לקחי המערכה הקודמת
זו מלחמת עולם שלישית, ועלינו לנהוג בהתאם: להכות באויב במהירות, עוד לפני שיספיק להתארגן, אבל גם להגדיר היטב מיהו בדיוק האויב ואת מי צריך דווקא לקרב
המלחמה שהכריזו על המערב ארגוני הג'יהאד הגלובלי, שבראשם כרגע עומד דאעש, היא אכן בגדר מלחמת עולם שלישית. אסור לאפשר ליחסי הכוחות הלא שוויוניים ולעובדה שלא מדובר בעימות בין שני צירים של מדינות - כפי שקרה בשתי מלחמות העולם הקודמות - להטעות אותנו. מה שקובע הוא עצם הכרזת המלחמה של תרבות עולמית אחת על האחרת, העובדה שהמלחמה מתנהלת במקומות שונים ומגוונים על פני הגלובוס וכוונתם הגלויה של הג'יהאדיסטים להתחמש ככל שיוכלו, גם בנשק גרעיני, כדי לממש את מטרתם.
לכל מלחמה יש הייחוד שלה, ואסור להיכנע לפיתוי הנוח לנתח את המלחמה הנוכחית על פי זו הקודמת. עם זאת, תהיה זו טעות גם לא ללמוד מלקחי ההיסטוריה. דווקא אם ברצוננו להתייחס ברצינות למערכה הנוכחית כאל מלחמת עולם, חשוב ללמוד מניסיון מלחמות העולם הקודמות.
הלקח האחד הוא להכות באויב מוקדם ככל האפשר, כל עוד אינו בשיא כוחו. מבחינה זו ביצעו הג'יהאדיסטים טעות הן ב-11 בספטמבר 2001 והן השבוע - טעות שאדולף היטלר לא ביצע - כשביצעו פיגועי זוועה וחשפו את הסכנה הטמונה בהם עוד לפני שהתחמשו במלוא העוצמה. לכאורה זה נותן למערב עילה ויכולת להכות בהם מכה ניצחת בקלות יחסית, אלא שהמערב של היום חלש, נהנתן וחרד ממלחמה - אפילו יותר מכפי שהיה בשנות השלושים של המאה הקודמת. על כן, הוא אינו ממהר לנצל את ההזדמנות שנפלה לחיקו.
הדוגמה הבולטת למגמה זו היא דבריו של נשיא ארה"ב ברק אובמה, שגם לנוכח הזוועה בפריז מיהר להבהיר כי ארצו אינה מתכוונת לפתוח במערכה קרקעית מול דאעש. בכך חזר אובמה השבוע למדיניות האמריקנית המסוכנת מימי המלחמה בהיטלר, כשאמריקה נמנעה מלהיכנס למערכה עד שלא נפגעה בעצמה בפרל הרבור.
זו טעות שמחירה עלול להיות הרה אסון. כלי המשחית העכשוויים, ובעיקר היכולת להשמדה המונית, מסוכנים בהרבה אפילו מכפי שהיו לפני 75 שנה. אם המערב יתמהמה, הוא יגלה שלא יצליח למנוע את עצם המערכה, אלא רק יכפיל פי כמה וכמה את המחיר שיידרש בשביל להביס את האויב, שבינתיים ילך ויתעצם.
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
הלקח השני שיש ללמוד מהמלחמות הקודמות הוא הגדרה נכונה של האויב. האויב אינו דאעש אלא הגי'האד העולמי, שדאעש הוא רק אחד מביטוייו. כל ארגון או מדינה שמטרתם היא השלטת האסלאם על העולם, או אפילו על חלק מתוכו, צריכים להיכלל בהגדרת האויב. מבחינה זו, אין הבדל בין דאעש, איראן, חיזבאללה וגם חמאס. נכון שדאעש מסתמן כרגע כאכזרי מכולם, וייתכן שלצורך הבסתו יש צורך להסתייע גם בכוחות אסלאמיסטיים אחרים – ואף לגיטימי לעשות כן - אבל אסור לראות בהם בני ברית - בדיוק כשם שגם הם משתפים פעולה עם המערב רק משום שכרגע דאעש מסתמן כאויב משותף מסוכן.
גם מבחינה זו וינסטון צ'רצ'יל הזקן והחכם הוא מודל הנכון: רגע אחרי שסיים את השותפות עם ברית המועצות בשביל להביס את היטלר מיהר המנהיג הבריטי לסמן אותה כאויב החדש של המלחמה הקרה.
הלקח שלישי הוא האבחנה ההכרחית בין האידיאולוגיה של הגרעין הקשה בקרב האויב ובין הסיבות שגורמות להמונים להתלכד סביבו. תפיסות של עליונות גזעית או דתית נמצאות על המדף בכל רגע נתון, ולכן ההסבר מדוע הן זוכות לתמיכה רחבה דווקא ברגע מסוים אינן קשורות בהכרח ברעיון עצמו. ההמון הגרמני לא היה בהכרח שותף לתפיסת הגזע הנאצית, והתמיכה הרחבה בהיטלר נבעה מסיבות אחרות: בעיקר השפלתה של גרמניה בהסכמי ורסאי שחתמו את מלחמת העולם הראשונה והמשבר הכלכלי של סוף שנות העשרים.
בזמן המלחמה לא היה מקום לאבחנה בין היטלר ובין כלל הגרמנים, אבל בעלות הברית הבינו היטב את מחיר טעותם מלפני המלחמה ונמנעו לחזור עליה אחריה. אדרבה, במקום ההשפלה שכפו על גרמניה אחרי המלחמה הראשונה, ב-1945 הם מיהרו לחבק אותה ולהרעיף עליה – כמו גם על כל מערב אירופה - סיוע נדיב, ובלבד שלא ימהרו לפזול לחיקו של הרודן יוסף סטלין.
גם מבחינה זו, המערכה הנוכחית נוחה יותר. עם הפיכתו לרודן שלט היטלר בכל הגרמנים, ויכול היה לכפות עליהם את רצונו. הג'יהאדיסטים טרם זכו לכך. עובדה זו מחייבת את המערב לא לנכר אליו את כלל המוסלמים, אבל תובעת גם מכל מוסלמי לבחור צד במערכה הגלובלית הזו. ביום שאחרי הניצחון, אינשאללה, יצטרך המערב פעם נוספת להקפיד לא לחגוג אותו בדחיקת רגלי המוסלמים, אלא דווקא בהבטחת שילובם המכובד בסדר החדש.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם