אלוף ההסברה: הצעיר שהפך לשגרירנו בתפוצות
לרן בר־יושפט אין דרכון דיפלומטי וגם לא משרה רשמית מטעם משרד החוץ, אבל יש לו יכולת לעשות את הבלתי אפשרי - לגרום גם לגדולי המתנגדים לישראל לשנות את דעתם
"יושבת מולך בכנסייה חבורת גברים שריריים וקשוחים, לבושים בבגדי עור ומלאים בקעקועים, ופתאום הם מתחילים לבכות. וזה די מפתיע", נזכר רן בר־יושפט באירוע שבו השתתף בארה"ב.
עוד כותרות ב-nrg:
- מח"ט צנחנים: "ניצחון גל הטרור - שאלה מדינית"
- הנקמה על הפלת המטוס: מלחמת סחר נגד טורקיה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
בר־יושפט לא התכוון לגרום לאף אחד לבכות. מבחינתו היה זה עוד מפגש, אחד מבין רבים שאליהם הגיע למטרות הסברה - מילה שהוא לא ממש אוהב, בגלל הניחוח האפולוגטי שלה. אך שם, בין האופנוענים המסוקסים, התברר לו שכאשר דברים נאמרים מעומק הלב - הגברים בוכים בלילה, ולא פעם גם ביום.
מה גרם להם לבכות?
"הראיתי להם רשימה של שמות החברים שלי שנפלו בלחימה או באירועי טרור. הסברתי להם שהרשימה הזו נמצאת תמיד איתי, כי הבטחנו לזכור ולא לשכוח. בגלל שמספר הנופלים כבר גדול, וקצת קשה שלא לשכוח, אני חייב אותה עליי כל הזמן. זה מאוד ריגש אותם".
מפגשים נוספים שכאלה, אמנם נטולי דמע אך סוערים מאוד, אפשר למצוא בספר "טסתי לדבר על ישראל" שראה אור לאחרונה (בהוצאת סלע מאיר), ומסכם מסע הסברה בן שישה חודשים שערך בר־יושפט בארה"ב לפני כשלוש שנים. הספר מורכב מכמה עשרות מיילים ששלח לחבריו בארץ במהלך המסע, בין היתר למטרות הוצאת קיטור, "ונטילציה" כהגדרתו, "אחרי כל הקללות וההאשמות שספגתי". בשפה ישירה ופשוטה, לעתים משעשעת, הוא מתאר במכתביו כל מה שעובר עליו: מהטיסות והנסיעות, דרך הרצאות מול קהל סטודנטים עוין או קהל פרו־ישראלי נלהב, וכלה במפגשים יוצאי דופן עם מאמינים מוסלמים.
לתפקיד המסבירן הוא גויס על ידי StandWithUs, ארגון בינלאומי א־פוליטי שהוקם בשנת 2001 במטרה לחזק את תדמיתה של ישראל בעולם. הארגון, שמכשיר בכל שנה כמאה סטודנטים מאוניברסיטאות שונות לייצג את העמדה הישראלית, חיפש אז שליח, ובר־יושפט התאים לו ככפפה ליד.
תחום ההסברה, שבו הוא שוחה כבר עשור, התחיל לעניין אותו לאחר שסיים את שירותו הצבאי. "באינתיפאדה השנייה הייתי לוחם ומפקד במגלן, והתפקיד שלי היה לתפוס מחבלים באופן
"שאלתי את עצמי, איך זה יכול להיות? הרי במקום לירות במחבלים מרחוק או שמטוסים יפציצו אותם מלמעלה, הייתי צריך לסכן את החיים שלי ולתפוס אותם בידיים; כל מהות התפקיד הייתה איך לא לפגוע באנשים חפים מפשע - ופתאום מציגים אותי כדמות שלילית?
"כשראיתי שזה המצב בחו"ל, אמרתי שאל"ף - אני חייב להעשיר את הידע שלי; ובי"ת - אני צריך להיות חלק מהארגונים שפועלים בשטח בנושא הזה. לכן הצטרפתי לכל גוף רלוונטי שקשור ביהדות התפוצות: הקונגרס היהודי העולמי, הקונגרס הישראלי יהודי, הוועד היהודי־אמריקאי ועוד".
בזמן שעשה את צעדיו הראשונים כמסבירן, למד בר־יושפט לתואר ראשון במשפטים. "העיסוק בתחום המשפט מאוד עוזר לי", הוא אומר, "הן ביכולת להתווכח, הן מבחינת צורת חשיבה, והן בהכרת המציאות המשפטית. הרבה פעמים מאשימים את ישראל בהפרת החוק הבינלאומי, ואחרי שלמדתי את הנושא קל לי להתמודד עם הטענות בעניין".
לצד ההשכלה הפורמלית שרכש, מילא בר־יושפט את אמתחתו גם ממקורות אחרים. "התמזל מזלי לשמש רכז של כל תוכניות 'מסע' - פרויקט משותף של ממשלת ישראל והסוכנות היהודית, שמטרתו קידום תוכניות ארוכות־טווח בישראל לצעירים יהודים מחו"ל. עד לפני כמה שנים היו להם שבתות שכללו הרצאות ודיונים, ואני ריכזתי בהן את סוגיות הביטחון, הסוגיות הפוליטיות ונושאי דת ומדינה. כל ההרצאות ששמעתי ביחד עם הצעירים, וכל חומרי הלימוד שקראתי גם אני, העשירו אותי. המפגשים עם חבר'ה מחו"ל עזרו לי להבין אילו טיעונים והסברים עובדים, ואילו פחות. בהתחלה עושים אמנם הרבה טעויות, חלקן מחוסר ידיעה, אבל עם הזמן משתפרים".
בין שלל המפגשים שערך, הופיע בר־יושפט גם בפני קהל מוסלמי. "זו הייתה חוויה נפלאה", הוא אומר. "הלכתי לטקס רב־דתי שהתקיים בסיאטל באיזה מתנ"ס, והיו שם כל מיני סוגים של מוסלמים – נשים אפריקניות מכוסות מכף רגל ועד ראש, מוסלמים אמריקאים מודרנים, וכל מה שבאמצע. פגשתי שם אימאם מהקהילה האחמדית, שאינה מאמינה בשימוש באלימות, אלא בדיאלוג. לחצתי עליו שייתן לי לדבר בפני קהל המאמינים שלו, ולבסוף הוא הסכים: 'באת לכנס, ולא נעים לי לסרב לך', הוא אמר. הם יודעים שבישראל קיים חופש פולחן דתי, ושזה המקום היחיד שבו למוסלמים כמותם יש חופש כזה - בניגוד למדינות מוסלמיות כמו אפגניסטן ופקיסטן, שבהן האחמדים נרדפים".
לא פעם נשמעת הטענה שהיהודים שעלו לארץ נישלו את הערבים המקומיים מאדמתם, וכי העובדה שהעם היהודי חי פה לפני אלפי שנים אינה רלוונטית. מה אתה עונה על זה?
"נכון, היו פה ערבים, אבל במשך כל ההיסטוריה היו פה גם יהודים. למשל הקהילה היהודית בחברון התקיימה באופן רציף מתקופת המקרא ועד המאה ה־20, והפסיקה להתקיים כקהילה רק ב־1929. אז אפשר להתווכח מי היה לפני ומי אחרי, ויש שתי דרכים להכריע: דרך אחת היא מי החזק ומי השולט, וכאן ידנו על העליונה".
"דרך שנייה היא לבדוק מי היה פה קודם, ואז צריך להחליט מאיזו תקופה מתחילים. אם אתה אומר ש־3,000 שנה זה רחוק מדי, וזה כבר נתון לאמונה, אפשר ללכת 2,000 שנה אחורה, לתקופת בית המקדש השני. ואם זה עדיין רחוק מדי, אפשר לבדוק כמה יהודים היו כאן לפני 500 שנה. בירושלים, אגב, יש רוב יהודי כבר בערך 200 שנה.
"לשמחתי, שמות המשפחה מאפשרים לנו לדעת מה המקור של כל אחד. כשקוראים לבנאדם מוחמד אל־מצרי, זה אומר שסבא של סבא שלו הגיע לפה ממצרים כמהגר עבודה, כמו האנשים שמגיעים היום מאריתריאה לדרום תל־אביב. נכון, הרבה מהיהודים הגיעו לארץ לאחר השואה, אבל יש גם כ־700 אלף ערבים שהגיעו הנה בסך הכול עשרים שנה קודם – בעיקר ממצרים ומערב הסעודית, וגם מחבל חורן, מה שלימים הפך להיות סוריה. אני לא בטוח שזה נותן להם בעלות יתרה. אם הולכים על המשפט הבינלאומי, אז השלב הכי מחייב זה הסכם סן־רמו (שחילק את האימפריה העות'מאנית ב־1920 - א"מ), ולפיו יוצא ששבעים אחוז ממה שהובטח לנו נלקח. וכן הלאה וכן הלאה".
אתה מספר במכתבים על טענות חסרות בסיס שהפנו אליך כמרים, או ויכוחים עם אנשים כמו אמין עודא, פעיל פלסטיני־אמריקאי שמסתובב באוניברסיטאות בארה"ב ומפיץ שקרים על ישראל. אין איזו תחושה של חוסר אונים כשצריך להתמודד מול עלילות מופרכות?
"יש. מדובר בסיפור מאתגר וסוחט. אני אמנם לא בחור רגיש מדי, אבל מאוד לא נעים לשמוע את השקרים הללו, שאתה באמת לא יודע מאיפה להתחיל להתייחס אליהם. למשל, אמין עודא תקף אותי באחד הכנסים וטען שאני, כחייל צה"ל, רצחתי את המשפחה שלו כשהיה ילד. במקרה הזה פשוט אמרתי שכשהוא היה ילד, עדיין לא נולדתי. אבל יש מקומות שזה קשה יותר, לכן אני תמיד משתדל לזכור שני דברים: קודם כול, מי שאני מתעמת מולו לא מעניין אותי. מעניין אותי רק הקהל שמקשיב לו – ואותו אני אמור לשכנע. הדבר השני שחשוב הוא לשמור על קור רוח ולא להתרגש".
אולי דווקא נכון יותר להתרגז, כדי להראות עד כמה ההתקפות כלפיך מקורן בשקר.
"אני לא חושב שתמיד הצלחתי לשמור על פוקר פייס, אבל זה פשוט לא נכון להתלהם ולצעוק. להפך, כשמישהו צועק עליי ומקלל אותי, אני מרוויח נקודות. בכל מקרה, הכול נגזר מהמטרה. לפעמים המטרה היא לחייך, ללחוץ ידיים ולחזק קשרים, כי אתה רוצה לפתוח דלת לוויכוח הבא שלך, או לדובר פרו־ישראלי אחר שיבוא אחריך. אבל לפעמים, כמו במקרה של אמין עודא ששיקר בלי סוף, המטרה שלי הייתה להגחיך אותו, וזה עבד".
במכתב אחר מספר בר־יושפט על מורה להיסטוריה אנטי־ישראלי, שבמהלך כנס אחד עבר מהפך. "יש אנשים שהם אנטי־ישראלים בלי להבין שהם כאלה. המורה הזה אמר לי: 'מדוע ערבי מהשטחים שנכנס לישראל צריך לשאת תעודה? זה מזכיר את מה שעשו לכם בגרמניה הנאצית'.
"מדובר הרי בחוסר הבנה בסיסי - יש אדם שהוא אזרח המדינה, ויש אדם שהוא לא. עניתי לו: 'גם אני צריך לשאת בארה"ב תעודה מזהה וויזה, וכדי להגיע לשם אני צריך אישור כניסה. זה לא הופך את ארה"ב לגרמניה הנאצית'. כך, כשהוכחתי לו שהוא טועה בהבנת המציאות, סתרתי את כל הטיעונים שלו. אחרי ההרצאה הוא הודה: 'אני 13 שנה מלמד את זה, ופשוט לא חשבתי על הדברים האלה כך'.
"בסופו של דבר", מסביר בר־יושפט, "חלק גדול מהאנשים שמלמדים ומרצים על הסכסוך, רק מתיירים בו: בזמנם הפנוי הם לומדים את הנושא הזה מרחוק, דרך יוטיוב וויקיפדיה. הם לא חושבים על זה לעומק, ולא מבינים את ההשלכות של מה שהם אומרים. היו כמה הצלחות כאלה עם אנשים שהיו ממש אנטי, וכשאתה שובר להם טענה אחרי טענה, בסוף אם הם הוגנים - ורוב האמריקאים הוגנים – הם משנים את דעתם. אותו מורה אמר לי שבעקבות השיחה איתי הוא הולך לשנות את תוכנית הלימוד שלו. מבחינתי זה הישג גדול".
לא פעם אתה כותב שהרגשת שקהל המאזינים השתכנע מהדברים שלך. מה המדד שלך כדי לדעת שהצלחת?
"אתה רואה את זה על האנשים בקהל. הם מהנהנים, מגיעים לברך אותך אחרי העימות, אומרים תודה רבה וגם משפטים כמו 'לא הכרנו את מה שאמרת', 'אנחנו חושבים שאתה צודק', 'אנחנו נגד הטרור' וכן הלאה. קרה גם כמה פעמים שמורים בקולג'ים באו אליי ואמרו לי שהם שוחחו עם התלמידים אחרי העימות, והגיעו איתם למסקנה שניצחתי בדיבייט".
בר־יושפט מציין שהכוח והאנרגיה של הארגונים הפועלים נגד ישראל, מגיעים לא פעם דווקא מישראלים. אני שואל אותו האם מדובר רק בסוג של שנאה עצמית, או במניע מורכב יותר. "חלק מזה נובע אולי משנאה עצמית", הוא עונה, "אבל חלק אחר מגיע מתפיסת עולם - ואני אומר את זה ממש בכאב. ההאשמה הראשונה ששמעתי כלפי ישראל כשהגעתי לסיאטל, הייתה שאנחנו אונסים תינוקות באופן שיטתי כדי להפחיד את האוכלוסייה הערבית. בהתחלה צחקתי, כי חשבתי לעצמי: מי יאמין לשטות הזאת? אבל מתברר שיש כאלה שמאמינים. מה שמעניין הוא שהאחראית לפרסום העלילה הזו היא ישראלית שהגיעה לארה"ב.
"הייתי גם בכנס של Jewish Voice For Peace, ארגון שהליגה נגד השמצה קבעה שהוא אנטישמי. מי שעומד בראש הארגון הזה הוא ישראלי. אני לא יודע מה הסיפור האישי שלו שגורם לו להיות כל כך אנטי, אבל כנראה הוא לא מתחבר לקונספט של מדינת לאום, ולא מבין מדוע צריך בכלל את מדינת ישראל. במקרה אחר התראיינתי באל־ג'זירה, ואחריי דיבר בחור שעומד בראש ארגון 'זוכרות' (שמטרתו להעלות את המודעות הישראלית לנכבה - א"מ). הוא אמר, 'יש לי מסר אחד לפלסטינים: אל תוותרו לעולם על זכות השיבה. חייבים להשמיד את מדינת ישראל, כי היא הדבר הכי נורא שקיים בעולם'".
באותו הקשר מזכיר בר־יושפט גם את ריצ'ארד סילברסטיין, יהודי־אמריקאי המוכר בזכות הבלוג שלו, "תיקון עולם" (Tikun Olam). "מדובר באדם אלים מאוד ורבלית, שלא מוכן לדבר עם אף ישראלי – אלא אם כן זה ישראלי שפועל נגד ישראל. אפילו את יריב אופנהיימר הוא מתייג כימין קיצוני, כי בסופו של דבר אופנהיימר מדבר על מדינה יהודית כדבר שיש לו מקום בעולם".
סילברסטיין הוא דוגמה קיצונית. לא חסרים ישראלים פחות קיצונים ממנו, שפועלים נגד ישראל בלי להביע התנגדות לעצם קיומה.
"אתה מתכוון כנראה לארגונים כמו 'שוברים שתיקה', שבאמת עושים נזק גדול לישראל. במקרה שלהם אני מפריד בין האנשים בשטח, אותם 'אידיוטים שימושיים' שלא תמיד מבינים שמשתמשים בהם ככלי ניגוח, לבין ראשי הארגונים, שהם בעלי אג'נדה מאוד מפוקפקת. לטענתם, המטרה שלהם היא לשפר את החברה הישראלית על ידי כך שיחשפו בפניה את העוולות־לכאורה שנעשות ביו"ש.
"מעניין שהם רוצים לחשוף את זה לציבור הישראלי, כשכמעט כולו משרת בצבא ולא זקוק לחשיפה הזאת, ועוד יותר מעניין שרוב החומר שלהם הוא בכלל לא בעברית אלא באנגלית. אם הם רוצים לשפר את צה"ל, הם צריכים לעזור לו לחקור את מה שהוא עושה, אבל הארגון הזה לא משתף פעולה עם צה"ל בחקירות.
"לא מעט דברים שאנשי 'שוברים שתיקה' מפיצים הם פשוט שקר מוחלט, אבל הבעיה הכי גדולה מבחינתי היא דווקא חצאי האמיתות שהם מפרסמים מחוץ להקשר. למשל: הם כותבים שבמקרה של זריקת בקבוקי תבערה לעבר חיילים, הפקודות של צה"ל הן לירות לעבר המיידים. אז נכון, אלה הפקודות. ככה אמור לעשות כל איש צבא או שוטר כשזורקים עליו בקת"ב. אבל אם תאמר את זה לסטודנט אמריקאי בן עשרים, הוא יגיד: 'מה, אתם ישר יורים?'. הוא לא יודע מה זה בקבוק תבערה ולא מבין את הסיטואציה, אז הוא חושב שאנחנו הכי איומים ונוראים בעולם".
אתה מספר שאחרי הרצאה בקליפורניה, שהופרעה לא פעם, אחד הצעירים הקולניים התוודה בפניך ששילמו לו כדי להפריע. הפתיע אותך לגלות שהארגונים האנטי־ישראליים נוקטים צעדים כאלה?
"זה הפתיע אותי מאוד, וגם שימח. כי אם הם צריכים לשלם לאנשים כדי שיעשו מהומות, זה מראה שהם נחלשים, ושאין הרבה פעילים אגרסיבים עד כדי כך".
בניגוד למה שישראלים רבים אוהבים לחשוב, לדברי בר־יושפט "רוב העולם בכלל לא מתעניין בנו. בני אדם מתעסקים קודם כול במצבם המשפחתי והכלכלי". לדבריו, כשיש כבר התעניינות מצד אמריקאים, היא פרו־ישראלית ברובה: 70־75 אחוז מהציבור בארה"ב מצהיר שהוא תומך בישראל.
בר־יושפט מציין לטובה בעיקר את אזור חגורת התנ"ך (Bible Belt) שבדרום ארצות הברית, את ניו־יורק ולוס־אנג'לס שבהן יש קהילות יהודיות גדולות, ואת אזור מרכז ארה"ב. "התמיכה של נוצרים בנו נובעת מכל מיני סיבות, למשל מתוך אמונה שישו יגיע שוב אם כל היהודים יחזרו לישראל, או בגלל הפסוקים בתנ"ך שאומרים שמי שיברך אותנו יבורך, ומי שיקלל – יקולל. אבל רוב האמריקאים תומכים בנו כי הם מבינים שאנחנו מייצגים ערכים דמוקרטיים, ושאנחנו בעלי ברית שלהם".
האזורים הביקורתיים יותר כלפי ישראל נמצאים לדבריו בצפון־מערב ארה"ב - "אזור סיאטל במדינת וושינגטון, אזור פורטלנד במדינת אורגון, והאוניברסיטאות שבצפון קליפורניה. הביקורת באה לידי ביטוי בצורה הכי דומיננטית בקמפוסים, ולא במקרה. אלה שפועלים נגד ישראל מבינים שהשלב האחרון שבו אדם מעצב את הזהות שלו הוא בקולג', וזה הזמן הנכון להשקיע בתעמולה. חלק מאותם סטודנטים יהיו אחר כך חברי קונגרס או יישבו בדירקטוריונים של חברות גדולות, והם עלולים לתמוך בהצעות לחרם על ישראל כי זה מה שהם למדו בקולג'.
"בנוסף לזה יש מוסדות אקדמיים מסוימים בצפון קליפורניה שידועים בפעילות אנטי־ישראלית. הם מקבלים תרומות ממדינות שמעוניינות שאנשים יראו את המזרח התיכון בצורה מאוד מסוימת. וגם בלי קשר לישראל, מחקר שנערך פעם באוניברסיטת ברקלי שבקליפורניה העלה שהיא מעוז של השמאל הקיצוני".
אתה מספר שדווקא את היהודים בארה"ב קשה לפעמים לשכנע, והם אטומים אפילו יותר מאחרים. למה זה קורה, לדעתך?
"זה מורכב מכמה דברים: ברובד הפשוט יותר צריך להבין שיהודי בארה"ב יהיה לרוב בעל תפיסות אנטי־מלחמתיות ואנטי־זהותיות. אם אני אשאל בארץ אנשים לא־דתיים במה מתבטאת יהדותם, הם יענו - בשפה, בתרבות, בסממנים לאומיים.
"לעומת זאת, אם אשאל יהודים בארה"ב את אותה שאלה, הם יענו: 'תיקון עולם'. כלומר, הזהות היהודית לא קשורה מבחינתם למצוות או ללאומיות, אלא להיותך אדם טוב ומוסרי, אחד שנותן צדקה, מתנדב למען הרעבים באפריקה ותומך בחלשים. התפיסה הלאומית הישראלית לא מדברת אל היהודים האמריקאים. הרבה מהם יגידו, 'מה צריך את כל הדבר הזה שנקרא מדינה יהודית. האנשים שחיים בה הם אגרסיבים, קולוניאליסטים, כובשים, ואנחנו לא רוצים להיות חלק מזה'".
אחד התחביבים האהובים בארץ הוא לבקר את ההסברה הישראלית ולספר כמה היא גרועה. האם היא באמת כזאת? בר־יושפט מסכים חלקית עם הטענה. "ישראל הפקירה את הזירה הזאת בערך ארבעים שנה, ורק מ־2006 אפשר לומר שהתחיל ניסיון רציני לעשות משהו. עלה אז קמפיין מטעם משרד החוץ שנקרא Brand Israel, ונועד להראות את הפנים היפות והפחות־מוכרות של המדינה, אבל זה לא תפס.
"קיימות הרבה בעיות שצריך לתת להן מענה, למשל להחליט מי אחראי על ההסברה - משרד ההסברה, שהיום לא קיים, המשרד לעניינים אסטרטגיים, שקיבל לאחרונה חלק מהסמכויות להילחם ב־BDS, משרד החוץ, או אולי משרד ראש הממשלה. כשיש יותר מדי אחראים, זה לא עובד. צריך שיהיה מקום אחד שירכז את הנושא".
"דבר נוסף: התגובה של המדינה לאירועים השוטפים תמיד תהיה אטית יותר מתגובה של ארגון לא־ממשלתי. מדינה לא יכולה להרשות לעצמה לטעות. היא בודקת את עצמה אלף פעם לפני שהיא מפרסמת משהו, ולכן תגובתה מתעכבת. בעולם שבו מי שיוזם ראשון הוא שקובע איך יתנהל כל השיח אחר כך, אטיות היא חיסרון.
"לכן הייתי מצפה מהממשלה שתעזור לארגונים להעביר את המסר שלה כמה שיותר מהר. איך עושים את זה? על ידי צינור מידע שיעבור ממנה ישירות לארגונים. לפעמים מתרחשת איזו תקרית, לי אין שום פרטים עליה, ובינתיים הצד השני מפציץ בשקרים וטוען שאנחנו הרגנו ילד ערבי וגם את הכלבלב שלו. לכן חשוב שיעבירו לנו את האינפורמציה, גם אם היא לא שלמה במאה אחוז".
בר־יושפט לא מסתפק בהסברה שפונה החוצה, לעולם הגדול, ומבקש לכוון אותה גם פנימה. "אם ישראלי אומר לי 'כבשנו מדינה פלסטינית שהייתה כאן לפנינו', יש בעיה בהכרת המציאות. אם ישראלי לא יודע שברשות הפלסטינית יש עונש מוות למי שמוכר בית ליהודי, זו בעיה. אלו דוגמאות לדברים שכדאי מאוד לדעת כשמדברים על הסכסוך.
"דבר נוסף קשור ליחס לסטודנטים בארץ, ועל זה אני רב עם משרד החוץ כבר עשר שנים. נניח שיש פרופסור ישראלי שקורא לחרם על ישראל; כשהוא טס לדבר על העניין בחו"ל, משרד החוץ משקיע 100 אלף שקל במשלחת שתטוס לשם ותתווכח איתו. אבל כשהוא מדבר באוניברסיטאות בארץ, לא שולחים אף אחד שיעמוד מול הטענות שלו. מה, אנחנו רוצים שהמוחות של הסטודנטים שלנו ידמו לאלה של הסטודנטים בארה"ב, ששומעים אמירות קשות עלינו ואחר כך אומרים - וואלה, ישראל זו מדינה איומה?"
בין הצעדים שבכל זאת נעשים בתחום, בר־יושפט מציין לטובה את הבלוג הרשמי של צה"ל באנגלית, שזכה לפיתוח משמעותי בשנים האחרונות. "פעם בצבא היו דוחים על הסף חבר'ה מחו"ל שרצו להתקבל לדובר צה"ל. היום אומרים להם: בואו! אתם דוברים שפות, מבינים את המנטליות ויכולים ליצור תכנים מגוונים למדינות שונות. בנוסף, צריך לציין שהמדינה משקיעה יותר ויותר תקציבים ומשאבים בהסברה, ויש הרבה אנשים במשרד החוץ שעושים עבודה יפה".
בר־יושפט (32), שמתגורר כיום בירושלים, נולד ברמת־השרון. הוא למד בתיכון רוטברג בעיר ועשה חמש יחידות בכל מקצועי ריאלי אפשרי. בצבא התחיל בקורס טיס, הודח ממנו ועבר ליחידת מגלן. באקדמיה למד לתואר ראשון במשפטים, תואר שני במנהל עסקים ותואר שני נוסף בהיסטוריה. בימים אלה הוא כותב דוקטורט בנושא הציונות בארה"ב.
הרצאות בנושא הסברה הוא מעביר כבר לא מעט שנים, ולדבריו הביקוש עלה לאחרונה. "החבר'ה שרוצים הדרכה הם בין היתר אלו שמשתתפים בתוכניות של חילופי סטודנטים בחו"ל. כל אחד מהם ייתקל שם בתגובות לא נעימות, בין אם הוא פעיל מאוד בנושא הסברה ובין אם פחות. חשוב להסביר לסטודנט לאן הוא הולך להגיע, אילו קהלים הוא יפגוש, ומה כדאי לו ללמוד לפני המפגש".
במקביל להרצאות בארץ ובעולם, בר־יושפט משמש כסמנכ"ל במכון המחקר "פורום קהלת", הפועל בין היתר לעגן בחקיקה את מעמדה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. בנוסף הוא משמש כמנהל הפרויקטים של הקונגרס היהודי הישראלי, ששם לו למטרה לחזק את הקשרים ההדדיים בין הקהילה היהודית בארץ לזו שבאירופה.
אף שאינו מגדיר את עצמו כדתי, במכתביו מזכיר בר־יושפט לא פעם מצוות שונות שהוא מקפיד לקיים. "גדלתי בבית חילוני, אבל אני חילוני דוס", הוא מסביר בחיוך. "אני שומר שבת וכשרות, מתפלל שלוש פעמים ביום, דף יומי, שניים מקרא ואחד תרגום".
כלומר, דתי שלא חובש כיפה.
"אני רואה את נושא הדתיוּת כמשהו סוציולוגי, ולדעתי גם רוב הציבור, במודע או שלא במודע, רואה את זה כך. אחוז ניכר מהיהודים כאן מאמינים אבל לא מקיימים מצוות. יש גם דתיים שמקיימים מצוות ולא מאמינים, ויש שמאמינים ומקיימים מצוות, אבל הולכים בלי כיפה. כלומר, מה שנשאר כאן זה סממן חיצוני. כשאתחתן ויהיו לי ילדים, אעדיף שאשתי תלך בכיסוי ראש, ואני מניח שזה יכניס אותי לאיזו תבנית של 'דוס'. לצורך ההגדרה, אני שייך לעם ישראל ופועל על פי הכללים שלו, או לפחות משתדל לפעול על פי חלק מהכללים שלו".
מתי התחלת לשמור על הכללים שלו?
"אני חושב שנולדתי ככה. מגיל אפס לא יכולתי לאכול בשר וחלב ביחד, זה נראה לי מוזר, כמו לאכול שוקולד עם חומוס. לכן ביקשתי מאמא שלי שלא תשים לי חמאה ונקניק בסנדוויץ'. ברמת־השרון לא היה נהוג כל כך לעלות לתורה בגיל 13, אז בגיל 16 דפקתי על הדלת של הרב יעקב אדלשטיין, רבה של רמת־השרון, ואמרתי: 'שלום, אני יהודי. אתה יכול להסביר לי מה עושים? איך מניחים תפילין?'. אחרי שהוא הסביר לי, התחלתי להניח תפילין לסירוגין ולשמור 'כושר סטייל', כלומר לאכול במקומות כשרים גם אם אין להם תעודה.
"בצבא נחשפתי לחבר'ה דתיים ויכולתי לשאול אותם שאלות. אחרי מלחמת לבנון השנייה, כשעברתי לירושלים, הרגשתי שהמקום מחייב שאתפלל קבוע בכל בוקר. יש לי גם סוג של משפחה מאמצת - ידידיה וסיון רהב־מאיר. בעזרתם ובעזרת ההורים של ידידיה נחשפתי לעולמה של תורה. בהמשך עבדתי בלשכה המשפטית בכנסת, והכרתי שם בחור שלימד אותי גמרא מאפס. אחר כך עברתי לגור בין חבר'ה דתיים, וגם שם למדתי הרבה".
באופן שאולי יתמיה לא מעט אנשים, בר־יושפט מביע במכתביו צער על כך שהוא מפסיד ימי מילואים במהלך שהותו בארה"ב. "מילואים מבחינתי זו שליחות", הוא אומר. "אני לא חושב שיש משהו שחשוב לי יותר מזה. אני ציוני ומאוד אוהב את המדינה. אני מרגיש שזו זכות לקחת חלק במהלך היסטורי כל כך משמעותי, ועם כל זה שההסברה חשובה, יותר חשוב לי שנהיה בחיים. מילואים זה לא כיף - מפסידים לימודים, לא ישנים טוב, מזיעים. אבל אנחנו מוקפים באויבים שרוצים לתקוף אותנו, וכשזה יקרה, אני ארצה לקחת חלק בלחימה ולהיות הכי מוכן שאפשר".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם