מככב הפשקוויל הנ"ל. לידו אמר לנו בחור חרדי, עם כוס אייס קפה ביד ומבט שובב בעיניים, שהוא מוצא אירוניה מיוחדת במשפט האחרון: "עם כמויות הקפאין הזול שיש עכשיו בבני־ברק, חברי הוועדה ממש לא צריכים לדאוג; אף אחד לא יכול, גם אם הוא רוצה, לתת לעיניו שינה ולעפעפיו תנומה".
ואכן, בני־ברק הפכה בכמה חודשים למעצמת קפה. המשקה שעד לא מכבר כלל לא היה בתפריט ברחוב החרדי, הפך למצרך מבוקש, ובעיקר זול במיוחד. קופיקס, כיאה לרשת גדולה וארצית, נשארה עם הקונספט הידוע של מוצרים בחמישה שקלים. שלוימל'ה, לעומת זאת, שבר את השוק עם מחיר פנטסטי של שלושה שקלים לכוס קפה, וחמישה שקלים לקפה ומאפה. בצעד שחלק מהתושבים רואים בו תחבולה נאה וחלק רואים בו צעד הרסני, שלוימל'ה הוריד את המחירים שבוע לפני פתיחתו של סניף הרשת המתחרה.
"קופיקס עשה לשלוימל'ה תרגיל די מלוכלך", אומר עסקן בני־ברקי המעורה היטב בנבכי הסיפור. "הוא הפיץ שמועה שיפתח את הסניף ביום ראשון, כשלמעשה מראש ידע שלא יפתח עד חמישי. שלוימל'ה הוריד מחירים ביום ראשון בבוקר, ובעצם טחן מים עד יום חמישי. הרי ברור שהוא לא מרוויח מזה".
"ממש לא", גורס גורם אחר, מעורה לא פחות. "שלוימל'ה לא פראייר. הוא עקב אחרי השיפוץ של הסניף וידע בדיוק מתי תהיה הפתיחה. הוא פשוט הקדים תרופה למכה והוריד מחירים כמה ימים קודם כדי לשמור לעצמו את הקהל. ולגבי רווח, אל תדאגו לשלוימל'ה. בכמויות שהוא מוכר עכשיו, אין לי ספק שהוא מרוויח".
לצד הורדת המחירים הדרמטית, ומלבד הפשקווילים שכאמור אין הוכחה לכך שאכן הגיעו מצדו של שלוימל'ה, אנשי האימפריה המקומית פעלו בדרך נוספת. חנות המחשבים הוותיקה "לנדאו" השייכת לשלוימל'ה ושוכנת ליד החלבית והבשרית שלו, נסגרה לפני כמה חודשים ובמקומה ניצב כיום שלט המבשר את בואו של סניף "קופיז". אנשי שלוימל'ה לא מאשרים ולא מכחישים, אבל מקורות יודעי דבר אומרים שזהו ניסיון נוסף לאגף את קופיקס, הפעם באמצעות סניף נוסף של רשת קפה זולה באותו מתחם קטן. הסניף של קופיז כאמור נמצא כרגע בשיפוצים, ועדיין לא ברור אם ייפתח. מה שכן ברור הוא שדווקא מתחם איצקוביץ' עשוי לזכות בהכרה רשמית כמקום שבו יש הכי הרבה קפה למטר מרובע בישראל.
אבי כץ הוא איש עסקים ממולח. בעודנו יושבים בגלידרייה, משקיפים לעבר סניף קופיקס שמעבר לכביש, אני שואל אותו בשביל מה בכלל היה צריך להיכנס לקרב הזה באיצקוביץ'. שמונה סניפים בבני־ברק לא מספיקים? כץ עוצר לשנייה את שטף דיבורו העסקי, מניח בצד את המספרים והרווחים וביצועי המניות, ומספר על רגע אחד בילדותו ששינה את חייו; רגע שהביא אותו, עשרות שנים אחר כך, להילחם בערך בכל העולם ולהציע מוצרי מזון בחמישה שקלים; רגע מכונן שהתרחש, לא ייאמן, דווקא בבני־ברק.
"הייתי ילד יתום", הוא מספר. "יום אחד שמענו שיצא לשוק מוצר ששמו אגוזי. לא היה לי כסף לקנות, אבל מאוד רציתי. אז פשוט גנבתי. האגוזי הראשון שאכלתי בחיי היה גנוב. אני זוכר עד היום את הקיוסק, את הרגע שבו זה קרה. לפני שנה, ילד בן דמותי בבני־ברק היה צריך 15 או 20 שקל כדי לשתות אייס קפה. לרוב הילדים בבני־ברק, כמוני בילדותי, אין כסף כזה. היום, בזכותנו, יש להם אייס קפה בחמישה שקלים. אתה יודע מה זה בשבילי להנגיש להם את זה?"
אבל יש סניפים אחרים שפרושים בכל בני־ברק. למה איצקוביץ'?
"ביום חמישי שעבר ניגש אליי קבצן באיצקוביץ'. הוא אמר לי: 'עד שבאתם, בכל יום הייתי מושפל פעמיים. פעם אחת לאסוף את הכסף, ופעם שנייה כשהלכתי לחנות וביקשתי שיתנו לי לאכול ולשתות בעשרה שקלים. היום אני עדיין צריך לאסוף את הכסף, אבל אוכל ושותה בעשרה שקלים כמו כולם. חצי מהבושה לקחת לי'".
כץ משתהה דקה או שתיים. "אנשים חושבים שעשיתי את קופיקס בשביל כסף", הוא ממשיך. "אז בוא, אגלה לך סוד. התוכנית העסקית נטתה בבירור לכך שאפסיד 5 מיליון שקלים ושהעסק לא יצליח. עכשיו זו חוכמה קטנה לראות שהכול עובד, אבל כשנכנסתי לסיפור הזה היה די ברור שאני שם 5 מיליון שקלים בשביל חלום. והחלום היה לעשות לקראת גיל חמישים משהו שישנה את העולם, או לפחות את המדינה. אתה מבין כמה כסף קופיקס חוסכת לציבור הישראלי מדי יום? תראה מה קורה בפתח־תקווה – כל מרכז העיר מפוצץ עכשיו בחנויות שמוכרות הכול בחמישה שקלים, וכל זה בגלל שלוש חנויות שלנו שנכנסו לשם חזק. כמה אנשים עושים בחיים שלהם משהו שמשנה עולם?"
בדווים מאיימים עליך, חרדים מוציאים נגדך פשקווילים, יש איזשהו גבול שבו תגיד - עד כאן, כבר לא שווה לי להמשיך ולהגשים את החלום?
"המאבק מול החרדים ואפילו נגד הבדווים הוא כסף קטן. הקרב האמיתי הוא מול הרשתות הגדולות, ארומה וקפה־קפה. מאז שהכנסנו הן הפסידו ועדיין מפסידות בכל יום סכומים עצומים. גם כי יותר ויותר אנשים נכנסים לקנות אצלנו במקום אצלן, וגם כי הן הורידו בחמישה שקלים את מחיר הקפה בטייק־אוויי. תעשה חשבון, רק הצעד הזה הוריד להן הכנסות של 9 מיליון שקל בשנה. בנוסף לזה, הדבר האמיתי מבחינתי הוא שלקחתי מאה אנשים בלי עבודה, נתתי להם זיכיון וכיום הם מתפרנסים יפה מאוד. זכיין בסניפים הרווחיים ביותר מביא הביתה 70 אלף שקל ברוטו, ובסניפים הכי חלשים 15 אלף".
והמחיר שאתה משלם?
"האמת היא שאני איש רדוף. תמיד שואלים אותי שתי שאלות. הראשונה - מרוויחים מזה כסף? השנייה - אתה לא מפחד? אז כן. מפחד. רדוף. ויתרתי כמעט על כל הבילויים, ופעם יצאתי הרבה. שיניתי דרך חיים ואני הרבה יותר בבית. בכל בוקר אני פותח את הטלפון ושואל האם היום העלילה נגדי תגיע".
הילד הבני־ברקי שנאלץ לגנוב אגוזי מהקיוסק חזר לעירו כרוח סערה במטרה להוריד את המחירים, וגם, אין להכחיש, לעשות עוד כסף. את המיליונים הנוספים האלו הוא נחוש להשיג במקום הכי בני־ברקי, איצקוביץ', ובכלל לא משנה מה יהיו ההשלכות על עסקים אחרים. אצל שלוימל'ה, שעד לפני רגע שלט לבדו במתחם, הסכימו רק לומר שלא מדובר בכלל במאבק, שהם ממשיכים לעבוד ולמכור את המוצרים שהלקוחות שלהם אוהבים לקנות, ושבזה נגמר העניין. ורק עוד משפט הוסיף אחד מהמקורבים לשלוימל'ה: "תקרא את חיים ולדר, תראה מה הוא אומר על קופיקס, תבין כבר לבד".
לפני כשבועיים פרסם ולדר, מחשובי העיתונאים והסופרים החרדים, רשימה סאטירית שעסקה במאבק בין שלוימל'ה לקופיקס. בטור שהופיע בעיתון החרדי יתד נאמן הוא לגלג על בולמוס אכילת הכריכים ושתיית הקפה שתקף את הבני־ברקים עם התרחבות המאבק וירידת המחירים, והוסיף נבואה: "רשמו לפניכם - רשת קופיקס לא תוכל להמשיך במחירים אלה. הם לא הגיוניים. מי שמרוויח הם בעלי החברה, אך לזכיינים ייקח זמן להבין שהעסק לא רווחי ואז יקרה אחד מהשניים - או שיעלו מחירים או שהרשת תיסגר".
לא התאפקנו והלכנו לשאול את ולדר בעצמו - כמי שהכניס את ידיו לקרב העקוב מקפה, וכמי שחי בתוך החברה החרדית אבל גם מצליח להסתכל עליה ממעוף הציפור ולהצביע על תופעות תרבותיות וחברתיות המתרחשות בה. "אני בעד המלחמה הזו, כל עוד היא לטובת הצרכן", אומר ולדר. "ברגע שהכניסו לעניין רבנים ופשקווילים ואיסורים הלכתיים כביכול, אני לא סובל את זה. אפשר לחשוב ששלוימל'ה מוכר שם ספרי תהלים. אני לא רוצה להזיק לקופיקס, כי בגדול זו תופעה שעוזרת לכולנו. מה שרציתי הוא בעיקר להזהיר את כל אלה שרצים להיות זכיינים. אני לא בטוח שיש לזה עתיד, ורציתי שאנשים יחשבו על זה. חשוב לי להבהיר שאבי כץ הוא אדם טוב שבא בטוב. גם דיברתי איתו אחרי שהטור פורסם. קשה לי לומר שהשתכנעתי לגמרי, אבל אני בהחלט רוצה להשתכנע. באופן כללי התנועה שהוא יוזם מצוינת לצרכן, בטח לצרכן החרדי".
מה דעתך על הטענה שקופיקס נכנסת באופן בוטה לעיר שאיננה ככל הערים? בכל זאת, לבני־ברק יש אופי משלה, עם בתי עסק קטנים. רשת גדולה כמו קופיקס יכולה לפגוע באופי המיוחד הזה.
"זה פשוט קשקוש. אין שום חשש לצביון של בני־ברק. זו עיר של תורה ואלפי ישיבות, קופיקס או שלוימל'ה זה בסך הכול קפה או כריך. זה לא חלק מצביון העיר".
והטענה שהתחרות הזו מקצינה תרבות אוכל של רחוב, שלא מתאימה למגזר החרדי?
"אף אחד לא אוכל היום יותר ממה שהוא אכל קודם. יש עיקר ויש טפל, ובבני־ברק יודעים לזהות את ההבדל בין השניים. העיקר הוא חינוך, והחינוך לא מתקלקל אם אוכלים כריך בחמישה או בשלושה שקלים וממשיכים ללמוד. אגב, פלאפל, עם כל הטחינה הנוזלת, הוא בעיניי יותר מזללה ממקום שמוכר כריכים. שנים שבני־ברק מלאה במזללות כאלה, ופתאום עכשיו נוצרה תרבות אוכל של רחוב?"
על המאבק הספציפי בין קופיקס לשלוימל'ה אומר ולדר:"לדעתי שניהם טועים. במקום להמשיך להתחרות ביניהם במחיר, הם מתעקשים לדבר אידיאולוגיה. וזה מעצבן אנשים. אני מבין שבמאבק הזה יש קצת רומנטיקה, קצת עיירה של פעם. אז נכון שבבני־ברק יש עדיין חלק מהמאפיינים של שטייטעל, אבל בסופו של יום אנשים בעיר הזו הולכים מהבית לכולל ומהכולל הביתה. אין להם כדורגל וטלוויזיה. מה כן יש להם? כריך אצל קופיקס או שלוימל'ה. כריך וכוס קפה, לא פחות ולא יותר".
לצד המאבקים המתמקדים במחיר הקפה ובאיכות המאפה במתחם איצקוביץ', התחוללה מערכה זוטא מעניינת לא פחות בתחום הכשרויות הניתנות לבתי העסק המעורבים בפרשה. ההכשר השולט ביד רמה בבני־ברק הוא זה של הרב משה יהודה לייב לנדא, רב העיר. הסכם בלתי כתוב, שלא נפרץ עד שקופיקס נכנסו לעיר, חילק את מתחמי השליטה בין בני־ברק לירושלים: הרב לנדא כאן, בד"ץ העדה החרדית שם. בעוד שלוימל'ה נהנה מחסותו הכשרותית של הרב לנדא מזה שנים רבות, קופיקס אוחזת דווקא בהכשר של בד"ץ בית יוסף, ומוצרי המאפה המובאים ממאפיית אנג'ל נתונים להשגחת בד"ץ העדה החרדית.
אין ספק שבנושא הזה שלוימל'ה אוחז ביתרון על פני קופיקס. מנהל סניף קופיקס באיצקוביץ', רפי וינטראוב, הודה בפנינו שרבים נמנעים מלקנות אצלו עקב היעדרה של תעודת כשרות מהרב לנדא. אנשי שלוימל'ה משתמשים בקלף הזה, שבעיר כמו בני־ברק עשוי להיות קלף מנצח. הם מוסיפים שאצלם כל הכריכים הם "מזונות", בעוד הכריכים שמוכר קופיקס ברכתם "המוציא" – כלומר, צריך ליטול עליהם ידיים, ודעתו של הרב לנדא לא נוחה כשכריכים כאלה נמכרים ברחוב.
אבי כץ הודף את הטענה שהרב לנדא לא הסכים לתת הכשר לסניפי קופיקס בבני־ברק. "בכלל לא ביקשנו ממנו, כי ידענו שלא נוכל לעמוד בתנאים שהוא מציב", הוא אומר. "אני לא יכול להרשות לעצמי שכל חומרי הגלם והשתייה יבואו ממפעלים שנמצאים תחת השגחתו של הרב לנדא. הרשת שלנו עובדת אחרת". אבל לכץ חשוב להדגיש: "בשום פנים ואופן לא הלכנו כאן נגד הרב לנדא. הייתה הסכמה שבשתיקה, שחיכינו לה במתח זמן רב. כל מי שקצת מבין יודע שאף בד"ץ לא היה נכנס לבני־ברק ונותן לי הכשר אם לא הייתה הסכמה כזו".
חיים ולדר מגחך כשהוא שומע על מרכיב ה"מזונות" לעומת "המוציא" שנכנס גם הוא פתע למערכה: "כל השומע יצחק. אתה דואג לנטילת ידיים שלי? אתה דואג ליראת שמיים שלי? תשברו זה לזה את הראש ושלציבור יהיה אוכל זול. הרי אי אפשר לצחוק על הציבור ולומר לו שהכריך הזה הוא ברמה רוחנית גבוהה יותר ולכן תשלם עליו יותר. זו פשוט בדיחה".
ואחרי כל המחירים והכשרויות והמיקומים האסטרטגיים והפשקווילים על הקירות, הגיע הזמן לבדוק מי מנצח בשורה התחתונה: שלוימל'ה או קופיקס. לשם כך הזמנו את הרצל קוסאשוילי, מבקר מסעדות בעולם החרדי ואחד ששתה כמה כוסות קפה מימיו, לבוא איתנו למבחן טעימות במתחם איצקוביץ'.
התחלנו בשלוימל'ה והזמנו קפה הפוך ובורקס תפוחי אדמה. המחיר הכולל: חמישה שקלים חדשים. "הקפה מצוין", פוסק קוסאשוילי. "שווה לחלוטין את המחיר, ושווה גם מחיר גבוה יותר. הבורקס קצת יבש, אבל כנראה זה כי הוא עומד בדלפק מהבוקר. יחד עם זאת ניכר שהוא טרי. לא מאתמול".
מזמינים בקופיקס את אותו הדבר בדיוק, והמחיר כפול: עשרה שקלים. הרצל טועם את הקפה, ומיד אומר: "וואו. הקפה של שלוימל'ה באמת היה טוב, אבל של קופיקס רמה אחת מעל לפחות. הקצף יותר טוב, ממש כמו של בית קפה אמיתי. בכלל, תראה את שני המקומות, נראה שאין ביניהם תחרות. קופיקס נראה כמו בית מרקחת, הכול נקי ומסודר. שלוימל'ה, עם כל הסלטים והסוכריות והקוגל, זה דאון־טאון בני־ברק. קהלים אחרים. אבל יש כאן מספיק קהל לשניהם".
גם הבורקס של קופיקס זוכה אצל הרצל לציון גבוה יותר: "הם חיממו את זה. פעולה פשוטה שהפכה אותו לטוב בהרבה משל שלוימל'ה - שם מרוב עומס אין להם זמן לחמם. רואים שהם לא בנויים לעומס כזה".
כשתזדמן לפה שוב, לאן תלך?
"אשלם עוד שני שקלים ואלך לקופיקס. אבל בכלל לא בטוח שזה מה שתעשה אמא לשבעה ילדים שרוצה לצ'פר אותם ואת עצמה יום בשבוע, ונותנת שטר של חמישים שקל לאחות הגדולה שתיקח את כל האחים מהבית לכמה שעות. אם שלוימל'ה ימשיך במחירים האלה, הם יחזרו הביתה עם עודף של 15 שקלים אחרי שכולם אכלו ושתו. במקרה של קופיקס היא כבר תצטרך שטר של מאה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם