"התקשורת עושה לנו, הנאנסות, שיימינג"
nrg הכריז על שינוי מדיניות סיקור התקיפות המיניות, והמומחים מעודדים: "למסגור התקשורתי יש השפעה על תפיסות היחסים בין המינים". נאנסת: "אנשים לא מבינים מה בחורה עוברת ואז קוראים לזה משהו כמו 'יחסי מין שלא בהסכמה'. עבורה זה אונס שני"
"אתרי החדשות ששמים תמונות של בחורה בוכה כתמונת 'נאנסת' זה פשוט עיוות. מי אמר שהיא בוכה? אולי היא כמוני, או פשוט ממש כועסת? כל בחורה שנאנסה שרואה את התמונות האלה אומרת לעצמה 'נו באמת'. למה לא לשים תמונה של האנס? אני הרי לא זו שעשתה את הפשע, למה עושים שיימינג ומביישים את הנשים בכתבות?"יפית דואר, בת 22 מתל אביב, אומרת את כל הדברים הללו בכעס רב. בשנות חייה היא נאנסה פעמיים, וביוני השנה פרסמה פוסט אישי בפייסבוק, בפנים חשופות, שגרף עשרת אלפים לייקים, ובו סיפרה על שני המקרים. הראשון שבהם קרה כשהייתה בת 14 ונער אנס אותה בחניון נטוש. המקרה השני קרה בשנים האחרונות, ובעקבותיו היא פנתה לערכאות המשפט האזרחי.
משנים סיקור ב-nrg:
• משנים סיקור, משנים מסר: nrg מתמקד בתוקפים
• התמונה היא המסר, האנס הוא האשם/ טור אישי
• הכתבות הכי שוות - בעמוד הפייסבוק שלנו
מאז שפרסמה את סיפורה, נשים וגברים רבים מתייעצים עמה על מקרי תקיפה מינית שהם או קרוביהם חוו. מלבד התמיכה שהיא מעניקה להם, היא גם מפרסמת את סיפוריהם באנונימיות או עם פרטים מזהים, לפי בחירתם. "אני מבינה שבסופו של דבר לא עשיתי כלום. זה בערך כמו שהלכתי על המדרכה, ואוטו פגע בי פתאום", אומרת דואר. " למדתי לקבל דברים שקורים לי לא באשמתי. בגיל 14 לא הבנתי זאת. כשהאונס קרה, סיפרתי את זה רק להוריי ואבא שלי לא רצה שאתלונן. עם השנים הקרע בינינו גדל והיום אנחנו לא נמצאים בקשר".
בשנים האחרונות דואר צורכת יותר חדשות - והיא לא חוסכת ביקורת בנושא סיקור נפגעי תקיפה מינית. "יש כל מיני דברים שמפריעים לי, כמו לרבות אחרות", היא אומרת. "אני לא מבינה כל מיני מושגים כמו 'בעילה בהסכמה'. מה זה בכלל? בעיניי, כל מקרה אונס הוא שונה. אונס זה לא גירוי מיני, זו פעולה סדיסטית ובדרך כלל מאוד אלימה, זה נטרול האישה. התקשורת מציגה סיפור מעורפל, למה לומר ג' נאנסה על ידי י'? צריך לומר י' אנס את ג'! בסיפור כל כך אלים צריך לדבר על המעשה עצמו, ופחות על הבחורה עצמה. אנשים לא מבינים מה בחורה עוברת ואז קוראים לזה משהו כמו 'יחסי מין שלא בהסכמה'. זה אונס שני".
מבחינתה של דואר, החשיפה בפייסבוק הייתה מעין תשובת-נגד לביוש הקורבנות. "אני פרסמתי את הסיפור שלי לצד תמונה שלי, אפילו עם מחשוף וחיוך", היא אומרת. "חיפשתי מודעות, כי לא מבינים מי עומד מאחורי האות שמסתירה את השם. מרחמים על הבחורה, אבל לא מגנים את המעשה".
בישראל נעשו מחקרים בודדים בעניין סיקור הפגיעות המיניות בכלי התקשורת. אחד המחקרים הבולטים הוא "מקרה מזעזע" של ד"ר הגר להב, כיום ראש מסלול עיתונאות במכללת ספיר. המחקר, שפורסם ב-2008, שרטט תמונה עגומה ולא אתית במיוחד של השיח בתקשורת. במסקנות המחקר, שהתבסס בין היתר על פרשת קצב, צוין כי "העיתונות הישראלית תורמת לשימור תופעת התקיפות המיניות, גם כאשר היא מבקשת במוצהר לבקר אותה. בכך, היא גם משמשת גורם שתורם לשימור מקומן הנחות של נשים בחברה".
בשיחה עם nrg הסבירה ד"ר להב שרבות ממסקנות המחקר שלה עדיין רלוונטיות לשיח התקשורתי גם היום. לדעתה, יש למסגר את מקרי הפגיעה המינית כתופעה של אלימות חברתית נרחבת, כ"טרור מיני" ולא כמקרים בודדים ללא הקשר.
גם ד"ר תהילה שוורץ- אלטשולר, מנהלת המרכז לערכים ולמוסדות דמוקרטיים וראשת התכנית לרפורמות במדיה מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, טוענת כי לרעות החולות של התקשורת יש השפעה עמוקה על החברה. "יש מחקרים מאוד מבוססים שנעשו בכל העולם המערבי, שמראים שלמסגור התקשורתי של עבירות של אלימות מינית, יש השפעה על תפיסות על היחסים בין המינים", היא אומרת. "זו השפעת עומק. זה לא רק אם האישה בסכסוך הזה הייתה אשמה, אלא השאלה של מה הן גבולות האסור והמותר ביחסים עם המין השני, מה נחשב אונס, מה נחשב הטרדה ומה נחשב כלום.
"הראשונה שבבעיות השיח היא ההתייחסות שרווחה במשך שנים לעבירות מין כאל מין שהשתבש ולא כאל עבירת אלימות. ניתן למצוא לכך שרידים עד היום, כמו בכותרות נוסח 'קיים יחסי מין עם קטינות בנות 12'".
העיתונאית לינוי בר-גפן החברה בתא העיתונאיות, שאחת ממטרותיו היא לשפר את השיח בעניין תקיפות מיניות, מוסיפה: "לפעמים נדמה שהדרך שבה מתוארות עבירות מין, לפרטי פרטים, היא סוג של דרך 'עיתונאית' לדבר על מין בצורה שלא תתייג את גוף התקשורת כפורנוגרפי מחד, אבל תמשוך קהל המעוניין בפורנוגרפיה מאידך,
"בעיה נוספת וחמורה לא פחות היא הניסיון לבדוק 'האם היא הזמינה את זה' או 'האם היא יכלה למנוע את זה'. דוגמה לכך אפשר היה למצוא באחת הכתבות בידיעות אחרונות, שעסקה באונס נערה בת 15, שנפתחה במילים 'אם היא רק הייתה צועקת'. זוהי תפישת עולם שכבר אינה רלוונטית. אין לקורבן של עבירת מין אחריות על ביצוע העבירה נגדו".
גם מנכ"לית מרכזי הסיוע לנפגעי ולנפגעות תקיפה מינית, אורית סולציאנו, עוקבת אחר הסיקור בנושא, והמרכז אף עוזר לקורבנות תקיפה במקרים של סיקור בעייתי. "בחשיפה תקשורתית ישנה התערטלות, פגיעה בריבונות הנפשית והפיזית - ולפעמים זה כמו אונס נוסף", אומרת סולציאנו. "כשהציבור הרחב נחשף לפרטים יש לזה מחיר מאוד קשה. הפגיעה המינית הופכת רק לחלק מכלל הפגיעה. אני לא מצפה שהתקשורת תעצים את הקורבן, אבל שלפחות לא תפגע".
את סיקורי הפגיעות המיניות ניתן לסווג לשני סוגים עיקריים: סיפורים שבהם הפוגעים או הנפגעים מוכרים לציבור, דוגמה טרייה לכך היא הטענות של העיתונאית רחלי רוטנר על הטרדה מינית מצדו של ינון מגל. הסוג השני הם פגיעות מיניות שמתרחשות "בתוך השכונות והבתים", וכוללות אלימות מינית בתוך המשפחה, יחסי מרות בעבודה וכיוצ"ב.
אחת הפרשות הזכורות השנה שבהן היה מעורב אדם מוכר נקשרה בשמו של קצין מוערך בצה"ל. החיילת מאי פטאל שירתה בחטיבת גבעתי תחת פיקודו של לירן חג'בי, אז סא"ל, והוטרדה על ידיו. כשחשפה את סיפורה בפייסבוק, החלה קלחת תקשורתית גדולה, שכללה בין היתר פרסום תמונות שלה בבגד ים מהפייסבוק הפרטי, סיקורים אוהדים כלפי חג'בי ועוד. אחרי הליך משפטי ממושך, חג'בי הודה בביצוע 35 מקרים שונים של "התנהגות בלתי הולמת בנסיבות של עבירות מין", הורד בדרגותיו, נקנס ועזב את צה"ל.
למרבה הפלא, זמן קצר אחרי הרשעתו, מוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" הקדיש לו את שער המוסף וראיון עומק שנעשה על ידי הכתב הצבאי יוסי יהושוע. "אחרי שבית דין צבאי הרשיע והעניש אותו, בעיתון הציגו כתבה בסגנון 'גרסתו של לירן חג'בי'", מבהירה ד"ר שוורץ- אלטשולר. "האם הוא לא שטח את הטיעונים האלה בבית המשפט? הוא הרי הורשע, והעיתון הפך למעין פרקליטו של השטן.
"בעצם נוצרה כאן תחושה שלא שמעו אותו בדיון, ובואו קוראים יקרים, ותשפטו אתם מי האשם ומי לא. אנחנו כציבור מאוד נהנים מזה. העניין של התקשורת הוא למשוך קהל, אך העיתון צריך לשאול את עצמו בצורה מאוד כנה מתי זה עובר איזה גבול דק, שמחזק תפיסות שוביניסטיות. אני חושבת שהגבול הזה נטה בצורה חדה מידי לכיוון האינטרסים הכלכליים, ופחות לכיוון ההבנה היותר רחבה של משמעות הפרסום הזה".
סיקורי פגיעות מיניות "בתוך השכונות והבתים" גם לא חף מבעיות, ובמקרה של פגיעה בילדים ונוער - הנושא צורם אף יותר. מנכ"ל המועצה לשלום הילד, ד"ר יצחק קדמן: "לפרסום בנושאים הללו יש ערך עצום גם מבחינת הקורבנות - הן בכל הנוגע ליכולת שלהם לצאת החוצה ולהבין שהם לא היחידים שזה קרה להם, והן מהבחינה שזה מנוף חשוב לדיווח ולחקיקה. אבל השאלה היא לא אם לפרסם או לא, אלא איך".
אחד המקרים הזכורים מהשנים האחרונות היה כאשר בערוץ 10 יצרו קשר עם ילדה בת 7 שנאנסה מבלי לידע את הוריה. "זה היה מקרה איום ונורא שתפסו ילדה קטנה וסחטו ממנה כמה מילים. פנינו במקרה הזה לנציג הקבילות ברשות השנייה, והיה לנו שיתוף פעולה מצוין".
כדוגמה נוספת למקרי סיקור בעייתיים, מתאר קדמן מקרה של נערה מצפון הארץ שנפגעה מינית קשה מנערים בני גילה, שנעצרו. "בעת הזמנת כתבים לשחזור האירוע, נודע להם איפה היא גרה, והיה ממש מצור על הבית", מספר קדמן. "אמה של הנערה התקשרה בפאניקה ואמרה שהם לא מסוגלים לצאת מהבית, ושהילדה פוחדת ובוכה ולא הולכת לבית ספר. פנינו למשטרה, והניחו להם. לאף אחד לא הייתה לא הייתה כוונה רעה, אבל לפעמים עצם ההתקהלות זו טראומה נוראית. לא כל מה שאינו פלילי – חייב להיות מותר. יש דברים כל כך רגישים, שצריכה להיות גדר אחת נוספת".
כניסיון להסדיר את השיח בנושא, תא העיתונאיות, האיגוד והמכון לדמוקרטיה בהובלת ח"כ עליזה לביא, אז יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה, פרסמו לפני שנה קוד אתי לסיקור פגיעות מיניות שבנו יחדיו. בנוסף, האיגוד קיים סדנאות במספר גופי תקשורת, ונקודתית חלק מהעורכים והעיתונאים אימצו את הקוד. באתר nrg פרסמנו בשבוע שעבר את הקוד שבנינו על בסיס הקוד הקיים, שעל פיו ינהגו עורכי האתר.
ח"כ לביא, שיזמה את הקוד: "במציאות של תקשורת מהירה ותחרותית, העיתונאים רוצים לספר את הסיפור במהירות ולתת יותר מידע. התחרות הזו, לצערי, גוברת הרבה פעמים על האתיקה. אם אנחנו מקבלים פורנוגרפיה באמצעות צדקנות תקשורתית, אז לא עשינו דבר".
לינוי בר- גפן אופטימית: "יש דברים שנעשו בעבר, שאני בספק אם ייעשו כיום. כאשר גוף תקשורת חורג במופגן מהכללים, הוא כבר חוטף ביקורת ציבורית ועיתונאית גדולה בהרבה מבעבר".
שוורץ-אלטשולר : "אני שואלת את עצמי תמיד איך לייצר שינוי חברתי. לפי המודל הכי יפה בפשטותו, השינוי צריך לבוא מלמעלה, מהאמצע וזה צריך לבוא מלמטה. מלמעלה זו החקיקה והוועדות, מהאמצע זה תא העיתונאיות והאיגודים ואני, ומלמטה זה אתם, כלי התקשורת. לצערי עד היום שום כלי תקשורת לא לקח על עצמו ברצינות, והצהיר ציבורית שייאמץ את הקוד האתי. מה ש-nrg עשה הוא ראשון מסוגו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם