פרידה מיוסי שריד: שומר השמאל הציוני האחרון
התפקיד ההיסטורי שמילא שריד היה ללכת הכי רחוק שמאלה מבלי ליפול לתהום של האנטי-ציונות: תפקידו היה הרבה יותר לנגח את מפלגת העבודה ולהפוך אותה למפלגת שמאל, מאשר לנגח את הימין
יוסי שריד היה קודם כל ישראלי. מאוד ישראלי. הוא לא עשה לעצמו שם מעבר לים. השפעתו היתה תחומה לגבולות השטעטל המקומי. הוא בוודאי היה אומר, שאם יש דברים רעים להגיד עליו, אין להירתע מזאת גם במותו. אולי היה קובע: בייחוד לאחר מותי!עוד כותרות ב-nrg:
- תלונה על הטרדה מינית נגד בעלה של רחלי רוטנר
-"חרפה לאומית": הניו יורק טיימס נגד נשיאת נשק
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אבל בהיותו כל כך ישראלי ואושיה כל כך בולטת בתרבות המקומית לאורך 50 שנה, צריך להתחיל בטוב. בדברים החיוביים. ויש כאלה, למי שתוהה.
במאי 1994 כאשר הוקמה בפועל הרשות הפלשתינית, וכבר נרשמה עלייה בכמות הפיגועים, יוסי שריד אמר לוורד לוי בעיתון תל-אביב: "המבחן בשטח יהיה ביכולתו של ערפאת לשכנע אותנו שהוא אכן עושה את כל מה שניתן על מנת להוריד את הטרור למינימום. אם מספר אירועי הטרור לא יפחת ואם ערפאת לא ישכנע אותנו שהוא עושה הכל, אז נדע שההסכם נכשל, והעסק יעצור באותו מקום. אם זה יקרה, לא נמשיך בתהליך זמנית, וערפאת יסיים את הקריירה שלו בתור ראש עיריית יריחו".
זה היה יוסי שריד הקלסי, השמאלן הבטחוניסט; זה שמצד אחד אמר ערב הבחירות ב-1992, "יומרץ רבין". ותמך כל השנים במשא ומתן עם אש"ף. ומצד שני, ראה בזרועות הביטחון, בעיקר צה"ל, ובהקפדה על מילוי התנאים הבטחוניים, את היסוד העיקרי בהגשמת חזון השלום של השמאל.
שריד מילא תפקיד היסטורי מסוים שהיו לו כמה ממדים. הוא ניסה למלא את עמדתו הבטחוניסטית בתוכן. זה התבטא בעיקר במעמד הייחודי שרכש לעצמו מאז המהפך של הימין ב-1977, ובלט מאוד החל ממלחמת לבנון הראשונה ב-1982; הוא מילא את התפקיד של משמר שמאלי לציונות. זהו תפקיד לעתים כפוי טובה, שמעטים מילאו אותו, ובהקשר הזה הוא נמצא בקבוצה הייחודית שנמנים עליה יעקב חזן, קובה ריפתין, משך זמן מסוים גם משה סנה, ויוסי שריד הוא אולי האחרון בגלריית אישי השמאל שהצליח למלא את התפקיד הזה.
באופן מעשי, זה אמר ללכת הכי רחוק שמאלה מבלי ליפול לתהום של האנטי-ציונות. עדר הכבשים השמאלי נטה מאז שנות ה-20 של המאה הקודמת לגלוש כל פעם לפיתויי הקומוניזם והאנטי-ציונות; מאז המהפך של 77', זה התבטא באנטי-ימניזם קיצוני שהעביר רבים על דעתם והפך אותם לפרו-פלשתינים. תפקידו של המשמר השמאלי היה ללכת על קצה המצוק ולמנוע מהכבשים התועות ליפול ממנו.
שריד, שהציג עצמו כמתנגד הראשי מהיום הראשון למלחמת של"ג, בחר בשלב מסוים ללבוש מדים והתנדב לשרת במילואים בלבנון כנהג. בכך הפגין איפה עובר מבחינתו הקו: התנגדות למלחמה, כן. גם במחיר שבירת הקונסנזוס הלאומי בעת חירום. אבל בשום אופן לא סרבנות. אז החלה המארה של סרבנות השירות בצה"ל – תוך כדי המלחמה, כשבוע שבועיים לתוכה, הוקמה תנועת 'יש גבול', שקיבלה תמיכה מוסווה מחד"ש.
לשריד היה חשוב באותן שנים לבנות לעצמו בסיס מוסרי אישי מוצק. הוא עשה זאת באמצעות הליכתו לקרית שמונה ואביבים לפני מלחמת של"ג. הוא עבד שם כמורה. ובזמן המלחמה, התנדבות למשך כחודש ימים לשרת בשטח. השירות בלבנון קירב אותו להגשמת נבואה פואטית, אותה פירסם כמשורר צעיר 20 שנה לפני המלחמה, בקובץ שירים 'פגישה במקום אחר' משנת תשכ"ב (1962).
שם השיר היה 'אני אמות בקרב הלא נכון'. מבקר הספרות גדעון כצנלסון זיהה את המשורר בן ה-22 כאחד מקבוצה משוררים ניהיליסטים צעירים. "אני אמות בקרב הלא נכון / לו מצאתי דגל לבן... סדין לבן אחד / בין כל סדיני הדם... אני אמות בקרב הלא נכון / פשוט - / לי אין במה להיכנע".
לפי כצנלסון, המשורר שהפך למנהיג שמאל לוחמני חיפש דרך של כניעה יפת נפש. "אין כניעה בלא דגל לבן ונקי; הנחת הנשק אין פירושה ויתור על הטוהר של מניח-הנשק. ניהיליזם פירושו הוא הסתאבות", כתב גדעון כצנלסון בספרו 'לאן הם הולכים?' משנת 68'. "ובעלי הנפש... (ה)אנוסים על ידי הנסיבות, רואים צורך בכניעה, אין להם במה להיכנע".
אבל התפקיד הפוליטי ההיסטורי של שריד היה כירסום מפלגת העבודה משמאל, הדחתה ממעמדה כתנועה שעמדה במרכז התנועה הציונית. הוא היה כמו רבים לפניו, דור שני למפא"יניקים, שעברו רדיקליזציה וגלשו שמאלה.
בתנועות השמאל האנטי-ישראליות של היום ניתן למצוא בנים בנות ובעיקר נכדים של אישים כמו גולומב ופנחס ספיר, דב הוז, משה שרת, יצחק רבין ושמעון פרס. זה קרה גם בסוף שנות ה-40 ותחילת ה-50 כאשר צעירים מבטיחים כמו חיים גורי, בנו של מפא"יניק קדמון בשם ישראל גורפינקל, נשאו עיניהם אל המהפיכה העולמית. יוסי שריד נתן סוג של כיוון והדרכה לעתונאים שהקימו את 'כותרת ראשית' בתחילת שנות ה-80, ונתן השראה גם לחלק מאנשי 'חדשות'. הוא זה שתקף ללא הרף על גבול השנאה את שר הביטחון דאז יצחק רבין.
הגלישה שלו שמאלה החלה כבר באמצע שנות ה-70. העתונאי איש קיבוץ עין שמר רן אדליסט נפגש אז באירופה עם נציגי אש"ף. השמועות על המפגשים יצרו משבר במפ"ם ובקיבוץ הארצי. יוסי שריד נחלץ לעזרתו של אדליסט והופיע כסניגור שלו בשיחת קיבוץ בעין שמר. נראה שהוא עצמו היה מעורב בהרפתקאה של אדליסט. שריד היה אז ח"כ מטעם המערך.
הוא ידע לסמן אישים מסוימים כיעדי שנאה וחיסול ציבורי. תפקידו האמיתי היה הרבה יותר לנגח את מפלגת העבודה ולהפוך אותה למפלגת שמאל, מאשר לנגח את הימין. הוא ערער את המרכז הפוליטי. נראה שככל שהסכם אוסלו התפתח בכיוונים הלא רצויים שהוא בעצמו חשש מהם, כך הוא הפך למי שמוביל מתקפות נגד הימין ומנהיגיו. הוא בחר לא להתמודד עם הקריסה הבטחונית, והעדיף לכסות עליה בהתקפות נגד המתנחלים. את נתניהו הוא גילה כיעד תקיפה ברגע שזה סיים את תפקידו כשגריר באו"ם והיה ברור שהוא חוזר כדי לרוץ בעתיד למנהיגות הליכוד. מדובר על 1988.
הוא הצליח לרכוש לעצמו מעמד של מטהר ומוקיע. בעיקר על סמך מעמדו כבטחוניסט, שישב שנים בוועדת החוץ והביטחון. ב-99' היה חשש שדו"ח מבקר המדינה על 'צאלים ב' יעלה מסקנות שלא ייאפשרו לאהוד ברק לרוץ כמנהיג העבודה (אז שונה שמה ל'ישראל אחת') במערכת הבחירות. היה זה יוסי שריד שמיהר להכריז בעקבות הפרסומים הלא חד-משמעיים, כי השמיים מעל ברק הם עכשיו בהירים. כלומר, העננה הוסרה. אפילו יוסי שריד טיהר אותו.
הוא היה מוקד כוח בחבורה תקשורתית-פוליטית שנמנו עליה דן מרגלית, אהוד אולמרט, אמנון דנקנר, ירון לונדון ואחרים. ההרכב מאפיין את הסוציולוגיה הפוליטית בישראל. ערבוב לא בריא של הכוונה פוליטית ומקצוענות עתונאית שמתחזה לנקייה. כבר לפני 20 שנה, אמר גדעון לוי בראיון למקומון 'העיר' כי הרבה פעמים כשלא ידע מה לכתוב, היה נפגש עם יוסי שריד והוא כמעט הכתיב לו מלה במלה את הטור.
הדבר שיהיה שמור לזכותו של שריד יותר מכל זו הרעננות שלו; היכולת להמשיך וליצור, לכתוב ולהיות רלוונטי. בחמש השנים האחרונות לחייו פרסם שני ספרים. בשנה האחרונה חזר לגלי צה"ל, שם שירת תקופה קצרה בשנות ה-60, והגיש יחד עם מנחם הורוביץ תכנית רדיו טרום-צהריימית, שלפחות אפשר לומר עליה כי לא היה משעממת. יוסי שריד לא היה משעמם, זה בטוח.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם